אחת התופעות הרווחות ביותר בעולם המשפט הוא הבטחות והתחייבויות עתידיות, שיש למלאן רק לאחר זמן. אחד מעקרונות היסוד, הן בעולם המשפט הן במערכת הנורמות החברתיות, קובע: "הסכמים יש לכבד" (pact sunt servanda), אף אם נכרתו בעל-פה מתוך הסתמכות על מה שיהא בעתיד, שאינו ודאי¹. עקרון יסוד זה שולט בדיני החוזים במשפט הפרטי, והוא אף קובע סנקציה על הפרת חוזה אם על ידי אכיפה אם על ידי השתת פיצויים על הגורם המפר². לעומת זאת, במשפט העברי, התמונה הרבה יותר מורכבת, ויש שניתן להשתחרר מן החובה לכבד את הסכם³.

לצד החובה המשפטית לקיים הסכמים, המשפט העברי מדגיש גם את חובתו המוסרית של האדם לעמוד בדיבורו. לימים, אף ניתן לחובה זו במקרים מסוימים תוקף משפטי בר-אכיפה⁴.

ביטוי לחובה זו בא באחד ממוקדי הברכות שבפרשת בלק. בכמעין מבוא לאחת מקללותיו, שנהפכו לברכות, בלעם מתגאה (במדבר כג, יח-כ):

וַישא משלו ויאמר, קום בלק ושמע האזינה עָדַי בנו צִפּר. לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודִבר ולא יקימנה. הנה בָרך לקחתי, ובֵרך ולא אשיבנה.

מקצת מפרשני המקרא נטו לראות בתכונתו זו של האל לא רק מילוי הבטחה בנסיבות רגילות אלא מעלה יתרה: גם כשהנסיבות משתנות ויש יסוד חוקי-משפטי להפרת ההסכם (כגון בסיכול או בטעות והטעיה⁵), הקב"ה עומד בדיבורו⁶, בניגוד לבשר ודם, הממהר להשתמט מחובתו תוך שהוא נשען על הצידוק המשפטי להפרת ההבטחה או ההתחייבות.
תכונת היסוד של "נאמנות" ומילוי הבטחה בכל תנאי, המדגישה את הפער שבין האל, העומד בהבטחתו, אף במקום שאין חיוב משפטי לעשות כן, לבין בני האדם, שאינם נוהגים כן, מודגשת גם במקורות אחרים. כך, למשל, אנו מהללים את הקב"ה בתפילת שחרית ואומרים: "ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים", אף על פי שברור שאין להבטחות מיד שמים תוקף משפטי. כיוצא בו פירשו את שבחו של הקב"ה, "עדותיך נאמנו מאד" (תהילים צג, ה), ואמרו שכוונת נעים זמירות ישראל לומר: שהקדוש ברוך הוא "נאמן" בדבריו, ואינו למוד לחזור בו או לשקר, להבטיח ולא לקיים.

בניגוד למשמעות הרווחת בימינו, ה"אמונה" נתפסת כאן לא רק במשמעות של חובת עמידה בהסכמים מן הדין, מכוח חיוב משפטי, אלא גם כ"חיוב שאינו מן הדין", אלא מדרכי המוסר, לעמוד בדיבור אף אם לא נכרת הסכם משפטי מחייב.

קו מאפיין זה של האל בולט גם בעניינים אחרים, כגון במקרא המתאר את הקב"ה כ"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).

השילוב בין "כל דרכיו משפט" לבין "אל אמונה ואין עוול" ו"צדיק וישר" נראה ממבט ראשון תמוה, משום שהמונחים האחרונים מכוונים דרך כלל לערכי מוסר ויושר, המצויים במישור המטה-משפטי, "מחוץ לשורת הדין" או "לפנים משורת הדין", ולאו דווקא לערכי משפט, שהכלל בו הוא: "ייקוב הדין את ההר".

אכן, יש בערכים אלה ודומיהם כדי לאפיין את ייחודו של המשפט העברי כמערכת שהמוסר והיושר הם חלק מהותי שלה, עיקר מעיקריה, ולא מערכת טפלה לה⁷. וכבר עמדנו על העובדה⁸ שהביטוי הראשון, "אל אמונה", עורר עניין רב בקרב פרשני המקרא ושחלק מן התרגומים והפרשנים למקרא, כגון אונקלוס, שתרגמו "אלהא מהימנא", כלומר 'האל הנאמן', דרשו אותו במשמעות של אמת ועשיית צדק בתהליך הענישה שמחוץ לשורת הדין, חוץ מדיני אדם, במערכת הענישה שבידי שמים. וזה לשון רש"י: "'אל אמונה' - לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו. 'ואין עול' - אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה".
החובה לנהוג באמונה נוהגת בכל אדם. אי-קיומה קשה שבעתיים בעסקים מסחריים, אם אין שומרים על כללי מסחר הוגן. ושמא לא לחינם נקשרת חובת שמירת האמונים בלשונם של חכמים דווקא למשא ומתן, שהוא שם נרדף לחיי המסחר, ולאו דווקא לעולמו של בית המדרש.

חובת אמונים זו מעוגנת בקשת רחבה של ציוויים, אך רק מקצתם נמצאים בגבולות המשפט הנורמטיבי הצרוף, ורובם מבטאים עקרונות אתיקה ומוסר, כעולה כבר מן הברייתא שנסמכה למשנת התנאים, האומרת שהעיסוק בתורה מכשיר את לומדה "להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן"⁹, מונחים הנטועים בעולמו של מוסר¹⁰. ונאמר במדרש ההלכה של התנאים¹¹: "כל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה". ונאמר בבבלי¹² שכל אדם עתיד להישאל בבית דין של מעלה כמה שאלות לפני שהוא נשאל אם עסק בתורה. וזה לשונו:

אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין [בבית דין של מעלה], אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?

את פשר הצבת שאלה זו בראש הסולם, אפשר לתלות בעיקרון גדול בעולמה של יהדות, ולפיו "לעולם יהא אדם ירא שמים": קודם אדם המקפיד על קלה כבחמורה בהליכות עולם שבין אדם לחברו, ורק אחר כך ירא שמים המקפיד על מצוות שבין אדם למקום¹³. דברים כיוצא באלה כתב רבי חנוך טייטלבוים, מחכמי גליציה במאה הי"ט:

הענין הוא שמתחלה מעמידין אותו למשפט, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא אדם, דברים שהן מצד הסברא, שנתחייב בהן מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, כדברי רב נסים גאון ז"ל, ואז השאלה הראשונה היא: "נשאת ונתת באמונה?". ואחרי כן מעמידין אותו לדין, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא ישראל זרע עם סגולה, ועמדו אבותיו על הר סיני, ואז השאלה הראשונה על דברי תורה¹⁴.

מכל מקום, אמונה זו נתפרשה בידי חכמי המשפט העברי לא רק כחובה לקיים הבטחות¹⁵ וציוויי משפט פורמאליים אלא גם כצורך בהקפדה על אתיקה מסחרית¹⁶.
דוגמה בולטת נוספת לחיובו של אדם לעמוד בדיבורו, גם כשהמשפט אינו מחייב זאת, היא דין "מי שפרע". אחד מדיני המכר במשפט העברי קובע שאם שולמו דמי המיקח אך עדיין לא משך הקונה את החפץ לרשותו, הקניין אינו שלם מבחינה משפטית, וכל אחד מן הצדדים רשאי לחזור בו. אף על פי כן, אמרו חכמים שמי שחוזר בו מן העסקה "לא עשה מעשה ישראל", וחל עליו דין "מי שפרע", היינו שבית הדין אומרים לו: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים - הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"¹⁷. לשון חריפה זו מבליטה את החומרה שראו חכמים במי שאינו עומד בדיבורו גם כשלפי שורת הדין הוא יכול לחזור בו מהתחייבותו¹⁸.

חכמים השתמשו גם בשני ביטויים אחרים, "מחוסר אמנה" ו"אין רוח חכמים נוחה הימנו", כשבאו לתאר את מי שאינו עומד בדיבורו, גם אם מצד הדין אינו חייב לעשות כן. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:

הנושא ונותן בדברים בלבד - הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע - הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו¹⁹.

וכפי שעשה במקומות אחרים²⁰, אף כאן הרמב"ם מדייק בלשונו ומבחין היטב בין חיוב שהוא מצד הדין ("אינו חייב"), לבין חיוב שאופיו לכאורה מוסרי בלבד ("ראוי").

לצד חיובים אלה, המשפט העברי דן בחובה לקיים התחייבות גם מצד "מידת חסידות"²¹.
במקום אחר דורש המשורר נורמות התנהגות מעולות עוד יותר. וזה לשונו (תהילים טו):

מזמור לדוד, ה' מי יגור באהלֶך מי ישכן בהר קדשֶׁך. הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו. לא רָגל על לשׁנו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרבו. נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימִר. כספו לא נתן בנשך, ושחד על נקי לא לקָח, עשֵׂה אלה לא ימוט לעולם.

בעוד חלק מן הדרישות שנזכרו בפסוק, כגון האיסור לרגול, כלומר לרכל, האיסור להלוות בריבית ("נשך") והאיסור לתת שוחד או לקבלו - הן דרישות חוקיות נורמטיביות, הרי הדרישה "ודבר אמת בלבבו" מציבה כאן בעליל משוכה גבוהה החורגת בהרבה מן הדרישה המשפטית המינימלית, שאימוצה ככתבה וכלשונה מתבקשת מאליה.

אמירת דבר שקר, שיש לה ביטוי חיצוני, אסורה בתכלית מכוח האיסור "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). לעומת זאת, חיובו של האדם להיות "דובר אמת בלבבו" מחייב אותו "שיהיו פיו ולבו שווים".

סגולה זו מיוחדת לעתים לאנשים רמי מעלה, "חסידים ואנשי מעשה". כך הוא לדוגמה בתלמוד²², האומר ש"ירא שמים" שגמר בלבו לקנות ירק, קנאו לעניין חיוב מעשר, אף על פי שמצד הדין המיקח אינו נגמר במחשבה בלבד. ופירש רבי מנחם המאירי את טעמו של הדבר. וזה לשונו:

דרכם של חסידים לקיים דיבורם בכל מה שהם מתנים. וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם, אף על פי שלא הוציאו בפה, היו מקיימים כמו שגמרו בלבם, והוא שאמרו (תהלים טו, ב) "ודובר אמת בלבבו", כגון רב ספרא²³.

קרוב להניח שלהתנהגות זו רומז הרמב"ם בדברים שקבע בהלכות דעות²⁴, שעיקרן חובות הלב והמוסר, "לפנים משורת הדין", ולא בהלכות מכירה, שעיקרן חובות מן הדין. וזה לשונו:

משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן... מחייב עצמו²⁵ בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו²⁶.

כל אדם עשוי להתקשות להגיע לרמה זו, ובעולם המסחר הדבר קשה שבעתיים. חלק מתורת המשא והמתן המסחרי בנוי על מצגים שהנושא והנותן אינו מתכוון להם באמת, אך מקווה להשיג באמצעותם יתרונות במשא והמתן. החובה להיות בגדו "דובר אמת בלבבו" אינה עולה בקנה אחד עם דרך זו של ניהול משא ומתן.
גם סופו של הביטוי "אל אמונה ואין עוול", המתאר אחת ממידותיו של הקב"ה, נושא עמו מטען כבד בעולמו של המשפט העברי, וחורג הרבה מעבר לפן הרשמי של הוראות הדין.

לצד האיסור הידוע, "לא תעשו עָול במשפט", נזכר איסור על עוולות שרק מקצתן עולות לכדי איסור שניתן לקבעו במסגרת משפטית. מקצת מחכמי ההלכה ראו בנבואת צפניה מקור לחובת תום הלב במשא ובמתן, אף על פי שדבריו כפשוטם מתארים תקווה: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד" (צפניה ג, יג). ביטוי להפיכת מאמר נבואה זה לצו שיש לו תוצאה משפטית בא כבר במשנה. וזה לשונה²⁷:

המקבל [=החוכר] שדה מחברו לזורעה שעורים - לא יזרענה חטים [=משום שהחיטים מכחישות את הקרקע יותר מן השעורים, ונמצא מזיק את חברו]; חטים - יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

הטעם לאיסור זה לשיטת רבן שמעון בן גמליאל מובא בתלמוד²⁸: אף על פי שהזורע שעורים במקום חיטים מפחית לכאורה את הנזק העשוי להיגרם לקרקע, אסור לו לסטות מן התנאים שהתנה עם בעל הקרקע ברוח דברי הנביא צפניה.

בדומה לזה, נאמר בתלמוד שמותר לשחוט קרבן פסח עבור אסיר שסוהריו היהודיים הבטיחו לשחררו בו ביום, וזאת על יסוד ההנחה ש"שארית ישראל לא יעשו עוולה" ושמן הסתם יעמדו בדיבורם. על יסוד עיקרון זה, פיתחו חסידי אשכנז תורה חברתית שלמה המחייבת כל מי שנושא ונותן במסחר לנקוט רמה גבוהה של מוסר²⁹.

פסוק זה מספר צפניה שימש מקור גם לאחת מהלכות דיני מתנה. לפי המשפט העברי, המתנה, כשאר קניינים, אינה נקנית למקבלה באמירה בעלמא, וצריך שיעשה בה הקונה מעשה קניין, הגבהה או משיכה וכיוצא בזה. ברם, נשאלת השאלה: מה דין מי שהבטיח לתת מתנה לחברו והתחרט לפני שמסרה לו? בעל "אור זרוע", מבעלי התוספות באשכנז במאה הי"ג, דן בשאלה זו בעקבות התלמוד³⁰. וזה לשונו:

רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אמר ליתן מתנה לחבירו - מותר לחזור בו. ואם אמר לו: "בדעת גמורה אני אומר לך" - אין לו לחזור בו. ובמתנה מרובה עסקינן, דאפילו מתנה מרובה, אם אמר לו: "בדעת גמורה אני אומר לך" - אסור לחזור בו. ואם בא להימלך בבית דין, אומרים לו: "אסור לך". אבל אם הוא רוצה לחזור בו - אין כוח ביד בית דין למחות בידו, אלא שהוא [אסור בכל זאת] משום: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב"³¹.

מכוח עיקרון זה, קבעו חכמים שהמבטיח לחברו, אף שאין בדבריו משום חיוב משפטי של ממש, חייב לקיים את הבטחתו מכוח דיני היושר וההגינות. ביטוי נרחב לגישה זו יש בדברי רבי יונה החסיד גירונדי, מחכמי ספרד במאה הי"ג, שהושפע רבות מתורתם של חסידי אשכנז, המייחד בספרו "שערי תשובה", אחד מספרי המוסר היהודיים הקלסיים עד ימינו, מקום נרחב לחובתו המוסרית של אדם לקיים את הבטחותיו³²:

המבטיח את חברו להיטיב עמו, וישקר דבריו, וישים לאל מלתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה, ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת, אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה... וכן מי שמתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא כמתהלל על נדיבותו בזה, הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר, כענין שכתוב: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד). פירוש: כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם, ולא בא הגשם, כן עניין איש מתהלל במתת שקר. כי מה שהתהלל בדבר, סימן קיום הדבר, על כן יצטער האיש שהבטיחוהו על המתנה, כי הכזיב תוחלתו.

מקורות אלה ועוד רבים כמותם מבטאים את החובה להימנע מלעשות עוולה בדין, גם כשמערכת החוקים הרגילה אינה יכולה ליתן מענה הולם שיש בו גם צדק ולא רק דין.

חלק מן העקרונות המוסריים הללו חלחלו גם לתוך שיטת המשפט הישראלי והוטמעו בה לצד הוויכוח העקרוני בשאלת השילוב בין מוסר לבין משפט³³.

השילוב בין אתיקה לבין מוסר ומשפט הוא מאבני היסוד של המשפט העברי, והשפעתו גם על חובת מילוי הבטחות חורגת הרבה מעבר לשורת הדין.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. במשפט העברי התחייבות עתידית, וקל וחומר אם נעשתה ב"דברים בעלמא", מעוררת קשיים ביכולת לאכוף אותה, בשונה מתוקפה המוסרי. משום כך חיזרו חכמים אחדים אחר מקור משפטי העשוי לעגן התחייבות זו ולתת לה תוקף. לסוגיה רחבה זו, מוקדש חיבורו של א' ורהפטיג, ההתחייבות - תוקפה, אופיה וסוגיה, ירושלים תשס"א. לפנים אחדות של סוגיה זו, ראה ב' ליפשיץ, אסמכתא - חיוב וקניין במשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), ובמיוחד בעמ' 393-383. אנו נתמקד להלן בפן המוסרי לקיים התחייבות גם כשמבחינה משפטית אין חובה לקיימה.
2. לעקרון יסוד זה, ראה בהרחבה: ג' שלו, דיני חוזים (ירושלים תשנ"ה); ש' ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי (ירושלים תשל"ד). וראוי לומר כי אף על פי שהתקבל עקרון יסוד זה גם בעולם הפוליטי והמדיני, רווחת בהם יותר הפרת הבטחות והסכמים, וידועה האמרה המיוחסת ללוי אשכול, ראש ממשלת ישראל: "נכון, הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". אנו לא נדון כאן בתקפה של "הבטחה מנהלית" במשפט הציבורי. לעניין זה, ראה: א' בן יצחק, "על ההבטחה המנהלית", פרשת השבוע, וארא, תשס"ד, גיליון מס' 153; מ' דרורי, "תוקפה של הבטחה מנהלית", תחומין כח (תשס"ח), עמ' 235-225; מ' ויגודה, "סייגים לתוקפה של הבטחה מנהלית", תחומין שם, עמ' 239-236.
3. ראה: לעיל, הערה 1; ב' ליפשיץ, "בין קדושת החוזים לחירות האדם", פרשת השבוע, מקץ, תשס"א, גיליון מס' 7.
4. חיוב זה נתבסס על מקורות משפטיים מגוונים, דוגמת האמור בפרשת הנדרים שבתורה, "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג, כד). וראה א' הכהן, "דיני הנדרים כמקור להלכות משפט", פרשת השבוע, מטות-מסעי, תשס"ג, גיליון מס' 131.
5. ראה לדוגמה סעיפים 15-14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
6. ראה למשל דברי רד"ק בפירושו לפסוק "כי אל אנכי ולא איש... כטעם 'לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם', אמר: כיון שהבטחתי אבותם להטיב להם ולזרעם אחריהם, לא אשוב מהבטחתי אף על פי שהם חטאו לפני, אלא אייסרם ולא אשחיתם מהיות עם" (הושע יא, ט).
7. וכבר הורנו מ' אֵלון כי "מן המפורסמות הוא, שכשם שהתורה שבכתב מצווה על היחיד ועל העם ציוויים בעלי אופי משפטי מובהק, כך היא מצווה - באותה מידה של החלטיות - על ציוויים המקובלים עלינו שהם מתחום המוסר והמידות". ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 126. ושם, בעמ' 171-125, אֵלון דן בהרחבה בזיקת הגומלין שבין המשפט לבין המוסר.
8. ראה א' הכהן, "דין ומוסר, אתיקה ויושר במשפט ומחוצה לו", פרשת השבוע, האזינו, תשס"ו, גיליון מס' 226; א' הכהן, "אתיקה ומוסר בחברות עסקיות - עקרונות יסוד מעולמו של המשפט העברי", משפטי ארץ ג (תשס"ט) [בדפוס].
9. אבות ו, א.
10. בשונה למשל ממונחים הנטועים בשתי רגליהם בעולם המשפט דוגמת "חייב" ו"זכאי".
11. מכילתא, פרשת בשלח, מסכתא דויסע, פרשה א, עמ' 185 במהדורת הורוביץ-רבין.
12. שבת לא ע"א. וראוי לציין שרבי יוסף קארו, בעל "שולחן ערוך", הבליע חובה זו בנעימה בתיאור סדר יומו של אדם מישראל: "אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון... וישא ויתן באמונה" (אורח חיים, סימן קנו). וראה א' רובינשטיין, "הלכה ומוסר לכל נפש - על חייו ופעלו של ה'חפץ חיים'", בתוך ברכה לאברהם, אסופת מאמרים לכבוד הרב פרופ' א' שטינברג, בעריכת י' שטינברג (ירושלים תשס"ח), עמ' 470.
13. וראה י' שופמן, "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו", פרשת השבוע, קדושים, תשס"ה, גיליון מס' 207, ליד ציון הערה 45.
14. שו"ת יד חנוך, סימן סב.
15. לשימוש בלשון "אמן" כביטוי לחיוב משפטי, ראה ב' ליפשיץ, משפט ופעולה (ירושלים תשס"ב), עמ' 53.
16. על היבטים אחדים של אתיקה מסחרית במשפט העברי נכתבה ספרות ענפה. ראה למשל: נ' רקובר, המסחר במשפט העברי (ירושלים תשמ"ח); מ' תמרי, כסף כשר (ירושלים תשנ"ד); ש' שילה, "השגות על פסיקת בד"ר בעניין השגת גבול מסחרית", משפטים ו (תשל"ה), עמ' 543-530; הכרך השלישי של כתר, מחקרים בכלכלה על פי ההלכה, המוקדש כולו לדיני הגנת הצרכן במשפט העברי, והכרך החמישי, המוקדש לגבולות התחרות העסקית בהלכה.
17. בבא מציעא מח ע"א; רמב"ם, הלכות מכירה, פרק ז, הלכה א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רד, סעיף א, ס"ק ד. וראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 131; ורהפטיג, ההתחייבות (לעיל, הערה 1), עמ' 452-409.
18. על השפעות משפטיות אפשריות של קללת "מי שפרע", ראה ורהפטיג, ההתחייבות (לעיל, הערה 1), עמ' 410.
19. משנה תורה, הלכות מכירה, פרק ז, הלכה ח.
20. ראה למשל א' הכהן, "ציוו חכמים - פרק בלשונות הרמב"ם במשנה תורה", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 120-113.
21. ורהפטיג (לעיל, הערה 1), עמ' 414, מבקש לתת סימנים בחיוב שמקורו "מידת חסידות" גם כשלא מתקיים חיוב משום "מחוסר אמנה", אלא שהבחנות מסוג זה הן לעתים דקות מן הדקות ולא תמיד ניתן ליתן בהן גבולות ברורים ומוגדרים.
22. בבא בתרא פח ע"א.
23. מאירי, בבא מציעא מט ע"א.
24. משנה תורה, הלכות דעות, פרק ה, הלכה יג. והשווה למה שפסק הרמב"ם בהלכות מכירה (לעיל, ליד ציון הערה 19).
25. בחלק מן הדפוסים החדשים, מופיעה גרסה המהפכת את משמעות הדברים: "[אינו] מחייב עצמו", ונראה ש"תוקנה" על סמך דברים שכתב ר' יוסף קארו בפירוש "כסף משנה" על אתר, אך אין לה תימוכין לא בכתב יד אוקספורד של ספר המדע, שעל דקדוק נוסחו "חתם" הרמב"ם, לא בכתבי היד הקדומים של החיבור ואף לא בכתבי היד שמוצאם מתימן, הנחשבים כמדויקים.
26. חובת אמונים ברמה זו באה לידי ביטוי גם בדברי בעל השאילתות דרב אחאי גאון, שכתב בפרשת ויחי: "ואף על גב דאי בעי למהדר, מצי הדר, דיבורא בעלמא הוא דאמר ליה, אפילו הכי לא מתבעי ליה למהדר מדיבוריה, אלא איבעי ליה למיקם בהימנותא [=ואע"פ שאם ירצה לחזור בו, יכול לחזור בו, שהרי דברים בעלמא אמר לו, אף על פי כן לא יחזור בו מדיבורו, אלא יעמוד בנאמנותו], ועליה אתאמר הדין קריא [=ועליו נאמר הפסוק הזה]: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הלך בדרך תמים הוא ישרתני. לא ישב בקרב ביתי עשה רמיָה דּבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים קא, ו-ז). גם כאן משתלב יסוד ה"נאמנות" עם עמידה בהבטחות, גם כשקיומן אינו מתחייב מצד הדין.
27. משנה, בבא מציעא ח, ט.
28. בבא מציעא קו ע"ב. בין שהפסוק הוא מקור שיטת רשב"ג ובין שאינו אלא "אסמכתא" בעלמא, הבאתו מלמדת שאין מדובר בחיוב רגיל מן הדין.
29. ספר חסידים, מהדורת הרב מרגליות, סימן שיא. וראה גם שם, סימן שפח.
30. בבא מציעא מט ע"א. הפסוק מצפניה אינו נזכר בתלמוד בהקשר זה, ו"אור זרוע" הוא שהוסיפו.
31. אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא, סימן קמט. וראה ירושלמי, סוף שביעית, מעשה ברבי יוחנן שלא חזר בו ממתנה שאמר לתת לפלוני, כיוון שנהג בעצמו "מידת חסידות", אף על פי שמצד הדין היה רשאי לחזור בו.
32. שערי תשובה, שער ג, סעיף קפג.
33. ראה למשל מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד, ירושלים תשכ"ד, פרקים ו-ז; אֵלון (לעיל, הערה 7), עמ' 171; ב' ליפשיץ (לעיל, הערה 1), עמ' 389-387. וראה פסק דינו של השופט י' אנגלרד, ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה, פ"ד נו(3) 289, בעמ' 296-295. וראה דברי השופט מ' דרורי, בש"א (י-ם) 2813/05 חברת העובדים נ' הרב ביטון ואח' (לא פורסם).

---

---