נאומו הגדול של משה רבנו, החותם את התורה, פותח בסקירה היסטורית גדולה שבה מזכיר משה כיצד הקים את מערכת המשפט. וזה לשונו:

ואצוה את שפטיכם בעת ההִוא לאמר, שָׁמעַ בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמָעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי ושמעתיו (דברים א, טז-יז).

דודו של רבי יוסף קארו, רבי יצחק קארו¹ (ממגורשי פורטוגל, המאה הט"ו), מזהה בפסוק זה אזהרות מפני חמשת הגורמים לעיוות הדין:

לפי שהדיין יעוֵת הדין לאחת מהחמש סיבות. האחד, לפי ששמע לאחד מבעלי דינין קודם שיבא בעל דין חבירו והטעים טענותיו לב"ד, לזה אמר: "שמוע בין אחיכם". השני, לפי שאוהב לאחד מהם, לזה אמר: "לא תכירו פנים במשפט". השלישי, לפי שאחד מהם גדול זקן ונשוא פנים, לזה אמר: "כקטן כגדול תשמעון". הרביעי, לפי שאחד מהם רשע ואַלם, לזה אמר: "לא תגורו מפני איש". החמישי, לחסרון ידיעה בדין ההוא, "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו".

בדברים שנביא להלן, נבקש להתמקד באזהרה הרביעית: "לא תגורו מפני איש". לפי אזהרה זו, אסור לו לשופט לפחד מבעלי הדין. ואף על פי שבעל "ספר החינוך" אומר כי "שורש מצוה זו השכל מעיד עליו"², יש מקום לשאול עד כמה אכן חייב השופט לעסוק במלאכת השיפוט אף כאשר הדבר כרוך בסכנה לו או למשפחתו או לרכושו.
לכאורה, מדרש ההלכה עונה על שאלתנו באופן חד-משמעי. וזה לשון הספרי³:

"לא תגורו מפני איש" - שמא תאמר: מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני⁴ או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא". וכן יהושפט אומר: "ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי לה'" (דהי"ב יט ו).

ואומר על כך בעל "ספר החינוך"⁵:

שנמנע הדיין מלירא מאיש מלדין דין אמת, ואפילו הוא איש מזיק, עז פנים, עבה המוח. אלא יחתוך את הדין ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההיזק בשביל דינו. ועל זה נאמר: "לא תגורו מפני איש".

ואולם דומה שהתלמוד⁶ מצמצם הלכה זו. וזה לשונו:

וריש לקיש⁷ אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה יכול לומר להן: איני נזקק לכם, שנאמר: "לא תגורו מפני איש".

התלמוד מסייג אפוא את דין "לא תגורו מפני איש" ומאפשר לדיין להסתלק מן הדין כל זמן שלא גיבש את דעתו בתביעה שנתבקש לדון בה, מפני הפחד מבעל דין קשה העלול לרדוף אותו. ויש לתת את הדעת לשאלת טעמה של הבחנה זו. הלוא אם מוטלת חובה על הדיין לשפוט על אף חששותיו מפני רדיפת בעל הדין הקשה אם יפסיד במשפט, מדוע הוא יכול להשתחרר מחובתו אם עדיין לא גיבש את דעתו בשאלת פסק הדין בה? אף יש לשאול לאידך גיסא: אם החשש מפני האפשרות שיתנקם הצד האלים בשופט הוא עילה מוצדקת לשופט להשתחרר מעשיית משפט, מדוע אין הדיין יכול להסתלק מן הדין גם אם הוא כבר יודע לאן נוטה הדין?

חכמי ישראל הציעו פתרונות אחדים לשאלה זו.

רבי יהושע פלק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז), בעל "ספר מאירת עניים" (סמ"ע) על השולחן ערוך⁸, מציין שהתורה מנמקת את דין "לא תגורו מפני איש" בטעם "כי המשפט לאלוקים הוא". ומאחר ש"עיקר המשפט הוא שעת גמר דין", הרי כל זמן שלא נתגבשה דעתו של השופט, עדיין אין משפט, וזו הסיבה שבשלב זה עדיין לא חל עליו דין "לא תגורו".

רבי דוד הלוי (פולין, המאה הי"ז) בעל "טורי זהב" (ט"ז)⁹, מבקר קשות את טעמו של הסמ"ע, משום שאם טעם זה נכון, יוכל כל אחד מבעלי הדין לסכל את ההליך השיפוטי באמצעות איום על השופטים לפני שמיעת טענות הצדדים. לדעתו, התלמוד מדבר על מי שאינו ממלא תפקיד רשמי של דיין ורק שני הצדדים לדין פנו אליו ביזמתם שישפוט ביניהם. דיין מסוג זה אינו נקרא דיין אלא משעה שעיין בתיק וגיבש את דעתו, ולכן רק אז חלה עליו מצוות "לא תגורו". אבל לפני כן, עדיין הוא ככל האדם, והוא רשאי שלא ליטול חלק בדיון המשפטי¹⁰. לא כן דיין ממונה, שתפקידו לשפוט, ולכן אסור לו להתחמק מלדון בדין מסוים רק בגלל הפחד מאחד מבעלי הדין¹¹.

דומה שכן סבור גם הרמב"ם, המשלב בדבריו בין לשון התלמוד עם לשון הספרי. וזה לשונו¹²:

שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה - אתה רשאי לומר להם: איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע את דבריהם, ותדע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר: איני נזקק לכם, שנאמר: "לא תגורו מפני איש". שלא תאמר: איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ נטיעותי¹³. ואם היה ממונה לרבים - חייב להזקק להם.

משהבהרנו באילו נסיבות חלה אזהרת התורה לשופט, "לא תגורו מפני איש", שׂומה עלינו לבחון את היקפה של אזהרת התורה ואת טעמה.
האמנם עשיית המשפט מחייבת את הדיין לסכן לא רק את רכושו ("שמא ידליק את גדישי...") אלא גם את חיי קרוביו ("שמא יהרוג את בני") ואף את חייו ("שמא יהרגני")¹⁴, ואסור לו להיכנע מול איומים על ערכים אלה, כמשתמע מן הספרי? בעניין זה מתפרסות הדעות מן הקצה אל הקצה¹⁵.

בקצה האחד עומדת שיטתו של רבי יואל סרקיס (פולין, המאות הט"ז-הי"ז), מחבר פירוש "בית חדש" (ב"ח) על הטור. וזה לשונו¹⁶:

והיכא דאיכא [=ובמקום שיש] סכנה, יכול להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה וזריז ואינו נענש, דלאו ד"לא תגורו" אינו אלא שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה¹⁷. אבל בחשש סכנת נפשות והיזק ממון לא איירי קרא [=אין הפסוק מדבר].

לפי גישה זו, המתעלמת מדברי הספרי, אזהרת התורה, "לא תגורו מפני איש", אינה אמורה בדיין העומד מול איום ממשי וסביר של אחד מבעלי הדין, בין על גופו בין על רכושו, אלא היא אזהרה לבל יימנע מעשיית משפט אף כאשר הוא יודע שאחד מבעלי הדין הוא טרחן ואיש ריב ומדון.

לדעת הרב יעקב גזונדהייט¹⁸ (רבה של וורשה בשלהי המאה הי"ט), לא זו בלבד שאיום על חיי הדיין או על רכושו אינו בכלל האיסור להסתלק מן הדין, אלא עצם קיומו של האיום היה פוסל את הדיין מלשבת בדין בגלל ניגוד העניינים שהיה מעמיד בו את הדיין. וידועים הם דברי הרמב"ם בעניין ה"נגיעה" הפוסלת עדים ודיינים. וזה לשונו¹⁹:

ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה. וכדרך שלא יעיד בדבר זה, שמא נוגע בעדותו הוא, כך לא ידון באותו דבר.

והלא דיין שמאיימים לפגוע בו, בין בגוף בין בממון, והאיום הוא ממשי וקרוב ולוודאי, אין לך נגיעה גדולה מזו? לדעתו, מן ההכרח הוא אפוא להבין שלא באה התורה להזהיר את הדיין אלא לבל יחשוש מאיומי סרק שסביר שלא יתממשו, יתגבר על פחדיו וחששותיו ויפסוק את הדין בלי מורא. בכגון זה בלבד הוא שאין לפסול את הדיין מחמת ניגוד עניינים.

גישה זו אינה מקובלת על רוב הפוסקים. דומה שלדידם ניגוד העניינים שהרב גזונדהייט מצביע עליו הוא חלק מהותי ובלתי נפרד ממלאכת השפיטה, והכרה בו כפוסלת את הדיין הייתה מרוקנת מתוכן את עצם המוסד. דיין הוא מי שאין לו מורא, אף אם מאיימים עליו, זולת מורא שמים, ואם הוא מסתלק מן הדין או מטה אותו בשל האיום עליו, כי אז הוא מועל בתפקידו. זוהי עצם הגדרתו של שופט²⁰.

גישת ביניים המקובלת על רוב הפוסקים היא גישתו של ר' יעקב ריישר (אשכנז, המאות הי"ז-הי"ח), המבחין בין סכנת חיים לסכנת ממון. וזה לשונו²¹:

סבירא להם להספרי והרמב"ם ושאר פוסקים דלא יסתלק מן הדין, אף שמוחזק [בעל הדין] לרשע, מכל מקום לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין. אבל במוחזק למועד בכך, ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על מצות לא תעשה ד"לא תגורו".

אכן, פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים שבתורה (לבד משלושת האיסורים החמורים: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה), כולל איסור "לא תגורו", ובכגון זה רשאי אפוא השופט להסתלק מן הדין²². לא כן הפסד ממון, שאינו מצדיק עברה על איסור "לא תעשה" שבתורה²³.

לשאלה מדוע חייב הדיין לספוג הפסד ממון, בעוד שידוע שבמצוות אחרות שבין אדם לחברו, הכלל הוא: "שלך קודם"? כגון במצוות השבת אבדה²⁴. רבי מאיר דן פלוצקי (ראש המתיבתא של וורשה, נפטר בשנת תרפ"ח) אומר שהוא משום שעשיית המשפט אינה מצווה שבין אדם לחברו אלא מצווה שבין אדם למקום, כפי שהדגיש המקרא: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא". והוא מוסיף הערה מרתקת²⁵:

ונראה דלפי זה, אם הדיין ירא מבעל הדין שהוא גבר אלים ויחזיר משלו להבעל הדין האחר דלא יהיה לו היזק על ידי זה שמסלק את עצמו מהדין, גם כן עובר בלאו הנ"ל, כי אין הלאו מפאת הפסדו של חבירו, דאם כן שלו קדים [=קודם], רק כי השם יתברך חפץ להעמיד המשפט שיהיה משפט התורה בישראל. אם כן בזה, שמחזיר לחבירו את ההפסד, בזה אינו מתקן את הלאו ד"לא תגורו".

בקצה השני, אנו מוצאים את דעתו של הרב אהרן וואלקין (ליטא, המאות הי"ט-הכ', נרצח בידי הנאצים בשנת 1942). לדעתו, איסור "לא תגורו" הוא חריג, ואינו נדחה אף לא מפני פיקוח נפשו של הדיין. וזה לשונו²⁶:

דלאו זה ד"לא תגורו" שאני [=שונה] מכל לאוין שבתורה, כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתירא מפני איש, הרי כאילו פירשה התורה בהדיא [=במפורש] דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתירא ממנו... ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפילו במקום סכנה.

רוב הפוסקים דחו את דעתו, משום שסברו שהיא סותרת עקרונות יסוד בדיני התורה, ולפיהם אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. אבל אחד מחשובי הרבנים בדור האחרון, הרב יהודה גרשוני ז"ל (נפטר בירושלים בשנת תש"ס), מחזיק גם הוא באותה דעה, מנמק אותה ואף מסיק ממנה מסקנות בהקשר אקטואלי בלתי צפוי, שאלת המחיר שהממשלה רשאית לשלם תמורת פדיון שבויים²⁷.
אחרי שדן בהיבטים הקלסיים של סוגיית פדיון שבויים²⁸ תמורת שחרור מחבלים שנשפטו על פשעיהם ומרצים את עונשם על פי הדין, הרב גרשוני מעלה את השאלה הבאה (ההדגשות שלי - מ"ו):

עוד נקודה יש לברר, אם יש חוב על הממשלה למסור נפשה לקיים חוק ומשפט... ולא לדחות זה משום סכנת נפשות של אזרחי ישראל.

הוא מזכיר בהקשר זה את מצוות "לא תגורו". ואחרי שהביא את שיטתו של ר' יעקב ריישר, ולפיה מצווה זו אינה עומדת בפני פיקוח נפש, הוא מבקש להסתייג ממנה:

אבל אני חשבתי פעם לחדש שאולי כמו שיש חובת מלחמה על ישראל... ובמלחמה מוכרח להיות הרוגים, וכן כתב המנחת חינוך, שזאת היא המצוה של מלחמת מצוה או רשות על פי הסנהדרין, כך לקיים חוק ומשפט יש חובה על כל יחיד מהציבור למסור את נפשו אפילו על סכנת נפשות ולקיים את הסדר ואת המשפט.

לשון אחר. יש מצוות שאינן נדחות מפני פיקוח נפש, משום שכל עניינן ומהותן לחייב את האדם למסור את נפשו ולהסתכן. כך היא מצוות המלחמה נגד האויב וכך היא גם מצוות קיום מערכת משפט שנאמר עליה: "לא תגורו מפני איש". ערך המשפט כה נעלה בעיני התורה, עד שהיא מצווה על הקרבה עד כדי מסירת הנפש לקיומו, שהרי בלעדיו יתמוטטו אושיות החברה. מכאן לבעייתיות הגדולה בשחרור מחבלים בניגוד לדין ולמשפט לשם פדיון שבויים אפילו עומדים הם בסכנת חיים:

והיות שמשפט ישראל מחייב לא לשחרר הרוצחים הערבים האורבים לדם נקי של ישראל, כי המשפט והסדר של מדינת ישראל מחייב לקיים את משפט המדינה והמלכות, ודיניהם דין בדיני נפשות... ולפיכך לשמור חוק מעצם קיום המדינה, וכמו שונא שמסכן את המדינה יש חובת מלחמת מצוה עלינו, כן מי שמסכן את משפט וחוק המדינה, יש חובת מלחמה לקיום העם והמוסר. ואפילו סכנת נפשות אינה דוחה דין זה, כי חובת ציבור זה, וכל דיין יש לו דין חיל במלחמה.

סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה קובע: "בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין".

זהו הנוסח המודרני של דרישת התורה מן השופטים: "לא תגורו מפני איש", אם כי דומה שברקע להוראת החוק עומדת בעיקר הדרישה לאי-תלותו של השופט בשאר רשויות המדינה, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, הנחשבת בצדק לאחד הסממנים המובהקים של חברה מתוקנת.

אשר לאי-תלותו של השופט בבעלי הדין העלולים לאיים עליו, אמנם אין החוק מחייב אותו למסור את נפשו, ואף לא את רכושו, אבל הוא מגן עליו מפני אלה בכוח החוק הפלילי. חלק מן הענישה נגד מי שמאיים על שופט או נגד מי שמבקש להשפיע עליו השפעה בלתי הוגנת, ייחודי להגנה על בתי המשפט²⁹, חלקו מגן על כל עובד ציבור³⁰ וחלקו מגן על כל אדם באשר הוא³¹. גישה מערכתית זו של החוק הישראלי מאפשרת באופן ראלי ומעשי ליישם במציאות מדינית את הדרישה הנעלה של המקרא מן השופטים: "לא תגורו מפני איש".

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. בפירושו לתורה, תולדות יצחק, דברים א, טז.
2. ספר החינוך, מצווה תטו.
3. ספרי דברים, פסקא יז, ד"ה לא תגורו.
4. בספר החינוך, שם, ובמגדל עוז על הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה א, גרסת הספרי כוללת גם את המילים "שמא יהרגני".
5. ספר החינוך, שם.
6. סנהדרין ו ע"ב.
7. בתוספתא, סנהדרין, פרק א, הלכה ז, מובאים הדברים בשינויי נוסח קלים בשם ר' יהודה (יהושע?) בן לקיש. קטע מקביל לזה מופיע גם בדפוסי הספרי. אבל ראה ספרי, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 28, הערה 9, שהקטע אינו מקורי אלא הופיע כנראה בשולי גיליון כתב יד של הספרי, והוכנס פנימה על ידי המדפיסים. מקבילה לדין זה מובאת ברמב"ן, בראשית לד, יג, בשם התלמוד הירושלמי: "בדינין של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג. בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו. אבל בדיניהם, אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו". ומוסיף הרמב"ן: "נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין: איני נזקק לכם. כי תוספת היא בישראל: "לא תגורו מפני איש" (דברים א יז) - אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו ע"ב)". וראה נ' רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, שער ראשון (המשפט כערך אוניברסלי), עמ' 53-50.
8. סמ"ע, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ב (וכך נקט ערוך השולחן, שם, סעיף א). וראה שם, שהעיר שלפי הצעתו, אין עוד צורך בהסברו של בעל הלבוש, חושן משפט, סימן יב, סעיף א, האומר: "והאי 'לא תגורו' על כורחך לאחר ששמע דבריהם ויודע כו' מיירי [=מדבר]. דאי קודם שיודע, היה לו לומר: לא תיראו. אבל 'לא תגורו', שתי לשונות משמע, לשון יראה, כמו 'מגור מסביב' (תהילים לא, יד), ולשון כניסה ואסיפה, כמו 'אוגר בקיץ' (משלי י, ה) [ראה רש"י המובא להלן, הערה 17], לפיכך פירשוהו [חכמים] לומר: אחר ששמעת דבריהם וידעת להיכן הדין נוטה, אל תאסוף דבריך שלא לאומרם מפני היראה. שאחר שידע להיכן הדין נוטה, שייך לומר לשון אסיפה, ולא קודם לכן". הצעה נוספת, ראה להלן, הערה 18.
9. ט"ז, חושן משפט, סימן יב, סעיף א. וכן משמע כבר מתוספות הריב"א (לר' יצחק בר' אשר הלוי), הנדפס בסנהדרי גדולה, כרך א, ירושלים תשכ"ח. וכן נקטו גם: שו"ת מהר"י מברונא, סימן ריג; שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן שעח.
10. אמנם לפי השקפת המשפט העברי, בהיעדר מערכת משפט מסודרת, מוטלת מצווה דתית על כל אדם היודע את הדין לשפוט את עמיתו, כדברי הרמב"ם על הפסוק: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו): "שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו, ושישבית הריב שבין הבעלי דינים" (ספר המצוות, מצוות עשה קעז. וראה גם ספר החינוך, מצווה רלה). עדיין נשאלת אפוא השאלה: למה התירו חכמים לבטל מצווה זו אף אם עדיין לא נתגבשה דעת הדיין? על שאלה זו אפשר לענות כדברי ר' יצחק מווינא: "ואע"פ שהדין [כלומר, עשיית משפט] מצות עשה הוא, אף על פי כן במקום שאדם יודע שאינן נשמעין לו פטור מלומר להם הדין" (אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין, סימן מו, מובא בהגהות אשרי, סנהדרין, פרק ג, סימן כ). לשון אחר: המצווה החיובית לשפוט את הזולת אינה מוטלת על הדיין אלא כלפי מתדיין המוכן לקבל את מרותו, ולא כלפי בעל דין קשה. אבל ראה הגהות אשרי, סנהדרין, פרק א, סימן ה, המביא בשם אור זרוע, שאם שני הצדדים "חזקים" חייב הדיין לדון כמצוותו, כנראה משום שאז אין לו עוד ממה לפחד, "דאם ירדפנו אחד, השני יעמוד בעזרו" (סמ"ע, שם, ס"ק ד. אבל השווה רדב"ז, הנזכר להלן, הערה 12).
על הפן הפרטי של השפיטה במשפט העברי, ראה ש' אלבק, בתי הדין בימי התלמוד, רמת-גן תשמ"א. לענייננו, ראה במיוחד שם, עמ' 17.
11. חיזוק לדבריו נגד שיטת הסמ"ע מביא הט"ז משו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שמד, הדן בלווה שנתבע להחזיר את חובו בעיר שהיו לו בה נכסים, וסירב להופיע למשפט תוך איומים על דייני העיר, ואומר: "ואם מפני שהפסידם [כלומר, שמאיים לגרום הפסד לדיינים]... אין זה מציל את בית דין מלהזקק לתובע... שאם כן, יהו כל אדם עושין כן. שאין לך אחד שלא יוכל להזיק. ואם כן, אין הגדולים נידונים לעולם. והתורה אמרה: 'לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא'".
12. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה א. ואכן הט"ז מביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם שהובאו על ידי הבית יוסף, חושן משפט, סימן יב, ונפסקו להלכה בשולחן ערוך שם, סעיף א. אבל השווה רדב"ז, שם, כפי שהעיר הרב י"ד פוברסקי, ישועת דוד, סימן כג. ואכמ"ל.
13. וראוי לציין שהשולחן ערוך, חושן משפט, סימן יב, סעיף א, מעתיק את לשון הרמב"ם, אך משמיט מהם את עניין איומי הרצח והנזק הבאים מן הספרי.
14. ראה לעיל, הערה 4.
15. לדיון נרחב, ראה הלכה פסוקה - משפט התורה למקורותיו בתלמוד ופוסקים על סדר השולחן ערוך, הוצאת מכון הרי פישל, ירושלים תשמ"ז, חושן משפט, כרך ב, סימן יב, סעיף א. וראה גם נ' רקובר (לעיל, הערה 7), עמ' 51, הערה 242. וראה עוד שם, שער רביעי (אלים בהליך השיפוטי), עמ' 115-112, הדן בהיבטים שלא עסקנו בהם כאן.
16. ב"ח, חושן משפט, סימן יב, ס"ק א, אלא שגם הוא מבחין בין דיין מזדמן לדיין הממונה לרבים, ומודה שהאחרון אינו רשאי להסתלק מן הדין אלא כשיש סיכון חיים ממשי.
17. כלומר, להימנע מלומר את דעתך ולהסתלק מן הדין עקב היות אחד מבעלי דין "בעל מריבה מטריח דיינין" (רש"י, סנהדרין ו ע"ב, ד"ה קשה). וראה גם דברי רש"י בפירושו למקרא: "לא תגורו מפני איש - לא תיראו. דבר אחר: לא תגורו - לא תכניס דבריך מפני איש, לשון 'אוגר בקיץ' (משלי י, ה)" (דברים א, יז).
18. תפארת יעקב, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ב. וראה גם חזון יחזקאל (אברמסקי), תוספתא, סנהדרין, פרק א, הלכה ז, שטען שזהו טעם ההבחנה בין לפני שגיבש את דעתו בין לאחר שגיבש את דעות: שאם האיום בא עליו אחרי שגיבש דעה, כבר אין חשש לשיבוש שיקול דעתו.
19. רמב"ם, הלכות עדות, פרק טז, הלכה ד.
20. וכך פירש הרמב"ן את המושג "שונא בצע", שהיא אחת מן התכונות הנדרשות מן הדיין: "ושוב ראיתי בילמדנו 'שונאי בצע', ששונאין ממון עצמן, ואין צריך לומר ממון אחרים, יהיו אומרים: אפילו שורף גדישי, אפילו קוצץ נטיעותי, כהוגן אני דנו. וזה ענין ששונאין ממון עצמן, שאמר רבי אלעזר המודעי, שלא יחמלו על ממונם בענין הדין, אם יבא להם הפסד ממנו. ומשה הזהירם עוד בזה: 'לא תגורו מפני איש'" (רמב"ן, שמות יח, כא). וראה שו"ת שב יעקב (כץ), חושן משפט, סימן א, ד"ה והראיה.
21. שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קמג.
22. אבל אפשר ששאלה חמורה יותר היא אם הוא רשאי אף לעוות את הדין? ראה הרב ד"ר א"ס אברהם, "פיקוח נפש ומצוות שבין אדם לחבירו", המעיין כ, גיליון ב (טבת תש"ם), עמ' 25, ויכוח בעניין זה בין המחבר לעורך. ובהערות למאמר זה, שם, גיליון ג (ניסן תש"ם), עמ' 54-49.
23. וזאת אף כשהעברה על האיסור היא פסיבית, הסתלקות השופט ומניעתו מעשיית משפט. אבל ראה אמרי בינה (אוירבך), דיני דיינים, סימן יט, שיש פוסקים הסוברים שמצוות לא תעשה שעוברים עליה פסיבית דינה כדין מצוות עשה, ואין חובה לבזבז עליה יותר מחומש נכסיו, וזהו לדעתו מוקד המחלוקת בין הרב ריישר לבין הב"ח.
24. "מי שאבדה לו אבדה ופגע באבדתו ואבדת חבירו, אם יכול להחזיר שתיהן חייב להחזיר ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן אבדתו קודמת..." (רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יב, הלכה א).
25. כלי חמדה, פרשת דברים, ז ע"א, ד"ה ודע.
26. שו"ת זקן אהרן, חושן משפט, סימן קכו.
27. הרב י' גרשוני, "פדיון שבויים לאור ההלכה", הדרום לג (תשל"א), עמ' 37-27 (=קול צופיך, ירושלים תש"ם, עמ' רלה-רמה).
28. וראה מ' ויגודה, "על פדיון שבויים", פרשת השבוע, בשלח, תשס"ב, גיליון מס' 60.
29. ראה סעיף 72 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המאפשר לשופט להרחיק מאולם בית המשפט כל מי שנוהג באלימות או באיומים, ואף לצוות לאסרו עד לתקופה של שלושה חודשים. סמכות מקבילה נתונה גם לבתי הדין הדתיים, ראה סעיף 2 לחוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה), התשכ"ה-1965. וראה עוד חוק העונשין, התשל"ז-1977: סעיף 244, בדבר שיבוש מהלכי משפט, שדינו מאסר שלוש שנים; סעיף 250, בדבר השפעה לא הוגנת על תוצאותיו של הליך שיפוטי, שדינו מאסר שנה אחת.
30. ראה חוק העונשין, שם, סעיף 288א, בדבר הפרעה לעובד ציבור, שדינה מאסר שנה אחת.
31. ראה חוק העונשין, שם, סעיף 428, בדבר סחיטה באיומים, שדינה מאסר תשע שנים.

---

---