בשיטות משפט רבות, לרבות המשפט העברי, לכשרות הקשר בין הורים עשויה להיות השפעה על מעמד ילדיהם. וכך נאמר במפורש במשנה:

וכל מקום שיש קדושין ויש עברה, הולד הולך אחר הפגום... וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין, הולד ממזר. ואיזה? זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין, הולד כמותה. ואיזה? זה ולד שפחה ונכרית¹.

לעתים ההשפעה על היילוד מוסרית גרידא², אך לעתים ישנה השפעה משפטית חמורה ביותר, כגון במי שבא על הערווה שהוולד ממזר³. ברם, בדרך כלל, יהא מעמדו המשפטי (status) של הוולד אשר יהיה, אין הפגם בקשר בין ההורים מערער את קשרי ההורות בינם לבין ילדם. לשון אחר: גם אם עברו ההורים על איסורי עריות, והילד שנולד להם הוא בגדר ממזר, הם עדיין הוריו לכל דבר ועניין. כן הוא הדבר בעניין איסורים⁴ וכן הוא לעניין מכלול הזכויות והחובות שבין ההורים לבין ילדיהם⁵. וכך מסכם הרמב"ם:

שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב, אע"פ שהוא ממזר⁶.

דהיינו, ישנה זהות בין ההורות הטבעית לבין ההורות המשפטית: אם נקבע שילד מסוים הוא בנם הביולוגי של זוג הורים, הרי שגם מתקיימת בינם לבינו מערכת הזכויות והחובות שבין ההורים לבין ילדיהם⁷.
תפיסה משפטית זו אינה מובנת מאליה ובשיטות המשפט הקלסיות היא אפילו חריגה. ברוב שיטות המשפט, בין ילד שנולד מחוץ לנישואין (illegitimate) לאביו לא מתקיימת מערכת הזכויות והחובות ההורית (למצער לא באופן מלא). כבר במשפט הרומי, הוגדר ילד שנולד מחוץ לקשר נישואין filius nullius (בנו של אף אחד)⁸, ובעקבותיו גם בשיטות מודרניות - אם כי בעשורים האחרונים יש מגמה להקנות לילד שנולד מחוץ לנישואין את הזכויות (אם כי לאו דווקא אותו מעמד) שיש לילד רגיל⁹. וכן הוא הדין גם במשפט המוסלמי¹⁰:

דין האיסלאם הוא, שילד אשר נולד עקב יחסי אישות ללא נישואין - אין הילד מתייחס לאביו אלא לאמו בלבד... ילד שנולד למוסלמייה פנויה נידון להיותו בן-בלי-אב מבחינה משפטית.

קשה להמעיט בחשיבות ההבחנה בין השיטות המשפטיות. לשיטת המשפט העברי, הטבע הוא הקובע את קיומן של זכויות וחובות הוריות, ואילו לשיטות המשפטיות האחרות המשפט הוא הקובע את קיומן של זכויות וחובות אלה.
לתפיסה העקרונית של המשפט העברי - לפיה מערכת הזכויות והחובות ההורית חופפת להורות הטבעית - יש חריג מרכזי בולט: בנם של ישראלי ונכרית, וכלשון הרמב"ם¹¹: "והבן מן הכותית אינו בנו". מקור דין זה בדרשת הפסוקים בספר דברים בפרשת ואתחנן:

ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים, וחרה אף ה' בכם (דברים ז, ג-ד).

הכתוב מורה "ובתו [של הנכרי] לא תקח לבנך" וסומך אל הוראתו טעם לאיסור: "כי יסיר את בנך מאחרי". מן העובדה שהכתוב מתייחס לחשש מפני הסרת הבן מאחרי ה', אך לא להסרת הילדים שהם עתידים להעמיד, למדו חכמים שילדיה של הכלה הנכרייה אינם מתייחסים אחר אביהם, וממילא אינם בגדר יהודים¹². וזה לשון התלמוד בעניין זה¹³:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דאמר קרא: "כי יסיר את בנך מאחרי" - בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה.

כיצד יש להבין דין זה? לפי התפיסה שהוצגה לעיל, ניתן היה להבין שילד זה אינו יכול לבוא בקהל ישראל, ואולי אף שהוא גוי גמור. אך כיצד ניתן להבין את ניתוק קשרי ההורות בין האב לבנו: "ואין בנך... קרוי בנך"? האם יש להבין דברים אלה כפשוטם? או שמא יש לסייג את הקביעה ולומר שחלק מן הזכויות והחובות ממשיך להתקיים? להלן נראה כי על אף הדרשה המפורשת, לא התעלמו חכמי הדורות מקיומה של "הורות טבעית", אך נחלקו בשאלת משקלה המשפטי¹⁴.
בשנת תשט"ו בא בפני בית הדין הרבני בירושלים¹⁵ (בהרכב הדיינים עדס, אלישיב וזולטי) עניינם של יהודי ונכרייה שנישאו באיטליה, ונולד להם בן, שבעת הדיון עדיין היה קטין. במהלך הדיון גייר האב את הילד כדין בלא רשות אמו.

בהתבסס על דברי התלמוד במסכת כתובות¹⁶, נפסק להלכה בשולחן ערוך¹⁷: "עובד כוכבים קטן, אם יש לו אב - יכול לגייר [אותו]...". והנה במקרה שלפנינו גויר הילד על ידי אביו מולידו, אלא שמבחינה משפטית הוא אינו בגדר אביו, שהרי למדנו: "ואין בנך [הבא מן הנוכרית] קרוי בנך אלא בנה". בית הדין סבר שיש מקום לדון בשאלה אם העובדה שמערכת הזכויות והחובות ההוריות נותקה מעידה שאין לאב כל מעמד ביחס לבנו, וכפועל יוצא מזה שאינו יכול לגיירו, או שמא יש לתת משקל להורות הטבעית ולהכשיר את גיור הילד¹⁸:

שאפשר לומר מכיון שבאופן טבעי הוא אביו, אם כן, אם גייר אותו הרי זו זכות לילד משום דניחא להו במאי דעביד אבוהון [=משום שחל כאן הכלל שנוח להם, כלומר לילדים, במה שעושה עבורם אביהם], או שמא נאמר, מכיון שבמובן המשפטי אין לו קשרי אבהות עם הילד הזה ואין בין המוליד והנולד חובות וזכויות אחד נגד השני והרי הוא כאיש זר לו... והרי זה כאילו אדם זר גייר אותו ולא חלה הגירות משום שאין זו זכות לו.

ראשית יש לציין שבית הדין מכיר בעצם קיומה של הורות טבעית, שהרי הוא אומר "שבאופן טבעי הוא אביו", מושג אינהרנטי לתפיסת המשפט העברי, אך הוא מסתפק מה משקל יש לתת להורות זו. כלומר, האם היא מספיקה כדי להקנות לאב את הכוח לגייר את בנו? למעשה הכריע בית הדין כאפשרות השנייה, שהאב "שהביאו להתגייר לא נחשב כאביו, אם כן הגיור היה שלא כדין ולא חלה הגירות"¹⁹. בפועל, המשקל שמעניק בית הדין להורות הטבעית אפסי²⁰.

גישה אחרת בסוגיה זו נוקט רבי מרדכי הלוי הורוויץ²¹:

דלדינא אינו אביו [=מבחינת הדין, כלומר משפטית, אינו אביו]. אבל לענין זה שניחא ליה לתינוק במאי דעביד אביו [=אבל לעניין ההשערה שנוח לילד במה שעושה אביו] לא יעלה על הדעת להגיד שאינו אביו.

מימד נוסף של אבהות טבעית - רופף יותר מבחינה הלכתית - הבא לידי ביטוי בסוגיית גיור בן הנכרית, קשור ליחס שיש להפגין כלפי צאצאים אלה בבואם להתגייר²²:

ועוד יש לעורר שטבילה כזו [=טבילת גיור של בן יהודי ונכרית]... יותר מחוייבין להכין לו דרך הבחירה מאשר יעשה להנולד מנכרי. כי הגם שמדינא הולד כמותה לענין יחוס [=שמן הדין הוולד מתייחס אחריה], עם כל זה מצינו כי זרע הקודש יקרא, שהרי כשעזרא הוכיח לישראל אשר נשאו נשים נכריות... אמר: "והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות" (עזרא ט, ב) ו[ב]גלל זה אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה ולהוציא ממסגר אסיר ולהחזירה אל הקודש מה טוב ומה נעים חלקינו.

דברים אלה אמנם אינם מקנים לאב היהודי מעמד משפטי, אך הם משמרים את הקשר הביולוגי והרוחני בין הבן הגוי לשורשיו היהודיים.
גישה שונה בצורה קוטבית ניתן למצוא בתשובה של הרב עוזיאל²³. נאמן לתפיסה היסודית של המשפט העברי, מסרב הרב עוזיאל לקבל את האפשרות שתתבטל ההורות הביולוגית, ומסביר את הקביעה שהילד אינו מתייחס אחר אביו מתוך שיקול תועלתני שיסודו בעקרון טובת הילד. לשיטתו, לא ניתן מבחינה אנושית ומוסרית לגדל ילד על ידי שני הורים בני דתות שונות, כיוון שעל ידי זה נגזר על הילד להיות "מתחלת הויתו בן ממר להוריו ופוסח על שתי הסעיפים... ולא רק שלא היה יכול להיות איש דתי אלא לא היה גם אנושי ומוסרי".

לשיטת הרב עוזיאל, התורה בחרה לקיים את קשר ההורות הטבעי שיש לילד עם אמו. וזה לשונו:

משום שהילד וכן כל בעל חי שנוצר ברחם אמו וביותר סוג בעלי חיים היונקים שהם גדלים במבנה גופם מחלב אם כרוכים אחרי אמם... וביותר באדם שגם דבורו שהוא בטוי ציורי המחשבה מקבל משיחת האם ולטיפותיה הרחמניות... לכן הילד נגרר אחריה.

וגם מן הטעם שעיקר הקשר עם האב עניינו מתן "כחות ההרגשה והמחשבה", ומסיבה זו, עם הניתוק מן החינוך היהודי שמקנה האב לבנו "בהיות בנו בסביבת עם נכרי פוסקת גם יחוסו". ובנוסף, גם מתוך הבנה שקיום הקשר עם שני ההורים עשוי לגרום ל"ריב ומדנים תמידי בין האב והאם שמושך אחריו ריב וקנאות של שני העמים"²⁴.

שיקולים אלה יכולים להסביר מדוע מוענקת המשמורת על הילד לאמו, ואולי אף מדוע הוא פטור מן המצוות, אך אין הם יכולים להסביר מדוע "נענש" הילד בכך שאביו נפטר מן החובה לזונו. ואכן, לשיטת הרב עוזיאל, ככלל, ממשיכה להתקיים בין האב וילדו (שאינו מתייחס אחריו) מערכת הזכויות והחובות שבין אב לבנו:

קרוב לודאי שגם בנו מן הגויה קרוי בנו לענין זה שאביו חייב במזונותיו... שלא פטרה התורה ולא פטרו חכמים את האב במזונות בנו מן הנכרית לפי שסוף סוף בן זה היא תולדתו של אב והוא הגורם להוצאתו לאויר העולם והוא חייב גם בגדולו וקיומו לכל הפחות כדין בריות שמזונותיהם מוטל על האדם המחזיק אותם ברשותו, ולא עוד אלא שקודמים לו, וזו היא דרכה של תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הרב עוזיאל מודע כמובן לשורה של הלכות מהן עולה שהילד אינו נחשב בנו של הישראל - הוא אינו פוטר את אשת אביו היהודייה מן הייבום, אינו יורש את אביו והלכות נוספות - אך נותן הסבר פרטני לכל דין, ואינו מוכן לקבל את האמירה הגורפת שאין מדובר בילדו של הישראלי. לדידו של הרב עוזיאל, כל זמן שיש הורות טבעית, נמשכות אחריה כל הזכויות והחובות שבין ההורים לבין ילדיהם, למעט החובות והזכויות לגביהן קיים שיקול נקודתי להחרגתן.
במשך עשרות שנים, נקט המשפט הישראלי בדרכו (הייחודית) של המשפט העברי בקבעו שיש זהות בין ההורות הביולוגית לבין מערכת הזכויות והחובות שבין ההורים לבין ילדיהם:

אין החוק הישראלי, להבדילו מן החוק האנגלי, מכיר במעמד של אב חוקי להבדילו מן האב הטבעי, ואין לפרש את המונחים שבחוק של הכנסת כמשמעותם האפשרית בדיניה של עדה דתית זו או אחרת²⁵.

המשפט הישראלי אף גילה יחס שאינו אוהד כלפי האפשרות להתחמק מפני ההורות הטבעית. בפסיקה המתנכרת לפיצול בין ההורות הביולוגית לבין ההורות המשפטית, קבע בית המשפט כי אף על פי שגישת "ההורות המשפטית" שבמשפט המוסלמי פוטרת את האב מלתת מזונות לילד שנולד לו מחוץ לנישואין, קיימת תחתיה חובת מזונות אזרחית²⁶:

בהנחה שפלוני הוא אביה הטבעי... אין הוא חייב במזונותיה על-פי הוראות הדין האישי החל עליו, הוא הדין השרעי. משנמצא לנו כך, נחלצת לעזרה של הילדה הוראת סעיף 3(ב) לחוק המזונות, ולפיה חייב פלוני במזונותיה של בתו... על-פי הוראות חוק המזונות.

והנה בסוגיית הפונדקאות נקט לכאורה המחוקק²⁷ דרך הנבדלת מן המסורת רבת השנים וקבע הסדרים הקרובים לגישת ההורות המשפטית. דומה שהמחוקק נמנע מלהכריע בשאלה המורכבת של זהות ההורים "הטבעיים" של ילד הנולד בהליך של פונדקאות²⁸, וקבע כי ההורות תקבע על ידי צו בית המשפט ולא על ידי הטבע. וזה לשון החוק בעניין זה:

11. צו הורות
(א) תוך שבעה ימים מיום לידת הילד יגישו ההורים המיועדים בקשה למתן צו הורות...

12. תוצאות מתן צו הורות
(א) עם מתן צו הורות יהיו ההורים המיועדים הורים ואפוטרופוסים בלעדיים על הילד והוא יהיה ילדם לכל דבר ועניין.
(ב) אין בצו הורות כדי לפגוע בדיני איסור והיתר לעניני נישואין וגירושין.

קרי, לילד הנולד לאם פונדקאית אין כביכול - מבחינת המשפט הישראלי - הורים משחר לידתו. זהות ההורים תקבע באמצעות "צו הורות" שייתן בית המשפט.

אין מדובר בצו אימוץ, משום שבאימוץ זהות ההורים הטבעיים ידועה (למצער זהות האם), וצו בית המשפט "יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם"²⁹. כאן, "עם מתן צו הורות יהיו ההורים המיועדים הורים... והוא יהיה ילדם". דומה אפוא כי אין מדובר ביצירת זכויות וחובות אלא ביצירת הורות. דרך זו נראית זרה למסורת המשפטית הישראלית, שהלכה בעיקרה בדרכו של המשפט העברי³⁰, וימים יגידו כיצד תתפתח סוגיה זו בפסיקת בתי המשפט.

הערות:

* עו"ד ערן שילה הוא עוזרו המשפטי של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין. הדברים מייצגים את דעת הכותב.
1. קידושין ג, יב.
2. כגון בבא על הפנויה, כעולה מסוגיית הבבלי בעניין זה: "גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה" (גיטין עט ע"ב), רש"י שם, ד"ה גיטה אומר: "ויהיו סוברין שניתן לה משעת כתיבה, ויאמרו: מן הפנויה נולד, משגרשה, והוי פגם". וראה שב יעקב (כץ), חלק ב, סימן כד.
3. רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק טו, הלכה א.
4. כגון: "אלו הן הנסקלים: הבא על האם... תניא: רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו - אינו חייב אלא משום האם בלבד" (סנהדרין נג ע"א). נמצא כי גם בוולד פסול, ואפילו ממזר, אם זו נחשבת אם לעניין החיוב "ערות אביך וערות אמך לא תגלה" (ויקרא יח, ז).
5. לעניין ירושה, ראה: "כל הקרובין בעבירה יורשין בכשרים. כיצד? כגון שהיה לו בן ממזר או אח ממזר - הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה" (רמב"ם, הלכות נחלות, פרק א, הלכה ז; וראה גם פירוש המשנה יבמות ב, ה). לעניין מזונות, ראה ש"ך, חושן משפט, סימן פז, ס"ק נז. וראה תשובת הרב עוזיאל, להלן, הערה 23.
6. רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יב, הלכה ז.
7. "אבהות ואימהות נקבעת על פי הקשר הביולוגי שבין ההורים ליילוד, ולא לפי חוקיות הקשר שבין האב לאם" (י' בן מאיר, "הורות משפטית והורות גנטית בהלכה", אסיא יב (ג-ד), עמ' 80).
8. ראה:R. P. Saller, Patriarchy, Property and Death in the Roman Family (Cambridge 1994), p. 43; J. f. Gardner, Family and Familia in Roman Law and Life (Oxford 1998), p. 252; A. Berger, Encyclopedic Dictionary of Roman Law (Philadelphia 1953) ערך paterfamilias. י' גילת, דיני משפחה, יחסי הורים וילדים: מזונות, יחסי ממון, משמורת וחינוך (תל-אביב, תשס"א), עמ' 22-25. להשוואה בין דיני המשנה שהובאה לעיל לבין המשפט הרומי, ראה: B. Cohen, Jewish and Roman Law - A Comparative Study (New York 1966), p. 133. וראה מ' הלפרין, "הורות ביולוגית והורות גנטית" פרשת השבוע, תזריע, תשס"ה, גיליון מס' 204.
9. לשיטות אלה ראה לדוגמה Book I Title 7 ל-Code Civil הצרפתי. לסקירה מקפת של שיטת המשפט האנגלי, ראה Halsbury's Laws of England 5(3), pp. 93-132, ובפרט פסקה 125.
10. ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578, 588-589 (השופט מישאל חשין). ראה: D. F. Mulla, Principles of Mahomedan Law (16th ed. 1968), pp. 313-321; D. Pearl, Muslim Family Law (3d ed. 1998), pp. 399-408; J. Nasir, The Islamic Law of Personal Status (3d ed. 2002), pp. 145, 154
11. לעיל, הערה 6.
12. כך מפרש המאירי את הדרשה. ראה פירושו לסוגיה בקידושין סח ע"ב. רש"י בפירושו לפסוק מסביר את חשש "כי יסיר את בנך" כחשש הקיים רק בבת ישראל הנישאת לנכרי, ומכאן "יסיר" בלשון זכר, שכן בבן ישראל הנושא נכרית אין חשש להסרת הילד המשותף, שהרי אינו יהודי כל עיקר. לדרכים נוספות בהבנת הדרשה, ראה שיטות הראשונים על אתר.
13. קידושין סח ע"ב; יבמות כג ע"א; והמקבילות בירושלמי.
14. נוסף על שאלת מידת ההתחשבות בהורות הטבעית מעוררת הדרשה שאלות נוספות, שלחלקן נדרשו ראשונים ואחרונים. כך, למשל, מסביר רבנו בחיי בפירושו לתורה מדוע מתייחס הבן דווקא אחר הנכרית: "ודעת התורה בזה שהאֵם עיקר". ר' חיים יהודה ליב אויערבך (אביו של הגרש"ז) סבור: "שדין זה הוא מטעם סיג להתבוללות כדי שלא תתפתה הלא יהודית להזדווג ליהודי או להיפך ביודעין שסוף סוף ישארו בניהן עמוסים משא לעיפה על שכמותיהן ומתוך כך ימנעו מלהפקיר עצמן למי שאינו בן עמם ותורתן ועל ידי זה תמנע תקלת ההתבוללות והטמיעה". ראה דבריו בתשובת הרב עוזיאל (להלן, הערה 22).
15. תיק 912/תשט"ו, פד"ר א, עמ' 375.
16. כתובות יא ע"א.
17. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסח, סעיף ז.
18. שם, עמ' 379.
19. שם, עמ' 380.
20. עניין זה מקבל משנה תוקף לאור העובדה שכוחו של האב לגייר את בנו אינו נובע מזכות משפטית אלא מן ההשערה ש"ניחא להן במאי דעביד אבוהון [=נוח להם במה שעושה אביהם]". דהיינו, לשיטת בית הדין, הקשר בין האב לבנו רופף עד כדי כך שאפילו לא ניתן לשער שנוח לילד ללכת בדרך שהתווה עבורו אביו. עוד ראוי לומר שבית הדין הסתמך על פסיקה של מהר"ם שיק: "ולא חשיב הוא כאביו גם לענין זה, וכיון דלא חשוב כלל כאב לא מהני הבאתו" (חלק יורה דעה, סימן רמח). בשולי הדברים נאמר כי שאלה עקרונית היא אם לגייר קטן (בפרט אם נשא אביו נכרייה). ראה מ' פינקלשטיין, הגיור הלכה למעשה (רמת גן, תשנ"ד), עמ' 160-157.
21. שו"ת מטה לוי, חלק שני, סימן נד.
22. דברי הרב צ"ה קלישר בשאלה שנדפסה בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, חלק א, יורה דעה, סימן רכט. וראה גם משפטי עוזיאל, כרך ב, יורה דעה, סימן נח.
23. משפטי עוזיאל, כרך ב, יורה דעה, סימן ס.
24. אמנם אין בנימוק זה כדי להסביר מדוע יש לקיים את זיקת הילד דווקא לאמו. אך הוא אומר שאמנם ניתן היה "לעשות חלוקה זו באופן אחר ולמסור את הילד לאביו משעת הולדו ובזה היה נתון לטיפול וחינוך אביו גרידא, אלא שזה מתנגד להשקפה הרחמנית של התורה שצותה בקן צפור: 'לא תקח האם על הבנים'".
25. ע"א 86/63 אל-צפדי נ' בנימין, פ"ד יז 1410, בעמ' 1425 (השופט חיים כהן).
26. עניין פלונית, לעיל, הערה 10.
27. בחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996.
28. שאלה המציבה את תפיסת ההורות הטבעית בפני קושי רב, משום שיש להכריע בשאלה הנורמטיבית אם המטען הגנטי או שמא ההריון והלידה הם היוצרים את האימהות. ראה: י' בן מאיר, "הפרית מבחנה - ייחוס עובר הנולד לאם פונדקאית ולא ביולוגית", אסיא ח (תשנ"ה), עמ' 153; ז' לב, "בענין ילוד מאם פונדקאית (קביעת האמהות: ההריון או הלידה)", אור המזרח לז (תשמ"ט), עמ' 150.
29. סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981.
30. יש שטענו שהחוק אינו סוטה מתפיסת ההורות הטבעית. ראה מ' קורינאלדי, "לשאלת הפונדקאות בישראל - הערות אחדות בשולי חוק הסכמים לנשיאת עוברים, תשנ"ו - 1996 ודו"ח ועדת אלוני", המשפט ג (תשנ"ו), עמ' 63, בעמ' 70. ברם, ספק אם הפרשנות המוצעת שם מתיישבת עם סעיפי החוק ועולה בקנה אחד עם אמירות מפורשות של ועדת אלוני (הוועדה הציבורית-מקצועית לבחינת הנושא של הפרייה חוץ-גופית (1994)) המתייחסות להורות "מכוח הדין" (ראה דו"ח הוועדה, עמ' 55). וראה דברי ד"ר מרדכי הלפרין (יו"ר הוועדה) ועו"ד מירה היבנר-הראל (חברת הוועדה) בפרוטוקול הוועדה הציבורית מקצועית לבחינת הנושא של תרומת ביציות, מיום 17.5.00, בעמ' 31-29. לפרוטוקולים המלאים של דיוני הוועדה, ראה אתר משרד הבריאות http://www.health.gov.il/units/egg_cont/protocol/17052000.doc וראה תמ"ש (תל-אביב) 4570/98 פלונית נ' היועץ המשפטי (לא פורסם), פסקה 30 להחלטה מיום 18.2.9, ופסקה 15 להחלטה מיום 5.3.98 (השופט גייפמן).

---

---