הכול מסכימים שיש עניינים שאין למשפט שיח ושיג בהם. המשפט אינו יכול להחיות מתים, לרפא חולים, להרבות אהבה בין בני זוג, לפתור בעיות נפשיות או ליצור יצירות אמנות. אין חוק הקובע ש"אסור לחלות בסרטן" או ש"חובה על אדם ליצור אמנות יפה", ומוטב כך.

לכאורה, פסוקי הפרשה השלישית בקריאת שמע, המצווים אותנו "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם", אינם קשורים כלל למשפט. הפרשה מצווה להפיץ ידע בכל הדרכים האפשריות. על כל איש מישראל ללמוד ולדעת את המתבקש ממנו ולזכור זאת בכל מעשיו ומעניו. וכפי שציין הכתוב, בקומו, בשכבו, בלכתו, בביתו וכו'. מובן שחובה על האדם ללמד את בניו למען תעבור המורשת לדורות הבאים. אך אין מדובר בסוגיה משפטית.

אכן, גם אם המשפט אינו הכלי היחיד להפצת ידע, ניתן להיעזר בו למטרה זו, ואפשר, ואף ראוי, לעשות כן. ואף שהמשפט אינו יכול לאסור על האדם לחלות בסרטן, הוא יכול לאסור קיומם של תנאי עבודה העשויים לגרום לסרטן או על הימצאותם של חומרים הידועים כמסרטנים. זו הסיבה שיש חוקים האוסרים לעשן במקומות ציבוריים או להשתמש באזבסט ושאר מנהגים רעים.

בדומה לזה, ניתן לחוקק חוקים העשויים לפתח סביבה שיצירת הידע בה או הפצתו והגישה אליו תהיה קלה ונוחה ככל האפשר. בנושא זה נעסוק ברשימתנו¹.
אנו חיים כיום בחברה שבה הזכות להשכלה ולידע נחשבת כזכות אדם בסיסית². אך עלינו לזכור שמדובר בעניין שהוכר בעידן החדש, שהוא בן פחות ממאה או מאתיים שנה. ניקח לדוגמה את הידיעה לקרוא ולכתוב (אוריינות), שדומני שאין כמעט מי שחולק בימינו על נחיצותה לכלל האוכלוסייה. עד לפני כמאתיים או שלוש מאות שנה, רוב הציבור לא ידעו לקרוא ולכתוב בעיקר משום שחומרי הלימוד (הנייר, הדיו וכלי הכתיבה) לא היו בני השגה לרוב הבריות. עוד בשנת 1841 חתמו באנגליה 33% מן הגברים ו-44% מהנשים על תעודות הנישואין שלהם בטביעת אצבע, מכיוון שלא ידעו לכתוב את שמם. סביר להניח שחלק גדול ממי שידעו לכתוב את שמם לא ידעו לכתוב טקסטים אחרים אפילו מי שידעו לקרוא מעט, ואפילו בימינו, קרוב ל-15% מכלל האוכלוסייה בעולם (קרוב למיליארד נפש) אינם יודעים לקרוא ולכתוב בשום שפה³. רבים גם אינם רואים תועלת בלימוד הקריאה והכתיבה⁴.

בעבר התנגדו רבים להפצת ידע. אפילו לימוד הקריאה והכתיבה לא היה מותר לכול. בחברות מסוימות היה אסור ללמד קבוצות מסוימות באוכלוסייה לקרוא ולכתוב. לא רק שהחוק לא עודד רכישת ידע אלא אף אסר אותה. לאריסים במשטר הפאודלי באנגליה, לאיכרים הרוסיים עד אמצע המאה התשע-עשרה או סופה, ולעבדים בדרום ארצות הברית - לכל אלה היה אסור ללמוד לקרוא ולכתוב, ומי שלימדם עבר על החוק ונענש על כך. הסיבה לכך ברורה. בידע יש כוח והשלטונות חששו שאם ילמדו המעמדות הנמוכים לקרוא ולכתוב, יבינו את רוע מצבם וינסו להשתחרר ממנו⁵.

במסגרת היסטורית זו, יש לראות את החידוש ההלכתי שתמך בפתיחת הידע לכול ואף עודד והכריח לרכשו. נציין שהחובות המשפטיות שנבעו מכך התפתחו במהלך ההיסטוריה אט אט, עד שהגיעו למצבם כיום.

לדעתנו, יש שלושה עקרונות מרכזיים בעניין זה: 1. מדובר בחובת הציבור ולא בחובת היחיד; 2. יש להתמקד בגיל הצעיר ואפילו בכפייה; הידע פתוח בצורה שוויונית⁶ לכל מי שרוצה ללמוד, והדגש הוא על רצונו הכן של החפץ ללמוד.
המקור העיקרי לשני הכללים הראשונים הוא ברייתא ידועה. מפאת חשיבותה נביא אותה במלואה:

אמר רב יהודה אמר רב. ברם, זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. מאי דרוש? "ולמדתם אותם" ולמדתם אתם [דהיינו, מפרשת ואתחנן עולה שמדובר בעיקר במצוות האב ולא בחובת הציבור]. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש [מה דרשו]? "כי מציון תצא תורה". ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע⁷.

מכאן שההכרה שמדובר בחובת הציבור התפתחה בהדרגה. לא ברור אם דווקא הכוהן הגדול בן גמלא תיקן את התקנה או אדם אחר לפניו⁸, אך ברור שלפחות בימיו (זמן חורבן הבית השני) היא הייתה שרירה וקיימת⁹.

יחד עם חובת הציבור באה גם אחריותו הכלכלית והציבור נתחייב לממן את בתי הספר שלימדו בהם תינוקות. אולם יש מחלוקת בעניין זה: יש מי שסוברים שהמימון צריך להיות ציבורי, ויש מי שסוברים שעל כל הורה לממן את לימוד ילדיו והציבור חייב רק לספק את בתי הספר ולנהלם. אף יש שיטות רבות שמשולבות בהן שתי הגישות הללו, והעיקרון בהן הוא ששכר הלימוד יהיה בהתאם ליכולתם הכלכלית של ההורים¹⁰.
הברייתא מספרת שבתחילה ניסו ללמד את הנערים המבוגרים יותר: "התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא". הפרשנים אומרים שניסיון זה לא היה מוצלח, משום שאם נתקל הנער בבעיות, היה מסתלק מבית הספר, משום שכבר לא ניתן היה להטיל עליהם מורא. לכן, פסה המנהג להכניס את הילדים לבית הספר בגיל צעיר, כשעדיין ניתן לכפות עליהם את הלימוד והמורה יכול להטיל עליהם אימה. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה¹¹:

מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסים אותו, ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה¹². ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה.

אף נקבעו כללים מדוקדקים בעניין שעות הלימוד: "מלמדים אותם רוב שעות היום והלילה". בהלכה נידונה שאלת מספר התלמידים הראוי בכל כיתה. לדעת הרמב"ם, ראוי שיהיה מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים. ואם יש בכיתה עשרים וחמישה עד ארבעים תלמידים, מספקים למורה עוזר. ואם הגיע מספרם לארבעים, שני מורים מלמדים אותם¹³.

ההקפדה על קיומם של בתי ספר לתינוקות הייתה כה גדולה, עד שנקבע: "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות. ואם לא הושיבו - מחרימין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן"¹⁴. זאת ועוד: "אין מבטלין התינוקות ואפילו לבנין בית המקדש"¹⁵.
לפי ההלכה, התורה אינה שייכת לאיש מישראל, וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד. וזה לשון הרמב"ם¹⁶:

בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה, זכה בו אהרן, שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם". כתר מלכות, זכה בו דוד, שנאמר" "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי". כתר תורה, הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו". הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.

קביעה זו אינה מובנת מאליה ויש לה השפעות רבות הלכה למעשה. חכמים התחבטו בעבר בשאלת השימוש במשאבים לצורך הלימוד: כיצד לנהוג כשהמשאבים מוגבלים? האם ללמד את התלמידים הטובים ביותר או לחלק את התקציב בשווה אף על פי שהדבר יגרום לירידת רמת הלימודים ויפגע בלימודם של התלמידים המוכשרים.

גם בשאלה זו היו דעות אחדות: לדעת בית שמאי, "אל יִשנֶה אדם אלא למי שהוא חכם, ענו, ובן אבות, ועשיר"; ואילו לדעת בית הלל, "לכל אדם יִשנֶה"¹⁷. לדעתי, המחלוקת ביניהם קשורה לדרך הנכונה להשתמש במשאבים המוגבלים. ברור שאם שונים לכל אדם, אי אפשר להתרכז בלימוד הטובים יותר.

בעניין זה מוכר סיפורם הידוע של רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה. רבן גמליאל סבר כבית שמאי, ובחר את התלמידים הרשאים להיכנס לבית המדרש, אלא שבשלב מסוים הסתכסכו עמו חכמים, סילקו אותו והכתירו את רבי אלעזר בן עזריה כנשיא לתקופה קצרה. הוא פתח את דלתות בית המדרש וניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס. לפי התלמוד¹⁸, ניתוספו לבית המדרש מאות ספסלים כדי להושיב עליהם את התלמידים הרבים שבאו ללמוד.

ניתן לומר שמאז נקבעה הלכה בישראל שכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד, אף אם ריבוי התלמידים יקשה על המלמדים ויפגע באפשרויות חלק מן הלומדים להתקדם מהר יותר בלימוד. לכן, נקבע שאסור לסלק תלמידים מן הישיבה אף אם ברור שאינם מוכשרים, ובלבד שהם משתדלים ללמוד¹⁹, והותר לסלק תלמידים מבית הספר רק אם יש להם השפעה שלילית על חבריהם. הא ותו לא²⁰.

הידע שייך לכול ויש לעשות הכול כדי להפיצו, וכדברי רב יהודה המבטאים גם את ההלכה בימינו:

אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית ²¹.
נוסף על העקרונות הללו, נקבעו הלכות התורמות להפצת לימוד התורה, כגון שבניגוד לעסקים ומלאכות אחרים, שהשכנים יכולים להתנגד לפתיחתם, אי אפשר לטעון שבית ספר פוגע באיכות חיי הדיירים. ולא זו בלבד. כל מלמד תינוקות רשאי לפתוח בית ספר חדש לצד מלמד אחר והלה אינו יכול למחות בידו על אף הפגיעה בפרנסתו, כדברי הרמב"ם בעניין זה²²:

אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד, אפילו אחד מבני החצר, אין יכולין שכניו למחות בידו. וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה - אינו יכול למחות בידו, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

ומאחר שהידע חופשי, אסור עקרונית אף ליטול שכר על הוראת התורה²³.
רבים רואים בשיטת החינוך היהודי סיפור של הצלחה. עובדה היא שכמות הכתבים והידע שנשמר במהלך השנים הוא עצום, במיוחד אם ניקח בחשבון את והרדיפות שעברו עליהם. ההסברים לתופעה זו רבים.

טענה מעניינת היא שיסוד כל החוקים הללו בעיקרון התחרות, שהפצת הידע ההלכתי נעשתה בעיקר בשוק החופשי. הידע נפתח לכל הרוצה בו. כל אדם יכול להצטרף לשוק הדעת ולהתחרות באחרים. כל אדם יכול לשמור, לייצר, ללמד ולהפיץ את הידע כרצונו. מחסומי סחר של מעמד, חברה, מונופולים, איגודים מקצועיים, ואפילו כללי איכות הסביבה הוגמשו כדי לאפשר תחרות מרבית²⁴. יתרה מזה. מי שתמכו במודל זה, התנאים והרבנים לדורותיהם, הם שנפגעו ממנו, שהרי ודאי היה עדיף בעיניהם שיישמר הידע בידיהם ושיועבר לאחרים רק תמורת תשלום, אלא שמסיבות ערכיות, בחרו במודל הפוגע בהם אישית אך מסייע להפצת הידע²⁵.

טענה מעניינת אחרת קשורה לתוצאות לא צפויות של החובה ההלכתית לרכוש ידע, שכדי למלאה היה צורך במיומנות לקרוא ולכתוב. האוריינות הייתה נפוצה הרבה יותר בקרב יהודים ויש מי שטענו שניתן לתלות את הדבר במעברם של היהודים מעיסוק בחקלאות לעיסוק במסחר ובמלאכה זעירה. לטענתם, לפני המאה הח' עסקו רוב היהודים בחקלאות כשכניהם הלא יהודים. אך כשהתבססה האימפריה המוסלמית, בסביבות המאות הח'-הט' לספירה, כבר היו רוב היהודים עירוניים. האוריינות בקרב האוכלוסייה היהודית נתנה להם יתרון רב על הלא יהודים, משום שבמסחר ובאומנות זעירה יש יתרון רב ליודעי קרוא וכתוב. ומשעה שנולד מעמד זה באימפריה החדשה, היו היהודים המתאימים ביותר למלאו²⁶.
לדעתנו, ניתן ללמוד מן העקרונות הללו גם על שאלות שבמחלוקת במציאות הישראלית היום, כגון בעניין הטענות שהועלו נגד רמתן של מכללות שהוקמו בעת האחרונה ומוסדות השכלה אחרים. העיקרון שהצגנו תומך בקיומן אף אם יש טענה שהן עלולות לדרדר את רמת ההשכלה ואף ניתן לשאול אם יש היגיון במונופולין החוקי הקיים בישראל שמנע בעבר פתיחת מוסד להשכלה גבוהה²⁷, שהרי נפסקה הלכה: כל החפץ ללמד רשאי לעשות כן, ואין איש יכול למחות בידו.

שאלה אחרת היא אי-קבלת סטודנטים לחוגים מבוקשים עקב חוסר מקום. הפתרון ההלכתי הברור הוא הגדלת מספר המקומות אפילו על חשבון איכות הלימודים של המתקבלים. זאת ועוד. ההלכה אינה מכירה בעקרון "הטובים ביותר יתקבלו". אכן, אין זה המצב במציאות הישראלית, אך אולי ראוי לשקול מחדש את המדיניות הנוהגת.
העקרונות שהעלינו לעיל נקבעו במשפט העברי במשך שנים הרבה, קצתן מקובלות כיום במשפט הישראלי וברוב מדינות העולם. אין חולק היום שחינוך והשכלה הם חובת הציבור ושלא ניתן למעשה להטילן על היחיד. הכול מסכימים שראוי להשקיע הרבה יותר בגילים הנמוכים, משום שחינוך טוב עשוי להבטיח את עתידם. הכול אף מסכימים שההשכלה היא הגורם המרכזי המביא למוביליות חברתית ולשיפור במצבם של בני קבוצות חברתיות שבסיכון. גם אם ניתן לחלוק על מסקנה הלכתית זו או אחרת, ניתן לנצל טוב יותר את ניסיונו של המשפט העברי במיוחד בתחומים שיש לגביהם הסכמה. ויפה שעה אחת קודם.

הערות:

* ד"ר אברהם טננבוים, שופט בית המשפט השלום (תעבורה) בירושלים ומרצה במכללת שערי משפט.
1. רוב המחברים ערבבו בדרך כלל בין הדרישה לחינוך, לערכים ולהתנהגות ובין רכישת ידע טהורה, משום שיש הקבלה בין הדברים ובעיקר בגילים הנמוכים. אך ענייננו כאן אינו החינוך. לעניין הקשר בין המשפט לחינוך יש ספרות עמוקה מני ים. ראה: ש' גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, חלק א (ירושלים תשנ"ט); א' הכהן, "החינוך בראי המשפט", בתוך יובל למערכת החינוך בישראל, בעריכת א' פלד, (ירושלים תשנ"ט), עמ' 108-85; א' הכהן, "הזכות לחינוך במדינה יהודית ודמוקרטית", קובץ הציונות הדתית (ירושלים תשנ"ט), עמ' 588-579; י' רבין, הזכות לחינוך (הוצאת נבו, תשס"ב).
2. ראה: א' הכהן, "מהו ללמוד חכמה יוונית? - על חופש הדת, חופש הדעת, חופש המדע וחופש המידע", פרשת השבוע, מקץ (חנוכה), תשס"ח, גיליון מס' 307, והמקורות הנזכרים שם.
3. ראה: http://www.infoplease.com/ce6/society/A0858751.html וראה ויקיפדיה, ערכים "בערות" ו"אוריינות" והמקורות הנזכרים בה.
4. באוקריינה בשנות השלושים של המאה הכ' עדיין טענו שהנשים אינן צריכות ללמוד לקרוא ולכתוב ושהגברים צריכים לדעת לקרוא ולכתוב כדי שיוכלו לשלוח מכתבים הביתה בזמן שירותם בצבא, ואילו לנשים אין צורך במיומנות זו (מפי צ' טננבוים). לצערנו, יש גם בימינו רבים שאינם רואים תועלת בהשכלה לשמה.
5. ראה למשל הביוגרפיה הקשה והמפורסמת של פרידריק דוגלאס, שנולד לחיי עבדות בארה"ב, שלמד בעצמו לקרוא ולכתוב על אף כל הקשיים החוקיים והקשיים האחרים: F. Douglass, Narrative of the Life of Frederick Douglass, Prestwick House Inc. (September 2004)
6. ראה א' הכהן, "'מורשה קהילת יעקב'? עקרון השוויון בלימוד תורה", פרשת השבוע, וזאת הברכה (שמחת תורה), תשס"ד, גיליון מס' 140.
7. בבא בתרא כא ע"א. וראה: בג"צ 8046/04 בן עטיה נ' ראש עיריית בת ים, פ"ד נט(4) 29; בג"צ 7351/03 ועד הורים עירוני ראשון-לציון ואח' נ' שרת החינוך, התרבות והספורט ואח' (לא פורסם).
8. זו אינה התקנה היחידה שעסקה בזה. בירושלמי מופיעה תקנה זו בדרך אגב כאחת מתקנותיו של שמעון בן שטח: "התקין שמעון בן שטח שלשה דברים: שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר, והוא התקין טומאה לכלי זכוכית" (ירושלמי כתובות פרק ח, הלכה יא, נ ע"ב). לעניין היחס בין שתי התקנות נכתב רבות. ראה למשל נ' סט, "החינוך כחובת הציבור במשפט העברי", פרשת השבוע, עקב, תשס"ה, גיליון מס' 219.
9. ר' יהושע בן גמלא פעל כשש שנים לפני המרד הגדול, השתתף בו ונרצח במהלכו על ידי הקנאים. ראה יוסף בן מתתיהו, "מלחמות היהודים", ספר ד, ה, ב, בתרגום י"נ שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה תרפ"ג (1923).
10. ראה מ' ויגודה, "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי", בתוך זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל, בעריכת י' רבין וי' שני, הוצאת רמות (תל-אביב תשס"ה), עמ' 233, בעמ' 296-283. וראה המקורות הרבים המובאים שם בעניין זה.
11. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ב.
12. על השימוש באלימות כאמצעי חינוך, ראה: נ' גוטל, "חושך שבטו שונא בנו"? הכאת ילדים: בין 'הלכה' ל'הלכה למעשה' לדרכה של מדיניות חינוכית-הלכתית", שנה בשנה (תשס"ב), עמ' 190-169; ב' שמואלי, "ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם, על פי המשפט העברי - גישות מסורתיות וזרמים מודרניים", פלילים י (תשס"ב), עמ' 365; א' הכהן, "'ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול'? - אלימות כלפי ילדים במשפט העברי ובמדינה 'יהודית ודמוקרטית'", צורף כנספח לתקליטור דו"ח הוועדה הממלכתית לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה ("ועדת רוטלוי"), משרד המשפטים, תשס"ג; הנ"ל, "'חושך שבטו שונא בנו'? - על איסור האלימות בחינוך", פרשת השבוע, בהעלתך, תשס"ד, גיליון מס' 167; הנ"ל, "מכה שלא כתובה בתורה", הארץ, 2.8.00; ת"פ 368/02 (חיפה), מדינת ישראל נ' א. ג. ו- א. מ., תק-מח 2004(3) 1126, בעמ' 1134, 1139-1136 (פסק דין של השופט רון שפירא מיום 21.7.04); ועוד.
13. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ה. אבל היו גם דעות אחרות בעניין זה. לדעת הרא"ש והטור, די במלמד אחד לארבעים תלמידים, ומארבעים עד חמישים צריך עוזר-מלמד, ומחמישים צריך שני מלמדים. ראה טור, יורה דעה, סימן רמה, המביא את דברי אביו.
14. רמב"ם, שם, הלכה א.
15. רמב"ם, שם, הלכה ב; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה, סעיף יג.
16. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה א. דבריו נאמרו בעקבות דברי רבי יוחנן ביומא עב ע"ב. וראה א' הכהן (לעיל, הערה 6).
17. הסיבות לגישת בית שמאי ברורות, ואילו לדעת בית הלל יש שני הסברים: האחד, ש"הרבה פושעים היו בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים", כלומר שלימוד התורה מביא תועלת לפושעים; והאחר פרקטי יותר: "למה הדבר דומה? לאשה שהיא מושכת תרנגולת על הביצים. מתוך הרבה היא מוציאה מעט ומתוך מעט אינה מוציאה כלום", כלומר עדיף להרבות בתלמידים משום שלא ברור מראש מי יצליח ומי לא יצליח. שתי הגרסאות מופיעות בשני הנסחים של אבות דרבי נתן. הגרסה הראשונה בנוסח א, פרק ג, משנה א; והשנייה בנוסח ב, פרק ד, משנה א.
18. ברכות כח ע"ב.
19. ראוי לתת את הדעת לעובדה שמדובר בתלמידים בוגרים, ואילו לגבי תינוקות של בית רבן, נפסק בשולחן ערוך: "אפילו תינוק שאינו מבין לקרות, לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים, אולי יבין" (שולחן ערוך, הלכות מלמדים, יורה דעה, סימן רמה, סעיף ט).
20. ראה י' זולדן, "מסגרות חינוך ציבוריות ואליטיסטיות", תחומין כח (תשס"ח), עמ' 247-240.
21. סנהדרין צא ע"ב. והשווה א' הכהן (לעיל, הערה 6), הסבור שהשאלה היא עקרונית: האם התורה אמורה להיות נחלת קבוצה אליטיסטית או נחלת הכלל, ואין זו רק שאלת משאבים.
22. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ד.
23. כמאמר חז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא: 'ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה' - מה אני בחינם אף אתם בחינם" (בכורות כט ע"א). דהיינו, כשם שקיבל משה את התורה חינם מה' ומסרה חינם לבני ישראל, כך אין ללמדה בשכר. דרישה מוסרית גבוהה זו לא עמדה במבחן המציאות, ובפועל נמצאו דרכים לעקוף אותה ולשלם למורים. וראה לדוגמה, שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קטז, ד"ה הנה בדבר.
24. התאוריה מדגישה שהמשפט העברי בעיקרו אינו תומך בשוק חופשי, ויש בו מספר לא קטן של חוקים המנוגדים לתחרות תוקפנית, אפשר בגלל תוצאות חברתיות הרסניות. והנה דווקא כשמדובר בשוק הידע, נבחר המודל היעיל של תחרות חופשית.
25. ראה בעניין זה: D. W. Carlton & A. Weiss, "The economics of religion, Jewish survial, and Jewish attitudes toward competition in torah education", Journal of Legal Studies, Vol. XXX (2001), p. 253-275.
26. ראה: M. Botticini & Z. Eckstein, "Jewish Occupational Selection: Education, Restrictions, or Minorities?", Journal of Economic History, December (2005), Vol. 65, No. 4.. וראה מאמרם האחר שיש בה טענה בדבר תוצאות מרחיקות לכת הרבה יותר של החובה להשכלה מאשר שינוי מקצוע, M. Botticini & Z. Eckstein, "From farmers to merchants, conversions and diaspora: Human Capital and Jewish History", Journal of the European Economic Association, vol. 5. no. 5 (2007) p. 885-924.
27. ראה חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 ותיקוניו.

---

---