מכלל חמישים וחמש המצוות המנויות בפרשת ראה¹, עניין אחד אקטואלי במיוחד בשנה זו, שהיא שנת שמיטה, והוא שמיטת הכספים שתהיה בעוד כחודש ימים, שהרי נפסק שהשמיטה משמטת בסופה². וזה לשון המצווה בתורה:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגשׂ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא יֵרע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשֶׂך ובכל משלח ידֶך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחִיך לעניֶּך ולאבינְך בארצֶך (דברים טו, א-י"א).

והנה אף על פי ששמיטת הכספים היא חובת הגוף, ולכן חלה גם בחוץ לארץ וגם בזמן הזה³, מדובר למעשה במצווה שכמעט ואינה נוהגת בימינו הלכה למעשה⁴, בעיקר בגלל תקנתו המפורסמת של הלל הזקן, תקנת הפרוזבול.

במשנת שביעית⁵ מתוארת תקנת הפרוזבול בלשון זו:

פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' (דברים טו, ט). התקין הלל לפרוזבול. זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם, איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמין למטה או העדים.

הפרוזבול נזכר גם במשנת גיטין, ברשימת תקנות שהותקנו "מפני תיקון העולם"⁶.

על פי פשוטם של דברים, משראה הלל הזקן שהעם נמנעים מלהלוות זה לזה לפני שנת השמיטה מחשש שמא תישמט הלוואתם אם לא יצליחו לגבות אותו ממי שלווה מהם לפני סיום שנת השמיטה, התקין את הפרוזבול, שעניינו מסירה רעיונית של החוב לטיפולו של בית הדין והכלל הוא: חובות שנמסרו לבית הדין אינם מתבטלים בסוף שנת השמיטה⁷. לפי זה, תקנת הפרוזבול לא יצרה את ההלכה הקובעת שמסירת חוב לפני שנת השמיטה לבית הדין מונעת את שמיטתו בשנת השמיטה, אלא רק ביטלה את הצורך במסירת שטר החוב בפועל לטיפולו של בית הדין, וקבעה שדי שיכריז המלווה בכתב שהוא מוסר את השטר לבית הדין, גם אם בפועל הוא משאיר את השטר בידיו⁸. הסבר אחר לתקנת הפרוזבול הוא: תקנת הלל כפתה למעשה על בתי הדין לקבל את כל שטרי החוב לידיהם, משום שעד לתקנת הפרוזבול נמנעו בתי הדין מלקבל את שטרי ההלוואות כדי שיפקע החוב בשנת השמיטה כדין התורה⁹.

להלן נעמוד על אפשרויות אחדות לזיקה בין שמיטת הכספים לבין שמיטת הקרקעות ועל השפעתן על הבנת תקנת הפרוזבול.
עיון ראשון בתורה אינו מלמד על זיקה מלאה בין מצוות שמיטת הכספים לשאר מצוות השמיטה¹⁰, וכך סוברים גם רבים מחכמי ההלכה, כגון בעל "ספר החינוך" (המיוחס לאחד מראשוני ספרד שזהותו אינה ודאית)¹¹. וזה לשונו:

כבר כתבתי בכסף תלוה [בפרשת משפטים שבספר שמות] במצות שביעית... מה שידעתי בשורש המצוה. ושמטת כספים גם כן אחר אותו הטעם נמשך, ללמד נפשנו במדות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב, ונקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול הברכה והרחמים. וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשנו לאמר, אפילו הלויתיו ממוני והגיע שנת השמטה, אמרה תורה להשמיט בידו המלוה, שלא לגזול ושלא לחמוס משלו, לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון.

לפי גישה זו, שנכנה אותה בדברינו הגישה המפרידה, אמנם חלה בשנת השמיטה שמיטת כספים, ואף טעמה שווה, לחנך את האדם למידת הביטחון ולמידת הנדיבות, אלא שלמעשה מדובר בשתי מצוות נפרדות. מצוות שמיטת כספים אינה באה כמשלימה הכרחית למצוות שמיטת הקרקע, והיא חלה כלפי כל הלווים, בין אלה המושפעים מאיסורי שנת השמיטה בעניין עבודת האדמה ובין אלה שאינם מושפעים מהם.

לפי גישה מפרידה זו, עניינה של תקנת הפרוזבול הוא צמצומה של מצווה מפורשת בתורה, שמיטת כל ההלוואות שמועד פירעונן הגיע בסוף שנת השמיטה, בלי להבחין בזהותו של הלווה או בסיבת ההלוואה, עד כדי ביטולה. לפי גישה זו, תקנת הפרוזבול דומה להיתרים אחרים שאפשר למצוא בעולמה של ההלכה המצמצמים מאוד את דין התורה בדרך של הערמה¹², כגון היתר עסקה (לעקיפת איסור ריבית) ומכירת חמץ (לעקיפת איסור החזקת חמץ בפסח), וכגון היתר המכירה המאפשר לחקלאים להמשיך ולעבד את האדמה בשנת השמיטה.

הבנה זו של תקנת הפרוזבול מקובלת מאוד בספרות התורנית והיא אומצה בעת האחרונה גם על ידי בית המשפט העליון בפסק דין שעסק בגישתה של הרבנות הראשית להיתר המכירה. וזה לשון השופט א' רובינשטיין בעניין זה¹³:

אל נכחד: במהותו הערכית, קרוב היתר המכירה להיתרים אחרים שמצאה ההלכה להתמודדות עם הפער שבין סוגיות הלכתיות עקרוניות לבין מציאות החיים, שעה שדבקות בעמדה העקרונית ככתבה וכלשונה עלולה לגרום לתוצאות חברתיות בלתי רצויות ואף קשות, וגם לאי כיבודה של המצוה. עוד בימי המשנה התקין הלל הזקן פרוזבול לעניין שמיטת כספים, מצוה שיסודה בתורה (דברים ט"ו, א'-ב'), שלפיה "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה; וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יִגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". המשנה (שביעית י', א') קובעת את העיקרון כי "שביעית משמטת את המלוה, בשטר ושלא בשטר". שמיטת החובות בשנת השבע פירושה הפסד החוב למלוה, והתנא הלל "כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה... התקין הלל לפרוזבול", קרי, מסירת החוב לבית הדין, ומסירת השטרות לבית הדין, שמלכתחילה אינן משמיטין (שם, משנה ב').

לפי גישה זו, תקנת הפרוזבול היא דוגמה לכוחם של חז"ל לצמצם באמצעות התקנה באופן זמני את תחולתו של דין תורה, גם אם זמניות זו נמשכת מימי הלל הזקן לפני כאלפיים שנה ועד היום. תקנת הפרוזבול דומה לנעשה במשפט הישראלי בימינו בתקנות לשעת חירום. וכפי שבשעת חירום, המחוקק רשאי להתקין תקנות שכוחן גובר על כוחו של חוק, כך הסמיכה התורה את החכמים שבכל דור לצמצם, ואף במידה רבה מאוד, את תחולתה של מצווה מן התורה כדי להשיג מטרה חברתית או דתית חשובה¹⁴.
ואף על פי שהגישה המפרידה מתיישבת עם ההלכה, ולפיה שמיטת כספים חלה על כל ההלוואות, אי אפשר להתעלם מקשיים אחדים המתעוררים בעקבותיה, ונעמוד להלן על כמה מן הקשיים הללו.

קל להבין את הטעם בשמיטת הקרקע לטובת האביונים וחיית השדה¹⁵, אבל מה טעם לשמוט הלוואה שניתנה לאדם עשיר?¹⁶ ומה טעם לשמוט את ההלוואה דווקא בשנת השמיטה? ועוד, אם ההלוואות נשמטות בשנת השמיטה, במקום זמן מסוים אחרי לקיחתן¹⁷, מדוע לא יהיה זה בתחילת שנת השמיטה בשעה שחלים שאר דיני השמיטה?

מן הגישה המפרידה עולה קושי גם על תקנת הפרוזבול. לכאורה, תיקן הלל הזקן את הפרוזבול כדי למנוע את הבריות מלעבור על הלאו הכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו", אבל לכאורה התקנה משיגה את ההפך הגמור. הרי כוונת התורה הייתה שיינתנו הלוואות גם לפני השמיטה אך יישמטו בהגיע שנת השבע, ואילו תקנת הפרוזבול תיקנה רק מחצית מן הציווי המקראי: הלוואות יינתנו אך לא יימחקו. ועוד, בשונה מתקנות אחרות שצמצמו איסור הכתוב בתורה, אך לא עקרו אותו לגמרי, כגון היתר עסקה, תקנת הפרוזבול לכאורה שמה לאל את כוונתה של התורה.

קושי נוסף הוא הכללתו של הפרוזבול בין התקנות שהותקנו "מפני תיקון העולם", כשכל שאר התקנות הנזכרות בפרק רביעי במסכת גיטין כתקנות שהותקנו מפני תיקון העולם לא ביטלו הלכה למעשה דין מדיני התורה.
לאור הקשיים שהזכרנו לעיל, הוצעה גישה אחרת למצוות שמיטת כספים ובעקבותיה גם לתקנת הפרוזבול. לפי גישה זו, שתיקרא להלן "הגישה המאחדת", שמיטת כספים אינה דין נפרד משמיטת הקרקעות אלא משלים הכרחי לה. העיסוק בחקלאות נצרך מטבעו לאשראי. החקלאי נזקק לתשומות רבות - זרעים, דשנים, עבודה שכירה ועוד - במהלך כל השנה, נוסף על הכספים שהחקלאי צריך למשק ביתו. והנה בעוד הכנסות החקלאי מן התוצרת של המשק החקלאי נוצרות רק בסוף העונה אחר מכירת היבולים, הצורך באשראי גובר ככל שהמשק החקלאי קטן יותר ומשפחתי יותר, וגם ככל שהוא מתמקד בגידול אחד, וההכנסות מן העבודה מתקבלות רק במועד אחד בשנה.

כשאסרה התורה על החקלאי לעבד את אדמתו, ובוודאי כשחייבה אותו להפקיר את יבולו, היא ביטלה למעשה את הכנסתו השנתית, אך לא ביטלה את הצורך שלו באשראי, הן למשק הבית והן להוצאות הקבועות במשק החקלאי. כדי לאזן את הפגיעה בו, חייבה התורה את העשיר, נותן האשראי, להמשיך ולהעמיד לרשות החקלאי את האשראי, ומאידך גיסא פטרה את החקלאי, שנעשה "עני" בסוף שנת השמיטה, מלשלם את חובו. גישה זו מבהירה הן את הקשר שבין שמיטת ההלוואות לשנת השמיטה דווקא הן גם מדוע משמטת השמיטה דווקא בסופה, שהרי סוף השנה לפי הלוח העברי הוא מועד איסוף התבואה¹⁸ ופירעון הלוואותיו של החקלאי, והוא גם המועד שראתה התורה לנכון לפטור בו את החקלאי מחובותיו הנוצרים בעקבות קיום מצוות שמיטת הקרקע.

הגישה המאחדת מוצעת על ידי כמה ממפרשי התורה¹⁹. ואלה דברי בעל "העמק דבר", ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (רוסיה המאה הי"ט):

בשעה שישבו ישראל בשלוותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה, וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לווה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם, ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם, על זה הזהירה תורה על בית דין "שמוט כל בעל", בית דין יעשו שמיטה, היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכוחו, אזי ישמיטו את ידו, "לא יגוש", בית דין יזהירו אשר לא יגוש. ומפרש הטעם "כי קרא שמיטה לד'", זה הלשון "שמיטה לד'" לא שייך אלא בשביתת הארץ, והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש, משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה, וכאשר יגוש אותו יהיה מוכרח למכור את השדה, משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש.

על פי הגישה המאחדת, קל יותר להבין את תקנת הפרוזבול שתיקן הלל הזקן. הלל הזקן חי בתקופתו של המלך הורדוס (במחצית השנייה של המאה הא' לפנה"ס). באותם ימים פרץ מסחרם של היהודים, ומחברה המתבססת בעיקר על חקלאות של משקי בית, הפכה החברה היהודית לחברה של סוחרים²⁰. ואף שגם המסחר זקוק לאשראי, הרי שבניגוד למגזר החקלאי, אין שום סיבה להקל על הסוחרים בגלל שנת השמיטה, שהרי הכנסותיהם אינן נפגעות בשנה זו.

אפשר שהשינוי באופייה הכלכלי של ארץ ישראל בתקופתו של הלל הוא שהביא את הבריות לעבור על דין תורה. מלווים שראו שהלוואותיהם נשמטות בידי סוחרים עשירים, ולא רק בידי חקלאים שהפכו לאביונים בגלל שנת השמיטה, סירבו להלוות לאלה ולאלה גם יחד. בא הלל והתקין תקנה שאפשרה לגבות חובות גם אחרי שנת השמיטה. וראוי להדגיש כי תקנת הלל לא חייבה כמובן את כל המלווים לכתוב פרוזבול אלא רק אפשרה זאת. מי שנתן הלוואה לחקלאי המקיים את מצוות שמיטה, ורצה להמשיך ולקיים את דין התורה ולעזור לחקלאי שהפך לעני, לא כתב פרוזבול על הלוואה זו, והיא נשמטה כדין התורה המקורי. הנה כי כן, הפרוזבול לא ביטל את דין התורה. אדרבה, הוא העמידו על מכונו תוך שהוא מונע פגיעה אפשרית בחיי המסחר מחד גיסא ומאפשר לשמור על החקלאים מאידך גיסא. לפי הבנה זו, נקל להבין מדוע נמנה הפרוזבול עם התקנות שהותקנו "מפני תיקון העולם"²¹.
שתי הגישות שהצגנו לעיל בעניין דין שמיטת כספים ותקנת הפרוזבול מייצגות שתי מגמות בהבנת תקנות חז"ל. לפי הגישה המפרידה, תקנת הפרוזבול היא תקנה מצמצמת. כוונת התורה הייתה שכל החובות יישמטו בשנת השמיטה, בין הלוואות החקלאים שומרי השביעית בין הלוואות אחרות. משראה הלל הזקן שהעם אינו מצליח לשמור את דין התורה, צמצם אותו תוך שהוא מתבסס על מדרש ההלכה ולפיו הלוואות המסורות לבית דין אינן משמטות. לפי גישה זו, הפרוזבול הוא תקנה שבדיעבד. מוטב היה אילו היו כל ההלוואות נשמטות בשמיטה, אלא שמאחר שלא איכשר דרא (לא הוכשר הדור), נאלץ הלל לפתור את הבעיה על ידי שפטר את המלווים מן המצווה לשמוט את החוב בשנת השמיטה.

לפי הגישה המאחדת, תקנת הפרוזבול היא למעשה תקנה פרשנית, תקנה הבאה להעמיד את דין התורה על כוונתו המקורית²². הלל פירש את מצוות שמיטת הכספים כמצווה שבאה לעזור לחקלאים שומרי שמיטה. ומאחר שרבו בימיו ההלוואות שלא היו קשורות לשמירת השמיטה, יצר הלל מנגנון שאפשר למעשה לחזור לכוונתה המקורית של התורה, לשמוט רק את ההלוואות שנטלו חקלאים שומרי שביעית²³.

הערות:

* עו"ד תומר מוסקוביץ, המשנה למנהל מנהלת סל"ע
1. לפי המניין בספר החינוך.
2. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן סז, סעיף ל. על שיטות נוספות בעניין מועד שמיטת החובות, ראה הרב י"צ רימון, "שמיטה - מן המקורות ועד להלכה למעשה", ישיבת הר עציון תשס"ח, עמ' 338 (מכאן ואילך: רימון).
3. שולחן ערוך, שם. וראה רימון, עמ' 336.
4. ראה למשל שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן טו. לסיבות נוספות לאי קיומה של מצוות שמיטת כספים למעשה, ראה ע' שטרנברג, תמורות בשדה ההלכה, ספריית בית אל תשס"ז, עמ' 4.
5. משנה, שביעית י, ג-ד.
6. משנה, גיטין ד, ג.
7. "המוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין" (משנה שביעית י, ב). הסבר לדין זה ניתן בספרי (פרשת ראה, פיסקה קיג). התורה אומרת: "את אשר יהיה לך את אחיר [=אצל אחיך] תשמט ידך". ונדרש בספרי: "את אחיך תשמט ידך, ולא המוסר שטרותיו לבית דין, מיכן אמרו: התקין הלל פרוסבול מפני תיקון העולם...". גישה אחרת לזיקה שבין תקנת הפרוזבול למדרש ההלכה נביא להלן, הערה 23. והשווה עוד לאחרונה גישתו החדשנית של הרב ד' ביגמן, "בעיה הלכתית או תיקון חברתי - על משמעות הפרוזבול", אקדמות כ (תשס"ח), עמ' 166-155, לפיה במקורה תקנת הלל לא הייתה קשורה למניעת שמיטת כספים דווקא אלא להקלה על גביית חובות בלא קשר לשנת השמיטה.
8. חידושי הריטב"א, מכות ג ע"ב, ד"ה ובמוסר שטרותיו לבית דין. וראה רימון (לעיל, הערה 2), עמ' 345.
9. רימון (לעיל, הערה 2), עמ' 344. ראוי להזכיר כאן את דעתו של האמורא שמואל: "הא פרוסבלא - עולבנא דדייני הוא. אי איישר חיל - אבטליניה [=הפרוזבול הזה, עלבון הדיינים הוא. אם יהיה בכוחי, אבטלו]" (גיטין לו ע"ב). ופירש רש"י: "לשון חוצפא, שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה". ייתכן שדעה זו של שמואל לפיה גביית חוב שנכתב עליו פרוזבול היא נטילה מן הלווה שלא כדין, הייתה הדעה הרווחת בקרב הדיינים עד לתקנת הלל, ולכן סירבו לקבל לאחריותם הלוואות.
10. ואף ניתן לראות בייתור המילה "כל" בפסוק "שמוט כל בעל משה ידו" כמעידה שהמצווה חלה גם על מי שאינם מושפעים במישרין מיתר איסורי השמיטה הקשורים בעבודת האדמה. ליחס שבין פרשת השמיטה שבספר דברים לפרשת השמיטה שבספרים שמות וויקרא, ראה ד' הנשקה, "שמיטת כספים ושנת השבע: לטיב הזיקה שביניהן", בתוך תורה לשמה - מחקרים במדעי היהדות לכבוד פרופסור שמא יהודה פרידמן, רמת-גן תשס"ח, עמ' 147-120.
11. ספר החינוך, מצווה תעז.
12. בעניין הפרוזבול כהערמה, ראה: מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד, בתוך כתבי משה זילברג, ירושלים תשנ"ח, עמ' 478; י' רוזן, "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור", תחומין כא (תשס"א), עמ' 209. והשווה ד' חשן, "פרוזבול בין פיקציה משפטית לדרמה הלכתית", אקדמות טו (תשס"ה), עמ' 192-165.
13. בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית (לא פורסם).
14. להרחבה בעניין סמכותם של חז"ל לצמצם דין תורה באמצעות תקנה, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, מהדורה שלישית, ירושלים תשנ"ח, עמ' 405 ואילך.
15. ראה שמות כג, יא.
16. במיוחד קשים הדברים לאור הזיקה המפורשת שיוצרת התורה בין מחילת ההלוואה לבין גמילת חסד דווקא עם האביונים באמרה "על כן אנכי מצוך לאמר, פתח תפתח את ידך לאחיך לעניֶּך ולאבינך בארצֶך" (דברים טו, יא); ואילו לפי הגישה המפרידה אין הבדל בין לווה עשיר ללווה עני.
17. בדומה למשל לעבד עברי היוצא לחופשי בתום שש שנים מיום שנמכר לעבד ולא במועד קבוע המשותף לכל העבדים.
18. הן גידולי הדגן הנקצרים סמוך לחג השבועות, הן הענבים והתאנים ושאר פירות הקיץ המבשילים לקראת סוף הקיץ.
19. למשל ר' יוסף בכור שור.
20. על התפתחות המסחר בתקופה החשמונאית ובעיקר בתקופת הורדוס, עמד שוורץ, וזה לשונו: "תקופת החשמונאים היתה תקופה של הרחבת גבולות ומלחמות. ההליכים המדיניים והפוליטיים הביאו להתפתחות המערכת הכלכלית בארץ על כל ענפיה חקלאות, מלאכה, תעשייה שירותים וסחר חוץ" (י' שוורץ, "כלכלתה של יהודה בתקופת החשמונאים", בתוך ימי בית חשמונאי, ירושלים תשנ"ו, עמ' 131). השינוי במבנה המשק בתקופתו של הלל נזכר גם בספרו של זילברג (לעיל, הערה 12), עמ' 480, אלא שהוא אינו קושר בין התקנת התקנה לבין השינוי באופיין של ההלוואות, מהלוואות של חקלאים שומרי שמיטה להלוואות של סוחרים.
21. ניתן לראות רמז לשתי הגישות במחלוקת שבין ר' יהודה הנשיא לחכמים בעניין שמיטת כספים בזמן הזה (מועד קטן ב ע"ב; גיטין לו ע"א), שלדעת ר' יהודה הנשיא, "בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים". היינו קיימת זיקה בין שני הדינים. לעומת זאת, דעת חכמים היא ששמיטת כספים היא דין נפרד שאינו תלוי בתחולתו של הדין המצווה על שמיטת הקרקעות.
22. תקנה זו דומה מאוד למדרש מצמצם, המפרש את דין התורה בצורה מצומצמת לעומת פרשנותו הפשוטה, כגון המדרש שפירש את הביטוי "עין תחת עין" כחיוב ממון.
23. וכאן המקום להזכיר את גישתו של א"א אורבך, הסבור שהלל לא הסתמך על מדרש ההלכה הקובע שחובות שנמסרו לבית דין אינן משמטין (השווה לעיל, הערה 7) ושסדר הדברים היה הפוך (א"א אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, ירושלים 1996, עמ' 83): תחילה תיקן הלל את תקנת הפרוזבול (כנראה מכוח הסמכות הכללית של הפקר בית דין הפקר), ורק לאחר מכן מצאו אחרים סמך לדבריו בפסוק האומר: "את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך". הסבר זה מתאים לעמדתו של אורבך הסבור שבימיו של הלל, אחרון הזוגות, בראשית תקופת התנאים, עדיין לא התפתח המדרש היוצר - להבדיל מן המדרש המקיים - ככלי מרכזי בעיצוב ההלכה, והלל נזקק לתקנה שהיא מכשיר קדום בהרבה שהיה קיים כבר בראשית ימיה של התורה שבעל פה. לשאלת קדמותו של המדרש היוצר, ראה אֵלון (לעיל, הערה 14), עמ' 245. ליחס בין מדרש ההלכה לבין הכלל "הפקר בית דין הפקר", השווה ד' הנשקה, "כיצד מועיל הפרוזבול? לתולדות ביאורה של תקנת הלל", שנתון המשפט העברי כב (תשס"ג), עמ' 106-71.

---

---