בפרשת כי תבוא מפורטות הברכות והקללות שנאמרו לישראל בהר גריזים ובהר עיבל. בין שאר הקללות נאמר: "ארור מכה רעהו בסָּתר ואמר כל העם אמן" (דברים כז, כד).

מיהו זה המכה רעהו בסתר? רש"י אומר: "מכה רעהו בסתר - על לשון הרע הוא אומר". לפי רש"י, הפסוק עוסק בלשון הרע ש"המכה את רעהו" מספר בסתר¹, אך לא אחת אנו נתקלים במספרי לשון הרע שאינם נמנעים מלהכות בלשונם בגלוי ולהטיח דבריהם בפני האדם נשוא לשונם הרעה.

להלן נעסוק בחסינות בהוצאת דיבה הנעשית בהליך שיפוטי. שאלה זו התעוררה אגב תביעת לשון הרע שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינם של פרקליטים שבמהלך ייצוג לקוחותיהם בהליכים משפטיים החליפו ביניהם דברי גנאי². בית משפט השלום קבע שהאמירות הללו הן בגדר לשון הרע, אך אינן אסורות על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). משום כך, החליט בית המשפט קמא לדחות את התביעה. על החלטתו זו, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. להלן נעמוד על עמדת המשפט העברי בעניין.

מדובר בשאלה מורכבת מבחינה משפטית, שמתנגשים בה שני אינטרסים הראויים להגנה: מצד אחד, ההגנה על שמו הטוב של האדם, ומצד שני, ההגנה על בעל הדין או פרקליטו כדי שיוכל לנהל את עניינו בדיון המשפטי בחופש מוחלט. והשאלה היא: כיצד ניתן לאזן בין שני האינטרסים הללו?

השאלות המשפטיות הנשאלות הן: האם יש בחוק איסור לשון הרע (סעיף 13(5)) חסינות לגבי הוצאת דיבה הנעשית בהליך שיפוטי? והאם יש חסינות מעין זו גם במשפט העברי? החוק הישראלי אינו מגדיר במפורט את תחומי החסינות, ואף הפסיקה בעניין זה עדיין אינה מגובשת ומוחלטת. במקרה מעין זה, ראוי לפרש את החוק לאור ערכיה היהודיים של מדינת ישראל, בפרט כשמדובר בחוק המיוסד על העיקרון היהודי הידוע, "איסור לשון הרע"³.

בהליך השיפוטי, נשמעים בין כותלי בית המשפט, כמעט כדבר שבשגרה, דברים קשים על בעלי דין⁴. לעתים מוטחות האשמות כלפי עדים או כלפי עורכי דין ואפילו כלפי צד שלישי. ואף על פי שאיסור לשון הרע במשפט העברי מוגדר כחמור ביותר, ברור שלא ניתן לנהל דיון פלילי, ואפילו לא דיון אזרחי, הנקי מתיאורים הפוגעים בעבריין, במזיק או במי שפגע בחברו. לפיכך, אפריורית, ניתן להגיע למסקנה שבהליך השיפוטי מותר לחרוג מהלכות איסור לשון הרע, כדברי ר' ישראל מאיר הכהן בהקדמתו לספרו המפורסם "חפץ חיים": "ואם כן, אי אפשר לחיות חיי תֵּבֵל בעניין זה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם"⁵.

להלן נעמוד בקצרה על גבולות החריגה מאיסור לשון הרע בהליך השיפוטי. ואולם עלינו להעיר קודם לדיון שתי הערות:

א. בדברנו על "חסינות"' בעניין איסור לשון הרע, עלינו לזכור שהמשפט העברי, להבדיל מן המשפט הישראלי⁶, הוא מטבעו גם מערכת דתית המטילה אחריות על העובר על האיסורים⁷, זאת גם אם אין בה מתן סעד ממשי לנפגע או ענישת העבריין בפועל, ולא רק שיטה משפטית שתוצאת ההליכים הנעשים במסגרתה היא מתן סעדים לנפגע או ענישת העבריין בפועל.

ב. חשוב לעמוד כבר בפתיחת הדברים על קיומם של הבדלים בהגדרת איסור לשון הרע במשפט העברי לבין הגדרתו בחוק הישראלי⁸. לפי המשפט העברי, יש שני איסורים מרכזיים, האיסור הראשון, איסור לשון הרע, שבעיקרו הוא האיסור לדבר בגנות הזולת, אף אם מדובר באמת לאמיתה⁹; ואילו בחוק הישראלי, עומדת עקרונית למפרסם דבר גנות על זולתו הגנת "אמת דיברתי", אם יש בדבר עניין ציבורי¹⁰. האיסור השני, איסור "לא תלך רכיל", עיקרו האיסור לסכסך בין שני בני אדם או לגרום שנאה או מחלוקת ביניהם באמצעות סיפור דברים לאחד מהם, ולאו דווקא דברי גנאי שאמר אדם על חברו או עשה לו¹¹. אף בכגון זה, האיסור תקף גם אם הדברים הם אמת.

לאור הדברים הללו, ראוי לבחון בהרחבה את גבולות האיסור תוך נתינת הדעת לדמויות המשתתפות בהליך השיפוטי.
כבכל איסורי תורה, יש גם באיסורי לשון הרע והרכילות כללים ופרטים, גבולות וסייגים, שנידונו בהרחבה בספרי הפוסקים, והם מובאים בפירוט רב בספרו של החפץ חיים. ומאחר שאיסור לשון הרע נחשב חמור ביותר, משום שהוא נוגע לשורשי מערכת היחסים שבין אדם לחברו, התנאים להתירו בנסיבות מוגבלות הם נוקשים¹², והחריגים מגבולות האיסור הם מעטים¹³. הסוגיה שלפנינו היא חלק ממסכת רחבה יותר של אחד מן החריגים לאיסור לשון הרע ורכילות, המוגדר כהיתר לספר לשון הרע להשגת מטרה חיובית, ובלשון הפוסקים¹⁴: "לשון הרע לתועלת".

ניתן לומר שההיגיון העומד ביסוד היתר חריג זה הוא הצורך לשמור על איזון בין עצמת הפגיעה של מי שנפגע מלשון הרע לבין התועלת בין בתוצאה פוזיטיבית בין במניעת נזק וכדומה העשויה להיגרם לזולתו על ידי גילוי הדבר.

בדיון בשאלת ההיתר לספר לשון הרע שיש בה תועלת, מביא החפץ חיים¹⁵ כראיה ראשונה את ראיית רבנו יונה. ואלה דברי רבנו יונה בן ר' אברהם גירונדי (ספרד, המאה הי"ג) ¹⁶:

ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם. גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה.

מכל מקום, נראה ברור שתנאי מקדמי לכל דיון של שימוש בחריג לאיסור הוא שעל הדברים המפורסמים להיות אמת, כששאלת התועלת נבחנת רק לאחר מכן. לאור זאת, נבחן להלן את גבולות ההיתר לומר לשון הרע בהליך השיפוטי. תחילה נבחן את שאלת חסינותם של העדים, שנדמה שהדברים בעניינם מפורשים יותר בתלמוד ובפוסקים, ולאחר מכן, נדון ביתר הדמויות המשתתפות בהליך השיפוטי.
הנחת היסוד היא שהעובדה שהתורה מחייבת את העד להעיד¹⁷, יש בה כדי לגבור על איסור לשון הרע שבדברים השליליים הנאמרים מטבע הדברים בעדותו. מן היוצא מן הכלל הזה בדיני עדות, ניתן ללמוד על הכלל על יסוד דברי התלמוד¹⁸:

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד?! אמר ליה: אִין, דכתיב: "לא יקום עד אחד באיש" (דברים יט, טו), ואת לחודך אסהדת ביה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה [כלומר: כמעשה שחטא טוביה, ובא זיגוד לבדו והעיד בו לפני רב פפא. הלקה רב פפא את זיגוד. אמר לו זיגוד: טוביה חטא וזיגוד לוקה?! אמר לו: כן, שהרי כתוב: "לא יקום עד אחד באיש", ואתה לבדך העדת בו. שם רע בלבד הוצאת עליו].

דברים אלו מבוססים על אחד הכללים המרכזיים בדיני הראיות במשפט העברי: בדבר ערווה, כלומר בענייני אישות, ובדיני ממונות, כמו גם בעניינים אחרים, ניתן לחייב אדם רק על פי עדותם של שני עדים. לכן, מאחר שהעיד זיגוד לבדו, ואין תועלת מעשית בעדותו¹⁹, דבריו הם בגדר לשון הרע, ומשום כך ציווה רב פפא להלקותו.

העיקרון העולה מן הדברים הוא: בהגדת עדות שיש בה תועלת, לא זו בלבד שהעדים אינם עוברים על איסורי לשון הרע ורכילות, אלא שחובה עליהם להעיד. ואולם עדיין אין בכך כדי להקנות להם חסינות מוחלטת, ודבריהם חייבים לעמוד בשלושה תנאים מצטברים²⁰:

הדברים חייבים להיות אמת. חובה זו ברורה מטבעה של עדות, קל וחומר כשמדובר בשמו הטוב של אדם.

היעדר כוונה לבייש²¹. אסור שתהיה לעדים כוונה לבייש את מי שהם מעידים עליו בשום פרט בעדותם²².

רלבנטיות²³. אסור לעדים להוסיף אף לא פרט אחד שאינו רלבנטי לעניין התביעה ושאי אפשר לתת בגינו סעד לבעל דין או עונש לעבריין.

עולה מכאן אפוא שהעדים חייבים להעיד אמת באופן ענייני ובמדויק. ואם תעלה בהכרח מדבריהם גנותו של מי שהם מעידים בעניינו, יהא זה רק כתוצאה בלתי נמנעת של עדותם.
על פי המשפט העברי, יש לכל אדם זכות לתבוע את זולתו בבית דין כדי להגן על גופו או על רכושו או על שניהם כאחד. זכות זו אף מקנה לאדם חסינות מפני תביעה על אמירת לשון הרע. ולא זו בלבד, אלא שמדברי הרמ"א עולה בבירור שחסינות זו תקפה, גם אם אין בידי התובע או הקובל די ראיות כדי לקבל סעד משפטי. ואלה דבריו²⁴:

וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יכול לברר עליו, מכל מקום פטור, דהרי לא כיוון לביישו²⁵.

את דברי הרמ"א הללו, מסביר הרב ז"נ גולדברג²⁶: מאחר שמותר לאדם לתבוע את רעהו, ומאחר שלדידו ברי לו שטענתו טענת אמת, נמצא שמטרתו העיקרית היא התועלת שתהיה לו מן התביעה ולא קלונו של חברו. לכן, אף על פי שהייתה לו גם כוונה לבייש את חברו - הרי הוא פטור.

ההיתר לתבוע את הזולת מבוסס אפוא על התועלת העשויה לצמוח לתובע. אך עדיין יש לשאול: איזו תועלת יכולה לצמוח לתובע מתביעה שאינה נסמכת על ראיות? על שאלה זו, עונה הרב גולדברג ואומר שגם כשאין לתובע ראיות של ממש, עדיין יכולה לצמוח לו תוצאה מעשית אם על ידי חיוב הנתבע להישבע שבועת היסת²⁷ או על ידי חיובו על סמך הודאתו או על סמך טענותיו, שהוא מחויב לבררן בעת הדיון בתביעה בבית הדין²⁸. וראוי לומר כי יש לתובע או הקובל שהוציא דיבת חברו במהלך הדיון בתביעתו לא רק חסינות מתביעת לשון הרע, אלא יש בדבר היתר גמור, אם לא התכוון לביישו. באותה מידה, מוסיף הרב גולדברג, "מותר לנתבע לטעון כדי לפטור עצמו, ואינו חייב להפסיד ממונו כדי לא לבייש את מי שבא לתבוע ממנו שלא כדין"²⁹.

מן האמור לעיל, עולה שיש לבעלי דין המגיעים לבית המשפט כדי להגן על ענייניהם חסינות מפני תביעת לשון הרע ובלבד שמטרתם להגן על ענייניהם ולא לפרסם גנותו של בעל דינם בהגשת תביעה קנטרנית שאין בצדה תועלת. כמו כן, נראה כי בכל מקרה, יש צורך לעמוד בקריטריונים של אמת ורלבנטיות שנזכרו לעיל.
לאור מה שאמרנו, שזכות התביעה נתונה לכל אדם ושכל היודע עדות לחברו חייב להגידה, כמעט מיותר לומר שחובת השופט לשמוע את בעלי הדין והעדויות בתביעה שבאה לפניו ולדון לפי דבריהם, אף על פי שאיסורי לשון הרע ורכילות חלים עקרונית הן על המספר הן על השומע³⁰. יחד עם זאת, אין חסינות השופט מובנת מאליה, משום שהמשפט העברי מכיר עקרונית באחריות נזיקית של השופט בעוולה שבוצעה תוך כדי ההליך השיפוטי³¹.

השופט, בשונה מבעלי הדין והעדים, מעצם תפקידו אינו אמור לדעת את פרטי התביעה או הקובלנה הנידונה לפניו אלא מפיהם של בעלי הדין ושלוחיהם ומפי העדים ועל פי הראיות המובאים בפניו. דווקא משום כך, מאחר שהשופט חייב להיותו ניטרלי, הוא יכול במסגרת חובתו לדון דין אמת לאמתו לקיים חובתו לבור את המוץ מן התבן, את האמת מתוך שלל הדברים הנאמרים בפניו, ועליו לערוך איזון, הן במהלך הדיון הן בפסק הדין, בין זכות בעל הדין לקבל סעד או חובת החוטא להיענש, לבין זכותם של כל בעלי הדין שיישמר שמם הטוב.

לשופט יש סמכות להורות על הפורום שייערך בו הדיון - דלתיים סגורות או פתוחות, נוכחות בעלי תפקידים נוספים באולם הדיונים ועוד - ואלו מן הדברים הנאמרים במסגרת הדיון המשפטי ייכללו בפסק הדין. בבואו לשקול זאת, על השופט לתת את דעתו לתועלת שבפרסום דברים שיש בהם משום פגיעה בשמו הטוב של אחד מבעלי הדין. בדרך כלל, השופטים נוטים להימנע מלפרסם דברים מעין אלה. וכבר כתב החפץ חיים שעל השופטים הבאים להעניש את החוטא לעשות זאת במידתיות ולצמצם את הפגיעה בכבוד הנענש עד כמה שאפשר בנסיבות העניין³². ואולם אם סירב הלה לציית לפסק הדין³³: "מותר לספר גנותו, ואף לרשום גנותו בספר הזכרונות לדור דורים". בעברות חמורות אחדות, אף חובה מן הדין לפרסם את החוטא ואת מעשיו³⁴. השיקולים בפרסום גנותו של החוטא צריכים להיות במסגרת שיקולי ענישה לעבריין או לשם תועלת ציבורית אחרת³⁵.

אמור מעתה, מלבד הדרישה שהדיונים בבית המשפט ופסק הדין צריכים להיות נאמנים לאמת בלבד, הדיין חייב לשקול אם יש צורך בדיון פומבי ואלו פרטים עובדתיים יש הכרח לכלול בפסק הדין.
ונעיר על שלושה עניינים שראוי היה לדון בהם, אלא שאין כאן מקום להאריך בהם. ואלה הם:

תפקיד נכבד נועד לעורכי הדין של בעלי הדין במסגרת ההליך השיפוטי. אך כמי שאינם יודעים את העובדות מידיעה אישית וכמי שאינם מחויבים לשפוט דין אמת לאמתו אלא לראות את טובת מי שהם מייצגים במשפט, דומה שהם מצויים במצב הנחות ביותר מבחינת איסור לשון הרע. אילו היו ננקטות בפיהם רק טענות משפטיות, החרשנו. אך ידוע כי גם העובדות שהם שומעים מפי משלחיהם "מתגוונות" בכתבי הטענות ובמהלך הדיון בבית המשפט. לפיכך, לאור הדברים שאמרנו לעיל ולאור מעמדם של עורכי הדין בהלכה, יש מקום לבחון את גבולות המותר והאסור להם בייצוג בעלי דין ואת מידת חסינותם.

בדיוננו התמקדנו בתביעות בהליך האזרחי, אך ניתן להסיק מן הדיון גם לגבי ההליך הפלילי³⁶ בשינויים המתבקשים. אולם יש לדון במיוחד בתביעות לשון הרע, המחייבות גם דיון מפורט בתביעת לשון הרע ובאדם הנפגע ממנה, שהרי טבעו של דיון זה שהוא צריך לעסוק רובו ככולו בלשון הרע. ברור כי אם יש מקום לדיון מעין זה, יש לצמצמו לשאלה כיצד ניתן להפחית עד למינימום את הפגיעה העלולה להיגרם לנפגע מהדיון בתביעת לשון הרע.

לבסוף, יש לשקול מערכתית את הצורך ביישום דווקני של עקרון פומביות הדיון נוכח הנזק העלול להיגרם לשמו הטוב של אחד מבעלי הדין או אף לצד שלישי במסגרת ההליך השיפוטי.

הערות:

* ד"ר יובל סיני, מרצה בכיר וראש המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע), בית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, ומורה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
הרב עו"ד יוסי שרעבי, חוקר במרכז ישמ"ע.
גיליון זה מבוסס על חוות דעת שניתנה על ידי מרכז ישמ"ע לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. חוות הדעת של מרכז ישמ"ע מתפרסמות הן באתר המכללה האקדמית נתניה www.netanya.ac.il הן באתר תקדינט בכתובת http://www.takdin.co.il/search/#1 (בסרגל שבראש העמוד בחיפוש).
1. על המכה את רעהו פשוטו כמשמעו ראה א' שוחטמן, "על איסור ההכאה ותוצאותיו", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ז, גיליון מס' 298.
2. ע"א (ת"א) 1506/02 גיל עודד נ' חיר פואד (לא פורסם), בפני הרכב השופטים מבית המשפט המחוזי בתל-אביב בראשותו של סגן הנשיא השופט יהושע גרוס (מיום 18/1/07). בפסקה 6 לפסק דינו, עומד השופט גרוס על עקרונות המשפט העברי, תוך שהוא מסתייע בחוות הדעת של מרכז ישמ"ע. וראה גם ת"א (י-ם) 3945/07 יעקב סלומון נ' סני חורי, תק-של 2007(4) 7484 (מיום 25/10/07), מפי השופט שמעון פיינברג, סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים.
3. לשימוש בעקרונות המשפט העברי כמקור למגמה הכללית ב"חוק איסור לשון הרע", ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1380-1378.
4. למרבה הצער, אין מדובר תמיד בעניינים הנוגעים לנשוא ההליך השיפוטי, וברור שלדברים מעין אלה אין חיסיון מפני איסור לשון הרע.
5. מכאן ואילך, ההפניות להלכות לשון הרע או הלכות רכילות הן לספר זה. ראה ההסתמכות על ספרו של החפץ חיים בהצעת חוק לשון הרע, ה"ח 504, תשכ"ב, עמ' 147.
6. הלשון הפותחת את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ממחישה את ההבדל: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי...". לעומת זאת, במשפט העברי, היעדר עילה אינו מאיין את עצם האיסור. ודוק.
7. על ריבוי האיסורים הכרוכים באמירת לשון הרע, ראה חפץ חיים, בפתיחה לספרו. ראוי לציין שאיסור לשון הרע הוא במקורו איסור דתי שאינו משמש כעילה בנזיקין מעיקר הדין, אף על פי שמצאנו, כפי שמובא במחקר הנזכר בהערת שוליים הבאה, ענישה ודרישת פיצויים בגין לשון הרע.
8. ראה נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' קצז-רט ועמ' שכו-שמה.
9. המדבר גנאי שהוא שקר נקרא מוציא שם רע. ראה הלכות לשון הרע, כלל א, סעיף א; באר מים חיים, שם, ס"ק א.
10. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לעניין תחולת ההגנה בצירוף התנאי שיש בפרסום משום עניין לציבור, ראה ז' סגל, "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת", עיוני משפט ט (תשמ"ג-תשמ"ד), עמ' 194; א' שנהר, דיני לשון הרע, תל-אביב תשנ"ז, עמ' 230-226 ועמ' 233-232. לפי המשפט העברי, אין די בעניין ציבורי כדי להתיר אמירת לשון הרע. ראה רקובר (לעיל, הערה 8), עמ' שלא ואילך.
11. הלכות רכילות, כלל א, סעיף ב וסעיף ד.
12. ראה למשל הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף ב, שנמנו בו שבעה תנאים הכרחיים במקרים אופייניים של לשון הרע. וראה גם נ' רקובר (לעיל, הערה 8). השווה דברי השופט סולברג, בת"א (י-ם) 6122/01, מאיר שגב נ' יוסף איל, דינים שלום, כד, עמ' 332.
13. ראה: הלכות לשון הרע, כלל י; הלכות רכילות, כלל ט.
14. ראה: חפץ חיים, שם. וראה: הרב י' אריאל, שו"ת באהלה של תורה, כרך א, סימן פג, אותיות א-ב; הרב ע' יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן ס; נ' סולברג, "חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת", פרשת השבוע, בהעלתך, תשס"א, גיליון מס' 29; מ' ויגודה, "צנעת הפרט וחופש הביטוי", פרשת השבוע, בלק, תשס"ג, גיליון מס' 129.
15. הלכות לשון הרע, כלל י, באר מים חיים, ס"ק א. וראה גם הלכות רכילות, כלל ט, סעיף א; באר מים חיים, שם, ס"ק א.
16. שערי תשובה, שער ג, מאמר רכא.
17. ויקרא ה, א.
18. פסחים קיג ע"ב.
19. אין להסיק מכאן שיש תועלת מעשית רק אם יש לתובע שני עדים, שהרי, כפי שהובא לעיל בדברי רבנו יונה, בדיני ממונות די בעד אחד כדי שתהא תועלת מעשית בעדות, שכן ניתן לחייב מכוחה את הנתבע בשבועה (שולחן ערוך ורמ"א, חושן משפט, סימן כח, סעיף א), והדבר עשוי להביא בסופו של דבר לבירור החיוב ולתשלומו.
20. אף כי התנאים הללו לא נזכרו במפורש ביחס להליך השיפוטי, דומה כי מן ההשוואה החוזרת מספר פעמים בדברי בעל החפץ חיים, שלשון הרע לתועלת צריכה להיות לפי קריטריונים של התוצאות הצפויות בבית דין, נוכל להסיק מן הדבר הלמד על הדבר המלמד, שכן לא יהיה הנידון גדול מן הדין. וראה למשל: הלכות רכילות, כלל ט, סעיף ה; באר מים חיים, שם, ס"ק יז. וראה גם התנאי השביעי הנזכר בדברי החפץ חיים (לעיל, הערה 12).
21. יש להבחין בין היקף החסינות לבין היקף האיסור, משום שאיסורי לשון הרע ורכילות חלים עקרונית אף בהיעדר כוונה רעה. ראה: שערי תשובה לרבנו יונה, מאמר ער; פירוש הרמב"ן על התורה, דברים כד, ט; הלכות לשון הרע, כלל ד, באר מים חיים, ס"ק א; הלכות רכילות, כלל א, סעיף ג, באר מים חיים, ס"ק ז. המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. ראה רקובר, שם (לעיל, הערה 8), עמ' של. לעומת זאת, המדבר לשון הרע או רכילות בלא כוונה רעה פטור מן העונש או מתשלום פיצויים. ראה רמ"א, שם, סימן תכא, סעיף א.
22. ראה התנאי החמישי הנזכר בדברי החפץ חיים (לעיל, הערה 12). וראה: הלכות רכילות, כלל ט, סעיף ב; באר מים חיים, שם, ס"ק ג, שנאמר בהם שאם אי אפשר לכוון את הדברים לתועלת, העד פטור מלהעיד אך חייב לעשות כל מאמץ לכוון את דבריו לתועלת.
23. ראה התנאים הרביעי והשישי בדברי החפץ חיים שם (לעיל, הערה 12).
24. רמ"א, חושן משפט, סימן תכא, סעיף א, על פי שו"ת מהר"י וייל, סימן קסח. וראה גם נ' רקובר (לעיל, הערה 8), עמ' שלד-שלו.
25. אף על פי שעקרונית אין בהפסד כספי משום נימוק להתיר לאדם לעבור עברה. ראה: רמ"א, אורח חיים, סימן תרנו, סעיף א; משנה ברורה, שם, ס"ק ט-י.
26. הרב ז"נ גולדברג, "הוצאת דיבה שיש בעצם התביעה בבית דין", תחומין כ (תש"ס), עמ' 34, הדן על פי סוגיית בבא קמא כז ע"א.
27. אף אם הנתבע כופר בתביעה לגמרי. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פז, סעיף א.
28. ראה שולחן ערוך, שם, סימן עה, סעיף א.
29. יש מקום לדון בנושא הזה לא רק מן הזווית של לשון הרע, אלא מזווית חמורה אף יותר, איסור הלבנת פני הזולת וגרימת בושה לו. הרי בשונה מלשון הרע, שלעתים האדם שמספרים עליו לשון הרע אינו מודע לה, כשהדבר נעשה במסגרת הליך שיפוטי, ודאי הוא גורם לו בושה, והלא איסור הלבנת פני הזולת הוא מן האיסורים החמורים שבתודה. וראה: שו"ת מנחת שלמה (לר' שלמה זלמן אוירבך), חלק א, סימן ז, ד"ה ומדי דברי; שבט מיהודה, עמ' צב-צג (תודתי נתונה לד"ר מיכאל ויגודה על שהפנה אותי למקורות הללו).
30. הלכות לשון הרע, כלל ו; הלכות רכילות, כלל ה.
31. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כה. וראה גם חוות הדעת שנכתבה על ידי מרכז ישמ"ע בעניין זה, "אחריות שופט בנזיקין בעוולה שבוצעה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי".
32. הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף ה. וראה גם באר מים חיים, שם, ס"ק כה.
33. הלכות לשון הרע, שם, סעיף ח.
34. סנהדרין פט ע"א; רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ח.
35. ראה הלכות לשון הרע, באר מים חיים, כלל ד, ס"ק כה. לדעת השל"ה, ר' ישעיה הלוי הורביץ (תורה שבעל פה, כלל "פה קדוש"), המנהג לפרסם פסקי דין שניתנו נגד עבריינים מוצדק, משום שזהו חלק מן העונש המגיע להם על פי דין, ואין כאן איסור לשון הרע.
36. כגון לעניין פרסום שמות חשודים. ראה נ' סולברג (לעיל, הערה 14). וראה ת' מוסקוביץ, "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי-המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי-דין", משפטים יח (תשמ"ט), עמ' 431.

---

---