בהיותו שיטת משפט המכירה בזכויות קנייניות של הפרט, מחייב המשפט העברי בעיקרון כל מזיק לשלם לניזק את דמי נזקו. פשוט וברור לחכמי התלמוד כי הנהנה מממון זולתו תוך שהוא גורם לו חסרון - "זה נהנה וזה חסר" - חייב לשלם¹. יתר על כן, הפקת רווח מרכושו של הזולת מחייבת בתשלום, אף כשאין בצדה גרימת נזק לבעל הרכוש, שהרי "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו?!"². גם ביחסים שבין אדם לבין הרשות, אף על פי שהמשפט העברי מכיר בסמכותה של הרשות להפקיע את קניינו של היחיד לצרכיה, אין לעשות זאת אלא בכפוף לתשלום תמורה מלאה: "ולוקח [המלך] השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה... ונותן דמיהם"³.

הכלל המוּכּר, "זה נהנה וזה לא חסר - פטור"⁴, אינו אלא חריג בנופו של המשפט העברי. הוא חל רק על הנאה שאין בה עשיית רווח, וגם אז ניתן למנות כמה מצבים שבהם למרות שבעל הקניין לא חסר דבר, יחויב הנהנה לשלם לו. כך כשנגרם נזק כלשהו לנכסיו של בעל הקניין, שאז ישלם הנהנה את הנאתו כולה⁵, כך כשמחה בעל הקניין על ההנאה קודם שנהנה הלה מנכסיו⁶, וכך גם כאשר גילה הנהנה מראש שהוא מוכן לשלם תמורת מה שהוא עתיד ליהנות⁷.
זוהי אפוא נקודת המוצא של המשפט העברי, ואף על פי כן מצא המשפט העברי שיש מקרים מסוימים, חריגים, בכמה תחומים משפטיים, שיוגבלו בהם זכויותיו הקנייניות של הפרט מפני צרכים אחרים, על ידי מתן פטור לאדם מפיצוי בגין נזק פעוט שגרם לזולתו או על ידי מתן היתר מראש להשתמש בנכסי הזולת בלא נטילת רשות ממנו. משה רבנו ציווה את יהושע בפרשתנו: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתם לתת להם ואתה תנחילנה אותם" (דברים לא, ז). ומן הטעם שנדון בו בהמשך דברינו, מייחסת המסורת את הדינים הללו ליהושע בן-נון.

"עשרה תנאים התנה יהושע", מסופר בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי⁸. מפאת אריכותם של הדברים, לא נביא אותם בלשונם, כי אם נחלקם לסוגיהם ונביא רק את עיקריהם, והמבקש לעיין בפרטיהם יעיין⁹. כמה מן התנאים מתירים לאדם להיכנס לתוך מקרקעי חברו וליהנות מהם אף בלא ליטול רשות מחברו אגב גרימת חסרון קל בלבד לבעל המקרקעין. כך לדוגמה, מותר לאדם לרעות את צאנו בשטח מיוער השייך לזולת באופן שאינו מסב נזק ממשי לעצים (תנאי א)¹⁰. כמו כן, מותר לאדם ללקט משדה חברו ענפים ועשבים פחותי ערך בלא ליטול ממנו רשות (תנאים ב, ג). אף מותר לאדם לקטום ענפים צעירים מן האילנות שבשדה חברו כדי להרכיבם בשדהו בלא לגרום להם נזק גדול (תנאי ד). הרווח הכללי והפרטי שיבוא מנטיעת אילנות חדשים מצדיק את הנזק הקל הנגרם לזולת. מי שנצרך לעשות את צרכיו בדרך, רשאי לעשות כן בשדה שלצד הדרך, אף אם זהו שדה שגדל בו יבול שערכו עצום (תנאי ז). מי שטעה בדרך, רשאי לחצות ולעבור בכרמים של זולתו, אף אם לשם כך הוא נאלץ להזיז ענפים והוא עלול להסב נזק לגפנים (תנאי ח). כשדרך הרבים מלאה בבוץ מפני הגשמים, רשאים העוברים בה לילך בדרכים שבצדה, אף שהם רשות היחיד (תנאי ט). יש גם תנאי שעניינו בצמצום זכותם של השבטים שבנחלתם מצוי חופה של הכנרת. אמנם דייג 'כבד', עם רשתות, מותר רק להם, אולם דייג 'קל', בעזרת חכה, מותר לכלל הציבור (תנאי ו). המשותף לכל אלו הוא ההיתר לגרום נזק קטן וזמני לרכושו של הזולת כדי להפיק רווח רב יותר לתועלת פרט אחר או כדי להיחלץ ממצב מצוקה רגעי המצדיק זאת.

לפני שנעמוד על ייחודם של שני תנאים נוספים מתנאי יהושע, נציין שבמקורות חז"ל נאמרו עוד כמה דינים שתוקפם בא להם מכוח הכלל "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ". האחד עניינו גם כן נסיגה מזערית בזכותו הקניינית של הפרט מפני צורכי חברו. אילן הנטוע על גבול מקרקעין ונוטה לתוך שטחו של הזולת או שהוא יונק משטחו של הזולת מביא בעליו ביכורים מפירותיו וקורא מקרא ביכורים¹¹. משמעות הדבר היא שאין פלישתו לתוך אווירו או קרקעו של שכנו עולה כדי גזל, שהרי פירות שגדלו על קרקע שאינה במלואה של בעלי האילן אין מביאים מהם ביכורים, משום שנאמר: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך" (שמות כג, יט), ולא אדמת הזולת¹².

כמה תנאים נוספים עניינם בהיתר לאדם לגרום למטרד ברשות הרבים. מותר לאדם להוציא את זבלו, גללי צאן ובקר, מחצרו אל דרך הרבים כדי שישביח מדְרך כפות רגליהם של העוברים והשבים ברחוב את הזבל, למשך שלושים יום, על אף הנזק והמטרד שהוא מסב לרבים¹³. כמו כן, ההולך ברשות הרבים רשאי להניח את המטען שלו על הארץ, ואם ניזק ממנו זולתו, הוא פטור מלשלם לניזק על הנזק שנגרם לו¹⁴. גם הנכנס לבית המרחץ, רשאי להתאים את חום המים כרצונו, ואף להותיר בהם סבון, אף על פי שהדבר עשוי להיות מטרד לבאים אחריו¹⁵.
התנאי החמישי והתנאי העשירי מתנאי יהושע שהוזכרו לעיל הם מרחיקי לכת מבחינת הפגיעה בזכויות הקניין של הפרט. התנאי העשירי קובע כי אם נמצא "מת מצווה", היינו מת שלא נקבר ואין מי שיקבור אותו, המקום שנמצא מוטל בו מופקע מבעליו ומוקנה למת לצורך קבורתו. השיקול החברתי-ציבורי, כבוד המת, וחשיבות קבורתו של המת גוברים על זכותו הקניינית של בעל הקרקע, שאם לא כן, ספק אם יימצא מי שיטרח לקברו בבית הקברות. התנאי החמישי אף הוא עניינו בהפקעה קבועה של חלק ממקרקעי היחיד לצורך הרבים. מתחילה, כל מעיינות המים לא נפלו בחלקם של יחידים, ונותרו בבעלות הציבור¹⁶. אולם אם אירע שנבע מעיין חדש בתוך שטחו של היחיד, הוא אינו הבעלים של מימי המעיין, וכל בני העיר שבתחומה פרץ המעיין זכאים ליהנות מהם. כל זמן שהמעיין נובע, נגרעת בעלותו של בעל המקרקעין על המעיין עצמו. לפנינו אפוא הפקעה קבועה או כמעט קבועה של נתח מקרקעין מידי בעליו לצרכים ציבוריים בלא לפצותו על הפקעת הקרקע.
יהושע בן נון הנחיל את הארץ לבני ישראל. הוא הנהיג אותם, דור הנדודים במדבר, שלא ידע מימיו אחיזה בקרקע מהי, והוא חילק להם את הארץ לנחלות. התורה, ובה דינים רבים הנוגעים לקניין ולבעלות, נתונה הייתה לבני ישראל זה מכבר, מפי משה רבנו. היא החוק והדין. היא התשתית. אולם עם הנוודים הזה, שלא התנסה מימיו בחיי חברה שיש בהם בעלויות על מקרקעין, שכנות, דרכים ושדות, חסר היה גדרים והנהגות שיסדירו חיים קהילתיים מעשיים, תקינים וראויים. צורך חדש נולד אפוא עתה, להלביש את החוק התשתיתי בלבוש נוסף, לבנות לו עוד קומה, כדי לאפשר לקהילה הצעירה שזה עתה הפכה לקהילה שהפרטים בה בעלי זכויות במקרקעין, לא להתמכר לרכוש; לא להשׁתכר מן הכוח הטמון בבעלות על קרקע ולשכוח אורחות חיים וקשרים מאוזנים בין בני אדם; להימנע מהשתתת יחסי האדם ושכנו על נורמות נוקשות של בעלות בלבד.

לפיכך, ליהושע בן נון, שהנהיג את עם ישראל בתקופת המעבר מחיי הנדודים במדבר סיני להתיישבות קבע בארץ ישראל, המסורת מייחסת את קביעת התנאים הללו. בין אם היה הדבר מבחינה היסטורית במעמד רשמי בהשתתפות קהל ישראל ובית דינו של יהושע¹⁷, בין אם מדובר רק בהנמקה הלכתית שנועדה ליתן כוח לחכמים¹⁸, ברור שהעיקר הוא הסמל שבייחוס התקנות הללו לעת הראשונה שהפכו בה בני ישראל לאדונים על קרקע. כללי הגבלת הקניין הפרטי בקרקע, הכפפתו והסגתו בפני אינטרסים אחרים, בין פרטיים בין ציבוריים, הם תנאי לקיומה של חברה מוסרית בעלת קרקע. הם נלווים לדיני הקניין והכרחיים להם, כתבלין לתבשיל.

ואמנם כבר בדור הראשון של האמוראים נקבע שהדינים הללו אינם חלים דווקא בארץ ישראל, כי אם גם בחוץ לארץ¹⁹. משמע, אין אלו מעין "מצוות התלויות בארץ" או מצוות התלויות בתנאים שנקבעו בעת הנחלת הארץ, אלא דינים יסודיים בכל חברה אנושית מתוקנת שאינה מקדשת את קניינו של הפרט בלא סייג, ויודעת שלעתים, אמנם רק במצבי שוליים, קניינו של הפרט נסוג קמעא מפני צרכיהם של אחרים, אם עראיים ואם קבועים. כאמור, אין מדובר בדרישה מוסרית גרידא אלא בתיקון העולם.

מעין "תמונת ראי" לייחוס התנאים הללו ליהושע בן נון, אנו מוצאים בהשמטתם על ידי ר' יוסף קארו מחיבורו הגדול, שולחן ערוך, בצפת במאה הט"ז. בניגוד לדרכו לילך בעקבות ספר הטורים, השמיט לחלוטין את התנאים הללו, וזכרם לא בא בספרו. וכבר העיר הרמ"א על כך בהגהותיו²⁰:

לא ידעתי למה השמיטן המחבר הזה. ואולי משום שאינן שכיחין, שרובם אינם רק [=אלא] במקום שיש לישראל שדות וכרמים, וזה אינו שכיח בגלות.

אכן, משגלו ישראל מארצם, ושוב לא היו בעלי קרקעות בדרך כלל, אבד הצורך בתנאים הללו. כי כשם שהם תנאי הכרחי לקהילה שיש בה לפרטים בעלות על קרקע, כך אין בהם צורך בקהילה שאין בה בעלות על קרקע.
המקורות התנאיים מכנים דינים אלו בלשון תנאים, אולם רבים מחכמי ההלכה ראו בהם משום תקנות, כפי שלא פעם בספרות חז"ל מכונה תקנה בשם תנאי²¹. ניצנים לכך יש כבר בדברי האמוראים, המכנים אותם תקנתא דיהושע²². בעקבותיהם הולך גם הרמב"ם, שלאחר שהוא מציג את רשימת התנאים ומייחסם ליהושע ובית דינו, הוא מכנה אותם תקנות²³. בעל ספר הטורים מכנה אותם תקנת יהושע²⁴, וכן עוד רבים. משמעות הדבר היא שמשעה שחוקקה התקנה הריהי בגדר דין, והניזוק או המוטרד באחד מן הדברים שחלה לגביהם התקנה מנוע מלתבוע את זכויותיו בדין. עוד יש לציין שטבעה של תקנה, ככל דבר חקיקה, שהיא חלה על מה שנכתב בה במפורש. מה שלא נכלל בגִדרה, יחול לגביו הדין הרגיל.

אולם דומה שחכמים אחרים נקטו עמדה שונה בדבר טיבם של התנאים הללו.

רש"י, בפירושו לתלמוד הבבלי²⁵, אומר על חלק מן התקנות: "התנה יהושע שלא יקפידו על כך". משמע שאין מדובר בתקנה השוללת את זכות התביעה אלא בדרישה מוסרית מבעלי המקרקעין, שלא ידקדקו בזכויותיהם ויקפידו על קוצו של יו"ד. כך פירשו גם חכמים אשכנזים אחרים, כגון רבנו אליעזר בן יואל הלוי²⁶ (אשכנז, המאות הי"ב-הי"ג), האומר באחת מתשובותיו: "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שאין להקפיד בדבר מועט כזה". לפי גישה זו, אין מדובר בתקנה דווקנית אלא בכלל שיש לו תוקף גם במצבים אחרים של נזק שולי שראוי שלא להקפיד עליו.

דברים חדים יותר בעניין זה משמיע רבנו תם²⁷ (צרפת, המאה הי"ב). מכוח הנימוק "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ", הוא פוסק שכל מי שבונה ונוטע סמוך לגבול הזולת, למעט חופר בור, זכה. זוהי הרחבה מפורשת של מקור הלכתי זה, החלתו גם על דינים קרובים אחרים, ושימוש מובהק בו לא כתקנה אלא כסברה.

גם רבנו מנחם המאירי²⁸ (פרובנס, המאה הי"ד), כותב בפירושו לתלמוד: "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, שלא יקפידו זה על זה בדקדוקים אלו". משמע לכאורה שהכלל חל לא רק במצבים שהוגדרו בתלמוד, אלא גם במצבים דומים, שבהם עמידה על זכות הבעלות עולה כדי דקדוקי עניות קטנוניים, לעומת התועלת שעשויה לצמוח מוויתור קל עליה.

מסתבר אפוא כי אסכולה זו סבורה שאין מדובר בתקנה אלא בתנאי, שמצד אחד כוחו וסמכותו פחותים, וניתן לראות בו מעין דרישה מוסרית גבוהה, אך מצד שני תחולתו אינה מתמצית רק במה שמפורט בתלמוד כלשונו. מדובר במעין חזקה או אולי סברה שניתן להחילן בכל מקום שעמידה דקדקנית על זכויות קנייניות אינה מטיבה עם החברה.
שאלות מעין אלו עלו לדיון במחקר ובפסיקה במשפט הישראלי, בעיקר אגב ענייני הפקעת מקרקעין וענייני תכנון ובנייה, כשתכנית חדשה המאושרת פוגעת בערך המקרקעין של אדם. בשנים האחרונות תפסה השאלה הזו מקום נכבד בשיח האקדמי והפסיקתי. בניגוד לגישה ה"שמרנית" ששלטה בעבר, ולפיה ההכרה בזכות הקניין של הפרט משמעה שלטונו בקניינו בלי מצרים ושכל פגיעה בו תזכהו בפיצוי, החלו להישמע קולות אחרים וניכרת המגמה ליצוק לתוך זכות הקניין גם תוכן קהילתי ואחריות לזולת: "הקניין הפרטי מהווה גם מקור לאחריות מיוחדת של הבעלים כלפי פרטים אחרים וכלפי החברה בכללותה"²⁹. משמעות הדבר היא גם הגבלת יכולתו של בעל הקניין לתבוע לפצותו על כל נזק הנגרם לו בלא סייג:

החיים בחברה והאינטרקציה בין האנשים מולידים בהכרח נזקים בתחומים שונים, כולל תחום התכנון. אם ברצוננו לקיים חיים חברתיים תקינים לא נוכל ולא נרצה לקיים בירור משפטי לגבי כל נזק... על מנת לעודד התחשבות הדדית, שהיא הבסיס לכל חברה, יש לצמצם במידה כלשהי את היקף המצבים שבהם זכאי פרט אחד לתבוע מפרט אחר או מהרשות פיצוי בשל פגיעה בו³⁰.

לידי הכרעה משפטית, הגיעו הדברים אגב דיון על מתן פיצוי לבעל מקרקעין בגין תכנית מתאר חדשה הפוגעת בערך המקרקעין שלו. סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, קובע שבמקרה מעין זה, זכאי בעל המקרקעין לפיצוי. סעיף 200 לחוק התכנון והבניה קובע פטור מתשלום פיצויים אלה בהתקיים תנאים מסוימים וכאשר "הפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים". על פירושם של התנאים הללו, תנאי הסבירות ותנאי הצדק, נחלקו שופטי בית המשפט העליון בעניין הורוויץ, תחילה בדיון בערעור³¹ ולאחר מכן בדיון נוסף³². בשתי הפעמים נחלקו הדעות, אלא שהרוב אימץ את הפירוש היוצק ערכים של אחריות לציבור ולזולת לתוך זכות הקניין. וזה לשונם³³:

אין אדם זכאי לפיצוי בגין כל נסיגה שנסוג ערך מקרקעיו, וכל פגיעה שהוסבה להם. כל עוד פגיעה זו אינה בלתי פרופורציונית ואינה בלתי צודקת, על בעל המקרקעין לספוג עלות זאת כחלק מהמחיר שהוא משלם על היותו חבר בקהילה.

בין היתר, הסתמכה דעת הרוב גם על הדברים הללו³⁴:

מבחן ההדדיות מזכיר לנו שבעל המקרקעין הנפגע הוא חבר בקהילה נתונה, הנהנה באופן שוטף מיתרונות רבים הנובעים מתוכניות אחרות של אותה קהילה, אשר אין הוא נדרש לשלם בעדם במישרין. על כן, מן הראוי להטיל עליו גם חובות ביחס לקהילה... על פי תפיסה זו, בני אדם נטועים בקהילה חברתית ובקשרי גומלין מתמשכים אחרים של 'תן וקח'. מערכות יחסים אלה מהוות (לפחות במידה מסוימת) מקור נורמטיבי ראוי של חובות כלפי אחרים אשר חיים, עובדים או מושפעים בדרך אחרת מרכושם גם אם חובות אלה אינן מעוגנות בהתחייבויות רצוניות שבני אדם נטלו על עצמם או בעובדה שיש בעמידה בחובות אלה כדי לספק להם, כפרטים, יתרונות מיידיים שווי ערך. עצם ההשתייכות לקהילה מטילה אחריות מיוחדת.

מסתבר כי לא רק הצורך בהתאמה "לצרכי החיים בחברה מודרנית", כלשונו של כב' השופט אור בעניין הורוויץ, הוא שמחייב אימוצה של תפיסה כזו, אלא עצם קיומם של בני אדם כפרטים בחברה מתוקנת ונאורה עשוי להוביל אליה. לא חידוש מודרני יש כאן אלא השקפה משפטית שהיא כיין המשומר. המשפט העברי מכיר בצורך להגביל את כוחה של הבעלות הקניינית ולסייגה למקרים מסוימים. יש שתסויג ביחס לפרטים זוטרים, שלזולת, בעקבות נסיבות מסוימות, עשויים להועיל במיוחד; יש שתסויג על ידי מתן היתר ליצור מטרדים לרבים; ויש שבעלות על קרקע תיסוג, באופן קבוע, מפני צורכי הציבור. זהו תיקון העולם. יהושע בן נון, בתבונת הנהגתו, הבין זאת. בניית קהילה שיש לפרטיה בעלות על מקרקעין מחייבת יצירת סייגים ואיזונים, לבל תעביר הבעלות והאדנות את חבריה על עדינותם ורגישותם החברתית כלפי הזולת וביחס לציבור כולו. פגיעה כזו בקניינו של הפרט אינה אפוא "אלימות מן החוק", כלשונו של כב' השופט מ' חשין בעניין הורוויץ³⁵, אלא ערכיות הנובעת מן הטבע האנושי והשכל הישר, שהיא קודמת לחוק, מעין האמנה החברתית במשנת רוסו³⁶. כל אחד מן הפרטים בחברה מוותר קמעא על חירותו ועל זכויותיו. קמעא. מדובר במעין הוליזם (כֻּלִּיּוּת). הכרה בעובדה שהשלם גדול מסך כל חלקיו. החברה בכללותה, חזקה וגדולה מסך כל יחידיה. הפסדו המועט של היחיד יוצא בשכרה של החברה כולה. יש שראו בדינים הללו תקנות כלשונן בלבד, ויש שראו בהם עקרונות כלליים היוצרים ציפייה שחברי הקהילה "לא יקפידו כל כך" על קניינם עד בלי גבול.

המשפט העברי, בשאיפתו לבנות חברה צודקת, מאוזנת ותקינה, הניח עוד לפני דורות רבים את היסודות הללו, שהפרשנות שניתנה לסעיף 200 בבית המשפט העליון בעניין הורוויץ היא השתקפות כמעט מדויקת שלהם³⁷.

הערות:

* שופט, בית המשפט המחוזי בירושלים.
** עוזרו המשפטי של השופט סולברג, בית המשפט המחוזי בירושלים.
1. בבא קמא כ ע"א.
2. משנה, בבא מציעא ג, ב.
3. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ד, הלכה ו. ראה הרב יעקב אריאל, "פיצויים על הפקעת קרקעות", אמונת עתיך, עלון מס' 25, תשרי-חשון תשנ"ט, www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/25/02506.htm אבל השווה הרב יהונתן בלס, "פיצויי מפגעי ממון וסביבה", שם, www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/25/02505.htm
4. בבא קמא כ ע"א-ע"ב; רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ג, הלכה ט; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג, סעיף ו.
5. פסקי הרא"ש, בבא-קמא, פרק ב, סוף סימן ו; שולחן ערוך, שם, סעיף ז.
6. שולחן ערוך, שם, סעיף ו.
7. שולחן ערוך, שם, סעיף ח. ראה בהרחבה י' בלס, עשיית עושר ולא במשפט (בתוך סדרת 'חוק לישראל', בעריכת נחום רקובר, ירושלים תשנ"ב).
8. בבא קמא פ ע"ב. חכמי התלמוד, בפרשם את הברייתא הזו, צמצמו מעט את הפגיעה בקניינו של הפרט, כדי שלא ייצא ניזוק במידה לא סבירה.
9. לניסוח בהיר, מקיף ותמציתי, ראה רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ה, הלכה ג.
10. מספור התנאים הוא כסדרם ברמב"ם, שם.
11. בבא בתרא כז ע"ב.
12. משנה, ביכורים א, ב.
13. תוספתא, בבא מציעא יא, ח; בבא קמא ל ע"א. בניגוד לפשט ההלכה התנאית, התלמוד קובע כי אף על פי שיצירת המטרד מותרת, מוציא הזבל חייב בנזקי מי שיינזק ממעשהו.
14. תלמוד ירושלמי, בבא קמא, פרק ג, הלכה ג.
15. תוספתא, בבא מציעא יא, לב. לדינים נוספים המיוחסים ליהושע, ראה תוספתא, בבא קמא י, כז; בבא קמא פא ע"ב; שם קיד ע"ב.
16. רש"י, בבא קמא פא ע"א, ד"ה בתחילה.
17. ראה: פירוש הרמב"ן, שמות טו, כה; הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, בראשית מט, י.
18. נ' עמינח, "תקנות יהושע בן נון", שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 301.
19. בבא קמא פא ע"ב.
20. רמ"א, חושן משפט, סימן רעד, סעיף א.
21. מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 404, 451.
22. עירובין יז ע"א; בבא קמא פא ע"ב.
23. רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ה, הלכה ה.
24. חושן משפט, הלכות זכייה מהפקר ובנכסי הגר, סימן רעד.
25. שם.
26. ספר ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות, סימן אלף יג.
27. ספר הישר, חידושים, סימן תרטז.
28. בית הבחירה, בבא בתרא כו ע"ב.
29. ח' דגן "קניין, אחריות חברתית וצדק חלוקתי", בתוך צדק חלוקתי בישראל (בעריכת מ' מאוטנר), תל-אביב תשס"א, עמ' 97, 100.
30. ד' לוינסון-זמיר, פגיעה במקרקעין על ידי רשויות התכנון, ירושלים תשנ"ה, עמ' 127-129.
31. ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913 (2002).
32. דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נח(6) 289 (2004).
33. דברי כבוד השופט ת' אור בעניין הורוויץ הנ"ל, בפסקאות 11-13. לניתוח תאורטי מקיף של הסוגיה ושל הגישות השונות בעניין הורוויץ, ראה ח' דגן, קניין על פרשת דרכים, תל-אביב תשס"ה, עמ' 159-195.
34. ח' דגן, "שיקולים חלוקתיים בדיני נטילה שלטונית של מקרקעין", עיוני משפט כא (1998), עמ' 491, 502-505.
35. לעיל, הערה 32.
36. על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני, תרגם י' אור, ערך ח"י רות (ירושלים תשנ"ט).
37. ליישום הדברים הלכה למעשה לאחרונה ראה: עמ"נ (י-ם) 509/08 510/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' ברנובר (ניתן ביום 3.9.08). באותו עניין חייבה ועדת הערר את הוועדה המקומית לשלם לבעלי נכס סכום כסף כפי שפסק שמאי מכריע, בשיעור של 2% מערך הנכס, בעקבות אישורה של תכנית מתאר נקודתית לבניית בית פרטי ממול ביתם. הוועדה קבעה שם, בין היתר, כי משום ש"זה נהנה וזה חסר", היינו נגרמה ירידת ערך כלשהי לבעל הנכס, הוא זכאי לפיצוי, ואין הצדקה להחיל את הוראת סעיף 200 הנ"ל. הערעור נתקבל, בין היתר בהסתמך על עמדת המשפט העברי כמובא כאן.

---

---