פרשת הרצח המזעזע של הילדה רוז פיזם, שהתרחשה בעת האחרונה, שסבהּ חשוד כמי ששם קץ לחייה, ושבעקבותיה התרחשו שתי פרשיות רצח של פעוטות בידי אמהותיהן, הסעירה את המדינה כולה, ודומה שלא היה איש שלא שאל את עצמו: כיצד יכול היה דבר כזה להתרחש במקומנו? יש לזכור שבשנים האחרונות אירעו עוד מקרים אחרים של רצח בתוך המשפחה, כשהמזעזעים ביותר הם מקרי הרצח של פעוטות חסרי ישע בידי הוריהם. הפרשה שהסעירה את המדינה יותר מכול הייתה רצח הילדה הודיה קדם בידי אביה כמעשה נקמה באמה. ראוי לבחון את הפרשיות המזעזעות האלה לאור מקורותינו ולבחון את השאלה: מה הם הלקחים שיש להפיק מהן?

בחינתנו תיעשה לאור הרמיזה שבפרשתנו, למעשה ההרג הראשון בקורות עמנו, שאמנם אינו רצח בתוך המשפחה, כמבואר להלן, וכוונתנו לפרשת חטא העגל, שהתרחשה זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, שבעקבותיה נענו בני לוי לקריאתו של משה, "מי לה' אלי", וקיימו את דבר ה' ביד משה:

שימו איש חרבו על ירכו עברו וָשובו משער לָשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו (שמות לב, כז).

משה אף זירזם לא רק שיהרגו איש את אחיו ואת קרובו אלא גם ש"לא יחונו גם בן בטנם"¹. בפרשתנו, בברכו את בני ישראל לפני מותו, משה משבח את בני לוי על שמילאו אחר הציווי "להרוג את אבי אמו... או את אחיו מאמו, או את בן בתו"², שמרו אמרתו של הקב"ה ונצרו בריתו (דברים לג, ט).

תקדים היסטורי ראשון זה אינו מסוג מקרי הרצח בתוך המשפחה שאנו מדברים עליהם. ענייננו בהתייחסות ההלכתית לרצח תינוקות בידי בני משפחתם הקרובים ביותר מטעמי נקמה וכיוצא בכך, שאין מאחוריהם מאומה לבד מתאוות רצח חולנית.
באחד מפסקי הדין, כותבת שופטת בית המשפט העליון, הגב' מרים בן-פורת³:

בדרך כלל אין לך נכס היקר לאדם יותר מן הקשר הנפשי בין הורים וילדם הטבעי שבו הם רואים את פרי אהבתם, עצמם ובשרם, ואת דור ההמשך הנושא בחובו את מטענם התורשתי.

קשר נפשי מיוחד זה בין הורים וילדיהם מתבטא גם במידת החמלה שיש להורים על ילדיהם⁴. כדברי השופט אנגלרד:

רחמיו של אב על בניו הם רגש טבעי בסיסי, המשותף למין האנושי כולו. לכן, אומר נעים זמירות ישראל (תהלים קג, יג): "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו". וחז"ל הוסיפו והעידו: "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים הביישנים וגומלי חסדים".

חכמינו הפליגו כל כך בעניין רחמי האב על בניו, עד שיש מי שאמר שדרכו של אדם לרחם על בנו יותר מעצמו, עד כדי מסירות נפש ממש, ובלבד שלא יאונה כל רע לבנו⁵.

רחמי האב על בנו הוא מושג הלכתי. ונאמר במדרש⁶: "דרכו של אב לרחם". מכוחה של חזקה זו יש שהתירו נשים מעגינותן כשנעלם הבעל והותיר אחריו ילדים קטנים. שיקול חשוב להתרת האישה היה שלא ייתכן שהאב הנעדר עודנו בחיים, שהרי רחמיו של האב על ילדיו, ואילו היה חי, בוודאי היה חוזר לביתו⁷. גם ביחס לאישה שנעלמה ואבד זכרה, והותירה אחריה בנים, נפסק⁸: "וודאי היתה מופיעה וחוזרת מפני ילדיה, שהרי נאמר: 'התשכח אשה עולה' וכו' (ישעיהו מט, טו)".

חזקה זו היא גם היסוד להנחה שהאב אינו עשוי לרצוח את בנו או את בתו, שהרי רחמיו על בניו. כך, למשל, דין הוא שגנב הבא במחתרת אין לו דמים, ו"רשות יש לכל להרגו"⁹. הטעם לכך הוא: "על מנת כן בא [=הגנב], שאם יעמוד בעל הממון כנגדו - יהרגנו", והכלל אומר: "הבא להרגך השכם להורגו"¹⁰. ואולם "אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג, שוודאי שאינו הורגו"¹¹. כלומר, אם הגנב הבא במחתרת הוא אביו של בעל הממון - אסור להורגו, משום שוודאי שאין אב הורג את בנו, ואין להחיל עליו את הכלל: "הבא להרגך השכם להורגו". הלכה זו מיוסדת על ההנחה ש"ווודאי רחמי האב על בנו"¹², ובשום פנים ואופן לא יהרוג את בנו, גם אם יעמוד בדרכו.

ראוי לציין שהנחה הפוכה ביחס לבן הבא במחתרת על אביו אינה קיימת, משום שעל פי ההלכה, הבן עשוי לרצוח את אביו וחל עליו הכלל הרגיל שמותר להרוג גנב הבא במחתרת¹³. ההנחה שאדם אינו עשוי להרוג קיימת אפוא בעניין זה רק ביחס לאב כלפי ילדיו, משום שרחמי האב על בנו, "ורחמי האב אל הבן, יותר מבן אל האב"¹⁴.

אכן, גם החזקה האמורה ביחס לאב אינה בגדר של חזקה שאינה ניתנת לסתירה. אם מדובר בנסיבות קיצוניות של שנאה של האב לבנו, כגון "אם הוא ידוע שהוא אכזרי על בנו" - חל על האב הדין הרגיל של גנב הבא במחתרת ומותר להרגו¹⁵.

דוגמה נוספת לשימוש בחזקה זו יש בסוגיית משמורת קטינים. דין הוא שמי שמת והניח בן קטן לאמו ויש מחלוקת בעניין המשמורת עליו: יורשי האב אומרים, יהא גדל אצלנו; ואמו אומרת, יהא בני גדל אצלי - מניחים אותו אצל אמו, ולא אצל הראויים לירשו, משום מעשה שהיה, שנרצח ילד קטן על ידי הראויים לירשו שקיבלו את החזקה עליו¹⁶. בהלכה התעוררה השאלה: האם חשש לרציחת הקטין אמור גם ביחס לאביו, שגם הוא ראוי לירשו, ואין למסור אותו לחזקת משמורת אצל אביו מחשש שיירצח אותו, שהרי גם הוא ראוי לירשו? ופסק מהרשד"ם (ר' שמואל די מדינה, טורקיה, המאה הי"ז), שאין לחשוש שירצח האב את בנו כדי להפיק רווח כספי, משום שרחמי האב על בנו, ואין להעלות על הדעת שאב יעשה מעשה כזה¹⁷.

אך גם בסוגיה זו, אין להפעיל את החזקה בכל מקרה כדי להחליט על מסירת הקטין למשמורת אביו. נסיבות מסוימות עלולות להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל. נאמר במקום אחר¹⁸ ביחס לאב אכזרי:

[אב] אכזרי ורע מעללים, והיה בידו ממון הרבה של הבת שנפלה לה בירושה... וראינו רוע תכונתו שהביא את בתו לסכנת נפשות... וזה האיש היותו אכזרי, שנתן בתו ביד מניקת גויה ושלחה מביתו... ודאי דאיכא למיחש [=שיש לחשוש] דמחמת חמדת ממון יעלים עיניו ממנה ותסתכן. אף על פי שלא נחשד האב על רציחת הבת מחמת ממון... ועל כן יפה דן הר"ם חנין גם במה שכתב לפסוק ולגזור שהבת תהיה אצל זקנתה ולא אצל אביה.

עוד נאמר שם, שגם מהרשד"ם הנזכר לעיל, לא פסק מה שפסק אלא כ"שלא היה האב רחמן [=אבל לא נאמר שהוא אכזר]. עם היות שהיה בידו ממון הבת, לא משום הכי אמרינן דחיישינן לרציחה [=לא משום כך אומרים שחוששים לרציחה], ושבקינן [=ומניחים] הבת אצל האב". אבל בנידון שעמד לפניו, "שהביא את בתו לסכנת נפשות", ודאי שגם מהרשד"ם מודה שיש לחוש שמא יעלים האב את עיניו מבתו, ותסתכן, ולכן יש להוציאה מחזקתו¹⁹.
גם לגבי האם, יש הנחה דומה: האם אינה עשויה להרוג את בנה²⁰: "דהוי מילתא דלא שכיחא [=שהרי זה דבר שאינו מצוי], שלא תרצח האֵם את בניה, 'התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה'?". ובמקום אחר נאמר²¹: "כל אשה מרחמת על צאצאיה. כמו שכתוב: 'התשכח אשה עולה'". על יסוד ההנחה שהאם מרחמת על בניה יותר מכל אדם אחר, נפסק שראוי שלא תמסור האם את בנה למינקת²², משום "שהאם תרחם על בנה יותר מזולתה, שנאמר: 'התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה'". בדומה לזה כתב הרדב"ז²³ (רבי דוד בן זמרא, מצרים וארץ ישראל, המאה הי"ז):

אם רצתה להניקו ויתנו לה שכרה - היא קודמת לכל, וכופין לבעל לתת לה שכר ההנקה, או את קרוביו אם הם אמודים... והדבר ברור שהאם תפקח על בנה יותר מאחרים, דכתיב: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה".

התלמוד מסתמך על ההנחה שהאם אינה עשויה לרצוח את בניה לעניין דין מעוברת ומינקת חברו. לפי ההלכה, לא יישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו אלא אחר שעברו כ"ד חודש מיום שילדה, משום טובת הוולד²⁴. בתלמוד מובאת דעתו של האמורא מר בר רב אשי האומר שגם אם הוולד מת, לא תינשא אמו אלא לאחר כ"ד חודש, כדי שלא תהרגנו אמו כדי שתוכל להינשא²⁵. ואולם דעה זו נדחתה, משום שמציאות מעין זו, שתהרוג האם את בנה, עשויה להתרחש רק אם היא לוקה בנפשה. ונפסקה הלכה²⁶: "אין חוששין שמא תהרגנו". הלכה זו מתייחסת רק לאֵם עצמה, משום ש"אשה מרחמת בן בטנה", אבל לא אישה זרה, כגון המינקת²⁷.
גם אם יש חזקה שהאב אינו עשוי להרוג את בנו והאם אינה עשויה להרוג את בנה, היא נדחית כשמדובר בהורה לוקה בנפשו. בנסיבות אלה, אין מקום לחזקת רחמי אב על בנו ולא לחזקת "התשכח אשה עולה". אב או אם שנפשם מעורערת עלולים לפגוע בפרי בטנם, ואף להרגו, כפי שמוכיח הניסיון.

למסקנה זו יש השפעה מעשית על סוגיית משמורת של קטינים. כשאין חשש לפגיעה בילד, אין להימנע מלמסור את הילד לחזקת אחד מהוריו, ויש לפעול על פי החזקה האמורה בדברינו לעיל ובמסגרת הכללים הנוגעים לדבר, שבמוקדם העיקרון של טובת הילד²⁸. ואולם אם נפש ההורה מעורערת, אין מקום לחזקה זו ויש להימנע מהחלטה העלולה להיות הרת אסון לקטין חסר הישע.

מהו המצב הנפשי שצריך להדליק נורה אדומה אצל כל מי שצריך לקבל החלטה בעניין משמורת הקטין?

בהלכה היהודית, אין הגדרה חד-משמעית למונח "שוטה" לעניין זה, ולכן נראה לי שאפשר להשתמש בהגדרתו של שוטה, לפי הרמב"ם, לעניין הכשרות להעיד. על פי פסיקת הרמב"ם²⁹:

לא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת בדבר מן הדברים - הרי זה פסול, ובכלל שוטה ייחשב.

תנאי לכשרותו של עד הוא שניתן לסמוך על עדותו במאה אחוזים, שהרי עדותם של שני עדים כשרים מחייבת את בית הדין לפסוק על פיה, ואי אפשר לפסוק את הדין בשום עניין על סמך עדות מפוקפקת. לפיכך, גם אם אין בעד כל הסימנים של לקות נפשית³⁰, די שדעתו משובשת "בדבר מן הדברים", כדי שלא ניתן יהיה לסמוך על עדותו.

לעניות דעתי, אמת מידה זו צריכה להנחות את בית הדין גם בבואו להחליט אם למסור קטין למשמורת אביו או אמו שנפשם מעורערת, אפילו חלקית, על פי הכלל: "חמירא סכנתא מאיסורא"³¹. כלומר, כשיש חשש לסכנה, יש לקחת בחשבון גם אפשרויות רחוקות, שכן "בסכנתא כולי עלמא חיישי למיעוטא [=בסכנה - הכול חוששים למיעוט]"³². "גם ספק פיקוח נפש דוחה כל איסורין שבתורה, חוץ מתלת [=משלושה]"³³. גם אם יש חשש קל שכתוצאה ממצבו הנפשי של ההורה, עלול הקטין להיפגע, אסור למסרו לחזקתו בלא פיקוח, אפילו זמנית. הרבה תקנות תיקנו חז"ל בגלל חששות רחוקים שיסודם במקרים חריגים, וכך יש לנהוג גם בעניין זה.

יש להדגיש שמידת הזהירות מחייבת שלא למסור קטין לחזקתו של הורה גם כשאינו מוגדר כלוקה בנפשו על פי חוות דעת רפואיות. גם התנהגות חריגה, שאי אפשר לייחסה למחלת נפש, עשויה להצביע על סיכון פוטנציאלי לשלום הילד. מאלפת לעניין זה תשובת חתם סופר שנדון בה להלן בעניין "אשה מרשעת ומעלליה רעים", מה שאינו מעיד בהכרח על מחלת נפש, שלבסוף רצחה את בנה הפעוט. מתשובתו עולה שגם רוע לב קיצוני או התנהגות חברתית חריגה עשויים להוות אינדיקציה למה שעלולה אישה מעין זו לעולל לפרי בטנה.
בתלמוד ובפוסקים הראשונים, לא התבררה השאלה: כלום זכאי בעל שאשתו רצחה את בנם לגרשה בעל כורחה? שאלה בעניין זה נשאל חתם סופר³⁴:

אשה מרשעת ומעלליה רעים בחילול שבת בפרהסיא ובאיסורים חמורים כמפורסמים, עד שלבסוף רצחה פרי בטנה ונתפסה למלכות ונפסק דינה כרוצח. ומחמת בקשות רבות התחסדו עמה [=עשו עמה חסד] שתשב בבית האסורים אשר אסורים אסורים שם י"ב שנה. והורמנא [=ורשות] ניתן מהמלכות לגרשה בעל כרחה אם הבעל רוצה. והבעל רך בשנים וקשה לעגן זמן רב.

מסתבר שהאישה סירבה לקבל גט. ונשאלה השאלה: כלום ניתן לגרשה בעל כורחה?

דעת חתם סופר היא שניתן לכפות עליה לקבל גט. אחד הטעמים שנזכרו בתשובתו היו: הקושי לעגן את האיש לזמן ממושך, ושאין "להעמיד איש רך בשנים בלי אשה כלל וקרוב לודאי ממש שיחטא בקום ועשה... ובשגם [=ומה גם ש] לא קיים עדיין פרייה ורבייה, והרי התירה תורה יפת תואר נגד יצר הרע, לא אלים חרגמ"ה [=חרם רבנו גרשום שלא לגרש אישה בעל כורחה] מאוריתא דמשה". כלומר, אם התירה התורה אשת יפת תואר נגד יצר הרע, ודאי שיש להתחשב בשיקול זה, שהרי אין איש יכול לעמוד בלא אישה, כשמדובר בחרם דרבנו גרשום, שהוא דרבנן.

עוד הוכחה מביא חתם סופר למסקנתו שניתן לגרשה בעל כורחה:

הרי הנודרת ואינה מקיימת מתגרשת בעל כורחה משום שבניה מתים בחטא נדרים³⁵. מכל שכן זו שממיתה בניה, בן קטן בן ג' או ד' שנים, בשאט נפש. ונאמר: 'התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה'... אם כן, אי אפשר להבנות ממנה כי תשחית זרעה והריונה גם כן.

לכך יש להוסיף את מה שנפסק בתשובת ר' יעקב ברייש³⁶ בעניין זיכוי גט לאישה שגדלה בין הגויים, האומר:

גם העובדה שאינה רוצית כלל וכלל לידע מהתינוקת שיש לה מבעלה, התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה... שלוש מדות בישראל: רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים... זאת אומרת שזיק היהדות עמעם בקרבה לגמרי... עד שבצדק יכולין לקרותה בשם מומרית שדינה מבואר באע"ז סי' א' סעיף י' שמזכין לה גט.

לעניות דעתי, הדברים אמורים בקל וחומר לגבי אישה שלא זו בלבד שמתנכרת לבתה, אלא היא איום לחייה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לאישה השמה קץ לחיי בנה.

ומה הדין בבעל הרוצח את בנו? כלום זכאית אשתו לבקש לכפות עליו לתת לה גט? כאן לכאורה הבעיה קשה יותר נוכח בעיית "גט מעושה". ברם, בפשטות צריך לומר שגם לאישה, יש בכגון זה עילה כלפי בעלה, שהרי המקור שסמך עליו חתם סופר³⁷ את מסקנתו שניתן לכפות גט על אישה שהרגה את בתה משמש בהלכה הפסוקה יסוד גם לכפיית גט על הבעל. שכן אף לדעה המחמירה המובאת על ידי הרמ"א ביחס לאפשרות לכפות גט על "עובר על דת", מוסכם שמי ש"נודר ואינו מקיים, שבניו מתים בעוון נדרים" - כופים אותו לגרש³⁸.
אם בעבר היה זה כמעט בלתי מציאותי שהורה ישים קץ לחיי פרי בטנו, הנה היום הדבר קורה לנגד עינינו, ולא רק כהתרחשות חד-פעמית אלא בשרשרת אירועים. על החברה לעשות ככל שיש לאל ידה להרחיק עד כמה שאפשר תנאים העשויים לאפשר מקרי רצח מעין אלו.

תשומת לב מיוחדת צריכה להינתן לילדים להורים החיים בנפרד, בין יש ביניהם קשר של נישואין בין אין ביניהם קשר זה. מצב בלתי טבעי זה מבחינת הקטין, הזקוק לקרבתם של שני הוריו, עלול לשמש בנסיבות מסוימות קרקע פורייה להתפתחות רגשי נקם בלבו של הורה. בנסיבות קיצוניות, עלול הקטין להוות קרבן לשאיפות נקם אלו³⁹. קבוצת סיכון אחרת היא ילדים שנולדו מאיסורי עריות (כולל מקרי אונס). ידועים מקרים של אמהות שהרגו את ילדיהן הממזרים⁴⁰, שהוא כמובן רצח גמור על פי כל קנה מידה, הלכתי או משפטי⁴¹.

ראוי אפוא שתופעת האלימות במשפחה בכלל ומקרי הרצח בתוך המשפחה שחוותה החברה בישראל בפרט ישמשו תמרור אזהרה מפני מקרים בלתי-מציאותיים כביכול. נתברר להוותנו שגם הדמיוני ביותר עלול להפוך למציאות מרה.

הערות:

* פרופ' אליאב שוחטמן, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.
1. עיקר שפתי חכמים, על פירוש רש"י, שמות לב, כט.
2. רש"י, בפירוש הפסוק: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע" (דברים לג, ט), על פי יומא סו ע"ב.
3. ע"א 488/77 פלוני ופלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421, בעמ' 441.
4. השופט יצחק אנגלרד, בע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5) 69, בעמ' 77.
5. פירוש מהר"ם אלשיך, על תהילים קג, יג.
6. פסיקתא דרב כהנא יט, ג; שמות רבה מו, ד.
7. תשובתו הידועה של ר' אליעזר מוורדון, המובאת בשו"ת זכרון יהודה, לר"י בן הרא"ש, סימן צב; שו"ת יביע אומר, חלק ו, אבן העזר, סימן ד; שם, חלק ז, אבן העזר, סימן יד.
8. תיק (תל-אביב-יפו) תש"ם/13962, פד"ר יא, עמ' 370, בעמ' 375, ד"ה ובנידון דידן.
9. רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה ז.
10. פירוש רש"י, שמות כב, א.
11. רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה י.
12. רש"י, סנהדרין עב ע"ב, ד"ה אב הבא על הבן.
13. רמב"ם, שם. וראה תורה תמימה, שמות כב, ב, אות י.
14. שו"ת בנימין זאב, סימן רא.
15. שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן שלט. וראה מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה י.
16. כתובות קב ע"ב.
17. שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן שח.
18. שו"ת דרכי נועם, אבן העזר, סימן לח, ד"ה והנה כשיראה, בביאור מה שנפסק בשו"ת משפטי שמואל (קלעי), סימן צו.
19. ראה גם שו"ת דרכי נעם, שם, סימן לט-מ.
20. שו"ת מהריב"ל, חלק א, סימן נח.
21. שו"ת עין יצחק, חלק א, אבן העזר ,סימן עח, סעיף א.
22. שו"ת דברי ריבות, סימן שעב.
23. שו"ת רדב"ז, חלק ז, סימן טז.
24. רמב"ם, הלכות גירושין, פרק יא, הלכות כה-כו.
25. כתובות ס ע"ב.
26. רמב"ם, שם, הלכה כז. וראה שו"ת דרכי נעם, אבן העזר, סימן לח.
27. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, אבן העזר, סימן לה.
28. ראה מאמרי, "למהותם של כללי ההלכה בסוגיית החזקת הילדים", שנתון המשפט העברי, כרך ה (תשל"ח), עמ' 320-285.
29. רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה ט.
30. ראה חגיגה ג ע"ב; תוספתא, תרומות א, א.
31. חולין ט ע"ב; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז, סעיף ה, ברמ"א. וראה שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן צז, לעניין אחר בטובת הילד.
32. שו"ת מנחת יצחק, חלק י, סימן קט.
33. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, יורה דעה, סימן רי.
34. שו"ת חתם סופר, אבן העזר , חלק ב, סימן א.
35. זה אחד מן הדינים של עוברת על דת משה, שבעלה רשאי לגרשה בעל כורחה, והיא מפסידה את כתובתה, משום שבאי-קיום נדריה היא גורמת למות בניה, ונמנע מן הבעל לקיים מצוות פרייה ורבייה. ראה כתובות עב ע"א. וראה ההלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קטו, סעיף ב.
36. שו"ת חלקת יעקב, אבן העזר, סימן ח.
37. לעיל, הערה 35.
38. הגהות הרמ"א, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף א.
39. במחקר שנעשה בארה"ב, נמצא ששיעור הילדים הנופלים קרבן לרצח על ידי אחד מהוריהם גדול במיוחד במשפחות שבני הזוג גרושים פרודים או חד-הוריים. המחקר התפרסם ב Child Abuse and Neglect 26 (2002), 167-186 .
40. ראה: שו"ת מהרי"ק, שורש פב; שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן סז; שו"ת אבני נזר, אבן העזר, סימן ב.
41. ראה שו"ת משנה הלכות, חלק ה, סימן קפא: "דחס ושלום להזיקו ולהרגו, והעושה כן הרי הוא בכלל רוצח. ועיין שו"ת חו"י [=חוות יאיר, סימן לא] דאפילו כשהיא הרתה לזנונים חס ושלום, אסור להרגו, ואין בזה שום חלוק בין ממזר לשאר בני ישראל".

---

---