אברהם אבינו נאלץ לעמוד במצב די משפיל בשעה שניהל משא ומתן מורכב לרכישת אחוזת קבר לקבור בה את שרה אשתו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא שכר על כך, כמו שנאמר במדרש: "אמר לו הקב"ה: אתה השפלת עצמך. חייך שאני אשימך אדון ונשיא עליהם"¹.

ונשאלת השאלה: כשמוטלת על האדם חובה לקבור מת, עד כמה הוא חייב להתבזות ואף להסתכן כדי לקיים חובה זו? בדברינו להלן נבקש להתמקד בעיקר במידת ההשפלה וברמת הסיכון שמותר ליטול בשעת מלחמה כדי להביא חיילים לקבורה.

בקוד האתי של צה"ל נכלל ערך "הרעות" בין הלוחמים, שכולל גם את המחויבות להביא לקבורה חיילים שנפלו בקרב. למחויבות זו שותפות כל המערכות, למן הדרג המדיני ועד לדרג הצבאי. הדילמה היא: האם יש לסכן את חייהם של חיילים כדי להביא לקבורה את מי שכבר שילם בחייו? הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, מלחמת לבנון השנייה, ועדת וינוגרד, דנה בדילמה זו. בדו"ח הוועדה, בפרק העוסק בדרכים להתמודד עם חטיפות חיילים, נאמר²:

נראה כי ההימנעות של ממשלות ישראל לדורותיהן מדיון ציבורי ומהיערכות עקרונית בנושא מבוססת על מלכוד ערכי ורגשי: ברור לכל כי התנהגות ממשלת ישראל מעודדת חטיפות. מצד שני פדיון שבויים או אף הבאת ישראלים לקבר ישראל, הם ערכים חשובים. ידיעתם של ישראלים, בעיקר של חיילים שנחטפו או נפלו בשבי, וגם של כלל הלוחמים, כי המדינה מחויבת להצלתם, אף היא חלק חשוב מיתרוננו המוסרי ומגורמי חוסננו החברתי.

במקרים רבים, הדילמה אם לסכן חיי אדם במהלך חילוץ גופות מורכבת יותר ומעורבים בה גם שיקולים אחרים, כגון שלעתים אין ידוע אם חייל נעדר נפל בקרב או שמא נותר פצוע בשטח ומדובר בהצלת חיי אדם. לעתים יש צורך להגיע אל הנופל בקרב כדי למנוע נפילת אמל"ח מסווג לידי האויב. כמו כן, במקרים רבים השטח שנפל בו הלוחם נמצא בשליטת כוחותינו, והשאלה היא אם להאריך את שהותם של חיילים רבים במקום כדי לסיים סריקה מדוקדקת אחר גופות או חלקיהן, כפי שהיה במאי 2004 כשהצליחו המחבלים לפוצץ נגמ"ש בציר פילדלפי וחיילים נראו כשהם כורעים על ברכיהם בחיפוש אחרי חלקי גופות תוך סיכון עצמי. אף יש לדון בשאלה אם יש לשקול לסכן לוחמים במאמץ לחילוץ גופות רק כדי להימנע מלחץ ציבורי על הממשלה לבצע עסקה להשבת הגופות.

נכון לומר שהנורמה שהונהגה בצה"ל היא שיש לעשות כל מה שניתן על מנת להביא חללים לקבורה, אף במחיר סיכון חיי חיילים אחרים. נורמה זו הונהגה בצה"ל כבר מיד לאחר מלחמת השחרור, על ידי הרב הראשי הראשון לצה"ל, האלוף הרב שלמה גורן³. הוא עצמו אף נתן מספר פעמים דוגמה אישית, כשנכנס לשדה מוקשים תוך סיכון חייו כדי לחלץ גופות של חיילים, וכך עשו אחריו גם רבנים צבאיים אחרים⁴. ואולם לא כך פסק דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב זלמן נחמיה גולדברג, כשדן בשאלת החיפוש המסוכן אחר איברי גופות החיילים בציר פילדלפי. וזה לשונו⁵:

כבוד הבריות איננו דוחה פיקוח נפש, שהרי כל התורה נדחית מפני פיקוח נפש. לכן ודאי אין להכנס למקום סכנה וספק סכנה כדי לקיים מצות קבורה אף של הרוגים. וכל זה דברים ברורים ואין בהם ספק.

הרב ז"נ גולדברג אינו מבחין בין לוחמים שנהרגו בקרב לבין אזרחים שנהרגו וגויותיהם מוטלות בביזיון וקובע הלכה גורפת שאסור לסכן חיי אדם ואף לא להיכנס לספק סכנה כדי לקיים את המצווה לקבור את המת.

להלן ננסה לבחון לאור מקורות המשפט העברי את הנורמה המקובלת בצה"ל⁶.
חז"ל קובעים: "הקבורה מצוה. שנאמר: 'כי קבור תקברנו ביום ההוא'"⁷. חובה זו כוללת גם את החובה לקבור חלקי גוף ואיברים⁸. מת המוטל בחוץ ואין מי שיטפל בקבורתו נקרא "מת מצוה"⁹, מפני שהמצווה לקברו מוטלת על כל אדם היכול לעשות זאת, לאו דווקא על קרוביו. חייל שנהרג בשדה הקרב מוגדר אף הוא כ"מת מצוה", אף על פי שייתכן שיש לוחמים אחרים בקרבתו. זאת משום שהם טרודים במלחמה, והחלל נחשב כמי שאין מי שיטפל בו¹⁰. החובה לטפל במת המוטל "בשטח" היא מפני כבודו, "שמוטל בבזיון. פן יסריח או יאכלוהו כלבים"¹¹.

לצד המצווה להביא את המת לקבורה, קבעו חכמינו שאסור לסכן חיים עבור שום מצווה, משום שנאמר "'וחי בהם' (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם", פרט לשלוש מצוות חמורות ויוצאות דופן, אך קבורת המת אינה נמנית עמהן¹².

ואולם מסופר במקרא שיש מי שסיכנו את חייהם כדי לחלץ גופות של לוחמים שנפלו בקרב. שאול המלך ובניו נפלו בקרב בגלבוע. הפלשתים ביזו את גופתו. כשנודע הדבר לאנשי יבש גלעד, חילצו במבצע לילי את גופותיהם והביאו אותן לקבורה:

ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את החללים, וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבוע. ויכרתו את ראשו ויפשִטו את כליו, וישַלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת העם. וישמו את כליו בית עשתרות, ואת גויתו תקעו בחומת בית שָׁן. וישמעו אליו ישבי יביש גלעד, את אשר עשו פלשתים לשאול. ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן, ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבֵשה, ויצֻמו שבעת ימים (שמואל א לא, ח-יג).

גם לאחר שנים רבות, כשהביא דויד את עצמות שאול לקבורה, נאמר:

וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יביש גלעד, אשר גנבו אתם מרחב בית שן אשר תלאום שמה פלשתים ביום הכות פלשתים את שאול בגלבוע (שמואל ב כא, יב).

נמצא שהייתה זו פעולת חילוץ גופה שיש בה סכנה. לכן שואל בפירוש המיוחס לרש"י (דברי הימים א י, יב):

ולמה מסרו עצמם בסכנה לקחת גופות שאול ובניו מהר גלבוע יותר משאר ישראל?

והוא משיב:

לפי שעשה להם שאול טובה שהצילם כשעלה נחש העמוני עליהם.

תשובה זו מבוססת על המדרש, אף על פי שלא נאמר בו במפורש שהסתכנו. וזה לשונו¹³:

גמילות חסד לאבלים מנין? אנו למדין מאנשי יבש גלעד. כיון שנהרג שאול ובניו, אמרו אנשי יבש גלעד: אותו האיש שהצילנו מחרפת בני עמון (שמואל א, יא), אין אנו חייבין לגמול לו חסד?! ועמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה לחומת בית שן, ולקחו את גופת שאול ואת גופת בניו מחומת בית שן, שנאמר: "ויקומו כל אנשי חיל כל הלילה".

אמנם ניתן לומר שההסתכנות לחילוץ גופת שאול המלך הייתה דבר חריג שאינו יכול ללמד על הכלל, שהרי מדובר במלך ישראל והפגיעה היא בכבוד עם ישראל. אלא שאם נאמר כן, טעם זה קיים במידת מה בכל חייל מישראל שנהרג, מאחר שאם אין מביאים גופת חייל צה"ל לקבורה, יש בזה משום פגיעה בעם ישראל ובמדינתו. אולם לא מצינו מקור הלכתי המסיק מפסוקים אלה מסקנה מעשית המנחה לסכן חיים כדי להביא לקבורה חייל שנפל בקרב. ייתכן עוד שאמנם אין חובה להסתכן, אך מאידך אין איסור להסתכן. ומכיוון שבכל זאת מדובר במלך ישראל או בחיילים המייצגים את המדינה, ייתכן ששיקול הדעת ינחה לאפשר להסתכן עבורם.
בספרות הפוסקים מוזכרים מצבים שהתירו בהם פוסקי הלכה להסתכן על מנת לחלץ חללים:

1. כשהחילוץ נעשה כחלק מן המאמץ המלחמתי, כגון כשיש צורך לחלץ אמל"ח או מסמכים סודיים, ואגב כך ניתן גם לפנות גופות חללים.

2. כשהחילוץ נעשה לוודא מותו של חייל כדי להתיר את אשתו מעגינותה ולהתיר לה להינשא שוב¹⁴.

הצד השווה למקרים הללו, שהחילוץ לא נועד להביא את החלל לקבורה אלא להשיג יעדים אחרים. הרב שלמה זלמן אויערבך נימק מדוע מותר להסתכן כדי להציל אשת חייל מעגינותה והוא: אם יש חשש שאשת חייל שנפל במערכה תישאר עגונה, החיילים לא יסתכנו בקרב, וידוע שחז"ל התירו דברים רבים מכוח "שלא להכשילם לעתיד לבא"¹⁵. לדעתו: "אין מכשילם לעתיד לבא גדול מזה"¹⁶. מובן שאם ניתן לחלץ את גופת החייל ממקום נפילתו ולהביאה לקבורה, ודאי שיש לעשות זאת, אך המטרה העיקרית היא להתיר אשת חייל מעגינותה או למנוע נפילת אמל"ח בידי האויב.

נראה שהנימוק המכריע והעיקרי לנוהג שהשתרש בישראל לסכן חיים כדי להביא חללים לקבר ישראל הוא החשש לפגיעה מוראלית בחיילים הלוחמים. הדברים אמורים במיוחד כשהתקשורת היא חלק בלתי נפרד ממערך המלחמה והמראות המצולמים בשדה הקרב משודרים ברשתות הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט ומשפיעים על מצב רוחם של החיילים והאזרחים כאחת. תמונות אויבי ישראל מתעללים בגופות חיילי צה"ל משפיעות קשות על יכולת העמידה, ויוצרות לעתים לחץ ציבורי-תקשורתי על מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה לעשות הכול, כולל סיכון חיי חיילים אחרים כדי להשיב את גופות החיילים ולהביאן לקבר ישראל.

על ההשפעה השלילית של גופות שאינן מובאות לקבורה, ניתן ללמוד מן המסופר במקרא לאחר רצח עשהאל על ידי אבנר. כשעברו הלוחמים במקום שהייתה מוטלת בו גופתו, נאמר: "ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת, ויעמודו" (שמואל ב ב, כג)¹⁷. גם כאן נימק הרב שלמה זלמן אויערבך את ההיתר להסתכן כדי לחלץ חלל גם אם נשקפת סכנה לחיילים המחלצים¹⁸: "הפגיעה המוראלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם, הוא גורם חשוב ברוח הלחימה ולכן מהווה פיקוח נפש".

אולם נימוק זה הופך את סיכון הלוחמים לצורך חילוץ גופות מהכרעה ערכית להתחשבות בחולשה אנושית. גם לגבי השפעת גופתו המושלכת של עשהאל, שנזכרה לעיל, נכתב שלא כל הלוחמים עצרו ליד הגופה אלא "וירדפו יואב ואבישי אחרי אבנר" (שמואל ב ב, כד). והרד"ק מפרש: "כאשר שמעו עבדי דוד הריגת עשהאל, רדפו אחרי אבנר. וכשהיו מגיעים אל המקום ההוא שמת שם עשהאל היו עומדים. אבל יואב ואבישי לא עמדו עליו אלא רדפו אחרי אבנר".

משמע שניתן, ואף ראוי, להתגבר על המראה הקשה של גופה שלא הובאה לקבורה, גם כשמדובר בחבר לנשק או בקרוב משפחה. יואב ואבישי היו נחושים במלחמתם, עד שמראה אחיהם ההרוג לא מנע מהם מלהמשיך במלחמה. נראה שתגובתם מלמדת שניתן ליישם את ההכרעה הערכית גם בשעת עומס רגשי חריף.

לאמירה זו, הרואה בסיכון חיים כדי לחלץ גופות, הכרח, ולא ערך, יש השפעה הסברתית-חינוכית. ניתן לנסות להשפיע על דעת הקהל ולמנוע את הלחץ לסכן חיים עבור גופות. כמו כן, יש להטמיע בחינוך הצבאי את ההכרה שחיי אדם חשובים יותר מן הרצון הכן להביא חבר לנשק לקבורה.
אף יש להתחשב בדיון זה בשאלה כיצד אנו נראים בעיני אויבינו בשעה שחיילינו מחפשים אחר חבריהם ההרוגים. גם לכך התייחסה ועדת וינוגרד כשבדקה את לקחי מלחמת לבנון השנייה. וזה לשונה¹⁹:

הטענה שצריך לעשות כמעט הכל על מנת להחזיר חטופים, על אף עוצמתה הרגשית, איננה עומדת בפני הביקורת. אם אנחנו פועלים על מנת לשחרר שבויים או חטופים בצורה המגדילה משמעותית את החשש כי אחרים ייהרגו או ייחטפו, המסר שאנו שולחים על ידי כך, אינו מסר של כבוד עצום לחיי כל חייל וכל אזרח, אלא של התנהגות רגשנית בחלקה, שבהכרח יוצרת סיכונים מיותרים להם ולביטחון של חיילים ושל אזרחים.

אפשר שתמונת לוחמים קרביים הרוכנים ומחטטים בחול כדי למצוא חלקים מגופות חבריהם, כפי שהיה בציר פילדלפי, נתפסת בעיני האויב כמעשה של חולשה והודאה בכישלון בקרב, ולא כמעשה חסד אצילי עם המתים. לכן, יש לשקול בכובד ראש אם הדבר נחוץ. אמנם לא ניתן למנוע מקרובי משפחה או חיילים או סתם אזרחים לבכות ולקונן על חיילים שנהרגו במהלך קרב, משום שזה דבר טבעי, נכון ואמתי, להצטער ולבכות על אבדן קרובים, אך תצלומי תקריב המוקרנים בכל הרשתות שנראים בהם לוחמים בוכים על הרג חבריהם בקרב עשויים להתפרש כחולשה וכמסר של פחד ומורא ולהביא לירידה במוטיבציה להילחם בנחישות ובעצמה. לכן, יש למנוע עד כמה שניתן סיקור תקשורתי זה.

דויד המלך שואל את הקדוש ברוך: "עד מתי... תשימנו מדון לשכנינו, ואיבינו ילעגו למו" (תהילים פ, ה-ז). הלעג משקף את יחסם המזלזל של אויבי ישראל, מעניק להם תחושת עליונות צבאית ומעודד אותם ליזום עוד פעולות טרור. סביר להניח שאף הלוחמים שנהרגו בקרב ואיבריהם מפוזרים בשדה הקרב לא היו רוצים שיתפרש החיפוש אחרי איבריהם כדי להביאם לקבר ישראל כהפסד במלחמה. דויד המלך קונן את קינתו המפורסמת על שאול ויהונתן בנו שנהרגו בקרב בגלבוע והזכיר בקינתו גם את הלוחמים האחרים:

הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גבורים. אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצת אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים (שמואל ב א, יט- כ).

המדרש רומז למה התכוון דויד המלך באמרו שלא יספרו ולא יבשרו בחוצות אשקלון וגת, פן יעורר הדבר שמחה אצל האויב. וזה לשונו:

רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי לוי בר פרטא: מפני מה לא פירשו כתובים כמה חללים נפלו בהר הגלבוע? על שם "אל תגידו בגת ואל תבשרו בחוצות אשקלון"²⁰.

אסור לספק לאויבים מידע ותמונות כואבות, משום שהדבר מעורר אצלם לעג לעם ישראל ונותן להם מקום לחשוב שעם ישראל וצבאו חלשים, חס ושלום. סביר להניח שאם בכל זאת עם ישראל נחל מפלה והפסיד בקרב, אויבינו יידעו באמצעי המודיעין שלהם מה גודל ההפסד ואף ישמחו על כך כפי שמקונן הנביא ירמיהו בעקבות חורבן הבית ראשון: "וישמח עליך אויב, הרים קרן צריך" (איכה ב, יז), אבל אין צורך לסייע להם לעשות זאת, לא במידע, ובוודאי לא בתחושות העלולות להתפרש על ידיהם כסממנים של חולשה שלנו. כך גם ניבא הנביא מיכה על דרך ההתנהלות בעת החורבן: "בגת אל תגידו, בכו אל תבכו" (מיכה א, י). והרד"ק, ר' דוד קמחי, אומר: "אם יראו אתכם בוכים, ישמחו לבכייתכם".

מאחר שעדיין קיימת הנורמה לעשות מאמצים להביא לקבר ישראל גופות וחלקי גופות גם במחיר סיכון לשם שמירה על מורל החיילים והאזרחים, יש מקום להציע שמלאכה קשה זו תיעשה על ידי אנשי דת, סגל הרבנות הצבאית, שעבודתם נתפסת בעיני העולם הרחב כמטלה וכחובה דתית, כפי שנעשה בעבר בעת שהיה צורך בדבר, ולא על ידי חבריהם של הנופלים, וגם אז רק תוך סיכון סביר ולא בכל מחיר²¹.

הערות:

* הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים. מאמר זה נכתב במסגרת מכון "משפטי ארץ", עפרה.
1. מדרש הגדול, בראשית כג, ד.
2. הדו"ח הסופי, ינואר 2008, פרק 15, עמ' 503, פסקה 11. בהמשך הדו"ח, עמ' 506, פסקה 26, נאמר שנושא ערכי זה קשור מאוד לאופיה היהודי של המדינה ושחשוב לבחון את עמדת המורשת היהודית בעניין זה. על חובת פדיון שבויים וגדריה, ראה מ' ויגודה, "על פדיון שבויים", פרשת השבוע, בשלח, תשס"ב, גיליון מס' 60; הנ"ל, "פדיון שבויים - לא בכל מחיר", פרשת השבוע, לך לך, תשס"ט, גיליון מס' 333.
3. השבת, פרשת חיי שרה, כ"ד במרחשוון תשס"ט, חל יום פטירתו, הי"ד. יהיו נא הדברים הבאים לזכרו המבורך.
4. באנציקלופדיה צה"ל בחילו, כרך הרבנות הצבאית (בעריכת מנחם מיכלסון), תל-אביב 1982, עמ' 93-91, מסופר שבשנת תש"ט (1949), בכיס פלוג'ה, חילץ הרב ש' גורן גופות חללים תוך מעבר בשדה מוקשים. לפני כניסתו לשדה, מינה שניים שיתנו גט לאשתו אם לא ישוב ממשימתו. גם בכפר חוסיין, ליד מבואות ביתר, נאלץ לחצות שדה מוקשים. בעמ' 119, מסופר על רבנים של הרבנות הצבאית שחילצו חללים ממקום שהיה צריך לפנותן ממוקשים. גם הרב גורן מספר על כך בספריו. ראה משיב מלחמה, תל-אביב תשנ"ו, חלק ג, עמ' יב-טו, דבריו על המאמצים לאתר ולזהות את חללי מלחמת השחרור במקומות שונים בגבולות מצרים וירדן מעבר לקווי האויב; שם עמ' ע, על מאמציו לאיתור המשחתת אח"י אילת; שם עמ' קנד-קנה, על החיפוש אחר הצוללת דקר. גם הרב ג' נבון, "מניעת עגונות מלחמה", נעם יט (תשל"ז), עמ' סא-קו, שכיהן לימים כרב ראשי לצה"ל, מספר על כניסה לשטח הקרבות ואף מעבר לקווי האויב כדי לחלץ חללים ממלחמת יום הכיפורים. דברים דומים מספר הרב הצבאי הרב י' מאיר, לא בחיל ולא בכח, בני ברק תשנ"ט, עמ' 38-64. וראה גם מכתבו של ד' קנוהל, משרידי כפר עציון, מיום י"ט באלול תשי"א בתחומין ט (תשמ"ח), עמ' 68, המודה לרב גורן על מאמציו "בהעברת גויות חברינו משטח האויב והעברתם לקבר ישראל" והטיפול בהתרת האלמנות מעגינותן.
5. הרב ז"נ גולדברג, "מצות קבורה במקום פיקוח נפש", המעין מד, גיליון ד (תמוז תשס"ד), עמ' 76.
6. לפרטים בעניין זה ראה: הרב י' אריאל, "חללי צה"ל בשבי האויב", תחומין כה (תשס"ה), עמ' 419-415; מאמרי בספרי "נטילת סיכון לשם הבאת חללי מלחמה לקבורה", שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 360-345.
7. ספרי, תצא, פיסקא רכא, לדברים כג, כא. וראה: סנהדרין מו ע"א-ע"ב; רמב"ם, הלכות אבל, פרק יב, הלכה א; שם, לחם משנה; רמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות, שורש א; ספר החינוך, מצות עשה תקלז; טור ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שסב.
8. ירושלמי נזיר ז, א; טור ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שסב. אמנם המשנה למלך, הלכות אבל, פרק יד, הלכה כ; ותפארת ישראל, בועז, שבת, פרק י, אות א, כתבו: "שאינו נעשה מת מצוה עד שיהיה ראשו ורובו". אך נראה ששניהם מסכימים שחייבים לקבור איברים אף שאינם של מת שהוא בגדר מת מצווה. ראה: הרב א"י לוינסון, "קבורת איברים", סוגיות בהלכה צבא ומשטרה, ירושלים תשס"ו, עמ' שנג-שנח; הרב י"מ טיקוצ'נסקי, גשר החיים, חלק א, עמ' קמג-קמו, קנג-קנו.
9. יבמות פט ע"ב; נזיר מג ע"ב; רמב"ם, הלכות אבל, פרק ג, הלכה ח ועוד.
10. עירובין יז ע"א-ע"ב, רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה יב. הרדב"ז, שם, הלכה יג, כותב שגם מי שמת מיתה טבעית בשעת מלחמה, נחשב למת מצווה, משום שהלוחמים טרודים במלחמה. וראה עוד חזון איש, יורה דעה, סימן רט, סעיף יג.
11. תוספות, בבא מציעא ל ע"ב, ד"ה אלא.
12. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכות א-ב.
13. פרקי דרבי אליעזר, פרק יז.
14. דיון במכלול הנימוקים האלה, ראה אצל רבנים ששימשו גם כרבנים צבאיים: הרב א' אבידן, דרכי חסד, ירושלים תשל"ח, עמ' קיח-קכד; הרב ג' נבון, "פינוי חללים בשבת", תחומין ה (תשד"מ), עמ' 55; הרב י' קופמן, "פינוי חללים תוך הסתכנות ובשבת", הצבא כהלכה, ירושלים תשנ"ב, עמ' קצד-קצו; הרב י' בן מאיר, "פינוי חללים בשבת וחג במלחמת יום הכיפורים", קובץ הציונות הדתית, ירושלים תשס"ב, עמ' 367-361; הרב פרופ' נ' גוטל, "שיקולי קדימה בפינוי ובזיהוי חללים בצה"ל", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 394-383. לדבריו, השיקול המבצעי והמוראלי הוא הראשון במעלה, והוא המכתיב את סדר הקדימות בפינוי החללים.
15. עירובין מה ע"א.
16. כך כתב בשמו הרב י' בן מאיר (לעיל, הערה 14), עמ' 366. הרב א' אבידן, דרכי חסד, ירושלים תשל"ח, עמ' קלט-קמא, כותב בשם הרש"ז אויערבך שמותר לחלל שבת באיסור דרבנן כדי למנוע עיגון במלחמה כוללת. וכבר מצאנו שהתירו בשבת איסורי דרבנן כדי לפתור עגינות. הרב יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן יד, התיר לקבל עדות בשבת בבית דין כדי להתיר עגונה, וכתב שאין להתעצל בדבר. וראה הרב י' אנגל, אוצרות יוסף, קונטרס עגונה, המציין לרש"י יבמות קכב ע"א.
17. כך, למשל, נאמר במדרש שנאמר לבני ישראל לצאת ממצרים לארץ ישראל דרך מדבר סיני ולא בדרך החוף הקצרה, כיוון שבדרך החוף היו מוטלות שרידי הגופות של בני שבט אפרים שניסו לצאת ממצרים, כדי "שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם" (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח, פתיחתא, ד"ה ויהי בשלח).
18. כך כותב בשמו הרב י' בן מאיר (לעיל הערה 14), עמ' 366.
19. הדו"ח הסופי, ינואר 2008, פרק 15 סעיף 16, עמ' 503.
20. מדרש שמואל [בובר], פרשה כה, ב. על שיקולי תדמית כחלק משיקולי הפסיקה ההלכתית, ראה: א' הכהן, " 'למה יאמרו בגויים? - תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (ב' לאו עורך, ירושלים תשס"ו), עמ' 123-88.
21. הפוסקים דנו גם בשאלה עד כמה יש לשלם כדי להביא אדם לקבר ישראל, כשגויים מעכבים את קבורתו ורוצים ממון עבור גופתו, ועל מי מוטלת חובה זו. הדיון נכרך עם סוגיית "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם" (גיטין מה ע"א). ראה: רא"ש, ברכות, פרק ג, סימן ג; שם, מועד קטן, פרק ג, סימן נה; מרדכי, מועד קטן, רמז תתצט; ביאורו בבית יוסף, יורה דעה, סימן שמא, על פי דברי הרמב"ן בתורת האדם (מהדורת מוסד הרב קוק, עמ' ע): "באותו מעשה לא נתנו המושל לקברו, לפי שהיה רוצה עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת, ואפילו היה סיפק בידם לעשות, אסור לפדותו בכל אותו ממון מפני תיקון העולם (גיטין מה ע"א), דכיון דבממון תלוי הדבר אפשר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים". וראה דברי האבודרהם בעניין קבורת הרוגי ביתר (דיני זימון וברכת המזון); ושו"ת חוות יאיר, סימן קלט.

---

---