בפרשת וישלח נמשך סיפור מסעו של יעקב מפדן ארם חזרה לארץ כנען, לאחר שנעדר ממנה שנים רבות. בהגיעו אל הגדה המזרחית של הירדן, אל מחניים, שלח יעקב שליחים אל עשיו אחיו. השליחים חזרו אל יעקב וסיפרו לו שעשיו הולך לקראתו ועמו ארבע מאות איש. המקרא מבליט את רגשותיו של יעקב בעקבות סיפור השליחים על עשיו: "ויירא יעקב מאד ויֵּצר לו" (בראשית לב, ז). המדרש, כדרכו, מבקש להיכנס לנבכי נפשו של יעקב כדי להבין מה פשר דאגתו של יעקב וחששו מפני עשיו אחיו. וזה לשונו¹:

"ויירא יעקב מאד" - שלא ייהרג. "ויצר לו" - שלא יהרוג. אמר: אם יתגבר עלי, אינו הורגני?! ואם אתגבר עליו, איני הורגו?! הדא הוא דכתיב "ויירא" - שלא ייהרג. "ויצר לו" - שלא יהרוג. אמר: כל השנים הללו ישב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל; כל השנים הללו הוא כיבד את אביו, שמא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם.

יעקב אבינו חשש שמא תביא פגישתו עם עשיו אחיו לידי שפיכות דמים עקב הטינה שנטר לו עשיו על גנבת ברכת השפע של יצחק אביהם. יעקב חשש שטינה זו עלולה לעלות על גדותה בשעה שיראה עשיו את רכושו הרב ואת משפחתו הגדולה שהוא מביא עמו בשובו לארץ אבותיו. המדרש מבקש לחשוף גם את תחושותיו הפנימיות של יעקב על עדיפותו המוסרית של עשיו. לעומת היעדרותו של יעקב מארצו וממשפחתו, עשיו קיים בזמן זה שתי מצוות, את מצוות הישיבה בארץ ישראל ואת מצוות כיבוד אב ואם. המדרש אינו מוצא הצדקה ליעקב, שלא קיים את מצוות יישוב הארץ ואת מצוות כיבוד אב ואם. מדרש אחר אף משבח את התנהגותו של עשיו כלפי אביו². וזה לשונו³:

בוא וראה מצות כיבוד אב ואם כמה חביבה לפני הקב"ה, שאין הקב"ה מקפח שכרו בין צדיק בין רשע. מנלן [=מניין אנו למדים זאת]? מעשו הרשע. על שכבד את אביו נתן לו הקב"ה את כל הכבוד הזה... ומה אם רשע זה על שכבד את אביו מה פרע לו הקב"ה, המכבד את אבותיו ועושה מצות אחרות על אחת כמה וכמה.

לעומת מדרש זה, בתלמוד הבבלי מוצדקת התנתקותו של יעקב מאביו. וזה לשונו⁴:

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש.

הנחת התלמוד היא שיעקב למד תורה ארבע עשרה שנה בבית מדרשו של עבר⁵, ולפיכך אין להטיל בו דופי על שהתנתק מאביו בשנים אלה. התלמוד אינו מצדיק את מעשהו של יעקב כלפי אביו בנסיבות חייו המיוחדות, שאילצוהו לברוח ממקום מגוריו של אביו עקב איומו של אחיו עשיו על חייו⁶, ואף לא בכך שאביו הורה לו ללכת לחרן למצוא לו אישה מבנות משפחתו⁷. במקום זאת, התלמוד מציג מדרג ערכי ולפיו ערך לימוד התורה עדיף על ערך כיבוד אב ואם. במדרג ערכי זה טמונה הוראה כללית בדבר יחסי ילדים-הורים⁸. ונשאלת השאלה: מה היקף הוראה זו. האם היא מאפשרת לבן להתנתק מהוריו רק כשאין באפשרותו ללמוד תורה במקום מגורי הוריו או שמא היא מאפשרת לו גם ללמוד במקום רחוק ממגורי הוריו אף אם רק לבו חפץ ללמוד שם⁹. להלן נתייחס להשלכות ההלכתיות של קביעה זו, נבחן את היקפה ונבקש לברר את מהותה.

רב אחאי גאון¹⁰ ביקש להסיק מדברי התלמוד שהבן יכול לעזוב את מקום מגורי הוריו וללכת ללמוד אצל רבו. הוא אף פסק שהבן רשאי לעזוב את הוריו ולגלות למקום שהוא יכול למצוא בו חברים ללימוד התורה. וזה לשונו¹¹:

מאן דאית ליה [=מי שיש לו] אבא ואימא... ובעי למיזל גבי רביה למיגמר [=ומבקש ללכת אל רבו ללמוד] או למקום תורה, דלא למיגמר ליה בלחודיה [= כדי שלא ילמד לבדו]... הי מינייהו עדיף [=איזה מהם עדיף]? תלמוד תורה עדיף, דהא הוא עדיפא מכל מעשה [=שהרי הוא עדיף מכל מעשה]? או דילמא [=או שמא] כיבוד אב ואם עדיף, דהוקש כבודן לכבוד המקום, דכתיב "כבד את אביך ואת אמך", וכתיב "כבד את יי' מהונך"'¹². הילכתא מאי? [=ההלכה מהי?]. תא שמע. דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותם ארבע עשרה שנה שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליהם אלא עשרים ושנים שלא כבד לאביו.

רבי יחיאל מיכל אפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט), בעל "ערוך השולחן", מדגיש כי שלא כבמצוות אחרות, במצוות לימוד תורה, אין הבן זקוק לקבל את רשות הוריו לעזבם וללכת ללמוד תורה. וזה לשונו¹³:

ולכן אם רוצה לילך וללמוד בעיר אחרת, יכול לילך שלא ברשות אביו ואמו. ונראה מזה דכשהולך למצווה אחרת צריך רשות אביו ואמו. ואף על גב דכשצריך לפרנסתו וודאי אין צריך ליטול רשות, מכל מקום משום מצווה צריך ליטול רשות, דהעוסק במצווה פטור מן המצווה, ואיך יעזוב מצות כיבוד וייטול מצווה אחרת?!

בעל "ערוך השולחן" מדגיש שאין בידי כל מצווה לדחות את מצוות כיבוד אב ואם. ערך תלמוד תורה הוא ייחודי¹⁴, ומשום כך הוא עדיף על ערך כיבוד הורים, והבן אינו צריך לקבל את רשות הוריו לגלות למקום תורה¹⁵.

הרב יצחק וייס¹⁶ מדגיש שהבן זכאי לבחור מקום לימוד כראות עיניו והוריו אינם יכולים לכפות עליו את בחירת המקום. וזה לשונו¹⁷:

וגדולה מזה למדנו... כי מצוות כיבוד אב אינו דוחה אפילו את זכותו של הבן לבחור לעצמו ללמוד במקום שלבו חפץ, ואין ההורים רשאים להתערב בזה ולהפריע.

הרב עובדיה יוסף¹⁸ נשאל בעניין נער שביקש ללמוד בישיבה קטנה, שבה אין לומדים אלא לימוד קודש, ואילו אביו דרש ממנו ללמוד בישיבה תיכונית. על פי העיקרון שקבעו חכמים, שגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, הפסק היה שהנער אינו חייב לציית לאביו בעניין זה ושהוא רשאי ללמוד דווקא בישיבה קטנה. אולם הרב יוסף תהה אם לא עדיף במקרה זה שיציית הנער להוריו וילמד בישיבה העתידה להכשירו למצוא פרנסה, שהרי כבר אמרו חז"ל¹⁹: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", ואמר רבי ישמעאל: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"²⁰ . ופירש רש"י: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ - שאם יצטרך לבריות ולא יעסוק במלאכתו, סופו להיבטל אף מדברי תורה". אמנם רבי שמעון בן יוחאי סובר שבזמן שישראל עושים רצונו של המקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים²¹, אך התלמוד מדגיש שרבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם ואחרים עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם. הרב יוסף מבקש להבחין בין "מדת סתם בני אדם", שעליהם להכשיר את עצמם גם לפרנסה, לבין מי "אשר חשקה נפשו בתורה ואדיר חפצו להתעלות במעלות התורה וביראת ה' טהורה, ומשאת נפשו להגיע לכלל מורה הוראות בישראל ולדון דין אמת לאמתו, ולזכות את הרבים, ולהגדיל תורה ולהאדירה", שהוא רשאי שלא לנהוג מידת דרך ארץ ולהקדיש את עצמו ללימוד התורה. נמצא שההורים שביקשו מבנם ללמוד בישיבה תיכונית לא הורו לו לבחור במוסד חינוכי המנוגד לדרך התורה. להפך, הם ביקשו שיבחר בדרך המקובלת בעולמה של ההלכה המיועדת לכלל בני האדם. ודווקא הבן הוא שביקש לעשות מעשה חריג, ולא לנהוג כ"סתם בני האדם", כשביקש ללמוד בישיבה שאין לומדים בה מקצועות כלליים²². על אף זאת, פסק הרב יוסף "שמצווה רבה לעודדו ולחזק את ידיו אף אם הוא בניגוד לרצון הוריו". ד"ר אלינסון מציין²³ שבתגובה לפנייתו, השיבו הרב עובדיה יוסף שגם בן החפץ ללמוד בישיבה תיכונית ואביו מבקשו ללמוד בישיבה קטנה, איננו חייב לציית לאביו. מכאן שהאב אינו יכול להורות לבנו לסטות מדרך ההוראה לרבים. רק אם נפש הבן, להבדיל מרצון האב, חושקת בחיי תורה המנותקים מדרך ארץ, הוא רשאי לבחור בדרך זו.

נמצא שהכלל "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם" טומן בחובו היתר לבן לסלול את דרכו בלימוד התורה²⁴, בהשכלתו ובאורחות חייו²⁵, אף בלא הסכמת הוריו.
לעומת אלה, ר' פנחס הלוי הורוביץ (גרמניה, המאה הי"ח), בעל "ספר המקנה", סבור שהבן חייב לשמוע בקול הוריו. הוא מסתמך בעניין זה על הבחנת חז"ל בין מצוות מורא אב ואם לבין מצוות כיבוד אב ואם²⁶. לדעתו, אף על פי שנאמר בתלמוד שערך תלמוד תורה עדיף על מצוות כיבוד אב ואם, הוא אינו עדיף על חובת מורא אב ואם.

אמנם המדרש אומר שיעקב היה פטור ממצוות כיבוד אב ואם עקב לימודו בבית מדרשו של שם ועבר, אך אין ללמוד מזה שלימוד תורה עדיף על חובת הציות להורים. נסיעתו של יעקב לארם הייתה בהסכמת אביו ולכן היה בלימוד התורה שם הצדקה לאי כיבודו את יצחק אביו ארבע-עשרה שנים. אך אילו הורה יצחק ליעקב שלא להגר לארם²⁷, יעקב היה חייב לציית לו מכוח מצוות מורא אב ואם. וזה לשונו:

ויש לומר דדווקא ביעקב, שהיה רק מצוות כיבוד לחוד, שלא היה אצל אביו כדי לכבדו, בזה אמרו דת"ת [=שתלמוד תורה] עדיף מיניה. אבל אם אמר לו אביו השקיני מים, יש לומר דמורא עדיפא מת"ת [=שמורא עדיף מתלמוד תורה]²⁸ .

דעה זו בעניין היקף חובת הציות להורים חריגה וקיצונית. חכמי ספרד סבורים שחובת הציות להורים כוללת רק הוראות הקשורות לצרכיהם הפיסיים של ההורים אך לא להוראות אחרות²⁹. ר' יוסף קולון (איטליה, המאה הט"ו) פסק נחרצות³⁰:

דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו', וכן כיוצא בזה, דשייך לאב. אבל במלתא דלא שייך האב בגווה [=בדבר שלא שייך האב בו], פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו.

לעומת הדעות הללו, הרב הורוביץ סובר שחובת הציות להורים כוללת כל ציווי שלהם, אף אם איננו מתייחס למילוי צרכיהם הגופניים³¹. לפיכך, אין הבן רשאי שלא למלא את הוראת אביו שלא לעזבו או לכבדו, גם אם הדבר פוגע באיכות לימודו, כגון כשהאב מצווהו שלא לעבור למקום תורה.

אבל אין צריך לומר שאף לדעתו של בעל "ספר המקנה" כאשר האב מורה לבנו שלא ללמוד תורה כלל, אין על הבן לציית לאביו שכן מדובר בהוראות לא חוקית של האב. האב אינו רשאי להורות לבנו שלא לקיים את מצוות לימוד תורה ובוודאי שלא להפר אותה³².
סעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962 קובע שקטין³³ חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם. סעיף 15 לחוק קובע שאפוטרופסות ההורים כוללת גם את הדאגה לחינוך ולימוד בנם הקטין כך שלפי החוק על קטין לציית להוראות הוריו בכל הנוגע לחינוכו ולימודו. החוק איננו מתייחס להתנגשות בין רצון הקטין בכל הנוגע ללימודו לבין הוראת הוריו. זאת לעומת דעת רוב פוסקי המשפט העברי הקובעים שהבן רשאי לממש את רצונו בנוגע למיקום לימודו וזהות מלמדו אף נגד דעתם של הוריו³⁴.

לעומת זאת, במשפט הבינלאומי ישנה התייחסות לנתינת משקל לרצונו העצמי של הילד. "האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד"³⁵, קובעת את עיקרון השתתפות הילדים בהחלטות הנוגעות לחייהם. בסעיף 12 לאמנה נקבע:"מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד". "הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה" (ועדת רוטלוי), שהתמנתה לבחינת יישום הוראות האמנה, ביקשה לבחון את גבולות עקרון ההשתתפות, ובכלל זאת מעמד רצון הילד אל מול רצון הוריו. הוועדה המליצה לחוקק חוק שיקבע כי "במסגרת אחריותם ההורית, על ההורים לכבד את זכותו של הילד להביע רגשותיו, דעותיו ועמדותיו בעניין הנוגע לו. זכותו של הילד שיינתן משקל ראוי לרגשותיו, לדעותיו ולעמדותיו על פי גילו וכשריו המתפתחים"³⁶. עולה כי דעתו של הרב יוסף נחרצת יותר, שהרי הוא מעניק לבן עצמאות להחליט על מסלול לימודיו (בגבולות המותר לפי ההלכה) שעתיד אף להשפיע על דרך חייו.
דומה שהמחלוקת שהצגנו בדברינו לעיל מעלה במלוא עוזה סוגיה המעסיקה בימינו אנשי חינוך ומטפלים: סוגיית נפרדות (אינדיבידואציה) הילדים מהוריהם.

המשורר הלבנוני-אמריקאי ח'ליל ג'ובראן כתב בעניין זה בשירו המרשים והמַרעים:

ילדיך אינם הילדים שלך.

הם הבנים והבנות של ערגת החיים לעצמם.

הם באים דרכך, אבל לא ממך.

ואף על פי שהם איתך, אין הם שייכים לך.

תוכל להעניק להם את אהבתך, אבל לא את מחשבותיך, כי יש להם מחשבות משלהם.

תוכל לתת להם בית לגופם, אבל לא לנפשותיהם, כי נפשותיהם מתגוררות בבית של מחר, שאינך יכול לבקר בו, אף לא בחלומותיך.

תוכל לשאוף להיות כמותם, אבל לא תשאף לעשותם כמוך, כי החיים אינם חוזרים לאחור, ואינם מתעכבים על האתמול.

נראה שהכלל התלמודי "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם" הובן על ידי מרבית הפוסקים כמתיר לבן לסלול לעצמו דרך חיים עצמאית אף אם היא טומנת בחובה היפרדות מהוריו או התנתקות מהם. לעומת זאת, הרב הורוביץ סובר שאין בשאיפתו של הבן למצוא מקום לימוד הנראה לו מתאים לאישיותו כדי להצדיק את התנתקותו מהוריו. אם האב או האם מבקשים מבנם שלא לעזבם, אסור לו לעשות כן, גם לא כדי לצעוד במסלול הלימוד שחשקה בו נפשו.

דומה ששאלות כבדות משקל אלו חורגות מגבולות המשפט וחודרות למלוא הנימין והשיתין של מהותנו האנושית, המורכבת משאיפה לעצמאות וסלילת דרך חיים נפרדת למול מחויבות משפחתית ונטייה טבעית להמשיך בדרך חייהם המוכרת של הורינו. בחירות קיצוניות מלוות את בעליהן לא אחת בהרהורים, בערעורים ואף בייסורים, דוגמת מה שאירע ליעקב אבינו.

הערות:

* עו"ד יעקב שפירא, ממונה, המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים; מלמד משפט עברי באוניברסיטה העברית.
1. בראשית רבה (מהדורת תיאודור-אלבק), פרשה עו, ד"ה "ויירא יעקב מאד".
2. ראה: א' שנאן, "כיבד עשו לאביו יותר ממני", בתוך דברים שיש להם שיעור, עיונים ובירורים במצוות כיבוד אב ואם, לע"נ יהונתן דבירי הי"ד, בעריכת הרב י' שביב (מכון צומת, תשס"ה), עמ' 454-443.
3. מדרש תנחומא (ורשא), פרשת קדושים, סימן טו. ובבראשית רבה סה מופיע: "[בגדי עשו בנה הגדול] 'אשר איתה בבית'. 'אשר איתה בבית', שבהן היה משמש את אביו. אמר רבן שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו, שאני הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, וכשהייתי יוצא [לשוק] בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו משמשו בבגדי מלכות, אמר אין כבודו שלאבא [אלא] בבגדי מלכות".
4. מגילה טז ע"ב.
5. לחישוב השנים ראה מגילה יז ע"א.
6. בראשית כז, מא.
7. בראשית כב, ב.
8. אכן הרמב"ם (הלכות ממרים, פרק ו, הלכה יג), הטור (יורה דעה, סימן רמ) והשולחן ערוך (שם, סעיף יג), פסקו בלשון קצרה: "תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם".
9. "אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ. שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (תהלים א, ב)" (עבודה זרה יט ע"א).
10. רב אחאי [או אחא] משבחא [=מהעיר שבחא שבבבל], מחכמי פומבדיתא, נולד בשנת 680 לערך ונפטר בארץ ישראל בשנת 752. למרות שהיה גדול חכמי בבל בימיו הוא לא מונה למישרת גאון [=ראש ישיבת פומבדיתא]. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל, ושם נפטר. ספרו המכונה 'שאילתות' הוא כנראה הספר הראשון שנתחבר אחרי ספרות חז"ל. שפתו ארמית, ויש בו מסורות ודרכי לימוד מתקופת חז"ל ומראשית תקופת הגאונים שאינם נמצאים במקורות אחרים.
11. שאילתות דרב אחאי, פרשת תולדות, שאילתא יט, ד"ה "ברם צריך". נוסח התלמוד המובא בשאילתות אינו זהה לנוסח התלמוד שהבאנו לעיל, בהערה 4. לפי י"נ אפשטיין, "שרידי שאילתות", תרביץ ו (תרצ"ה), עמ' 497-460, חלק מנוסחאות השאילתות קדומות לנוסח העריכה של התלמוד (שם, עמ' 460). אבל השווה י' ברודי, "ספרות הגאונים והטקסט התלמודי", בתוך מחקרי תלמוד א (ירושלים, תש"ן), עמ' 304-237, לדעתו בתקופת הגאונים עדיין לא היה נוסח אחיד של התלמוד (שם, עמ' 237). הטקסט התלמודי, בעיני הגאונים, היה טקסט הגוי ונוסחו טרם התקבע (שם, עמ' 244), ויש לתת את הדעת לעובדה שהגאונים, ובמיוחד בעל השאילתות, מוסרים דברים "בצורה פארפראסטית" (שם, עמ' 251). נראה שהדברים נכונים גם לענייננו. נעיר שבעל תרומת הדשן, פסק בסימן מ כדעת בעל השאילתות.
12. קידושין ל ע"ב.
13. ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ, סעיף לו.
14. אין אנו עוסקים כאן בכל הערכים שהועדפו על כיבוד אב ואם, ורק נאמר שגם מצוות הישיבה בארץ ישראל עדיפה לדעת רבים מחכמי ההלכה ממצוות כיבוד אב ואם. ראה א' הכהן, "כיבוד אב ואם מול ערכים אחרים", בתוך דברים שיש להם שיעור, עיונים ובירורים במצוות כיבוד אב ואם (לעיל, הערה 2), עמ' 415-383.
15. א' ורהפטיג, "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם", סיני ק (תשמ"ז), עמ' תטו, סבור כי החכמים הדגישו שתלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם עקב ייחודיות הוראת כיבוד ההורים. בהוראה זו הקב"ה הורה לנו לקבל עוּלם של אחרים, והחשש הוא שבעקבות כך הילדים יהיו שבויים בציוויים של ההורים ולא יהיה בידם למלא את צוויי ה' שהרי "העוסק במצווה פטור מן המצווה". אשר על כן הודגש שעל אף שבמילוי מצוות לימוד תורה במיטבה יתכן והילד יתנתק מהוריו ויימנע מכיבודם, בידו לעשות כן.
16. ר' יצחק יעקב וייס נולד בפולין בשנת 1902 ועלה לארץ-ישראל בשנת 1970, וכיהן בה כאב בית דין של עדה החרדית בירושלים.
17. שו"ת מנחת יצחק, חלק ט, סימן קג.
18. שו"ת יחווה דעת, חלק ה, סימן נו.
19. אבות ב, ב.
20. ברכות לה ע"ב.
21. שם, שם.
22. אולם יש פוסקים הסוברים שהוראת הורים לבניהם לצמצם את לימוד התורה כדי להתפנות ללמוד מקצוע או לקנות השכלה כללית כמוה כהוראה להפר דין תורה (ראה להלן, הערה 32). הרב יצחק וייס פסק בהקשר לכך: ""ע"ד [=על דבר] השאלה מבחור יר"ש ות"ח [=ירא שמיים ותלמיד חכם] בן טו"ב שנה, שלומד בישיבה בהתמדה גפ"ת [=גמרא, פירוש רש"י ותוספות], ואביו הפציר בו, שבלילה, ילך ללמוד בבית ספר עממי הגבוה הנקרא קאלליטש קולג', חכמות חיצונות, אם מחויב לציית לקול אביו. הנה פשוט..., דהצדק עם כהד"ג [=כבוד הדרת גדולתו] שליט"א, שאינו מחויב לשמוע לקול אביו בזה, דהרי אף לעבור על מצווה של דבריהם לא ישמע לו כמבואר בש"ע (יו"ד סי' ר"מ), ואפילו בשב ואל תעשה, כגון שלא להדליק נר חנוכה, או שלא לשמוע מקרא מגילה... כיון דהתורה גילתה, דכל שהוא נגד התורה, אין לאביו רשות לצוות לבנו על זה" (שו"ת מנחת יצחק, חלק ה, סימן עט).
23. א"ג אלינסון, "חובת הציות להורים", בתוך ספר היובל לכבוד הרב יוסף דוב סולבייצ'יק, ירושלים תשמ"ד, עמ' תרפב.
24. פסיקתו של הרב וייס (לעיל, הערה 17) ופסיקת הרב יוסף.
25. מדברי הרב יוסף עולה שהלימוד בישיבה תיכונית לעומת ישיבה קטנה אינו רק לימוד תורה במקום שלב הבן חפץ, אלא בחירה בלימוד מקצועות כלליים שמטרתה הנהגת דרך ארץ בחיי התלמיד בעתיד.
26. "תנו רבנן: איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא (קידושין לא ע"ב).
27. רבנים אחדים אף הורו להורים למנוע מילדיהם לנסוע ללמוד תורה במקומות מרוחקים. ר' משה גרינוולד (קרפטו-רוסיה, 1910-1853), רבה וראש ישיבתה של חוסט, פנה בצוואתו אל ההורים: "בשום אופן אל תשלחו בניכם ללמוד בריחוק מקום, כי אינו דומה השגחת האבות על הבנים כשהם בסמוך להם ממה שהם מופלג מעמהם, וכמא[מר] הכ[תוב]: 'בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (הכנה דרבה, סאטו-מארע תרצ"ח, אות טז, עמ' כג). דבריו נזכרים בספרו של מ' ברויאר, אוהלי תורה - הישיבה תבניתה ותולדותיה, ירושלים תשס"ד, עמ' 433. ראה שם בפרק עשירי (עמ' 431 ואילך) על התופעה של עזיבת בחורי הישיבה את הוריהם לשם לימוד במקום מרוחק. ברויאר מציין כי הקולות שהביעו הסתייגות מעזיבת הבנים את הוריהם היו "יחידים וחריגים". אבות מסוימים אף יזמו את נסיעת בניהם והכינו אותם למסעם. ראה שם, עמ' 433.
28. קידושין לא ע"א, ד"ה שם איסתייע מילתא.
29. חידושי הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א יבמות ו ע"א, ד"ה מה להנך.
30. שו"ת מהרי"ק, סימן קסו.
31. ספר המקנה, קידושין לא ע"ב, ד"ה שם איסתייע וד"ה שם תנו רבנן.
32. וכבר קבעו התנאים שההורים אינם רשאים להורות לבניהם להפר את מצוות התורה: "דתניא: יכול אמר לו אביו: היטמא; או שאמר לו: אל תחזיר - יכול ישמע לו? תלמוד לומר: 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' (ויקרא יט) - כולכם חייבין בכבודי!" (יבמות ו ע"א).
33. סעיף 3 לחוק מגדיר קטין כאדם שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנה. נדגיש כי לפי מקורות המשפט העברי, לאדם יש חובה לכבד את הוריו במשך כל ימי חייו ובימיו הבוגרים אף ביתר שאת שכן אז בידו לסעדם. וראה חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, סעיף 4.
34. רוב הפוסקים לא התייחסו לגילו של הבן הרשאי לנהוג כך. ברור שלאחר גיל שלוש עשרה בידו לעשות כן, שכן למרבית העניינים הוא מוגדר כגדול.
35. התקבלה בשנת 1990 ואושררה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991.
36. ראה דו"ח ועדת המשנה בנושא "הילד ומשפחתו", משרד המשפטים תשס"ג, עמ' 33. וראה דברי ההסבר המובאים שם בעמ' 55. מן הראוי לציין, כמוזכר בדו"ח, שבשנת 1955, הוצע לקבוע במדינת ישראל במסגרת "הצעת חוק היחיד והמשפחה" כי ההורים חייבים "בכל עניין הנתון לדאגתם לשמוע את הקטין במידה שהוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר דעתו" (סעיף 109 להצעה). אך הצעה זו לא התקבלה.

---

---