לפי ההלכה, נשים פטורות מ"מצוות עשה שהזמן גרמן"¹, היינו מצוות מעשיות שניתן לקיימן רק בזמן מסוים. אולם ביחס לשני המועדים שקבעו חז"ל, חנוכה ופורים, נפסק במפורש שאף הנשים חייבות במקרא מגילה בפורים ובהדלקת נרות בחנוכה, אף על פי שקיומן תלוי בזמן מסוים. והטעם שניתן להלכה, "לפי שאף הן היו באותו הנס"².

לדעת חלק מן הראשונים, פירושם של דברים הוא שהיה לנשים חלק מרכזי בגאולת העם, ולכן הן מחויבות במצוות הנגזרות מנס ההצלה. שתי נשים הנזכרות כמי שבשכר פעולתן נגאלו ישראל, הן יהודית, ששמה נקשר לנס חנוכה בתקופת בית חשמונאי, ואסתר המלכה, שנטלה חלק פעיל בהצלת היהודים בפרס בימי אחשוורוש³.

בדברים שלהלן אבקש להתמקד בשלושה מקורות מדרשיים המתארים את פעולתן של יהודית ואסתר ולהצביע על דגם פעולה משותף העולה בקנה אחד עם סייג הצורך המצדיק שבדין הפלילי.

כדי להבין את המהלך, אפתח בדברים אחדים על סייג הצורך המצדיק ומהותו, ואחר אציע קריאה של המדרשים לאור הרציונלים של סייג הצורך המצדיק.
סייג הצורך הוא "סייג לפליליות המעשה". כלומר, אילו נעשה המעשה בנסיבות רגילות, היה בו משום עברה פלילית, שכן נתקיימו בו כל יסודות העברה, אלא שעקב התקיימות תנאי הסייג, לא תוטל אחריות פלילית על הפועל הבא בגדרי הסייג⁴. הנסיבות המיוחדות שנקלע להן הפועל בתנאי צורך שוללות את אופיו הפלילי של המעשה, ואין להטיל על הפועל אחריות פלילית בנסיבות אלו.

רשימת הסייגים לאחריות פלילית מפורטת בפרק ה1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977⁵. סייג הצורך קבוע בסעיף 34יא. וזו לשונו:

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.

נוסף על זה, הסייג מותנה בסבירות המעשה ביחס למידת הפגיעה שהוא בא למנוע⁶ ושאין מדובר בכניסה למצב הצורך בהתנהגות פסולה⁷.

סייג הצורך הוא אחד משלושת הסייגים לאחריות הפלילית המכונים "אילוצים"⁸. הסייג מבוסס על הרעיון שאין להטיל אחריות פלילית על מי שעבר על הוראות עברה פלילית בגלל אילוץ שהוא תולדה של המצב שנקלע אליו⁹. האילוץ מסלק את אופיו העברייני והאנטי חברתי של המעשה שנעשה בנסיבות האמורות.

ויש שני מיני סייג הצורך:

א. הצורך הפוטר¹⁰, משמעותו היא יחס סלחני למעשה שנעשה תחת אילוץ. המעשה אינו רצוי, אך אין מפלילים את הפועל, משום ההכרה במגבלות האנושיות שהיו מביאות רבים להתנהג באופן דומה במצב זה.

ב. הצורך המצדיק¹¹, שמשמעותו שבמצב שנוצר, בחירתו של הפועל לפעול בניגוד לחוק הפלילי מוצדקת, מפני שבאה למנוע נזק גדול יותר, מעין בחירה ברע במיעוטו¹².

כך, למשל, המסיט הגה של מכונית שאיבדה את בלמיה לשולי הדרך בידעו שיפגע בהולך רגל במקום לפגוע בקבוצת אנשים העומדים שם. בכגון זה, החברה מעוניינת בתוצאה שהגיע אליה הפועל גם במחיר העברה שעבר לאור המטרה שניצבה בפניו, הצלת רבים¹³.

באמצעות סייג ה"צורך המצדיק", אבקש לפרש מקורות מן המדרש המתארים את אופן פעולתן של יהודית ואסתר.
במקורות אחדים, מתואר מעשה יהודית בגרסאות שונות, לצד תיאור מעשה בת חשמונאי¹⁴. ויש מי שאומר שיהודית הייתה בתו של יוחנן כהן גדול¹⁵. וזה לשון "מדרש חנוכה"¹⁶:

תנו רבנן. בימי מלכות יון הרשעה... ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול. כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון, פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם. מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו, הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו. כיון ששמע יהודה וחביריו כך, נועצו יחדיו להרוג ההגמון. מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון, ובאין כל בעלי נבל וכנור ובעלי זמר, והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך, אמר לשריו ועבדיו: ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני, ראויים הם לכבוד גדול. וצוה להוציא חוץ שריו ועבדיו. ונכנס יהודה וחביריו עם אחותו אצל ההגמון, וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו, והרגו שריו ועבדיו, ודרסו היונים עד גמירא חוץ מעיקר המלכות. וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל... כיון ששמע מלך יונים שהרגו ישראל הגמון שלו, קבץ כל עמו ובא לפני ירושלם והביא אותה במצור, ונפחדו מאד היהודים. והיתה שם אשה אלמנה יהודית שמה, ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלם ואמרה: הניחו אותי לצאת, שמא יעשה המקום נס על ידי. ופתחו לה, ויצאה והלכה לפני המלך. ויאמר לה: מה תבקשי? ואמרה: אדוני, בת גדולים מישראל אנכי, ואחי נביאים, ושמעתי שהיו מתנבאים... והיה המלך מאמין לאותה יהודית, ויאהב אותה. ויאמר לה: רצונך שתנשאי לי? ואמרה לו: אדוני המלך, איני ראויה אפילו לאחד מעבדיך. ואמנם כיון שלבך נוטה לזה, תעביר כרוז בכל המחנה שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעיין אל יפגעו בהן, לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוץ עצמי ולטבול. מיד העבירו הכרוז. ועשתה כך. ועשה המלך משתה גדול, ושתו ונשכרו. ואח"כ הלכו כל אחד ואחד לאוהליו, והמלך ישב בחיקה וישן. והלכה אותה יהודית ונטלה סייף שלו וחתכה ראשו ופשטה סדין עליו, והלכה עם ראשו של מלך אצל שערי ירושלם ואמרה: פתחו לי השערים, שכבר עשה הקב"ה נס על ידי. אמרו לה: לא דייך שזנית וקלקלת אלא שבאת בעלילה עמנו?! מיד הראתה להם ראשו של מלך. כיון שראוהו, פתחו השערים ויצאו והרימו קול: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". כיון ששמעו יונים כך, אמרו: למחרת באים עלינו. והלכו למלך ומצאוהו בלא ראש, ונפל עליהם אימה ופחד, וברחו כלם. וירדפו ישראל אחריהם, והרגו מהם כמה וכמה.

ראשית, אתייחס לחתונה. ניתן רק לדמיין את המחזה. בת חשמונאי, מגדולי וחשובי המשפחות בישראל, מתערטלת רגע לפני חופתה לעיני חמותה והוריה ולפני העם. בהלה ורחש בציבור. ואחריו מגיע ההסבר.

המדרש מתאר מצב שהכל שבויים כמעט ארבע שנים בקונספציה של ייאוש מוחלט וכמו השלימו עם הגזרות. כדי לעוררם ולשנות את נקודת מבטם על המציאות, קמה אישה אמיצה ועשתה מעשה שניער את הצופים. רק במעשה נועז הכרוך בעברה היא מצליחה לפרוץ את מסך אדישותם ולהביא הצלה לכל בנות ישראל. אין ספק שהאישה מבית חשמונאי מוצגת כגיבורה שבזכותה החל המהלך שהביא בסופו של דבר לנס חנוכה. בת חשמונאי משתמשת במעשה הנתפס בדרך כלל כדבר פסול כדי להדגיש את חוסר הנורמליות שבמציאות. היא אינה כבולה לחוק הנוקשה ומתנהגת באופן חריג המזכיר את סייג ה"צורך" המוכר בדין הפלילי.

בהמשך, יהודית, עוד גיבורה נשית, משתמשת בטכניקה מוכרת, ובאמצעות פיתוי הרשע, היא כורתת את ראשו ומאפשרת לגברים אחוזי האימה המשתקת לפתוח בלחימה¹⁷.
אסתר נזכרת אף היא במפורש כמי שהביאה להצלת ישראל בפורים. פעולותיה של אסתר מתוארות במגילת אסתר עצמה, אך אני מבקשת להתמקד במדרש המספר על ויכוח ער בין מרדכי, המשקף בדבריו חשיבה צמודה לחוק הקיים, לבין אסתר, המזהה שמדובר במצב המצדיק פעולה בניגוד לדין¹⁸:

אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" - אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן. שלח לה: והרי בהם יום ראשון של פסח. אמרה לו: זקן שבישראל, למה הוא פסח? מיד שמע מרדכי והודה לדבריה. הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר".

לפני שאסתר מוסרת את נפשה והולכת אל המלך אף על פי שלא נקראה אליו, היא שולחת מסר למרדכי ובו היא מבקשת ממנו שיצומו כולם ויתפללו להצלחתה. מרדכי נרתע תחילה, שהרי לא ייתכן לצום בליל הפסח, שהרי אסור לצום ביום טוב, וכל שכן בליל הפסח, שמצווה לאכול בו מצות. זה הכלל. זוהי מצווה מן התורה ואסור לחרוג ממנה.

אסתר מעמידה את מרדכי, ראש הסנהדרין, על טעותו בתקיפות ובלשון בוטה: "זקן שבישראל, למה הוא פסח?". וכמו היא אומרת: למה אתה נשאר מקובע לכלל מדיני הפסח כשעל הפרק עומד ניסיון השמדה המוני של כל היהודים? מי יקיים את הפסח, אם לא יהיו יהודים? האם לא נתעורר צורך לעבור על מצוות הפסח למען הצלת היהודים? כאן משתכנע מרדכי. אסתר היא היוצרת את החריג הנובע מן הצורך המיידי ובוחנת את מכלול נסיבות העניין ואינה מסתפקת בבחינה נקודתית.

לפי מדרש אחר, אסתר נתייתמה מהוריה ונישאה למרדכי¹⁹. לכן, הליכתה מרצונה אל אחשוורוש מבלי שנקראה אליו היא פעולה של "עברה לשמה". המושג התלמודי "עבירה לשמה" מציין עברה הנעשית לשם מצווה, כגון הצלת חיים. אחת הדוגמאות המובאת בחז"ל ל"עבירה לשמה" היא מעשה יעל אשת חבר הקיני בתקופת השופטים. יעל, שהרגה את סיסרא, נבעלה לו כמה פעמים בשביל להחלישו כדי שתוכל להרגו. ואף על פי שהבעילות שנבעלה לו הן בגדר עברה, זכתה יעל לתשבחות על המעשה שעשתה. וזה לשון חז"ל בעניין זה²⁰:

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. שנאמר: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד).

התייחסות חיובית לפעולה עבריינית כ"עבירה לשמה" דומה במהותה להתייחסות המשפט למעשה עברייני שנעשה מתוך "צורך מצדיק".

בדומה למעשה יעל, אף הליכתה של אסתר הנשואה אל המלך אחשוורוש באה בגדר "עבירה לשמה", משום שהליכתה מרצון מבלי שנקראה אל המלך עולה כדי אחת העברות החמורות ביותר, גילוי עריות, למען הצלת הכלל. זאת בשונה ממעשה בת חשמונאי ביום חתונתה וביטול הפסח על ידי אסתר: מעשה בת חשמונאי וביטול הפסח על ידי אסתר ניתנים להצדקה במסגרת ההלכה הקובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, למעט שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בשתי הדוגמאות הללו, חל הכלל שעשיית העברה מוצדקת במצב של פיקוח נפש. פיקוח נפש יוצר אילוץ המחייב להעדיף את אינטרס החיים על השמירה על החוק, התקף בנסיבות רגילות. לעומת זאת, בהליכת אסתר הנשואה אל המלך אחשוורוש, מדובר בגילוי עריות שאינו נדחה מפני פיקוח נפש. על כן, המעשה של אסתר הוא "עבירה" שנעשתה למטרה חיובית של הצלת הרבים, "עבירה לשמה". העניין המרכזי הוא שיסוד ההצלה ומסירות הנפש של אסתר מבטלים את פליליות המעשה. חכמי ההלכה התחבטו ביסוד היתר "עבירה לשמה". יש אומרים שההיתר המיוחד מתבסס על הערך החשוב של הצלת כלל ישראל²¹, יש מי שסמכו אותו על הצלת הרבים²² , ויש מי שראו בו חריג בגדר "למיגדר מלתא" או "הוראת שעה"²³ ועוד²⁴.

ואף על פי שאין זהות מלאה בין החריג של פיקוח נפש לבין הנסיבות הנדירות המצדיקות מעשה "עבירה לשמה", שתיהן באות בגדר הצורך המצדיק. בשני המקרים, התייחסות חז"ל למעשה היא חיובית ולא רק נסלחת²⁵.

הבדל אחר בין "עבירה לשמה" לבין עברה עקב פיקוח נפש קשור ליחסו הנפשי של הפועל. ב"עבירה לשמה", נראה שכוונת הפועל חשובה²⁶, ואילו בפיקוח נפש, חשובה המציאות האובייקטיבית ולא מטרותיו. הדבר דומה לדיון בספרות המשפטית הכללית בשאלה אם כדי ליהנות מסייג מסוג "הצדק", צריך להוכיח מודעות של הפועל שהוא פועל בתנאי הסייג או שמא די בקיומן של הנסיבות האובייקטיביות²⁷.

במקורות שדיוננו עוסק בהם, אין מקום לשאלת היסוד הנפשי, מפני שהנשים פעלו במגמה ברורה וחד-משמעית, ולכן ברור שסייג הצורך תקף.

חשוב לזכור שהכרה בסייג הצורך טומנת בחובה סכנה גדולה לאנרכיה ולעבריינות אידאולוגית העלולה להצדיק את עצמה באמצעות "סייג הצורך" ו"גדולה עבירה לשמה". לא פעם נעשה ניסיון להצדיק מעשים מעוותים בנימוק של "גדולה עבירה לשמה"²⁸. יש להשתמש אפוא בזהירות רבה בטיעון "עברה לשם שמים", ואכן הוגבל הסייג הזה הן במשפט הפלילי הן בהלכה היהודית. כך, למשל, הנודע ביהודה, רבי יחזקאל בן יהודה לנדא (פראג, 1713-1793), סייג את ההיתר של אישה נשואה להתמסר מרצונה למי שאינו בעלה כדי להציל רבים מסכנת כליה רק לנסיבות הדומות למתואר במגילת אסתר, שהיה מדובר בהצלת כל ישראל, מהודו ועד כוש, מנער ועד זקן, להבדיל מהצלת יחידים²⁹. ואולם הסכנה הטמונה בסייג הצורך אינה שוללת את השימוש בו במקרה המתאים.
הן במדרש חנוכה המובא לעיל, הן במדרש המתאר כיצד הפרה אסתר את מצוות הפסח, הן בהליכתה של אסתר לאחשוורוש, ניתן לזהות בבירור מצב המקים את סייג הצורך המצדיק. עברה בנסיבות אלו מוצדקת, לא רק נסלחת. הסיפורים על הנשים המתוארות כאן הוארו באור חיובי, והם משמשים, לדעת כמה חכמים, כיסוד לחייב את הנשים במצוות חנוכה ופורים.

בשולי הדברים, אוסיף כי ככל הנראה, לא בכדי דווקא הנשים הצביעו על החריג והיוצא מן הכלל. אסתר מבינה את המציאות אחרת מדודה ומשמיעה את "הקול השונה" שלה ביחס לביטול מצוות הפסח, ומרדכי נאלץ לשמוע בקולה, ובת חשמונאי מציתה את אש המרד באמצעות מעשה פרובוקטיבי³⁰.

הערות:

* ד"ר לאה ויזל, מרצה לדיני עונשין ולדיני עבודה במכללת "שערי משפט" ומלמדת במכללת "אורות ישראל" שבאלקנה.
1. קידושין לד ע"א.
2. מגילה ד ע"א ושבת כג ע"א. הוא הדין ביחס לחובת נשים בארבע כוסות בפסח. ראה פסחים קח ע"ב.
3. לדיון בשאלת תפקידן של הנשים במהלך הגאולה ולפירוט המקורות, ראה ל' ויזל, "'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים': בזכות ה'קול השונה'- הלכה, פמיניזם ומשפט", פרשת השבוע, שמות, תשס"ח, גיליון מס' 310.
4. ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין ב (תשמ"ד), עמ' 372 (להלן: פלר).
5. אין מדובר ברשימה סגורה והפסיקה מוסמכת עקרונית לחדש סייגים מדעתה. אף עשויים להיות סייגים בחקיקה מחוץ לחוק העונשין.
6. סעיף 34טז לחוק העונשין.
7. בהתאם לתנאי סעיף 34 יד לחוק העונשין.
8. פלר, שם.
9. להבדיל משני סייגי ה"אילוצים" האחרים, "הגנה עצמית" ו"כורח". ב"הגנה עצמית" מקור הסכנה הוא תקיפה שלא כדין שמקורה אנושי [סעיף 34י לחוק העונשין]; וב"כורח", האילוץ נובע מאיום אנושי [סעיף 34יב לחוק העונשין].
10. הנמנה על הפטורים (excuses).
11. הנמנה עם ההצדקים (justifications).
12. ראה א' אנקר, הכרח וצרך בדין הפלילי, רמת-גן תשל"ט, עמ' 7. בספרות יש מחלוקת בשאלת הגדרת "הצדק" ו"פטור" ובשאלת תוצאות ההבחנה ביניהם. ראה ב' סנג'רו, הגנה עצמית במשפט הפלילי (תל-אביב, תש"ס), עמ' 29-38; ג' ברודר, סייג זוטי הדברים, חיבור לקבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ב (2001),עמ' 229-236.
13. על פגיעה במעטים להגנה על הרבים, ראה א' אנקר, עיקרים במשפט הפלילי העברי (רמת-גן, תשס"ז). וראוי לציין שבמשפט הישראלי, בניגוד למשפט הגרמני למשל, אין הבחנה בין "סייג הצדק" לסייג "פטור".
14. יש גרסאות אחדות לסיפור זה במדרשים ובפוסקים. לפי מקצת מן המסורות, הסיפור התרחש בתקופת חשמונאי ובניו.
15. ספר כלבו, סימן מד.
16. אוצר המדרשים (אייזנשטיין), חנוכה, עמ' 192. וראה שם, עמ' 190, סיפור דומה על בת מתתיהו ואחות המכבים. התיאור שם מפורט ואף ציורי יותר.
17. כריתת ראשו של ההגמון מוצדקת בלא ספק, משום שמדובר בהדיפת תקיפה של האויב, שהיא בגדר "הגנה עצמית" ולא בגדר "צורך".
18. אסתר רבה (וילנא), פרשה ח.
19. אוצר המדרשים (אייזנשטיין), אסתר, עמ' 53; מגילה יג ע"א.
20. הוריות י ע"ב; נזיר כג ע"ב. בהמשך הסוגיה מסיק התלמוד שעברה לשמה נחשבת כמצווה שלא לשמה. אולם מכל מקום, יש התייחסות להתנהגות העבריינית כמצווה.
21. שו"ת מהרי"ק סימן קסז.
22. שו"ת שבות יעקב (רישר), חלק ב, סימן קיז.
23. הרב קוק מתייחס באופן זה ל"עבירה לשמה". ראה שו"ת משפט כהן, סימן קמג-קמד.
24. ניתנו גם הסברים אחרים, כגון: ביאת נכרי אינה בכלל איסור ערווה ואינה בגדר ייהרג ועל יעבור (רבנו תם, תוספות, כתובות ג ע"ב, ד"ה ולדרוש; תוספות, סנהדרין עד ע"ב, ד"ה והא אסתר; ועוד); הנימוק שאסתר הייתה קרקע עולם, כלומר הייתה פסיבית ולא נהנתה מן המעשה (שם). ניתן להקשות: מדוע השתיתו בעלי התוספות את ההיתר ליעל משום הצלת ישראל ולא עשו כן ביחס לאסתר. ואפשר שההבדל נעוץ בעובדה שבאסתר ההצלה הייתה רחוקה ופחות ודאית מכפי שהיה במעשה יעל.
25. חיזוק להתייחסות ל"עבירה לשמה" כצורך "מצדיק" ניתן למצוא בפירוש הרא"ש על נזיר כג ע"ב, "אימא גדולה עבירה לשמה כמצווה שלא לשמה - דתרוויהו מעלי", ומאמירתו של המהרי"ק, "דלא היה בדבר שום נדנוד עבירה, אלא אדרבה מצוה קא עבדא" (שו"ת מהרי"ק, סימן קסז). הרב קוק (לעיל, הערה 23) מצמצם מאוד את השימוש בטיעון "עבירה לשמה", אך בהתקיים אותן נסיבות מיוחדות, כגון הצלת כלל ישראל, הוא מתייחס למעשה כמעשה בית דין או של הפרט כשלוחו של בית דין, כלומר מעשה ראוי מלכתחילה בנסיבות שבדיעבד ואילוץ גדול. לעמדה הפוכה, ולפיה אילו היו נועצים מראש בבית דין, לא היה ממליץ על עשיית "עבירה לשמה", ראה הרב נ"א רבנוביץ, בפירושו לרמב"ם, יד פשוטה, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יא. דעה זו מתאימה מאוד לאופיו שבדיעבד של סייג הצורך ה"פוטר". ההקשר שם שונה, אך מבטא רעיון זה. וראה צ' הבר, "עבירה לשם שמים", מעליות כא (תשנ"ט), עמ' 228-205.
26. כך עולה בפשטות מדברי התלמוד. בחלק מן הדיונים בעניין זה, הודגש שכדי שתתאפשר "עבירה לשמה", יש לוודא שלא הייתה הנאה ממעשה העברה ושנשמר טוהר הכוונה. ראה שו"ת משיב דבר (לנצי"ב מוולוז'ין), חלק ב, סימן ט. עוד נאמר שם, בדומה לסייג הצורך המצדיק, שיש לעמוד בתנאי שקילות בין חומרת העברה לבין מטרתה. אליבא דשיטה זו, יש להבטיח שהתועלת שתצמח ממעשה העברה תהיה גדולה מן ההפסד שבה.
27. המציאות הישראלית זימנה מקרה שהעלה את השאלה הזאת. אדם בשם מוטי אשכנזי גנב תיק בחוף תל-אביב. לתדהמתו גילה שמדובר בחבילת נפץ, הזעיק עזרה וסייע לכוחות הביטחון. כשהתבצעה העברה, אשכנזי לא היה מודע לעובדה שמדובר בתנאים של הגנה עצמית. ונשאלת השאלה: האם יש להעניק לו את ההגנה? לעניין זה, ראה פ' רובינסון, "גניבת הפצצה - למהותן של הגנות ההצדק", עיוני משפט כב (תשנ"ט), עמ' 65.
28. ראה הרב ש' אבינר, על דגלו - ענייני אמונה וצבא לחיילי ישיבת עטרת כהנים, ירושלים תש"ס, ארץ ישראל, פסקה מה, ושם שולל הרב מכול וכול ניסיון להצדיק פעולות טרור מסיבות אידיאולוגיות בנימוק "גדולה עבירה לשמה".
29. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן קסא. הנודע ביהודה מביא שם נימוקים נוספים לפסיקתו שאין ללמוד ממעשה אסתר הלכה שניתן ליזום התמסרות של אישה מישראל לרשע כדי להציל רבים מסכנת מוות. והוא אומר שאפשר שמעשיה של אסתר נעשו ברוח הקודש, ואם אכן כן הוא הדבר, אין ללמוד מהם עיקרון ישים למקרים אחרים.
קצר המצע מלדון בהרחבה בעניין גדריה של הטענה "גדולה עבירה לשמה" והשימוש בה בספרות השו"ת. לעניין זה, ראה בהרחבה נ' רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים (ירושלים תש"ס). עוד לעניין "עבירה לשמה" ולשאלת פסיקת ההלכה על פי דברי אגדה, ראה הרב י' שרלו, "כניסת אסתר לאחשורוש ופסיקת הלכה מדברי אגדה", בתוך קבעוני לדורות - מאמרים לחודש אדר, אסופת מאמרים לע"נ דקלה (ארזי) אלואי ז"ל, עמ' 201.
30. הדבר תואם דפוס חשיבה נשי וכתיבה פמיניסטית תרבותית. לקריאה פמיניסטית תרבותית של פעולת נשות ישראל במצרים, הדומה באופייה לפעילות הנשים הגדולות המוזכרות כאן, ראה מאמרי (לעיל, הערה 3).

---

---