הלוואה לעני אינה רשות אלא חובה¹. לפיכך תמהו רבים מן הפרשנים מדוע נקטה התורה בפרשתנו לשון רשות, "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כב, כד) ². לדעת המהר"ל מפראג³ בסגנון מיוחד זה טמון הרעיון שאף שעזרה לזולת היא ציווי אלוקי, ראוי לקיימו "כאילו הוא רשות", כלומר מתוך רצון והזדהות "שאם יעשה מחובה כאלו מקיים גזרת המלך אין הדבר לרצון להקב"ה וצריך שיעשה מרצונו".

עזרה לזולת נזקק אפשר שתיעשה בכסף ואפשר שתיעשה בשווה כסף או בתמיכה נפשית, שאינה כספית. כמו כן, אפשר שתינתן המתת בתורת מתנה ואפשר שתינתן בתורת הלוואה. וכאן אנו באים לסוגיה שנידרש לה בהמשך דברינו.

אדם נתן לחברו כסף או שווה כסף ולא פירש אם מה שנתן לו הוא מתנה שאין צורך להחזירה או הלוואה שהוא חייב להשיבה לנותן. כעת הנותן תובע מחברו להשיב לו את מה שנתן לו, ואילו חברו טוען כנגדו שקיבלו ממנו כמתנה, שאילולי כן לא היה נוטלו ממנו. ומאליה עולה השאלה: על מי מוטל נטל הראיה להוכחת טענותיו על הנותן או על המקבל?
על פי הדין הישראלי, חובת ההוכחה בכגון זה מוטלת על המקבל הטוען שמה שקיבל הגיע לידיו בתורת מתנה ולא בתורת הלוואה. ואולם אם מדובר בנתינה של אדם לאחד מקרוביו, כגון האב לבנו וכיוצא בזה, מתהפך נטל הראיה, והטוען שנתן בתורת הלוואה חייב להוכיח את טענתו. הלכה זו ותיקה היא ביותר. כך, למשל, אמר בשנות החמישים של המאה העשרים כב' השופט זילברג בעניין גולדקורן⁴:

מה הדין כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה - האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. החזקה היא בנסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב קרוב, כגון אבא של המקבל) נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה איפוא לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו.

בית המשפט הבחין אפוא בין מתת המתרחשת בין זרים, שעל הטוען למתנה מוטל הנטל להוכיח את טענתו, לבין מתת בין קרובים, שאז הנטל מוטל על הטוען להלוואה.

בעניין וואלס, עמד בית המשפט על מהותה של הקִרבה המשפחתית הנדרשת להיפוך החזקה, והדגיש שמדובר בקרבה המלמדת על מערכת יחסים שבה המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר, כלומר המקבל. וזה לשון בית המשפט בעניין זה⁵:

לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה... יחד עם זאת, יש להדגיש, כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה.

עיון בפסיקת בית המשפט מלמד שעצמתה של "החזקה ההפוכה" בנתינה בין קרובי משפחה משתנה על פי נסיבות העניין. רוצה לומר: ככל שיש קשר קרוב יותר ומחויבות רבה יותר בין הנותן למקבל וככל שהנתינה היא בסכום הסביר ליכולתו הכלכלית של הנותן – אזי תתעצם החזקה ויגדל הנטל המוטל על המבקש לסתור אותה. בהתאם להלכה הנזכרת, נפסק למשל שלעתים גם נתינה של סב לנכדו תיחשב לנתינה המהפכת את החזקה אם הסב הנותן מעמיד את עצמו במצב של הורה⁶.
מטבעם של דברים, נגזרת הלכה בדין העברי מתוך לימוד ממקרים השנויים במשנה ובתלמוד אלא שבסוגיה הנידונה לא מצאנו דין הזהה לנסיבותיה באופן מוחלט, ומכאן ניסיונם של הראשונים והפוסקים להקיש וללמוד הלכה ממקרים שיש להם יסודות זהים לעניין דנן. דרך היסק ולימוד זו גוררת מעצם טבעה הבנות שונות וחילוקי דין רבים. ואכן, מצאנו בנידון דידן שר' יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה", אומר⁷:

מה שרוצה דמי מזונות מהיתומה שהחזיק על שולחנו, זהו מהלכות עמומות, והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות.

להלן נביא בקיצור מילין, בגדר כפית מן החבית וגרגיר מן ההר, את עיקרי הדעות שנאמרו בסוגיה זו⁸.

המשנה במסכת כתובות מביאה את דבריו של חנן בן אבישלום, שנמנה עם דייני הגזרות שבירושלים בתקופה שלפני חורבן בית שני, לעניין המפרנס את אשת חברו. וזה לשון המשנה⁹:

מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו, חנן אומר: איבד את מעותיו.

אישה נקלעה למצוקה כלכלית כאשר בעלה הלך לו למדינת הים ואין לה מי שיפרנס אותה. משמעותה של הלכת המשנה לפיה המפרנס אותה במקום הבעל איבד מעותיו היא לכאורה, שהוא התכוון לעשות בכך מעשה צדקה, ואף אם יחזור הבעל ממדינת הים או אם תתעשר האישה לא יוכל הנותן לתבוע את החזר כספו. לשון אחר, יש לראותו כמתנדב ולא כמלווה. וכך אכן למד הרי"ף מסוגיה זו בשעה שנשאל על עניינו של מי שגידל יתום בתוך ביתו ואחר כך תבע מן היתום שיחזיר לו את ההוצאות שהוציא עליו. הרי"ף דחה את תביעת הנותן מתוך היקש לדין המפרנס את אשת חברו, שהדין בו הוא שמה שנתן לה הוא בתורת מצווה והתנדבות. וזה לשונו¹⁰:

אין לראובן זה מן הדין שיטול מן היתום כלום, לפי שלא אמר לו: אוציא עליך בשעת ההלואה... לא נתן לו אלא לפי גמילות חסדים, כמו שנאמר: "מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו...".

בדומה לזה, פוסק אף הרשב"ץ בעניין מי שתובע דמי שכירות ממי שדר בחצרו על פי הזמנתו. אף כאן עולה השאלה אם התכוון בעל הנכס להזמינו לדור בדירתו בחינם, בתורת מתנה, או שמא התכוון לדרוש ממנו דמי שכירות ראויים. והרשב"ץ פוסק בעניין זה¹¹:

ראובן שדר בחצר שמעון, שלא השכירו לו בפירוש אלא אמר לו: דור בחצרי, סתם, שהוא פטור, שאפילו נכנס הוא מעצמו... בלא רשות... פטור... ששמעון לא חסר בשביל דירתו... שהוא היה דר בה... וכשפירש שמעון בים לצרכיו [כלומר, הפליג באוניה לצורך עסקיו] אמר לזה: דור בחצרי, בודאי פטור... ולא עוד אלא אפילו פירש בים ולא אמר לו: דור בחצרי, אלא מעצמו דר בה¹²... פטור, כל שכן כשהוא בעצמו אמר לו: דור בחצרי, דודאי פטור.

ומכאן שהזמנה לדור בביתו של אדם אינה שקולה כנגד חוזה שכירות אלא דינה כהזמנה לדור בחינם. ניתן אפוא ללמוד מדעת הרי"ף והרשב"ץ שמי שנותן דבר מה שווה כסף לחברו, כגון שמספק לו את מזונותיו או מקום מגורים, נתינתו היא בגדר מתנה, ואינה על מנת שיחזיר לו חברו את מה שנתן לו בתורת חוב.

לעומת גישה זו הרשב"א סבור שהנותן לחברו דבר מה בלי לפרש את כוונתו, יש לראות את הנתינה כהלוואה ולא כמתנה. לדעת הרשב"א, דינו של חנן במשנה, שהמפרנס את אשת חברו אינו זכאי להחזר הוצאותיו, לא נאמר אלא במי שהודיע בפירוש שהוא מתכוון לפרוע במקומו של הבעל את חובו כלפי אשתו¹³, אבל מי שזן אותה מכספו סתם זכאי להחזר הוצאותיו ממנה או מבעלה. וטעמו ונימוקו עמו¹⁴:

לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה.

הרשב"א מוכיח את דבריו מסוגיית היורד לשדה חברו ונטעה בלא רשותו, שבעל השדה חייב לשלם לו את הוצאותיו, ואין רואים אותו מתנדב גרידא¹⁵.

זו גם גישת ר' ישראל איסרלין, בעל שו"ת "תרומת הדשן", המתייחס לסוגיה בשתי תשובות בספרו.

בתשובה הראשונה¹⁶, הוא דן בעניין ראובן שפרנס את בתו וחתנו שנתיים יותר מן הזמן שהתחייב לדאוג למזונותיהם, ותבע מהם להחזיר את המזונות שסיפק להם בשנתיים הללו. החתן טוען שחמיו נתן לו את מה שנתן בתורת מתנה. בעל "תרומת הדשן" מצדיק את תביעת ראובן, תוך שהוא נסמך בין השאר על סוגיית התלמוד בעניין "הדר בחצר חברו שלא מדעתו"¹⁷, שם קובע התלמוד שאם הדר נהנה מן המגורים תוך גרימת הפסד לבעל הבית, הריהו חייב לשלם לו דמי שכירות. לדעת "תרומת הדשן", הוא הדין גם במי שדר בחצר חברו מדעתו, משום שאין להניח שבעל הבית מוחל על חסרונו. ואכן, הוא מוסיף, כך פסק מהרי"ח בשם רבנו אפרים: "האומר לחבירו אכול עמי, ואכל - חייב לשלם". מכאן שסתם אדם אינו עושה טובה חינם. לאור זאת, הוא פוסק שהאב יכול לתבוע מחתנו את המזונות שנתן לו בשנתיים הללו, אך אינו יכול לתבוע ממנו את מזונות בתו, כדין כל המפרנס את אשת חברו, שלדעת חנן, כפי שראינו כבר לעיל, מפסיד את מעותיו. אף על פי כן, בעל "תרומת הדשן" אומר שאם החותן הוא איש עשיר וההיגיון אומר שהוסיף לזון את בתו וחתנו חינם, ולולא המריבה שפרצה כעת ביניהם לא היה תובעו – החותן אינו זכאי לקבל את מה שנתן לו.

בתשובתו השנייה¹⁸, בעל "תרומת הדשן" דן בעניין מגדל יתום בתוך ביתו, ואומר שגם מעשה זה אינו בגדר מתנה ושהנותן מצפה לקבל תמורת מעשיו.

בעקבות הרשב"א פוסק הרמ"א¹⁹:

כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה - לא יוכל (חבירו) לומר: בחנם עשית עמדי, הואיל ולא צויתיך. אלא צריך ליתן לו שכרו.

ובעקבות "תרומת הדשן" הרמ"א פוסק²⁰:

האומר לחבירו: אכול עמי - צריך לשלם לו. ולא אמרינן: מתנה קא יהיב ליה [=אין אומרים: מתנה נתן לו]. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות - צריך החתן לשלם לו מזונותיו אבל לא מזונות אשתו.

אם כן, הרמ"א פסק להלכה כגישת הרשב"א ובעל "תרומת הדשן", ולפיה סתם נתינה דינה כהלוואה, לא כמתנה, והמבקש לטעון היפוכו של דבר מוטל עליו נטל הראיה²¹.

ניתן לומר אפוא שהגישה השלטת במשפט העברי זהה לשיטה הנוהגת בדין הישראלי, ולפיה קיימת חזקה שהנותן דבר לחברו, נותנו לו כהלוואה ולא כמתנה.
לכאורה, כבר אמרנו לעיל שגם נתינה במסגרת המשפחתית נחשבת כהלוואה ולא כמתנה. כך למדנו מפסקם של בעל "תרומת הדשן" והרמ"א לעניין אדם שזן את חתנו גם אחר תקופת המזונות שקצב לו עובר לנישואין, והרי במשפט העברי הקרבה בין האב לחתנו נחשבת קרובה כקרבת אדם לבנו²².

ואולם ר' יצחק בן שאלתיאל בונפוש (תלמידו וחתנו של הריב"ש) דן באב שטיפל בבתו החולה והוציא עליה הוצאות, ומשמת האב תבעו יורשיו מן החתן החזר הוצאות. החתן טוען שהאב נתכוון לזון אותה בתורת מתנה. דעת המשיב היא, שבמערכת יחסים מעין זו בין אב ובתו הנשואה, אף הרשב"א יודה, שמדובר במתנה, משום שדרכו של עולם שהאב דואג לילדיו אף לאחר נישואיהם. וזה לשונו²³:

נמצינו למדין דכל דאיכא למימר דבתורת מתנה פרנס, אבד מעותיו. והכא, גבי אב לבתו, מוכח מלתא דלמתנה נתכוון, שהרי מעשים בכל יום שהאב מביא בתו לביתו וזן אותה ומלבישה באהבתו אותה, והכל לשם מתנה.

בדרך זו הולך גם בעל "ערוך השולחן", האומר²⁴:

בין אבות ובנים הרבה יש שמפרנסים בתורת מתנה וגם נותנים מתנות... כשמחזיקם על שלחנו, מי בקש זאת מידו, אם לא כוון לשם מתנה.

ההבחנה הנזכרת בדברי הפוסקים בין נתינה לזרים לבין נתינה לבני משפחה יש לה לכאורה ראיה אף מן התלמוד עצמו, כגון במסכת בבא מציעא²⁵, שמובאים בה דברי האמורא שמואל האומר שהמקדש את אחותו במעות - מעותיו מתנה. נימוקו של דין זה הוא: כיוון שחזקה היא שהאדם יודע שאינו יכול לקדש את אחותו, לפיכך בשעה שנתן בידיה מעות, ודאי נתכוון לתתם לה במתנה. אם כן, אנו למדים כי בניגוד לכלל הראשוני, שממון ניתן בתורת הלוואה, הרי שבין אח לאחותו מניחים שהממון ניתן במתנה. הרמב"ם ושולחן ערוך פוסקים להלכה כשמואל, והש"ך תולה את הדין הנזכר בהבדל שבין נתינה לזר לבין נתינה לקרוב. וזה לשונו²⁶:

דמחלקים בין אינש נוכרא' [=זר] לאחותו, וכמ"ש הרא"ש פ"ק במציעא וז"ל: מהא דפסק רבא דמעות יש לו, אין לדקדק דהלכ' כרב במקדש אחותו, דדילמא שאני בין אחותו לנוכרא'.

אמור מעתה. אף בדין העברי יש ידיים לגישה שיש לחלק בין נתינה לזר לבין נתינה לקרובים. יתרה מזו. במשפט העברי, כבדין הישראלי, יש מקום גם לבחון את עצמת החזקה על פי נסיבות העניין. כך, למשל, אומר בעל "תרומת הדשן" שיש לבחון את מצבו הכלכלי של הנותן ואת מנהג המקום. וזה לשונו²⁷:

אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים, ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקיצבה שמקבלים עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו, לא היה תובע ממנו כלום, ואם כן אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולד המריבה בניהם - כהאי גוונא בוודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיוון שמחל פעם אחת, שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אם לאו בדרך זו - חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום המזונות שנתן לו לפי ברכת הבית.

וכעין זה מצאנו כי ה"חזקה ההפוכה" מתחזקת ככל שהמתת צנוע יותר. כך, למשל, במסכת בבא בתרא²⁸, התלמוד קובע שאם השביחו האחים הגדולים את נכסי העיזבון בהשקעה מועטת, השבח מתחלק בשווה עם האחים הקטנים (ובלשון התלמוד: "השבח לאמצע"), ולא התכוונו הגדולים לדרוש שכר עמלה. לעומת זאת, אם השקיעו האחים הגדולים הרבה בהשבחת נכסי העיזבון, ההנחה היא שלא התכוונו להשביח אלא את חלקם שלהם. וזה לשון "נימוקי יוסף" בסוגיה זו²⁹:

ממאי דעבדא ארעא אגרו פועלים והשביחו [=ממה שעשתה הקרקע שכרו פועלים והשביחו], שלא הוציאו משלהם כלום, אלא שטרחו לשכור פועלים. וטורח כזה אמרינן דמחלי אהדדי [=אומרים שמחלו ביניהם]. אבל אם משלהם הוציאו והשביחו או בגופם טרחו לעבוד ולזרוע - הטורח לעצמן, דטורח כזה לא מחיל איניש [=שטורח כזה אין אדם מוחל].

סוף דבר דומה שההכרעה אם נתינה סתם דינה כמתנה או כהלוואה תלויה באומד דעתו של הנותן הנגזרת ממכלול נסיבות העניין, ומשום כך קבע הנודע ביהודה שהיא מן "ההלכות העמומות".
אסיים במעשה שבא לפניי³⁰. אדם תבע את אחייניתו בטענה שקיבלה מאמו, סבתה המנוחה, 100,000$ כהלוואה על מנת להחזירה. מאידך, טענה אחייניתו שהכסף ניתן לה על ידי סבתה האוהבת במתנה מתוך הוקרה על שטיפלה בה במסירות. התובע טען כהוכחה לגרסתו שאחייניתו נהגה לשלם לסבתה מדי חודש סכום מסוים אחר שקיבלה ממנה את הסכום הנזכר. מכאן לדבריו ראיה שאכן מדובר בהלוואה שאף שולמה עליה ריבית חודשית. מאידך, טענה אחייניתו שהסכום שנהגה לתת לסבתה מדי חודש ניתן כסעד חודשי לסבתה אחר שסוכם ביניהן שהקרן שתיוותר לאחר מות הסבתא יהיה מתנה לנכדתה שלא על מנת להחזירה.
בסופו של דבר, לא נדרשתי להכריע בסוגיה זו, כיוון שעלה בידי להביא את שני הצדדים להתפשר: האחיינית תשיב לדודהּ רק כמחצית מן הסכום שתבע ממנה. בכך עלה בידינו לקיים את דבריו של "בעל הטורים" שאמר על פתיחתה של פרשתנו, שראשי התיבות של מילת המשפטים בפתיח של פרשתנו, "ואלה המשפטים", הם: הדיין מוטב שיעשה פשרה טרם יעשה משפט³¹.

הערות:

* השופט צבי ויצמן, בית משפט לענייני משפחה, כפר סבא.
1. כך למדו חז"ל מן הפסוק: "כי פָתֹחַ תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח).
2. ואכן אומר רש"י על אתר בשם חז"ל: "כל אם ואם שבתורה - רשות, חוץ משלושה, וזה אחד מהן".
3. בספרו גור אריה על פירוש רש"י לתורה, סוף פרשת יתרו (שמות כ, כב).
4. ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פד"י ח 262, בעמ' 265. וראה גם ע"א 4396/90 חנה רוזנמן ואח' נ' ד"ר ג'ורג' קריגר ואח', פ"ד מו(3) 254; ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג, דינים עליון מ 915; תמ"ש 79133/97 יעקב מסלם ואח' נ' מאיר יעקב ואח', פורסם באתר פקסדין ; תמ"ש (ת"א) 37420/01 י.א ואח' נ' ב.ש, פורסם במאגר נבו.
5. ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת ואח', פ"ד מח(1) 801. וראה גם ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278.
6. ע"א 34/88 וייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278. וראה גם פסק דינה של חברתי, כבוד השופטת שפרה גליק, בתמ"ש (חדרה) 3540/05 ר.א. נ' ר.פ., תק-מש 2007(2) 147.
7. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, חושן משפט, סוף סימן לד.
8. המבקש להרחיב דעת בסוגיה זו, יעיין בסדרת מאמריו של א' ורהפטיג, "היש חיוב לשלם עבור טובה שעשה לו חברו?", תחומין י (תשמ"ט), עמ' 216; "'עשיית עושר ולא במשפט' במשפט העברי (נהנה על חשבון אחר)", שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 187; "יורד לשדה חבירו שלא ברשות", שנתון המשפט העברי יג (תשמ"ז), עמ' 65. וראה גם י' אריאל, "כספים שניתנו לקרוב משפחה - מתנה או הלוואה?", תחומין כז (תשס"ז), עמ' 349.
9. כתובות קז ע"ב.
10. תשובות הרי"ף, הוצאת לייטר, סימן קטז (הובא בספר התרומות, חלק ב, שער סה, ב).
11. תשב"ץ, חלק א, סימן קעד.
12. זאת בהתאם לכלל התלמוד בעניין הדר בחצר חברו שלא מדעתו, "זה נהנה וזה לא חסר – פטור" (בבא קמא כא ע"א).
13. על הנימוקים המשפטיים מדוע הפורע חובו של זולתו אינו זכאי להחזר הוצאותיו, ראה י' בלס, עשיית עושר ולא במשפט, בסדרת חוק לישראל בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 97 ואילך.
14. חידושי הרשב"א, נדרים לג ע"ב, הובא גם בר"ן שם. וראה גם שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן פב; חלק ד, סימן סח; חלק ה, סימן פ. וראה דברי הר"ן בכתובות סג ע"א בדפי הרי"ף.
15. בבא מציעא קא ע"א.
16. שו"ת תרומת הדשן, סימן שיז.
17. בבא קמא כ ע"א.
18. שו"ת תרומת השן, סימן שמח.
19. חושן משפט, סימן רסד, סעיף ד.
20. רמ"א, חושן משפט, סימן רמו, סעיף יז; אבן העזר, סימן ע, סעיף ח.
21. הרמ"א פוסק באופן מפתיע בסוגיית הדר אצל חברו דווקא כגישת התשב"ץ, לכאורה בניגוד לגישת הרשב"א. וזה לשונו: "האומר לחבירו: דור בחצרי - אין צריך ליתן לו שכר" (חושן משפט, סימן שסג, סעיף ב). רבים מאחרוני הפוסקים ניסו ליישב את הסתירה בפסיקת הרמ"א. יש שראו סתירה של ממש בין שתי ההלכות הנזכרות, אך יש מי שטענו שאין מדובר בסתירה, משום שהתשב"ץ עוסק אך ורק במקרה של "זה נהנה וזה לא חסר", מה שאינו כן בנתינה של ממש, שיש בה חסרון לנותן. לדרכים אחדות שהוצעו ליישוב הסתירה בהלכות הרמ"א, ראה א' ורהפטיג, "היש חיוב לשלם עבור טובה שעשה לו חברו?", תחומין י (תשמ"ט), עמ' 216, בעמ' 222-221.
22. כך הם הדברים לעניין כיבוד אב ואם (ראה: טור ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף כד; טורי זהב, ס"ק יט). וכן למדנו גם מדויד, שאמר לשאול המלך חותנו: "אבי ראה גם ראה". מכאן שקרבת החתן לחותנו שווה לקרבת הבן לאביו.
23. מודפס בשו"ת הריב"ש החדשות, סימן יט.
24. ערוך השולחן, חושן משפט, סוף סימן רמו.
25. בבא מציעא טו ע"ב.
26. ש"ך, חושן משפט, סימן קמו, ס"ק יז.
27. תרומת הדשן, סוף סימן שיז.
28. בבא בתרא קמג ע"ב.
29. נימוקי יוסף, כתובות סז ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה ששבחו נכסים מחמת נכסים.
30. תמ"ש 4910/07 פלוני נ' פלונית (לא פורסם).
31. בכגון דא, ראה דבריו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב בתיק 1735/תשי"ד: "ובלאו הכי נכון להנהיג בזמן הזה להטיל פשרה על בעלי הדין בעל כורחם, כדי למנוע משבועה, מאחר שהדור פרוץ ביותר. ואע"פ שמשום זה אין לפסול סתם אדם לשבועה, מכל מקום חשוב כהאי גוונא מקום שאין הדבר יכול להתברר, שיש כח לדיין לעשות פשרה בעל כורחם של בעלי דין". וראה י' אריאל (לעיל, הערה 8), עמ' 355.

---

---