מוקדש ברגשי כבוד ויקר לדודי מורי ורבי,
הדיין הרב שלמה דיכובסקי שליט"א,
עם פרישתו לגמלאות מכהונתו כדיין וכאב בית הדין הרבני הגדול

הצטיינות ב"מידת האמת" היא אחת התכונות ההכרחיות והחשובות ביותר לכל יושב על מדין, שהרי אמרו חז"ל שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית¹. אשר על כן, אך טבעי הוא שאחת מתכונות היסוד שדורש המקרא מן השופטים היא שיהיו "אנשי אמת"². ממידת האמת נגזר גם אחד מעקרונות היסוד במשפט העברי ובמערכת המשפט הישראלית³, שאין די שייעשה הצדק, אלא חובה שגם ייראה. פועל יוצא מעקרון זה הוא החובה המוטלת על השופט לפסול את עצמו מלדון כל אימת ש"קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"⁴. והנה בעילת פסלות עקב יחסי בא כוחו של אחד מן הצדדים עם השופט או הדיין היושב לדין, כגון יחסי קרבה משפחתית או חברות או להבדיל יחסי איבה ומשטמה, מתעוררת השאלה מי נדחה מפני מי: האם השופט או הדיין צריך לפסול את עוה"ד מלייצג את בעל הדין? או שמא השופט או הדיין צריך לפסול את עצמו מלדון בעניין. להלן נדון בשאלות הללו⁵.

אחת מעילות הפסלות במשפט העברי היא יחסי קרבה או משטמה בין הדיין לבין בעל הדין. וזה לשון רבי יוסף קארו בשולחן ערוך⁶:

אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו, אעפ"י שאינו שושבין ולא רעו אשר כנפשו, ולא למי ששונאו, אעפ"י שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שווים בעיני הדיינים ובליבם. ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך דיין צדיק כמוהו.

הנימוק לאיסור המוטל על הדיין לדון בעל דין שהוא אוהבו או שונאו מובא בתלמוד בשם רב פפא: אסור לדיין לדון את דינו של מי שהוא אוהבו או מי שהוא שונאו, מפני החשש שלא ימצא חובה לאוהבו וזכות לשונאו⁷. יחד עם זאת, כל זמן שלא התקיימה עילת פסלות בדיין, הוא אינו בן חורין להיפטר מן הדין והוא חייב לישב בדין גם אם אחד מבעלי הדין הוא בעל מריבה⁸.

מהי הנפקות ההלכתית של התקיימות יחסי פסלות בין עורך דין⁹ (להלן: מורשה) לדיין? עניין זה נידון בין היתר על ידי מהר"י ווייל, ר' יעקב וייל (מחכמי גרמניה במאה הט"ו), שנשאל¹⁰ בדבר ראובן, התובע, ושמעון, הנתבע, שהחליטו להעביר את הדיון בעניינם לבית הדין בטבריה בשיטת "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד" (זבל"א), שכל אחד בחר לעצמו דיין¹¹, ושמעון בחר לו מורשה שאביו החורג היה אב בית הדין. ראובן התנגד לדבר משום שהמורשה מצוי תדיר בביתו של אב בית הדין. עוד טען שהתנה שמעון עם המורשה שאם ינצח בדין, ירבה את שכרו.

בתשובתו אומר מהר"י וייל שמאחר שיש למורשה אינטרס כלכלי בתוצאות המשפט די בכך לפסול את קרוב משפחתו מלישב בדין. לעומת זאת, אם שכרו של המורשה היה קצוב מראש לא הייתה עילה לפסול את קרובו מלישב בדין. אשר לחשש שהמורשה מצוי תדיר בביתו של אב בית הדין והוא עלול לנצל זאת כדי לחזק בפניו את טיעוניו בתיק שלא בנוכחות הצד שכנגד, לדעת מהר"י וייל אין מקום לחשד זה. כשם שהמורשה עצמו כשר להעיד במקום שאין לו רווח מעדותו ואין לחשוש שישקר, כך אין לחשוש שמא יטעים דבריו לאב בית הדין, משום שאין אדם חוטא אם אין לו תועלת מן החטא.

כאמור, אם יש למורשה אינטרס כלכלי בתוצאות המשפט, אסור שקרובו יישב בדין. הרמ"א¹² נדרש לשאלה מי נדחה בפני מי – הדיין או המורשה, ותשובתו נגזרת מהשאלה מי מונה תחילה:
אם מדובר בדיין קבוע או שהדיינים נבררו תחילה על ידי הצדדים (בדרך של זבל"א), שוב אין אחד הצדדים יכול לבחור מורשה שיש לו קרבה לאחד הדיינים. כך לדוגמה התובע לא יוכל לבחור לו מורשה שיגרום לפסילתו של הדיין שבחר לו הנתבע אלא המורשה שלו יידחה מפני הדיין שבחר לו הנתבע.
לעומת זאת, אם הצדדים בחרו את מורשיהם לפני שבחרו את הדיינים שיפסקו בעניינם, יידחה הדיין אם יתברר שהוא קרוב לאחד המורשים.

מקרה חריג הובא לפני בעל "שו"ת רב פעלים", מהרי"ח, ר' יוסף חיים בן אליהו אל-חכם (מחכמי בגדד במאה הי"ט), שנשאל¹³ בדבר שני מורשים שבאו לדין בפני שלושת הדיינים הקבועים של העיר. לאחר שנכתב פסק הדין והודע לבעלי הדין, עמד אחד מן המורשים וביזה בדברים את אחד הדיינים. אז קם הדיין והכה את המורשה וסטר לו שתי סטירות על לחיו. לאחר מכן התעוררה שאלה נוספת באותו התיק, והדיינים היו צריכים לשוב ולהכריע בדבר. המורשה שהוכה טען שכיוון שהכהו הדיין, יש שנאה ביניהם, ושונא פסול לדין, ולכן הוא מבקש לפסול את הדיין מלישב בדינו. מאידך טען המורשה השני שהמקרה הזה אינו בכלל "דין שונא" ושלא ייתכן שיצא החוטא נשכר, כיוון שפסילת הדיין והחלפתו בדיין אחר תיטיב עם בעל הדין שמורשהו מבקש לפסול את הדיין.

בעל "שו"ת רב פעלים" השיב שאין מקום להיעתר לבקשת הפסילה הן משום שיש עמו עוד שני דיינים שהמורשה לא חרפם והן משום שלא התקיים "דין שונא": "המורשה הוא שחירף את הדיין ואחר-כך הכהו ולא חשדינן [=ואיננו חושדים] לדיין שיפסיד ממונו של בעל-דין בשביל שנאתו עם המורשה, ועל כן אין שומעין לטענה זו"¹⁴.


שאלה אחרת בעניין פסילת מורשה היא: מתי יכול דיין להפסיק ייצוג של מורשה בפניו?¹⁵ הדבר מתעורר בדרך כלל בשני מצבים: כשהמורשה מתרשל במילוי תפקידו או כשהוא נוקט תחבולות כדי להניע את הדיין או השופט לפסול את עצמו מלדון בעניין, משום שהוא מעריך שכך ייטב ללקוחו. הרמב"ם מתייחס בתשובותיו לעניין מורשה המתרשל במילוי תפקידו ואומר: "כבר נהגנו אנחנו וקדמונינו, בראותינו שהמורשה מתרשל בטענות הדין לסלק המורשה ולצוות להביא התובע עם בעל-דינו ויצא דין לאמיתו", אך בגרסה אחרת של תשובותיו כתוב: "שהמורשה מכוון להקניט ולקנטר"¹⁶. כיום יש לבתי הדין הרבניים סמכות להפסיק הופעת מורשה גם מכוח תקנה נ"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, הקובעת:

בית-הדין יכול להפסיק את הופעתו של כל מורשה במשפט, אם הוא רואה שהמורשה מפריע להוציא דין אמת לאמיתו או שאינו מציית להוראת בית-הדין או שאינו מתייחס לבית-הדין בכבוד הראוי.

על אף האמור לעיל, שיש לבית הדין סמכות הלכתית וחוקית למנוע מעורך דין שאינו מתנהג כשורה לייצג בפניו בעל דין, רק במקרים חריגים ונדירים יפטור בית הדין את עצמו מלישב בדין במקום לפסול את עורך הדין שעילת הפסלות נולדה עקב התנהגותו, אם פסילת עורך הדין עלולה לגרום נזק משמעותי לבעל הדין שמינהו ולפגיעה בצדק ובמראית פני הצדק. כך, בפסיקה אמיצה, פסל עצמו הדיין הרב דיכובסקי, חבר בית הדין הרבני הגדול, מלהמשיך לישב בדין, לאחר שגיבש דעה שלילית ביותר כלפי טוענת רבנית שייצגה בפניו את לקוחתה. וזה לשון החלטתו¹⁷:

לאחר ששקלתי את נסיבות הענין, נראה לי שלא יהא זה נכון וצודק שאמשיך לשבת ולדון בתיק זה, כל עוד האשה מיוצגת על-ידי הטוענת הרבנית... מאחר שבמסגרת ההתייעצות הפנימית של דייני ההרכב יעלה גם ה'בליץ' התקשורתי שערכה עלינו באת-כוח האשה. עד לסיום ההליכים בתיק זה עוד נכונה דרך לא פשוטה. לא יהא זה הוגן כלפי האשה שאשב בדינה, כאשר גיבשתי דעה כה שלילית כלפי הייצוג אותו היא מקבלת...
שקלתי בדעתי, אם אין זה מן הראוי שאציע לחבריי שנורה על הפסקת הייצוג של האשה ע"י הטוענת הרבנית... וזאת בהתאם לסמכותנו עפ"י תקנה נ"א... ברם, עפ"י התרשמותי מעומק הקשר שבין האשה לבין מייצגותיה, הנני חושש שהיא לא תוכל להבין, להתמודד ולהכיל בקרבה החלטה כאמור.
הנני חושש גם שהחלטה כאמור תשמש את הטוענת הרבנית ואת ארגון "יד לאשה" ככלי ניגוח נוסף במאבקן נגד בתי-הדין, כאילו "התנכלות" כלפיהן יש כאן בגין מאבקן "הצודק" לטובת הנשים.
בנסיבות, עלולה להיות במתן החלטה על הפסקת הייצוג פגיעה במראית פני הצדק. מאחר ועל כל פנים, איני יכול ואיני רואה עצמי רשאי לשבת בדינה של האשה כל עוד היא מיוצגת ע"י הטוענת הרבנית... איני רואה מנוס מהחלפתי ע"י דיין אחר.

בשנת 2004 הוסף לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, סעיף 53ב, שעניינו "סייג לייצוג בשל עילת פסלות של שופט", הקובע לאמור¹⁸:

(א) התבקש עורך-דין לקבל על עצמו לייצג צד בהליך בבית-משפט, ויש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדון באותו הליך לא ישב בדין בשל התקיימות עילה מעילות הפסלות המפורטות להלן, לא יקבל על עצמו את הייצוג אלא אם כן ההליך הוא הליך קשור להליך קודם שבו ייצג עורך הדין את אותו צד או שבית-המשפט התיר את הייצוג לפי בקשה שהגיש עורך-הדין:

1. השופט שנקבע לדון בהליך הוא בן משפחה של עורך-הדין או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
2. לשופט הדן בהליך או לבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בעורך הדין.

אין ספק שהוראת סעיף 53ב פוגעת במידת מה בחופש העיסוק של עורך הדין, אך לדעת השופט י' מרזל¹⁹, היה הכרח בקביעת הוראה זו, שכן משעה שנקבעו עילות לחובת פסילת השופט, בסעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט²⁰, נוצר הכרח ליצור מנגנון למניעת מניפולציות שמטרתן לפסול שופט הדן בהליך מסוים.

כדי לא לפגוע בחופש העיסוק של עורך הדין יתר על המידה, ומתוך מטרה להימנע מפגיעה קשה בבעל הדין, המחוקק ראה צורך לאזן ולרכך את איסור נטילת הייצוג, בשעה שקבע שעורך הדין רשאי להגיש בקשה להיתר ייצוג אם נוצרה עילת פסלות, ונקבע שאם ההליך הוא המשך של הליך קודם שבו ייצג עורך הדין את בעל הדין הנוכחי, מותר לו להמשיך לייצגו גם מבלי לבקש היתר לייצגו.
וראוי להדגיש שבית המשפט ייעתר לבקשה למתן היתר ייצוג רק אם ימצא ש"הנזק שייגרם לצד להליך אם לא יתיר את הייצוג עולה על הנזק שייגרם לצד להליך או לאינטרס הציבורי בשל הפסקת הדיון או החלפת השופט". במקרה זה לא יישב בדין השופט שנוצרה כלפיו עילת הפסלות, כאמור בסעיף 77א(ב1) לחוק בתי-המשפט.

בניגוד לתקנה נ"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, המאפשרת לדייני בית הדין הרבני להפסיק את ייצוגו של בעל דין על ידי עורך דין או טוען רבני מסוים כשעילת הפסלות מקורה בבא כוחו של בעל הדין, לא מצינו הוראה דומה ביחס לבתי המשפט. כב' הנשיא (בדימוס) ברק הביע בהזדמנויות אחדות את דעתו שניתן לעתים למנוע את המשך הייצוג באמצעות שחרור עורך הדין מן הייצוג, אך הוא השאיר את הדבר בצריך עיון²¹.

שאלת פסילת עורך דין עדיין לא הוכרעה במשפט הישראלי²², אך היא זכתה בשנה האחרונה לעדנה מחודשת בעקבות החלטה תקדימית של השופטת ד"ר ד' פלפל, שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפסול עורך דין מלהמשיך לייצג בעל דין בפניה, במקום להיעתר לבקשת הפסילה שהוגשה נגדה. ואלה נימוקיה בהחלטתה הנוקבת²³:

טיעוניו של ב"כ התובעים אינם מצביעים על עילת פסלות, אלא על עילת זילות... איני סבורה שבית-המשפט אמור להיות במה לעורכי-הדין שלשונם אינה נקיה, משנתם מנוגדת לחוק ולפסיקה, וטיעוניהם שואפים לפרובוקציה כדי להחליף שופט שהחליט החלטות קודמות לרעתם. בית-המשפט המחוזי אינו אוניברסיטה פתוחה, ואין זה חלק מתפקידו ללמד משפטים או הליכות ונימוסים... אמורים לבוא לפתחו ולהיכנס בין דלתותיו עו"ד בשלים, המכירים את עובדות התיק, מכירים את ההלכות המשפטיות, מדברים בלשון נקיה עם חבריהם (או לפחות הקולגות שלהם) ועם ביהמ"ש...
לכן מסקנתי הסופית היא שכפי שלבעל-דין (ובד"כ לו ולא לעוה"ד) יש זכות לפסול שופט כדי שצדק ייעשה, כך נראה לי שלביהמ"ש, יש סמכות להחליט שדלתותיו יהיו סגורות בפני עו"ד כזה, ובעל-הדין יוכל להתדיין במידה ויחליף את בא-כוחו.

לאור האמור החליטה כב' השופטת פלפל לפסול את ב"כ התובעים מלהמשיך לייצגם וכן חייבה את התובעים בשכר טרחת עורך הדין של הנתבעים על בזבוז זמן הדיון - בסכום תקדימי וגבוה מאוד בסך של 18,000 ₪ + מע"מ!.

על החלטת השופטת פלפל שלא לפסול את עצמה מלדון בתיק, הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אך הוא נדחה על ידי הנשיאה ד' בייניש בנימוק: "אין ההתבטאויות של בית-המשפט חריפות במידה המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"²⁴. יחד עם זאת, הגיעה הנשיאה בייניש למסקנה שחרף הליקויים בהתנהגותו והתבטאויותיו של ב"כ המערער, ההחלטה לפסלו מעוררת קושי, משום שיסוד עילת הפסילה אינה יחסי עורך הדין והשופט אלא עילת פסילה שנתקיימה לדעת ב"כ המערער בגין החלטות דיוניות של השופטת בהליך הנדון. לכן החליטה: "התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי ויש להניח כי ביהמ"ש ישקול מחדש את החלטתו בכל הנוגע לפסילת בא-כוח המערערים מלהופיע בפניו"²⁵.
בכל הכבוד הראוי, נראה לעניות דעתי שבנסיבות העניין לא הייתה תועלת רבה בהחזרת התיק לידי השופטת פלפל כדי שתשוב ותבחן את החלטתה בעניין פסלות עורך הדין, ואכן כשהוחזר התיק לידי השופטת פלפל, היא נמנעה מלשנות את החלטתה בדבר פסלות עורך הדין²⁶.

זאת ועוד. יש יסוד להניח שגם אם הייתה השופטת פלפל חוזרת בה מהחלטתה לפסול את עורך הדין, הדיון בפניה לא היה מתנהל על מי מנוחות ובצורה עניינית אחר שמתחה ביקורת קשה על עורך הדין. לכן, גם אם בסופו של דבר ייעשה משפט צדק, אין ספק שתהיה פגיעה קשה במראית פני הצדק.

אשר על כן, נראה לעניות דעתי שבנסיבות החריגות של המקרה, מוטב היה אילו הנשיאה בייניש הייתה מאמצת את העיקרון המופיע בתקנה נ"א לתקנות הדיון של בתי הדין, והייתה פוסלת את עורך-הדין מלהמשיך לייצג שעה שבית-משפט קמא קבע שהוא התרשל במילוי תפקידו.

בית המשפט העליון עדיין לא קבע מסמרות בשאלה מתי יש לפסול עורך דין מלהמשיך לייצג בעל דין בבתי המשפט, אך לאור ההתפתחויות האחרונות, נראה שלא יחלוף זמן רב עד שיקבע המחוקק בחוק בתי-המשפט או בהוראת חוק אחרת דומה לתקנה נ"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, שתקנה לשופט היושב בדין סמכות חוקית, מפורשת וברורה, בנסיבות מתאימות, לפסול עורך דין מלייצג בפניו בעל דין. אך מכל מקום, ראוי שהשימוש בסעיף חוק עתידי זה ייעשה במשורה כדי שלא תהא פגיעה בלתי מידתית בזכות לחופש העיסוק של עורך הדין, המעוגנת בהוראת סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק, ושגם לא תהא פגיעה בלתי סבירה בזכותו של בעל-דין לבחור לו עורך דין כפי הישר בעיניו.

הערות:

* עו"ד אלעד סטופל, בוגר ישיבת כרם ביבנה, משרד הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', תל-אביב.
1. שבת י ע"א.
2. שמות יח, כא.
3. לעניין חשיבות מידת האמת במשפט, ראה סעיף 7(א) לכללי אתיקה לשופטים, התשס"ז-2007: "אלה יאפיינו שופט בתכונותיו ובאורחותיו: יושר לב, טוהר מידות ומסירות לתפקיד". נוסח זהה מופיע בהוראת סעיף 7(א) לכללי אתיקה לדיינים, התשס"ח-2008.
4. סעיף 77א(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן- "חוק בתי-המשפט"). בסעיף 77א(א1) לחוק נקבעו עוד כמה תנאים (עניין כספי או אישי של השופט, קרבה משפחתית או ממשית בין השופט לאחד מן הצדדים בתיק או לבא כוחו, מעורבות קודמת בעניין) שבהתקיים אחד מהם אסור לשופט לישב בדין. וראוי להעיר שבעשרות מפסקי הדין שניתנו בערעורים על החלטה בבקשה לפסילת שופט, קבע בית המשפט העליון ש"חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" צריך להיות מבוסס על נסיבות אובייקטיביות, דהיינו אפשרות מסתברת מאוד שנבצר מהשופט לשפוט את הדין באובייקטיביות הדרושה, באופן שדעתו של השופט התגבשה סופית וההליך נראה כ"משחק מכור". לעניין זה, ראה למשל פסק הדין של הנשיא (בדימוס) ברק בע"א 5422/03 ג.ד. אב-גל חברה בע"מ נ' בנק דיסקונט (פדאו"ר, עדיין לא פורסם) ולספרו של השופט י' מרזל, דיני פסלות שופט (2006) (להלן: "דיני פסלות שופט"). לעניין פסלות שופט במשפט העברי, ראה: ר' שלו-גרטל "על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט", פרשת השבוע, שופטים, תשס"א, גיליון מס' 40. ועיין א' הכהן, "כללי אתיקה לדיינים ושופטים – בין הלכות להליכות", פרשת השבוע, דברים, תשס"ו, גיליון מס' 258, ליד ציון הערה 16 ובהערה 16.
5. בניתוח עמדת המשפט העברי בסוגיה זו, הסתייעתי רבות בפסק דין יסודי וחדשני של הדיין הרב ש' דיכובסקי בתיק מס' 1-13-002793529 גרייף נ' גרייף (פסק הדין ניתן ביום 4.4.05 ופורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים).
6. חושן משפט, סימן ז, סעיף ו.
7. כתובות קה ע"ב.
8. ראה: טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן יב, סעיף א; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה א. וראה מ' ויגודה, "עשיית משפט וסיכוניה", פרשת השבוע, דברים, תשס"ח, גיליון מס' 323.
9. במשפט העברי, זכותו של בעל דין להיות מיוצג על ידי עורך דין אינה מובנת מאליה, ולצורך כך נתקנה תקנה מיוחדת – תקנת "אורכתא" [=הרשאה]. להרחבה בעניין זה ראה אנציקלופדיה תלמודית: כרך ד, עמ' קד, ערך בעל דין; כרך יא, עמ' מז-מט, ערך הרשאה. וראה גם: נ' רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב, עמ' 353-308; א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 69-65 (מכאן ואילך: "סדר הדין").
10. שו"ת מהר"י וייל, סימן קיט.
11. וראוי לתת את הדעת שבתקופה שנידונה בה שאלה זו לא היו בתי דין קבועים בישראל, ולכן מחלוקות וסכסוכים היו נידונים לפי הכלל: "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד" (זבל"א וזבל"א).
12. שו"ת הרמ"א, סימן קד.
13. שו"ת רב פעלים, חלק ב, חושן משפט, סימן א.
14. וראה פסק הדין של בית הדין לממונות שליד המועצה הדתית בירושלים (התפרסם בספר פסקי-דין ירושלים – דיני ממונות, חלק א, עמ' כג), במסגרתו קבעו דייני בית הדין שראוי "לסלק מעל פני הדיינים" מורשה שהיה נוהג לפנות לערכאות כדי לבטל פסקי דין שניתנו בבית הדין ואינם נראים לו.
15. להרחבה בעניין זה ראה סדר הדין (לעיל, הערה 9), עמ' 74-72.
16. שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן תיא, ובגרסת המהדיר שם. לעניין זה ראה גם סדר הדין (לעיל, הערה 9), עמ' 72, הערה 194.
17. תיק מס' 1-21-7178 פלונית נ' פלוני (ההחלטה ניתנה ביום 6.6.05, ופורסמה באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים).
18. לפי האמור בסעיף 53ב(ב) הוא חל גם בבתי דין אחרים דוגמת בית הדין לעבודה ובית הדין הרבני.
19. דיני פסלות שופט (לעיל, הערה 4), עמ' 258.
20. ראה לעיל, הערה 4.
21. ראה למשל: ע"א 133/99 זייד סמיר נ' חאמד מוסטפא בע"מ (פסק הדין ניתן ביום 20.4.99 ופורסם ב"נבו"), פסקה 5 של פסק הדין.
22. וראוי לציין שבהחלטה שניתנה ביום 12.10.08 נעתרה השופטת אביגיל כהן, שופטת בית המשפט השלום בתל-אביב, לבקשת ארבעה מדייני בית הדין הרבני בירושלים למחוק על הסף מחמת חסינות שיפוטית תביעת נזיקין שהוגשה נגדם על ידי עורך דין שהחליטו לפסלו מלייצג בתיקים הנידונים בפניהם, מחמת התנהגות התובע וכדי למנוע מראית עין למשוא פנים. ראה ת"א 35927/06 בש"א 167179/08 (שלום ת"א) הדיין הרב שיינפלד ואח' נ' עו"ד שטוב (פורסם ב"נבו").
23. ת"א 2171/03 (תל-אביב) גינות לאה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי סניף פרדס כ"ץ (ההחלטה ניתנה ביום 24.2.08 ופורסמה ב"נבו").
24. ע"א 2147/08 גינות לאה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי (ניתן ביום 16.4.08, פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט), פסקה 11 של פסק הדין.
25. פסקה 13 של פסק הדין.
26. ראה החלטה מיום 18.5.08 בת"א 2171/03 (לעיל, הערה 23), פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט.

---

---