מה יכול אדם להוריש ליורשיו אחר מותו? האם מוגבלת זכות ההורשה לענייני רכוש וממון? או שמא אפשר שיוריש אדם אחריו אף את תפקידי הכבוד שרכש בחייו? האם חזן בית הכנסת יכול להעביר לבנו את משרת החזנות? האם גבאי רשאי להוריש את גבאותו? והאם שופט יכול להוריש לילדיו את גלימתו וישיבתו בדין? להלן נעיין בהשקפת המשפט העברי בסוגיות הללו.

אגב עיוננו במקורות האלה, ניתן את דעתנו לעובדה שמבנה המשטר המשתקף בהם, משטר מלוכני מובהק, אינו מתאים למציאות חיינו, שהמשטר בהם הוא משטר דמוקרטי. יחד עם זאת, בתחומי הלכה אחדים, כגון הורשת משרות רבנות, נוהגת עד היום השיטה העקרונית של "ירושת שררה", בשינויים המחויבים, כפי שנפרט להלן. התורה מציינת במפורש שבניו של הכוהן הגדול משרתים בקודש במקומו לאחר מותו. וכן נאמר בפרשתנו:²

והכהן המשיח [=המשוח] תחתיו מבניו יעשה אֹתה, חק עולם לה' כליל תָּקטר (ויקרא ו, טו).

ונאמר:

שבעת ימים יִלבשָׁם הכהן תחתיו מבניו, אשר יבוא אל אהל מועד לשרת בקדש (שמות כט, ל).

ואף לגבי המלך נאמר:

לבלתי רוּם לבבו מאֶחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז, כ).

ועל פי פסוק זה נקבע בתלמוד³:

אמר רב אחא בר יעקב: דכתיב:"למען יאריך ימים על ממלכתו" וגו' - ירושה היא לכם.

מכאן ניתן ללמוד לכאורה שתפקידי המלוכה והכהונה עוברים בירושה מן האב לבנו. במדרש ספרי⁴ הורחב הכלל לכל תפקיד ציבורי:

"למען יאריך ימים על ממלכתו" - אם עושה הוא מה שכתוב בענין, כדיי הוא שיאריך ימים על ממלכתו. "הוא ובניו" - שאם מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד. מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר "הוא ובניו בקרב ישראל" - כל שהוא בקרב ישראל, בנו עומד תחתיו.

מכאן שגם תפקידי השררה האחרים, זולת הכהונה והמלכות, אפשר שיעברו בירושה מאב לבנו⁵. רבי יוסף באב"ד (1800-1874), בעל "מנחת חינוך"⁶, מסתפק בשאלה אם אמנם רשאי המלך לקבוע מי מבניו יהיה מלך תחתיו? או שמא הבכור יורש את המלוכה אף שלא ברצון האב? והוא מותיר את השאלה בצריך עיון. רבי יעקב עטלינגר (1798-1871), בעל "ערוך לנר", סבור שיש כוח ביד המלך לתת את המלוכה למי שירצה מבניו. עיקר ראייתו היא מלשון התלמוד: "כל דבעי מלכא מורית מלכותא לבניה"⁷. ראיה נוספת ליכולת המלך לקבוע מי מבניו ישמש תחתיו היא ממעשה דויד המלך, שהמליך את בנו שלמה תחתיו על אף שלא היה הבכור⁸. הרמב"ם פוסק⁹:

כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים¹⁰ מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו... והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה, אע"פ שאינו כמותו בחכמה, שנאמר במלך: "הוא ובניו בקרב ישראל". מלמד שהמלכות ירושה. והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל, שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו.

וכן נפסק גם בשולחן ערוך¹¹:

אפילו בנו ובן בנו, לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו - הרשות בידם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה - אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו.

להלן נבחן כיצד יישמו הפוסקים את ההלכות הנזכרות לעניין העברת תפקידי ציבור בירושה. הרשב"א, רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (1235–1310) נשאל¹² לעניין העברת תפקיד שליח הציבור בירושה מאב לבן. באותו מקרה, בני העיירה התנגדו שבנו של הש"ץ המכהן, שהזקין ונצרד קולו, ישמש כשליח ציבור תחת אביו, כיוון שקולו אינו ערב כקולו של אביו. הרשב"א אומר שאין לערער על מינוי הבן כחזן אם הוא הגון, ש"אין מכשלת עבירות בידו". וזה לשונו:

ואם הבן ראוי לכך, אף על פי שאינו ערב בקולו כמו [אביו], אם קולו אינו משונה, והוא הגון ואין מכשלת עברות תחת ידו - דבר ראוי הוא שיהא בנו קודם בסיועו לכל אדם. ועוד, שאפילו לא היה האב יכול לעמוד בשימושו, אם הבן ראוי לכך, אף על פי שיש אחר טוב ממנו - שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם. כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות, הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת האבות. וגם זה היה אביו ואבי אביו חזנים, לפי מה שכתוב בנוסח הטענות. וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המינויין, שאם היה הבן ראוי, הוא קודם לכל אדם. ואפילו כהן גדול, אם היה בנו ראוי, אף על פי שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו, הבן קודם. שנאמר: "והכהן המשיח תחתיו מבניו". וכל שכן עכשיו, שאב קיים ומשמש בשימושו, אלא שצריך עזר לקצת ימים, שהדין נותן שיהא בנו קודם לכל אדם.

הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (1829–1908), בעל "ערוך השולחן"¹³, אומר שיש לסייג את תשובת הרשב"א, מפני שאינה אמורה אלא בשיש מנהג מקומי להעביר את תפקידי החזנות בירושה. וזה לשונו:

אבל כשצבור שוכרים ש"ץ בשכירות, מה שייך לומר שבנו קודם. והרי יכולים לומר: לך רצוננו ליתן מעות, ולא לבנך... קל וחומר לעושים כתב עם ש"ץ או רב שישלמו לו כך וכך לשנה, איך נכוף אותם שישלם לבנו, אף אם ממלא מקום אביו, וכל שכן אם הכתב הוא לכך וכך שנים. ולכן זיכה הרשב"א לש"ץ זה רק מטעם מנהג שלהם.

לפני ר' אברהם הלוי (1650–1714), בעל שו"ת "גינת ורדים"¹⁴, באה שאלה בעניין גבאי "ארגז ארון המתים" וקופת הגמ"ח בקהילה, אם יש חובה למנות את בנו תחתיו לתפקיד הגבאות אחר מותו. וזה לשון השאלה:

מעשה בראובן שהיה פרקו נאה ויודע ספר וממולא ומזורז בחסידות, ויראת ה' היא אוצרו, והיה לו מינוי גבאות הארגז של קבורת מתים, ועוד לו מינוי אחר, שהיה ראש על חבורה של מצוה של גומלי חסדים, ונפטר ראובן לחיי עולם, והשאיר אחריו ברכה זרע קדש בן הגון... ובאו יחידי סגולה מהקהל שלו טובים וחשובים שבהם, ובאו לימלך בב"ד י"ב כדת מה לעשות ולמנות להם איש בן חיל והגון בשני המינויים כאשר ייטב בעיניהם. וכראות הב"ד י"ב שבנו של ראובן הוא ממלא מקום אביו, העמידו והחזיקו שני המינויים הנזכרים בידו. אחר זה קמו עמדו קצת חכמים אנשי השם המה הגבורים וראשי המדברים, והפליג בדברים לומר שלא עשו ב"ד כהלכה ושאין במינוי גזברות הארגז דין קדימה לבן... כי לא היה מינוי זה בידו של אביו לכל ימי חייו רק לזמן קצוב ושמפני טעם זה לא שייך במינוי זה דין קדימה. והאריכו למעניתם. ואגיש עצמותי' לקמן בתוך דברינו.

בעל "גינת ורדים" מתפלא על השאלה. וזה לשונו:

ואני בשומעי עמדתי משתומם ומשתאה, כי איך חכמים גדולים שכמותם יעסקו בדברים הללו שאין בהם ממש, ופתגם אשר נעשה תורה היא, והן הם גופי הלכות שמורות בכל וערוכות... ואען ואומר דדבר פשוט הוא, ושלא בלבד לענין מלכות הבן זוכה וקודם לכל אדם, אלא הוא הדין לכל שאר שנויים [צ"ל: מינויים]... ושני שררות אלו רבים ועצומים המה בעיני אלקים ואדם. ואם כן אין לגרוע חוקם משאר שררות. ושפיר זוכה הבן ויורש כבוד אביו, ואפילו שלא היה שם כבוד מרובה רק מעט מזער גם בכהאי גוונא [=בכגון זה] הבן זוכה וקודם לכל אדם.

על אף האמור לעיל, בעל "גינת ורדים" סבור שאם יש הבדל גדול בכישוריו של היורש בהשוואה לאלה של מועמד אחר, אין להעביר את התפקיד לבן אלא למועמד העדיף, משום שהדבר לטובת הציבור. וזה לשונו:

אבל אם האחר הוא מופלג הרבה מן הבן, שהבן אין לו יחס והשואה עמו, אז מעבירין את הבן וממנין אותו האחר משום רווחא טובא דקמטי [=הרבה רווח שמגיע] לצבור במינוי האחר.

קודם מותו, ציווה רבי יהודה הנשיא (עורך המשנה) שבנו, רבן גמליאל, יהיה נשיא תחתיו, ושר' חנינא בר חמא יעמוד בראש הישיבה¹⁵. תפקידו של הנשיא היה למעשה גם תפקיד שיפוטי, מעין משרת ראש הדיינים¹⁶. מכאן הסיק הריב"ש¹⁷, רב יצחק בר ששת (אלג'יר, המאה הי"ד) שניתן להעביר בירושה אף משרת דיינות. וזה לשונו:

ומן הדין, בנו קם תחתיו... ואפילו אם היה אחר גדול ממנו בחכמה, בנו קודם. כדאמרינן בפרק הנושא (ק"ג:)... גמליאל בני נשיא... כ"ש שאין ממנין אחר שאינו בנו, אע"פ שהוא גדול בחכמה...

ואולם ניתן לדחות את הראיה מן המעשה הנזכר, משום שהנשיאות כוללת אף תפקיד שלטוני-מדיני ולא רק תפקיד שיפוטי. כיוון שכך, מצאנו למשל שרבי מנחם עזריה מפאנו (1546–1620)¹⁸ אומר שענייני "שררת תורה" ודיינות אינם עוברים בירושה, ו"כתר תורה יהא מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול", להבדיל מן הנשיאות, שיש בה יסוד שלטוני, ומשום כך תיקנו בה ירושה כצורך מיוחד. ונימק את הדברים ר' יוסף שאול נתנזון, מגדולי ההלכה בפולין של המאה הי"ט. וזה לשונו¹⁹:

דבשלמא בשאר מנויין של גדולה ושררות שייך לומר שהתורה זכתה לו ולבניו אחריו, אבל כתר תורה היאך אפשר לומר דהבן ימלא מקומו? והא עיקר התורה להורות חוקים ומשפטים ישרים על פי דרכי התורה. ואם כן בחכמה תליא רחמנא [=התורה תלתה את הדבר בדרישת "חכמה"].

לעומת גישה זו, הרמ"א פוסק²⁰ שהרבנות והדיינות עוברות אף הן בירושה, ובלבד שמדובר בבנים שיש בהם לפחות קצת חכמה. וזה לשונו:

ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה - אין להורידו מגדולתו, אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב"ש, סימן רעא). אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק א).

חידוש מעניין יש בדבריו של בעל "אבני נזר"²¹, הסובר שדין הדיין בזמננו כדין מלך, שהרי יש בתפקידו השיפוטי גם יסודות מדיניים ושלטוניים, שהרי ישיבתו על כס השיפוט נועדה לצורך תיקונו של עולם. כיוון שכך, יש מקום לדיני הירושה אף במשרת הדיין. וזה לשונו:

אבל חכם ממונה לדין בזמן הזה, דינו כדין מלך ממש... שבמשפט יעמיד ארץ. ואם כן, הרי הוא בירושה כמו מלך ממש... הואיל ואינם סמוכין רק שלא יחרב העולם, אם איש את רעהו חיים בלעו. והוא מעין מלך אשר אין שייך בעיר אחת כלל. והוא נקודה נפלאת בענין זה.

לפני בית הדין הרבני²², במותב הדיינים הגראי"ה הרצוג, הרב י' עדס והרב י"מ הלוי, בא מקרה בשני אחים, ראובן ושמעון, שעבדו במוסד יתומים, ראובן כמנהל המוסד ושמעון כפקיד. ראובן הלך לעולמו ואחיו שמעון המשיך לשמש כפקיד כמקודם. אחרי מות שמעון, ביקש בנו להתמנות כמנהל המוסד, וטען שאביו למעשה, אם לא להלכה, מילא את התפקיד הזה אחר מות דודו. הנהלת המוסד התנגדה לבקשתו בטענה ששמעון, אביו של התובע, לא כיהן מעולם במשרת ניהול, ועל כן אין לבנו שום זכות על משרה זו. בית הדין דחה את תביעת הבן וקבע כי לצורך מינויו של הבן תחת אביו, צריך הבן להוכיח שיש לו כישרון מינימלי לכהן במשרה הנידונה. וזה לשון בית הדין:

אפילו במינוי ממש, הרי דין הירושה מוגבל בתנאי שהבן יהיה ראוי למלא מקום אביו. אמנם לפי פסק הרמ"א בהסתמכו על הרמב"ם (יו"ד, סי' רמ"ה, ס"ק כ"ב), הרי הבנים קודמים לאחרים, אם הם ממלאים מקום אבותיהם רק ביראה, אם הם חכמים קצת. אבל ראשית, מלשון הרמב"ם לא משמע כמסקנת הרמ"א, כי הרמב"ם מסיק כי אם איננו ממלא בחכמה מעמידים אותו במקום אביו ומלמדין אותו, מכאן שדין ירושה למינוי יחול רק על בן שיש לו הכשרונות ללמוד, ואם ילמוד נמצא למד. אבל אם חסרים לו הכשרונות האלה, טענת הירושה בטלה.

כאמור בראש דברינו, במשטר הנוהג בימינו, אין מחילים עוד את דין "ירושת שררה". כך סבור הרב שאול ישראלי²³, והוא מנמק:

...ואין הבנים יורשים זכות האבות, שאין כאן לגמרי מתוכן שררה שהתורה דנה עליה. כי אין תוכן [משרת] הנבחרים כיום בגדר מתן זכויות אישיות להם לשררה של הצבור, ואינם אלא באי כח הצבור ושלוחיו לפעול מה שצריך לטובת הצבור... ומכיון שאינם אלא שליחים אין כאן גדרי שררה כלל, כי מכוח המשלחים הם יונקים את כוחם, ואין כאן אלא שררה שהצבור שורר על עצמו, ומגביל עצמו לטובתו על ידי שלוחיו שמסר להם יפוי כוח זה (ההדגשות במקור).

ואכן, גם במשרות ציבוריות, גם במערכת בתי הדין הרבניים, ובוודאי בשאר ערכאות השיפוט - אין הבן זוכה אוטומטית לרשת את משרת אביו, אף על פי שלעתים גם בני דיינים ושופטים מכהנים במשרות אלה, אלא שהם זוכים להתמנות למשרות הללו מכוח זכותם שלהם, ולא מכוח ירושת השררה שבאה להם מאבותיהם.

הבדל משמעותי אחר המשפיע על כל דיני ירושת שררה הוא אופי המינוי²⁴. בעוד שבעבר היה הרב או הדיין מתמנה ברוב הפעמים למשרה "לכל ימי חייו", בדומה למלך, הרי שכיום, כבר בשעת המינוי, הכהונה קצובה בזמן, אם במניין השנים הנקובות בחוק או בגיל הפרישה לגמלאות. שאלה זו עלתה על הפרק בעת חקיקת חוקים שקצבו את כהונת הרבנים הראשיים, רבני הערים ושאר נושאי משרות רבניות²⁵. נסיים את דברינו בציון העובדה שעל פי רוב, חכמי ישראל לדורותיהם לא הורישו לילדיהם ממון ושררה, אלא הסתפקו באמירת דברי מוסר וחוכמה שיהוו נר חכמה לרגליהם.

דוגמה לדבר ניתן למצוא בצוואתו המרגשת של חת"ם סופר לבניו. וזה לשונו:

אל תדאגו אם אין אני מניח לכם הון, כי אבי יתומים ירחם על יתומיו... מתורת ה' לא תעשו עטרה ולא קרדום חס ושלום. מכל שכן שחלילה ליסע ממקום למקום כדורש דמים.

וכך כתב גם ר' אברהם הורוביץ, אביו של בעל השל"ה, בצוואתו המפורסמת²⁶:

יש נוחלין ומנחילים בית והון, נחלת אבות שרשרות זהב מעשה עבות... וכלים מכלים שונים... והיה ביום הנחילו את בניו רכושו וכל קנייניו, מה יתרון לאדם שכבר הולך לבית עולמו ועוזב לאחרים חילו... ואם נמצאו קצת אנשים שמתים מתוך שמחה כשמנחילין עושר לבניהם אחריהם... אומר אני עליהם ששמחים בשטות עצמם כשהם שמחים בשביל זה... כי נכסים אין להם אחריות... ומעות טועות, היום באות ומחר נעות.

ראוי שנשים אף אנו על לב כי טוב ללמוד לקח מעשה אבות על רוב זהב מעשה עבות, וטוב ללמוד הנהגות טובות מלירש מעות טועות.

הערות:

* שופט בית המשפט לענייני משפחה, כפר סבא
1. וראה עוד בסוגיה זו באריכות: באנציקלופדיה התלמודית, כרך יד, עמ' שסה ואילך, ערך "חזקת שררה"; הרב י"מ לאו, "ירושה במשרות ציבוריות", תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 16-9; א' הכהן, למהות השררה במשפט העברי, קובץ הציונות הדתית, ירושלים תשס"ב, עמ' 500-488; א' הכהן, "כישורים ולא קשרים", פרשת השבוע, כי תשא, תשס"א, גיליון מס' 18; ושיעוריו המאלפים של הרב ר' שטרן, "ירושה במלכות ובכהונה" (שיעורים 277–278) באתר www.betmidrash.com.
2. ובתורת כהנים דייק מלשון הפסוק "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה במדבר ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם" (ויקרא יב, יב), שאילו היו להם בנים, היו קודמים לאלעזר ואיתמר. ועיין גם בכסף משנה, הלכות מלכים, פרק א, הלכה ז.
3. הוריות יא ע"א.
4. ספרי דברים, פסקה קסב.
5. ראוי לציין שאין הכוונה לדין ירושה ממש כירושת נכסים, "שהרי אין בזה דיני ממונות", וכפי שהעיר הרב י"י בלויא, פתחי חושן, יורשה ואישות, ירושלים תשנ"ו, פרק א, עמ' כה. מכל מקום, גם לדין העברת המלוכה מאב לבנו, יש סייגים וחריגים, כגון כשיש מחלוקת ציבורית באשר למינוי הבן, יש צורך בטקס משיחה נוסף לצורך הכשרת המלוכה.
6. מנחת חינוך, מצווה תצז , אות ב.
7. הוריות יא ע"ב.
8. המהרש"ם דוחה ראיה זו, משום שהמינוי נעשה על ידי הנביא (שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן קעו).
9. רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ד, הלכה כ. הרמב"ם חוזר על הדברים בסגנון אחר גם במקום אחר: "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה, אע"פ שאינו ממלא בחכמה - מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה - אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל" (הלכות מלכים, פרק א, הלכה ז).
10. "שאר הממונים" משמעו שאר המינויים שהיו במקדש, כגון: אמרכל, גזבר ועוד. עיין ברמב"ם שם, הלכה טז ואילך.
11. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה, סעיף כב.
12. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן ש.
13. ערוך השולחן, אורח חיים, סימן נג, סעיפים כז-כח.
14. שו"ת גינת ורדים, יורה דעה, כלל ג, סימן ז.
15. כתובות קג ע"ב.
16. ראה רמב"ם , ספר המצוות, מצוות לא תעשה שטז.
17. שו"ת הריב"ש, סימן רעא.
18. עשרת מאמרות לרמ"ע מפאנו, מאמר חיקור הדין, חלק ב, פרק יט.
19. שו"ת שואל ומשיב, מהדורה א, חלק ב, סימן יז. וראה כגון זה שו"ת מהרשד"ם, חלק יורה דעה, סימן פה.
20. רמ"א, יורה דעה, סימן רמה, סעיף כב.
21. אבני נזר, יורה דעה, סימן שיב, אות מה.
22. אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י, עמ' קי.
23. הרב ש' ישראלי, עמוד הימני, תל-אביב תשכ"ו, עמ' קלז.
24. ראה לעיל, ליד ציון הערה 13, דברי "ערוך השולחן". וראה גם שו"ת מהרי"א הלוי, חלק ב, סימן כד וסימן לא.
25. לעניין זה, ראה: א' הכהן, "'עד מאה ועשרים!?' - על חובת הפרישה הכפויה לגימלאות במשפט העברי", פרשת השבוע, וילך, תשס"א, גיליון מס' 44 [=מעגלי צדק 9 (תשס"ו), עמ' 13–16].
26. ראה ציטוטים מתוך צוואות מוסר רבות ומופלאות בספרו של השופט ש"ז חשין, דמויות מבית המשפט, תל-אביב תשי"ג, עמ' 226–232.

---

---