על פלורליזם בעולמה של הלכה

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"

מנחם אֵלון^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

השירה הזאת עם סיום ספר התורה, בפרשיות האחרונות, ערים אנו למונח-מושג "שירה", החוזר ומופיע וחוזר ומופיע, שחכמים והוגים דנו והגו בו רבות. "השירה" מופיעה לראשונה בפרשיות אלה בפרשת וילך:

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל (דברים לא, יט).

בהקשר דומה היא מופיעה גם בפסוק כא, ובפסוק כב נאמר:

ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל.

בסיומה של פרשת וילך, ולפני תחילתה של פרשת האזינו, נאמר:

וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת, עד תמם (דברים לא, ל).

דברים דומים אנו קוראים בסיומה של פרשת האזינו (דברים לב, מד). השירה נאמרת ונכתבת, ובני ישראל מצווים ללמוד אותה, והיא עונה לפני בני ישראל לְעֵד. מהי השירה שמדובר בה בפרשיות המסיימות את ספר התורה? לפי פשוטם של דברים, השירה הם הדברים שאמר משה רבנו בפרשת האזינו, לב א-מג, המסתיימת בפסוקים אלה:

ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן-נון. ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצַוֻם את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר רֵק הוא מכם כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה (דברים לב מד-מז).

ואכן כך פירשו חלק מהפרשנים הראשונים, רש"י והרמב"ן (דברים לא, יט). והטעם לקריאתה בשם שירה הוא בין היתר: "כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה" (רמב"ן). פירוש נוסף שניתן למונח שירה, הן מבחינת היקפה הן מבחינת משמעותה, הוא שהתורה כולה נקראת שירה. פירוש נוסף זה כבר מצוי אצל חכמי התלמוד, לאור מה שלמדו מן האמור בפסוקים שהבאנו בעניין כתיבת השירה, שמצווה על כל אחד מישראל לכתוב לו ספר תורה (סנהדרין כא ע"ב; רמב"ם, הלכות ספר תורה, פרק ז, הלכה א, ועוד). פירוש זה עולה גם מהמשך הפסוקים שעמדנו עליהם לעיל, שלאחר הכתוב: "ויכתב משה את השירה הזאת" (דברים לא, כב), נאמר:

ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר, עד תמם (דברים לא, כד).

וכן לאחר הכתוב: "את כל דברי השירה הזאת" (דברים לב, מד), נאמר: "לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לב, מו). וכן פירש הרלב"ג, ר' לוי בן גרשון, בפרשת וילך:

כבר נתבאר אחרי זה שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומם... היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם. כי רחוק הוא שתדקדק התורה בלימוד השירה הזאת לכל ישראל ובכתיבתה יותר מדקדוקה בשאר הדברים ההכרחיים אשר בתורה.

ועל שום מה התורה כולה נקראת שירה? מהי המשמעות לכך? ובלשונו של הנצי"ב, ר' צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין ב"קדמת העמק", ההקדמה לפירושו "העמק דבר" על התורה, פסקה ג:

היאך נקראת כל התורה שירה? והרי לא נכתבה בלשון של שירה. אלא יש בה טבע וסגולת השירה.

בהמשכם של דברים עומד הנצי"ב על ההבדל בין הדיבור, הפרוזה, לבין המליצה, השירה, שזו האחרונה אין לרדת להבנתה ולעומקה בלי הערות ופירושים וכיוצא באלה. ואולם מפאת קוצר היריעה, לא נוכל להאריך בדברים1, נסתפק בהבאת דבריו הגדולים והמאלפים של ר' יחיאל מיכל עפשטיין, מגדולי אחרוני כותבי ספרי ההלכות בתחילתה של המאה הכ':

וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלהים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה2.

על דברים אלה, הוספנו ואמרנו3:

"מערכת ההלכה היא סימפוניה אדירה ובה צלילים רבים ושונים, ובכך גדולתה ויופייה. וזקוקה היא בכל דור ודור לאותו מנצח גדול, בעל השראה וחזון, שיגלה בסימפוניה מרובת צלילים זו אותה אינטרפרטציה, שדורו ובעיותיו שומעים אותה וצריכים לה.

התורה כולה נקראת שירה. מחלוקת התנאים, האמוראים, הגאונים, הראשונים, האחרונים ועד חילוקי הדעות בימינו אנו - לכולם יש פנים בהלכה. זהו פאר עולמה של ההלכה, כפי שכך הוא עיקר הנעימות של הסימפוניה, שקולות שבה משונים הם זה מזה. ריבוי הדעות, הפלורליזם, מכבשן עולמה של ההלכה הוא: אלה ואלה דברי אלוהים חיים. כולם ניתנו מרועה אחד (חגיגה ג ע"ב), שהוא הנורמה הבסיסית. על כל אלה עמדתי במפורט במקומות שונים ובפסיקה ענפה4. אסתפק כאן בדברים שאמרתי בפרשת ניימן5.

דומה שאין לך ביטוי יותר קולע וממצה לחופש הבעת דעה ולחשיבותה של כל דעה ודעה - ואף זו שדעת יחיד היא - מהכלל שטבעו חכמים לעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל - ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"6. לצרכי המעשה, כהתנהגות מחייבת, ההלכה היא כבית הלל, "מפני שנוחין ועלובין [=סבלנין7] היו". אך דעת בית שמאי ממשיכה להוות דעה לגיטימית ומהותית בעולמה של הלכה. גישה זו הייתה לאחד מקווי אופיה של הלכה. ה"זקן ממרא", גם לאחר שהסנהדרין - בית הדין העליון של האומה - פסק כנגדו, יכול הוא להמשיך ולדבוק בצדקת דעתו "וללמד כדרך שהיה למד", ובלבד שלא יפסוק כך למעשה8. יתרה מזו: דעת המיעוט יכול ותבוא שעתה ותיהפך לדעה המקובלת שינהגו לפיה. רבי יהודה אומר: "לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן"9. ואף על גב שלא נתקבלו דברי היחיד בזמן ראשון, ולא הסכימו רבים עמו, כשיבוא דור אחר ויסכימו רבים לטעמו, יהיה [=תהיה] הלכה כמותם, שכל התורה נאמרה כן למשה, פנים לטמא ופנים לטהר. ואמרו לו: עד מתי נעמוד על הבירור? ואמר להם: "אחרי רבים להטות". מיהו - אלו ואלו דברי אלהים חיים10.

ועדיין מהדהדים בחלל עולמנו דבריו של עקביא בן מהללאל, שדעתו הייתה שונה מדעת חבריו החכמים:

עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים: בשביל שררה חזר בו11.

ריבוי דעות זה אין בו משום תופעה שלילית או פגם, אלא מהותי הוא לעולמה של הלכה:

ואין בזה שום השתנות או חיסרון לומר שנעשית התורה על ידו כשתי תורות, חלילה. אדרבה, כך דרכה של תורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים12.

ואכן, תפיסת היסוד של "אלו ואלו דברי אלהים חיים" הייתה לה השפעה מכרעת על דרכה של הקודיפיקציה של ההלכה בכל תקופותיה ומהותה ועל דרכי פסיקתה והכרעתה. ריבוי הדעות הוא חלק מהותי ומבורך בכלל חייה של חברה מתוקנת. חכמים אף התקינו ברכה מיוחדת על הסוד הכמוס ביצירה מופלאה זו של ריבוי דעות בחברה:

הרואה אוכלוסין [=ציבור גדול מאוד], מברך "ברוך חכם הרזים", שאין פרצופותיהן דומות זו לזו ואין דעותיהם דומות זו לזו13.

ובכך מצויה ברכה לחכמה וליצירה:

וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל האדם משונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם, זו משונה מזו14.

ריבוי דעות זה מן הראוי שיכובד על ידי המנהיג והשלטון. ביטוי מאלף לכך נמצא בדברים הבאים:

כשם שאין פרצופיהן [=של בני אדם] שוין זה לזה, כך אין דעתן שווה זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו ואומר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומה זה לזה. כשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו15.

זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל, שיהיו סובלים כל אחד ואחד, כל קבוצה וקבוצה, לפי דעתם והשקפת עולמם; זהו סודה הגדול של הסובלנות ושל ההקשבה לזולת; וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ואחד ולכל ציבור וציבור, שלא זו בלבד שהם הכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי "שני יסודות מתנגדים זה לזה מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, ומכל שכן בעולם הרוחני"16. ובא זה ולימד על זה פלורליזם זה בעולמה של הלכה חשיבות מיוחדת נודעת לו כיום, משאנו מצווים לעגן במערכת משפטה של מדינת ישראל את "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (סעיף 1א ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"). מטרה זו תושג על ידי מציאת סינתזה בין ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, "ובא זה ולימד על זה, ובא זה ומשלים את זה, והיו לאחדים בידינו"17. אשר לדרך עיון זה למציאת סינתזה, כאמור, אמרנו במקום אחר:

מן המפורסמות הוא, כי גם עולמה של הגות ישראל לדורותיה - ואף מערכת ההלכה גופה - מלא הוא דעות שונות וגישות מנוגדות; ובעל דין זה או בעל הדין שכנגדו לא יתקשו להעלות מנבכי המקורות סימוכין לטענותיהם ולדעותיהם. כך הוא בכל סוגיה וסוגיה, וכך הוא גם בסוגיית חופש הבעת הדעות וחירות הביטוי ובסוגיות נוספות. מובן, ואין צורך לומר, כי כל הדעות והגישות גם יחד תרמו להעמקתו ולהעשרתו של עולם ההגות היהודית לתקופותיה. אך המעיין המבקש דעת, שומה עליו להבחין בין דברים שנאמרו לשעתם ולזמנם לבין דברים שנאמרו לדורות, בין דברים שביטאו דעה מקובלת לבין דברים שהם בעלי משמעות חורגת, וכיוצא באלה הבחנות ומשמעויות. מתוך אוצר עצום ועשיר זה, על המעיין לשאוב מלוא חופניים לצורכי דורו וזמנו, שבו יוצאים מן הכוח אל הפועל אותם דברים שהדור זקוק להם, ושהם גופם חוזרים ומצטרפים לאוצר ההגות היהודית ומורשת ישראל. מציאות זו וחובת הבחנה זו מהותיות הן בעולמה של הגות ישראל - ובעולמה של הלכה גופה - כפי שכך הוא מעצם טבעה של כל מערכת חשיבתית ועיונית. הדברים מרובי פנים, ולא כאן המקום להאריך בהם18.

לשעבר, להווה ולעתיד לבוא דברים מאלפים ומעמיקים מצויים בספרֵי דברים19:

גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא (פרשת האזינו, סוף פיסקא שלג) 20.

ואם תרצו, זוהי הסינתזה שבין יהודית ודמוקרטית, וזוהי מטרתה על פי הפלורליזם שבעולמה של הלכה ומתוכו: ביסוסו של ההווה, העכשיו, על העבר, כשהוא צופה פני העתיד. כי לא דבר רֵק הוא מכם לפני סיום דברינו, ראוי לתת את הדעת על פסוק נוסף שנאמר על ידי משה רבנו בסיומה של השירה, שהבאנו אותו לעיל: "כי לא דבר רֵק הוא מכם" (דברים לב, מז), ולפירוש הירושלמי לדברים אלה:

"כי לא דבר רֵק הוא מכם" - ואם הוא ריק, מכם הוא. למה? שאין אתם יגעין בתורה (ירושלמי פאה פרק א, הלכה א; טו ע"א)21.

דברים קשים ונוקבים. השירה אינה ריקה. מערכת המשפט העברי מלאה וגדושה: יש בה פלורליזם של דעות ואוצרות שאין להם אח ורע בשום מערכת משפטית אחרת, מערכת בת אלפי שנים שנוצרה וגדלה, גדלה והתפתחה. התפתחה מתוך צורכי השעה ולשמם ולשם פתרונם. אם קיים חלל ריק, הרי הוא מִכֶּם. וכל כך למה? "משום שאין אתם יגעין בתורה". צריך ללמוד וללמוד, ללמוד ולהבין, להבין וללמד. האוצרות הם בלתי נדלים. הפתרון למציאת הסינתזה הוא "מִכֶּם", להיות יגעים בתורה: בתורת המשפט העברי למקורותיה, דורותיה, תפוצותיה ומעיינותיה. אז ישאב ההווה מן העבר, כשהוא צופה לעתיד למען ההמשכיות שהיא הבטוחה של העתיד. סיומה של שירה, סיומה של תורה לאחר סיומה של שירת האזינו, ועם עליית משה רבנו "אל הר העבָרים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו, וראֵה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה" (דברים לב, מט), לפני מותו, אנו קוראים בפרשת "וזאת הברכה", שעמה אנו באים אל סיומה של התורה, את ברכותיו של משה רבנו (דברים לג, א-ו), תחילה לכל אחד ואחד משבטי ישראל (דברים לג, ז-כה), ולאחר מכן לעם ישראל בכללו (דברים לג, כו-כט), ובהם הברכה המתבקשת כל כך כיום עם סיומן הראשון של פרשיות השבוע:

וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יַעַרפוּ טל (דברים לג, כח).

וכי קיימת ברכה, וכי קיימת תפילה, גדולה מזו, חיונית מזו, ודרושה מזו - בימינו אלה - חודש תשרי התשס"ב? יהי רצון שתתקיים ברכה-תפילה זו גם תתקיים.

הדרן עלך ספר דברים, ספר השירה, ספר התורה.

הערות: * המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס) 1. וראה עוד העמק דבר, דברים לא, יט. 2. הקדמה ל"ערוך השולחן", חושן המשפט. 3. המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, מהדורה שלישית, תשמ"ח, עמ' 1212. 4. ראה לאחרונה, "על הדין, האמת השלום והפשרה", מחקרי משפט יד (תשנ"ח), עמ' 269, 341-322. 5. ע"ב 2/84 - 3/84, ניימן ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פד"י לט (2) 225, עמ' 296-294. 6. עירובין יג ע"ב; ירושלמי ברכות א, ד (ג ע"א); ירושלמי יבמות א, ו (ב ע"א). 7. רש"י עירובין שם. 8. משנה סנהדרין יא, ב; בבלי סנהדרין פו ע"ב. 9. תוספתא (מהדורת צוקרמנדל) עדויות א, ד; משנה עדויות א, ה. 10. פירוש ר' שמשון משאנץ (צרפת וא"י, המאה הי"ב) על משנה עדויות שם. 11. עדויות ה, ו; וראה המשפט העברי, עמ' 878-870. 12. הקדמה לספר ויכוח תורת מים חיים, לר' חיים בר בצלאל (פולין, המאה הט"ז). 13. תוספתא (מהדורת צוקרמנדל) ברכות ז, ב; וראה בבלי ברכות נח ע"א. 14. הקדמה לספר ויכוח מים חיים (לעיל, הערה 12). 15. מדרש דברים רבה, פרשת פנחס כא, ב; מדרש תנחומא, פרשת פינחס, י. 16. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הניר (ירושלים תרס"ט), עמ' 47; אדר היקר, עמ' יג ואילך. 17. ראה פסק דיני בע"א 294/91, חברה קדישא קהילת ירושלים נ' קסטנבאום , פד"י מו (2) 464, עמ' 511; מנחם אֵלון, "דרך חוק בחוקה, ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", עיוני משפט יז (תשנ"ג) עמ' 672-666, ועוד. 18. ע"א 506/88, יעל שפר נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1) 87, עמ' 106-107 ומקורות נוספים, שם; "חוקי היסוד, דרכי חקיקתם ופרשנותם - מאין ולאן", מחקרי משפט יב (תשנ"ו) עמ' 260. 19. מהדורת פינקלשטיין, תשכ"ט, עמ' 383. 20. וראה פירוש הרמב"ן, דברים לב, מ. וראה עוד נ' ליבוביץ, עיונים בספר דברים, בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים; עמ' 319-318. 21. וראה: הנצי"ב, קדמת העמק, שם, פסקה ב; עיונים בספר דברים, שם.

---

---