השבת הגזלה והענשת הגזלן

"והשיב את הגזלה אשר גזל"

אלדד יפרח^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מקור החובה

וידבר ה' אל משה לאמר: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר, על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה. והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו, או את האבדה אשר מצא. או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמִשתיו יסף עליו, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ואת אשמו יביא לה', איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן (ויקרא ה, כ-כה).

יריעה רחבה ויחס מיוחד נתייחדו לגזל במשפט העברי. אמנם מקובל לומר ששפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה הן העבֵרות היותר חמורות מכלל העברות שנזכרו בתורה, אלא שהתלמוד הבבלי מלמד שלא רק שהגזל חמור כמותן, אלא שייתכן שהוא אף חמור מהן. וזה לשונו:

בוא וראה כמה קשה כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל1.

ועוד נאמר בתלמוד:

כל הגוזל את חבירו שווה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו2.

אין ספק שאילו היה יכול הרוצח להשיב את נפשו של הנרצח ולתקן את העוול שעשה, ראוי היה לחייבו לעשות כן, ומכאן ברור מדוע חייבה התורה את הגוזל, שהתלמוד מדמהו לרוצח, להשיב את הגזלה שגזל3. מה בין גזל לגנבה רבים אינם מבחינים בין הגזל לגנֵבה, ושאלה היא: מהי גנבה ומהי גזלה? מרן, ר' יוסף קארו, בעל "שולחן ערוך", אומר:

איזהו גזלן? הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מידו מטלטלים, או שנכנס לרשותו שלא לרצון הבעלים ונטל משם כלים, או שתקף בעבדו או בבהמתו ונשתמש בהם, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה4.

ובמקום אחר הוא אומר:

איזהו גנב? הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא, אין זה גנב, אלא גזלן5.

לכאורה ראוי היה להחמיר בעונשו של הגזלן יותר משל הגנב, שהרי הגזלן מהווה סכנה לציבור ולשלטון החוק כיוון שהוא נוטל את רכוש הזולת לעיני כול, לעתים אף לעיני הבעלים, ומבצע את זממו כמי שמכריז בפני כל באי עולם שאין דין ואין דיין. לעומת זאת, הגנב חושש להתגלות, אם מפחד העונש הצפוי לו אם מחמת הבושה. ואולם לא כן נקטה התורה, שהרי הגנב נקנס בתשלומי כפל ויותר, ועל הגזלן נאמר רק: "והשיב את הגזלה אשר גזל". כיצד אפשר להסביר היפוך יוצרות זה? שאלה זו כבר נשאלה בתלמוד:

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה6 כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת, שנאמר: "הוי המעמיקים מה' לסתִר עצה והיה במחשך מעשיהם" וגו' (ישעיהו כט, טו). וכתיב: "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב" (תהילים צד, ז). וכתיב: "כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה" (יחזקאל ט, ט). (תניא). אמר ר' מאיר: משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר, ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך7.

מעניין שהרמב"ם, בספר "מורה הנבוכים"8, בפרק הדן בתורת הענישה, הרשה לעצמו להציע הסבר משלו: אחד משיקולי הענישה הוא, שככל שהעבֵרה נפוצה יותר וקלה יותר לביצוע, כן ראוי להחמיר בענישתה יותר, כדי להרתיע:

ודע כי כל אשר יהיה מן העבירה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להעשות, ראוי שיהיה ענשו יותר קשה, כדי שימנעו ממנו. והענין שאינו נמצא רק מעט, עונשו יותר קל.

על פי זה הוא מסביר את ההבדל בין גנב לגזלן:

ואמנם היות הגזלן לא יחויב לשלם דבר נוסף על צד הקנס... הוא מפני מיעוט מציאות הגזל, שנזק הגנבה יותר נמצא מן הגזל, שהגנבה אפשר בכל מקום והגזל אי אפשר בתוך המדינה כי אם בקושי. ועוד שהגנבה אפשר בדברים הגלויים ובדברים המוצנעים, והגזל אי אפשר אלא בנגלה, ואפשר לאדם להשמר מן הגזלן ולעמוד כנגדו, ואי אפשר כן עם הגנב. ועוד שהגזלן ידוע, ויבוקש וישתדלו להוציא מידו מה שלקח, והגנב אינו ידוע. ומפני אלו הסבות כלם חייבו הגנב קנס, ולא חייבו הגזלן קנס.

בין "אשם גזלות" להשבת הגזל הגזלה, מלבד היותה עוולה "אזרחית", על פי השקפת המשפט העברי, עבֵרה בין אדם לחברו, הרי אם הכחיש הגזלן את דבר הגזלה ונשבע לשקר, יש כאן יסוד של עבֵרה בין אדם למקום. והעונש בהתאם: כנגד הפגיעה באדם, על הגזלן להשיב את הגזלה; וכנגד הפגיעה לכאורה במקום, על הגזלן להוסיף חמישית מערך הגזלה9 ולהביא קרבן אשם, כמאמר המקרא: "וחמשתיו יסף עליו, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן" (ויקרא ה, כה). אם כך, ניתן לשאול שאלות אחדות בעניין זה: האם שתי הדרישות הללו למיצוי הדין עם הגזלן קשורות זו בזו? היש קשר בין ריצוי האל על ידי הבאת קרבן אשם גזלות ותשלום החומש לריצוי הנגזל על ידי השבת הגזלה לו? ואם הן תלויות זו בזו, איזו מהן חשובה יותר? המשנה אומרת: "המביא גזֵלו עד שלא הביא אשמו, יצא [ידי חובת השבת הגזלה]. הביא אשמו עד שלא הביא גזֵלו, לא יצא [ידי חובת הקרבן]"10. הדברים אינם מותירים מקום לספק: תיקון העוול החברתי אינו מותנה בריצוי האל. לעומת זאת, ריצוי האל מותנה בתיקון העוול החברתי תחילה. נמצא אפוא שהדרישה להשיב את הגזלה לבעליה חשובה יותר ומהווה תנאי מוקדם לדרישה לחזור בתשובה כלפי שמיא. השבת הגזלה בעין או פיצוי כספי? כל זמן שלא ניתק קשר הבעלות בין הנגזל לנכס הגזול, חלה על הגזלן החובה להשיב לו את הגזלה בעין, אבל משפקעה זכות הבעלות מן הנגזל ועברה לגזלן או למי שבא בעקבותיו, אין חובה להשיב את הנכס בעין אלא רק את שוויו. בשתי דרכים פוקעת הבעלות מן הנגזל, ב"שינוי" וב"ייאוש ושינוי רשות". ב"שינוי" כיצד? אם נשתנתה צורתו של הנכס הגזול, בין על ידי הגזלן בין כדרכה, עובר הנכס לבעלותו של הגזלן, ואינו חייב להשיב אותו, אלא את ערכו בשעת הגזלה, ובלשון המשנה: "זה הכלל - כל הגזלנים משלמין כשעת גזלה"11, וכלל זה מועיל לעתים לנגזל, ולעתים פועל לרעתו. דוגמה לקניין בשינוי ה"מועיל" לנגזל היא מיתת הבהמה: אילו מתה בעודה בחזקת בעליה הייתה לו רק הנבלה, וכשמתה בחזקת הגזלן, קנה אותה הגזלן בשינוי, והוא חייב לשלם לנגזל ערך הבהמה בשעה שגזָלה. אך מכיוון שלכל מטבע יש שני צדדים, אם השביחה הגזלה, השבח עשוי להיות לגזלן. דוגמה קיצונית וצורמת לדבר היא פרה מעוברת שנגזלה, והמליטה ברשות הגזלן. מכיוון שרואים את ההמלטה כ"שינוי", הרי הוולד של הגזלן12. ב"ייאוש ושינוי רשות" כיצד? כדברי הרמב"ם13:

מכרהּ הגזלן [=את הגזלה] או נתנהּ במתנה, אף על פי שלא נשתנית הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הואיל ונתיאשו הבעלים, בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה, קנה אותה הלוקח ביאוש ושינוי רשות.

נמצא אפוא שהקונה את הגזלה מן הגנב, או המקבל אותה ממנו במתנה, אינו חייב להשיב אותה לבעלים לאחר ייאוש14, ואין לבעלים אלא תביעה כספית כנגד הגזלן. זהו עיקר הדין. אך תקנה מאוחרת לדין התלמודי קובעת שיש להחזיר לבעלים את רכושם אף אם פקעה בעלותם עליו מחמת "ייאוש"15. שימוש מאלף בתקנה זו עשה בית הדין הרבני בירושלים בשנת 1952, בעניין צבי לנדסמן נ' הוועדה להר-ציון16. ומעשה שהיה, כך היה: לתובע, תושב העיר מקוב שבהונגריה לפני השואה, היה כתר תורה פרטי שזכה לעטר בכל שבת את ספר התורה בבית הכנסת. הכתר נשמר בימי החול בביתו של חברו שגר סמוך לבית הכנסת, והוא היה מביאו ביום השבת לבית הכנסת. הנאצים שדדו את כספם וזהבם של יהודי העיר ובכלל זה את כתר התורה של התובע. בחול המועד סוכות בשנת 1951 ביקר התובע בהר-ציון, ומצא שם להפתעתו את כתר התורה שלו יחד עם מוצגים אחרים. התובע מסר סימנים של הכתר, ולא היה ספק שכתר התורה שהיה בחזקת הנתבע היה שייך בעבר לתובע. ונחלקו שני הצדדים בשאלות: האם הכתר שנשדד על ידי הנאצים שייך למחזיקים בו, על פי הכלל שהקונה או המקבל מן הגזלן (במקרה הזה הנאצים השודדים), קונה ב"ייאוש ושינוי רשות"? תשובת בית הדין הייתה: אמנם ברור ופשוט שהתובע התייאש מן הגזלה, ומאחר שהיה גם שינוי רשות, קנו הנתבעים המחזיקים בכתר את הבעלות עליו, אך מכוח התקנה, ציווה בית הדין על הנתבעים להשיב לתובע את כתר התורה. תקנת השבים על פי מה שראינו עד כה, אם הנכס הגזול מוחזק בידי הגזלן, ולא נשתנתה צורתו, חייב הגזלן להשיב אותו בעין. ואולם לעתים עמידה קפדנית על דרישת ההשבה בעין מטילה על הגזלן נטל כה קשה, עד שהדבר עלול להרתיע אותו מלשוב בתשובה, וכדי למנוע את הדבר, תיקנו חכמים את "תקנת השבים". וכך מסביר אותה הרמב"ם:

אפילו גזל קורה ובנאה בבירה, הואיל ולא נשתנית, דין תורה הוא שיהרוס את כל הבנין ויחזיר קורה לבעליה. אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהיה נותן את דמיה, ולא יפסיד הבנין. וכן כל כיוצא בזה. אפילו גזל קורה ועשאה בסוכת החג, ובא בעל הקורה לתובעה בתוך החג, נותן לו דמיה. אבל אחר החג, הואיל ולא נשתנית, ולא בנאה בטיט, מחזיר את הקורה עצמה17.

לעניין יישום תקנה זו בסוכת החג, מביא התלמוד מעשה:

ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן [=שבאה לפני רב נחמן]. אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא [=אמרה לו: ראש הגולה וכל החכמים אשר בבית ראש הגולה] בסוכה גזולה הוו יתבי [=היו יושבים]. צווחה ולא אשגח [=השגיח] בה רב נחמן. אמרה ליה: איתתא דהוה ליה לאבוה תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחה קמייכו ולא אשגיחתו בה [=אמרה לו: אישה שהיו לו לאביה שלוש מאות ושמונה-עשר עבדים צווחה לפניכם ולא נתתם דעתכם עליה?]18. אמר להו רב נחמן: פעיתה היא דא [=צווחנית היא זו], ואין לה אלא דמי עצים בלבד19.

יחסו של רב נחמן לאותה אישה נראה מעליב, פוגע ולא הולם את דמותו של פוסק ומורה הוראה מיוחס כרב נחמן, חתנו של ראש הגולה, שהרי בדרך כלל אנו מוצאים שגדולי ההוראה נוהגים לפנים משורת הדין ומוותרים על זכויותיהם שעל פי דין, ובוודאי שאינם פוגעים ומעליבים את בעלי דינם. כך נהג לדוגמה רבא:

רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא [=נגנבו ממנו איילים במחתרת]. אהדרינהו ניהליה, ולא קבלינהו [=החזירום לו (הגנבים), ולא קיבלם]. אמר: הואיל ונפק מפומיה דרב [=כיוון שיצא מפיו של רב]20.

רב סובר שמשום שהגנב הבא במחתרת מסתכן להיהרג (משום שאם יימצא במחתרת רשאי יהיה בעל הבית להתגונן ולהרוג אותו), הוא קונה את הגנבה. ואף על פי שלגופו של עניין, רבא אינו מקבל את שיטת רב, הוא חושש לדעתו, ואינו מוכן לקבל חזרה את מה שנגנב ממנו21. אם כן, מה ראה רב נחמן שלא לנהוג לפנים משורת הדין ולהחזיר את הגזלה גופה? ולא זו בלבד, אלא אף זלזל באותה אישה לעיני תלמידיו. אפשר שהשיקול של רב נחמן היה, שאם ינהג כאן לפנים משורת הדין, ויחזיר את הקורה, עלול הדבר להכביד בעתיד על גזלנים המבקשים לשוב בתשובה, שיחשבו שכל זמן שאינם נוהגים כרב נחמן, ואינם מחזירים את הקורה עצמה, אין תשובתם שלמה, וידיעה זו עלולה לרפות את ידם. על כן עמד רב נחמן בתקיפות על קיום התקנה כלשונה, ונמנע מלנהוג לפנים משורת הדין, דווקא מתוך הדאגה לתקנת השבים עצמה. ועד כדי כך חשובה הקלת דרכי התשובה של הגזלן שהרמב"ם פסק הלכה מרחיקת לכת עוד יותר:

כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח". ואעפ"כ אם לא היתה הגזלה קיימת, ורצה הגזלן לעשות תשובה, ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה - תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו, אלא עוזרין אותו, ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים. וכל המקבל ממנו דמי הגזלה, אין רוח חכמים נוחה הימנו22.

הדין הישראלי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "גזל", קובע:

גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת.

פקודת הנזיקין מצמצמת את המונח "גזל" למיטלטלין בלבד, בעוד שעל פי המשפט העברי, הגדרתו רחבת היקף, והיא כוללת אף מקרקעין. וזה לשון הרמב"ם:

המסיג גבול רעהו, והכניס מתחום חבירו בתוך תחום שלו אפילו מלא אצבע - אם בחזקה עשה, הרי זה גזלן; ואם הסיג בסתר, הרי זה גנב23.

סעיף 51 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:

בתובענה שהוגשה על עיכוב שלא כדין רשאי בית המשפט, לפי הנסיבות, לצוות על החזרת הנכס המעוכב, בנוסף על כל תרופה אחרת שנקבעה בפקודה זו או במקומה של תרופה כאמור.

כפי שראינו לעיל, הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים שהגזלן "חייב" להשיב את מה שגזל. לעומת "חובה" זו שבדין העברי, קיימת בדין הישראלי "רשות" לבית המשפט לצוות על השבת הגזלה לבעליה. הדין העברי אינו מקנה לשופט או לגזלן המעוניין לשוב בתשובה שיקול דעת נרחב, וכל זמן שלא נשתנה החפץ הגזול, הגזלן חייב להשיבו בעין24. עם זאת, יש לציין שהמשפט הישראלי הזרים את אינטרס השבת הגזל אף לעורקי המשפט הפלילי, וקבע שאם השיב העבריין את הגזלה והביע חרטה על מעשהו, יעמוד הדבר לזכותו בשיקולי קביעת העונש, כדברי השופט אֵלון בע"פ 1399/91, רוני ליבוביץ נ' מדינת ישראל25:

דנתי גם דנתי בשודדים משודדים שונים, מקצתם מודים ואינם מביעים חרטה ומקצתם מודים ומתחרטים, אך מעולם לא בא בפני שודד, המשיב, תוך ימים ספורים מרגע הודאתו וחרטתו, את כל הכספים שגזל לבעליהם, בלווי מכתב אישי לכל נגזל ונגזל (שהובא וצוטט לעיל), בו מכה הוא על חטא ובו מבקש הוא להסביר לנגזליו כיצד בא לכלל מעשי השוד החמורים. יפים לעניננו דברים שנאמרו מפי מ"מ הנשיא השופט חיים כהן בע"פ 395/75, צור נ' מדינת ישראל, פד"י ל(2) 589, 599: "לגבי חובלים ומזיקים גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמותו כטובל ושרץ בידו (תענית, ט"ז, א' ורש"י שם, ד"ה ואינו חוזר בו); אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתיים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזילה כעילה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק; משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות, כמו שהיושר הולך אחר הדין. משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תובענים ואינם תאוותניים כולי האי; לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור הפרצות ולחזק בדק החוק".

הערות: * תלמיד השנה השלישית ומדריך במרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת שערי משפט. 1. סנהדרין קח ע"א. 2. בבא קמא קיט ע"א. 3. הרמב"ם מונה את מצוות השבת הגזלה כאחת ממצוות עשה. ראה רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה קצד. 4. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שנט, סעיף ז. 5. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שמח, סעיף ג. 6. לשון נקיה לומר "עין של מעלה", כלומר עינו של הקב"ה. 7. בבא קמא עט ע"ב. 8. מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מא (על פי תרגומו של אבן תיבון). 9. "כי החומש אינו אלא לכפרה על שבועות השקר". רמב"ם, שם. 10. בבא מציעא קי ע"א. וראה רש"י על אתר והסבר הגמרא שם קיא ע"א. 11. משנה: בבא קמא ט, א; בבא קמא צג ע"ב. 12. זוהי דעת הרמב"ם. ראה רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ב, הלכה ב. ואולם עניין זה רב החילוק בו על המוסכם. ראה בהרחבה א' ורהפטיג, "דמי שימוש בנכס גזול", תחומין ו (תשמ"ה), עמ' 235. 13. רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ב, הלכה ג. 14. לשאלה אם הוא הדין אף כשקנה ממנו שלא בתום לב, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ערך "גזל", הערה 101. וראה גם נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 56. כשלא נתייאשו הבעלים, חייב אמנם הקונה להשיב את הנכס בעין לבעלים, אבל "תקנת השוק" נתקנה שאינו חייב לעשות כן אלא לאחר שהבעלים פיצה אותו על השקעתו. ראה רקובר, שם, עמ' 58 ואילך. 15. מקורה של התקנה בדיני השבת אבדה, שבהם ייאוש בעלים מפקיע את הבעלות. וכן נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנט, סעיף ז: "המציל מהארי ומהדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר, הרי אלו שלו, אפילו הבעל עומד וצווח". שמאחר שאין סיכוי להציל את הנכס, הבעלים נחשב משפטית כמי שהתייאש. אבל מוסיף הרמ"א: "מכל מקום טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר בסעיף ה. ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או בית דין, חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר בית דין הפקר". 16. פד"ר, א, עמ' 169. 17. רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה ה. וראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס, סעיף א. 18. רש"י אומר שכוונת האישה, כשאמרה שהיו לאביה שלוש מאות ושמונה עשר עבדים, הייתה לשאול שאלה ריטורית, דהיינו: אין אני בכלל בניו של אברהם אבינו, שהיו לו שלוש מאות ושמונה עשר ילידי בית? האם ממני מותר לכאורה לגזול?! 19. סוכה לא ע"א. 20. סנהדרין עב ע"א. 21. ראה התוספות שם. 22. רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה יג. 23. הלכות גנבה, פרק ז, הלכה יא. להבחנה בין הפקודה למשפט העברי, ראה עוד א' שיינפלד, נזיקין, חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 214. 24. וראה עוד לעניין זה, שיינפלד, שם, עמ' 212. 25. פ"ד מז (1), עמ' 177.

---

---