המלחמה ושללה - מן המקרא ועד ימינו

משה דרורי^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מבוא ספר בראשית, כשמו כן הוא, עוסק באירועים הראשוניים בעולם, ומציג בפני הקורא את השקפת המקרא ביחס אליהם. בפרשה הראשונה, מובא סיפור בריאת העולם. מבחינתנו, כמשפטנים, מתואר בה המשפט הראשון ששפט הקב"ה את אדם, חווה והנחש משום שאכלו מפרי עץ הדעת והענישם. הרצח הראשון, בתוך המשפחה, בא בפרשה זו. הפרשה השנייה, פרשת נח, מוקדשת ברובה למבול, העונש הקיבוצי הראשון בהיסטוריה1. עוד בא בה החוזה הראשון, הברית בין האל לנח וזרעו, עם יציאת נח ובניו מן התיבה אחר המבול. פרשתנו, פרשת לך לך, עוסקת ברובה באברם העברי, אבי האומה, אלא שאנו מבקשים לעסוק כאן במלחמה הראשונה בהיסטוריה, מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה. נזכיר תחילה את הסיבה למעורבותו של אברהם בה, אך נתרכז בעיקר בסוגיית השלל והביזה במלחמה, כולל דיון נרחב ביחסם של המקרא וההלכה היהודית לשלל ולביזה. בסיום דברינו, כנהוג בבמה זו, נציג את המצב המשפטי בשאלה זו, ונתייחס הן למשפט הנוהג במדינת ישראל ובשטחים המוחזקים הן למשפט הבינלאומי. מעורבות אברהם במלחמה פרק י"ד פותח בתיאור פרטי המלחמה: ארבעה מלכים מבבל עושים מלחמה עם חמישה מלכים מארץ-ישראל בעמק השׂידים, הלוא הוא ים המלח, והם מנצחים. ומה לאברהם ולמלחמה זו? לוט, בן אחי אברהם, נשבה במלחמה. הדבר נודע לאברהם, והוא החליט לסייע לאחיינו: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכֻש, וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם" (בראשית יד, יד-טז). מדוע ראה אברהם חובה לעצמו לצאת למלחמה כדי לפדות את לוט מן השבי? מדרש רבה2 משיב על שאלה זו בסיוע מקרא מספר ישעיהו: "אטם אוזנו משמע דמים" (ישעיהו לג, טו), ופירש מהרז"ו על מדרש רבה: "וכוונת הדרשה, שהיה אוטם אוזנו מלשמוע שפיכת דם נקי. אלא נזדרז לרדוף ולהציל". ונזדרז אברהם להציל את לוט, אף שהיה מדובר במרחק רב, כדברי הרמב"ן3: "ידוע כי מרחק רב בין אלוני ממרא אשר בחברון בארץ יהודה, לדמשק אשר הוא חוצה לארץ. אם כן, רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מן הארץ, כי בכל ארצם היו חוזרים, או שהיה נס גדול". ועשה כן אברהם אף על פי שנפרדו זה מזה לפני מלחמה זו אחר מחלוקת שנתגלעה בין רועיהם4. ניתן לדמות את חילוצו של לוט בידי אברהם למבצע "אנטבה". כאז, כן בימינו, על אף המרחק הרב, המטרה החשובה של פדיון שבויים והצלתם הייתה עילה מוצדקת ליציאה למערכה צבאית - אברם העברי וצבא ההגנה לישראל בימינו - כשהיעד אינו כיבוש שטחים או הרג לשמו, אלא מטרה אנושית ממדרגה ראשונה, החזרת שבויים לחיק משפחתם. שלל וביזה במלחמה שבפרשתנו בסיום המלחמה, מציע מלך סדום לאברהם את הרכוש שנלקח במלחמה, אך אברהם מסרב להצעתו, והוא נשבע: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (בראשית יד, כג), אך הוא מסכים לקבל רק משהו בשביל הלוחמים: "בלעדַי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי, ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם" (בראשית יד, כד). ופירש רש"י שהנערים הנזכרים בראש הפסוק הם "עבדי אשר הלכו אתי". כלומר, אנשי הצבא מעבדי אברהם. למדנו מכאן שזכות הלוחמים לקבל חלק מן השלל הייתה מוכרת באותה תקופה. בהמשך דברינו נעסוק בדרך חלוקת השלל בין אנשי הצבא לתפקידיהם ובין יתר העם. מלחמת מדיין בספר במדבר, מצווה הקב"ה את משה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאָסף אל עמיך" (במדבר לא, ב). במלחמה זו ניצחו בני ישראל את מדין ושבו שבי שכלל עבדים, בהמות ומקנה. כשהובא השלל, "המלקוח", הורה הקב"ה למשה לחלקו בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, חציו לאלו וחציו לאלו5. נוסף על כך, הורה ה' להרים מכס לה' מחלק אנשי המלחמה, אחד מחמש מאות, ולהרים תרומה ממחצית בני ישראל, אחד מחמישים. נטילת השלל במלחמת מדיין נעשתה בדומה למפורט בפרשת המלחמה בדברים: "כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויבך" (דברים כ, יד), וכדברי ה"ספרי": "יכול תהיה ביזתם אסורה לך? תלמוד לומר: תבוז לך, ואכלת את שלל אויבך"6. מלחמות דוד עקרון חלוקת השלל בין אנשי הצבא הלוחמים לבין המשרתים בעורף, נקבע על ידי דוד המלך:

כי כְּחלק הירד במלחמה וכְחלק הישב על הכלים, יחדו יחלקו. ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישִׂמֶה לחק ומשפט לישראל עד היום הזה (שמואל א ל, כד-כה).

רש"י אומר שם שיסוד חוק זה בפרשתנו:

לא נאמר והלאה, אלא "ומעלה". כבר הנהיג אברהם בחוק זה: "בלעדי רק אשר אכלו הנערים" וגו' (בראשית יד, כד) - הם היושבים על הכלים; "וחלק האנשים" - ההולכים במלחמה7.

ניתן אפוא להניח שמדובר במנהג שהחל בימי אברהם, נמשך בתקופת מלחמת מדיין, ונקבע סופית בימי דוד המלך, ולפיו: אם יש שלל שמותר לקחתו במלחמה, ראוי לתת את מחציתו לכוח הצבאי הלוחם ומחציתו לחיילי העורף והשומרים8. שלל וביזה בשירה המקראית השירה המקראית היא לעתים מקור להבנת אורח החיים בימי המקרא, וכן הוא אף לעניין השלל. לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שרו משה ובני ישראל את שירת הים, שנאמר בה: "אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל, תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי" (שמות טו, ט). מכאן שמצרים רדפו אחרי בני ישראל גם כדי לשלול שלל ולחלקו בין אנשי הצבא. בשירת דבורה, מובא דו-שיח בין אם סיסרא לשׂרותיה. אמו של סיסרא דואגת לבנה שאיחר לשוב מן המלחמה, וחכמות שרותיה אומרות לה שוודאי בנה מאחר לשוב משום שהוא טרוד בחלוקת השלל: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה, צבע רקמתיים לצוארי שלל" (שופטים ה, ל). ואף כאן ניתן להסיק שנטילת שלל במלחמה היא אחת מן "הזכויות" של המנצחים במלחמה מיד לאחר הניצחון. עכן נוטל שלל ונענש גישה אחרת בעניין זה מצאנו בעת כיבוש הארץ בתקופת יהושע בן נון. לאחר כיבוש יריחו, הורה יהושע לעם:

הריעו כי נתן ה' לכם את העיר. והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה', רק רחב הזונה תחיה היא וכל אשר אתה בבית כי הֶחבאַתָה את המלאכים אשר שלחנו. ורק אתם שִׁמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם, ושמתם את מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו. וכל כסף וזהב וכלֵי נחשת וברזל קדש הוא לה', אוצר ה' יבוא (יהושע ו, טז-יט).

ברם, חרם זה (הנזכר כאן חמש פעמים) לא בוצע, כנאמר בראש פרק ז:

וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל.

לאחר שנכשלו בני ישראל בכיבוש העי, ביקש יהושע לבדוק את סיבת הכישלון, וה' השיב לו:

חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז, יא).

לאחר הטלת גורל, התגלה שנטל עכן מן השלל. יהושע ביקש ממנו להודות שנטל מן השלל, והוא עשה כן, ואמר:

וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו ואחמדם ואקחם, והנם טמֻנים בארץ בתוך האֳהלי והכסף תחתיה (יהושע ז, כא).

ופירש רש"י שסבר עכן שהתורה התירה לו ליטול שלל:

התבוננתי במה שכתוב בתורה: "ואכלת את שלל אויבך" (דברים כ, יד).

יש הרואים בפרשת עכן כלל מיוחד המתייחס לחרם מסוים שהטיל יהושע, איסור נטילת רכוש העיר יריחו, הן בגלל כיבושה בשבת קודש, וכל מה שנכבש נעשה קודש, הן משום שהייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידו בארץ-ישראל, ורכושה יועד להקדש, מעין תרומה או הפרשת חלה מראשית העיסה9. לאחר שהתוודה עכן שלקח מן השלל, לא הסתפק יהושע בן נון בהודאתו, ושלח מלאכים לחפש באוהלו, ואחר שנמצא שם השלל10, העניש את עכן:

וירגמו אתו כל ישראל אבן וישרפו אתם באש ויסקלו אתם באבנים. ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה (יהושע ז, כה-כו).

נשאלת השאלה: מדוע הוטל על לוקח השלל עונש כה חמור? התלמוד11 מבקש לדייק ממילים שונות באותה פרשה שחטא עכן חטא גדול יותר מלקיחת שלל בלבד, כיוון שעבר על חמישה חומשי תורה; עבר על ברית מילה; בעל נערה מאורסה וחילל את השבת. ופירש רש"י12 שנענש עכן עצמו בסקילה, משום שחילל את השבת, שהרי לקח מן השלל ביום כיבוש יריחו, בשבת, ואילו השרפה הנזכרת בפסוק מתייחסת לאוהל ולמיטלטלין שלו. לעומת זאת, פירש רד"ק13 בשם אביו שנידון עכן להישרף, אך נרגם בדרך למקום השרפה בידי בני ישראל הזועמים, "מרוב כעסם עליו"14. ועדיין לא ננעלו שערי הפרשנות, וניתן לומר שהטיל יהושע עונש מרתיע על עכן, הכולל שרפת השלל, כדי להעביר לעם את המסר שמטרת כיבוש הארץ אינה התעשרות של יחידים. ואכן, לאחר פרשת עכן, לא מצאנו שנענשו בוזזי ביזה, והדבר מעיד שהועילה ענישת עכן. הביזה בימי אסתר במגילת אסתר נזכרת ביזה שלוש פעמים: תחילה, כשקיבל המן רשות מן המלך אחשוורוש בספרים שניתן בהם היתר "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג, יג). ומסתבר שביקש המן להמריץ את האספסוף כשהתיר להם לא רק להרוג את היהודים אלא גם לבזוז את רכושם. כשאירע המהפך, התיר המלך אחשוורוש לאסתר ולמרדכי לכתוב איגרות חדשות, שנכתב בהן שביום ההוא "נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להִקהל ולעמד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים, ושללם לבוז" (אסתר ח, יא). נוסח זה זהה לנוסח שבאיגרות המן, ובלשון רש"י (שם): "כאשר נכתב בראשונות". בפועל, כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם ולהרוג במבקשי רעתם, נאמר פעמיים על היהודים: "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, י; ט, טז). ניתן לומר שהיהודים הוכיחו בהתנהגות זו שמטרתם היא רק ללחום מלחמת מגן חפה ממניעים כלכליים. על כן, גם כשהותרה להם הביזה, לא ניצלו זכות זו, כלשון רש"י: "והם בביזה לא שלחו את ידם, שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון"15. שלל וביזה בתלמוד ובהלכה במסכת סנהדרין, במסגרת הדיון על סמכויות המלך, נאמר:

תנו רבנן: אוצרות מלכים - למלך, ושאר ביזה שבוזזין, מחצה למלך ומחצה לעם. אמר ליה אביי לרב דימי ואמרי לה לרב אחא: בשלמא אוצרות מלכים למלך, אורחא דמילתא, אלא שאר ביזה שבוזזין, מחצה למלך ומחצה לעם, מנלן? דכתיב: "וימשחו לה' לנגיד ולצדוק לכהן" (דברי הימים א כט, כב) - מקיש נגיד לצדוק, מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו, אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו. וצדוק גופיה מנלן? דתניא: רבי אומר: "והיתה לאהרון ולבניו" (ויקרא כד, ט) - מחצה לאהרון ומחצה לבניו (סנהדרין כ ע"ב-כא ע"א).

הרמב"ם משלב דין זה, המתייחס לסמכויות המלך, הן בפרשתנו הן בכללים שקבע דוד המלך, יחד עם דיני חלוקת השלל. ואלה דבריו16:

וכל הממלכות שכובש, הרי אוצרות המלכים למלך. ושאר הביזה שבוזזין, בוזזין ונותנים לפניו, והוא נוטל מחצה בראש. ומחצית הביזה חולקים אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם, חולקין בשווה, שנאמר: "כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדיו יחלקו" (שמואל א ל, כד).

המשפט הישראלי כשהסדיר המחוקק הישראלי בחקיקה את הקודקס המקיף ביותר של דינים החלים בצבא, קבע בסעיף 74 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955 (מכאן ואילך: חש"צ) את העונש על ביזה בלשון זה: "חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו - מאסר עשר שנים". ראוי לציין שהעונש המרבי על עברה זו חמור יותר מן העונש המרבי על עברת גנבה "רגילה" מחייל בתוך הצבא שנקבע בסעיף 84 לחוק זה, שנתיים מאסר. נמצאנו למדים שהאינטרס המוגן בחוק אינו רק רכוש הפרט - והראיה היא שהעונש המרבי על גנבה מחייל הוא רק חמישית מן העונש על ביזה - אלא האינטרס הרחב יותר, הרצון לשמור על רמתם המוסרית של הכוחות הלוחמים ולמנוע את התפרקות המסגרות הצבאיות. כי אם תותר הביזה, יעשה כל אחד לביתו, ולא יתרכז במשימותיו הצבאיות. המשפט הבינלאומי איסור הביזה נקבע באמנת האג בדבר החוקים והמנהגים של המלחמה ביבשה, 1907. הדבר נקבע תחילה בסעיף 28 של האמנה, בפרק העוסק באמצעים שמותר לפגוע בהם באויב, ונאמר שם: "אסורה ביזת עיר או מקום, ואפילו נכבשו בהסתערות". בפרק העוסק בשלטון הצבאי על השטח הכבוש של המדינה המנוצחת, נקבע בסעיף 47: "הביזה אסורה בהחלט". כידוע, אמנת האג משקפת את המשפט הבינלאומי המנהגי, וככזה הוא חלק מן המשפט הישראלי17. גם באמנת ז'נבה הרביעית, העוסקת בהגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949, נאסרה הביזה במוחלט בסעיף 33 מציעתא: "הביזה אסורה", וטעם הדבר הוא: "אין דבר הפוגע במורל או המזיק למשמעת יותר מאשר ביזה וגניבה"18. יש לזכור שרכוש ממשלתי של המדינה הנכבשת "הנתפס בשדה הקרב, מהווה שלל מלחמה ההופך אוטומטית לרכוש הצד הלוחם, שבידו נפל"19, בדומה לנאמר בברייתא שהובאה לעיל: "אוצרות מלכים - למלך". הצו הראשון שנחקק באזור יהודה ושומרון (וביתר השטחים המוחזקים) לאחר חקיקת המנשרים בדבר סדרי שלטון ומשפט והוראות הביטחון היה הצו בדבר איסור ביזה, ונאסרו בו ביזה או פריצה לבית כדי לבוז ביזה ואחזקת ביזה ביודעין (בדומה לנוסח של סעיף 74 לחש"צ), ואף נקבע בו עונש מרבי של מאסר עולם לעובר אחת מן העברות הללו20. ראוי לציין שבנות הברית, עם כניסתן לגרמניה הנאצית בתום מלחמת העולם השנייה, כללו את עברת הביזה בפקודה הראשונה שחקקו, וקבעו שהעונש המרבי עליה הוא מוות21, כעונשו של עכן. לאחר מלחמת ששת הימים, נענשו בוזזי ביזה. אנשי הצבא נידונו בפני בתי הדין הצבאיים הפועלים על פי החש"צ. אחד המורשעים22, סרן בוזז, נידון לשישה חודשי מאסר, מהם חודשיים מאסר בפועל, והורד לדרגת סמל. בית הדין הצבאי לערעורים הדגיש במקרה אחר: "למותר לחזור על כך כי שומה על בתי הדין הצבאיים בהטילם עונש על עבירות ביזה להעדיף את שיקול ההרתעה על כל שיקול אחר". תושבי השטחים שהואשמו בביזה נידונו בפני בתי המשפט הצבאיים שהוקמו בשטחים23. כאן המקום להביא דברים שכתבתי לפני למעלה מחצי יובל שנים: "הסמל הראשון להתרופפות המשמעת ולאובדן הרסן על הביטחון הפנימי בעת מלחמה הוא תופעת הביזה. דיכוי הביזה, באם ניתן הדבר - מניעתה מראש - הינם צעד ראשון וחשוב לקראת כינון שלטון תקין בשטח מוחזק. אין איפוא כל פלא שהצו הראשון שנחקק באזור קובע איסור ביזה ומטיל סנקציה כה חמורה בשל הפרת איסור זה"24. נציין שכדי למנוע ביזה, נחקק צו המקנה את הנכסים הנטושים לממונה על רכוש נטוש, וכך נמנעת ביזתם, לפחות באופן חלקי25. דברי סיכום כפי שכתבנו בראש דברינו, הלקח המרכזי שנלמד ממעורבותו של אברהם במלחמה הנזכרת בפרשתנו יושם בדורנו בשנת 1976 ב"מבצע אנטבה" המופלא, שחולצו בו בני ערובה משבי מחבלים באוגנדה שבאפריקה. אשר לנושא השני המוזכר בפרשתנו, השלל והביזה, אין אנו מאמצים בימינו את דיני השלל והביזה שבמלחמת המלכים או במלחמות דוד אלא את איסור הביזה המוחלט שקבע יהושע בן נון בעת כיבוש יריחו והעונש החמור שהטיל על עכן, ואנו הולכים ביתר שאת בנתיב היהודים בשושן הבירה ובשאר מדינות המלך אחשורוש, ש"לא שלחו את ידם" בביזה, אף שהתיר להם אחשוורוש לעשות כן. ומאחר שמגילת אסתר היא מבחינה כרונולוגית הספר האחרון בתנ"ך, אנו נוקטים את הכלל "תפוס לשון אחרון" (בבא מציעא קב ע"ב), ומדינת ישראל מחנכת את חייליה לנהוג כמנהג יהודי שושן.

הערות: * שופט בית המשפט המחוזי, ירושלים. 1. בפרשה הבאה, פרשת וירא, אברהם נאבק לשנות את החלטת הבורא להעניש את סדום ועמורה ענישה קיבוצית. 2. בראשית רבה, פרשה מג, סימן ב. 3. בפירושו לתורה, שם יד, טו, ד"ה וירדפם. 4. ראה בראשית יג, ה-יב. 5. ראה במדבר לא, כז, ורש"י שם. 6. וראה את המקורות שהובאו בספרו של הרב ש' אריאלי, משפט המלחמה (ירושלים תשל"ב), עמ' קסה ואילך. וראה מה שכתבתי על ספר זה במדור בקורת ספרים, דיני ישראל ה (תשל"ד), עמ' 247-243. 7. וראה דברי רש"י: "אף על פי שעבדיי נכנסו למלחמה, שנאמר: 'הוא ועבדיו ויכם', וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמור, אפילו הכי [=כך] הם יקחו חלקם. וממנו למד דוד, שנאמר: 'כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו' (שמואל א ל, כד), ולכך נאמר: 'ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט' (שם פסוק כה), ולא נאמר והלאה, לפי שכבר נתן החוק בימי אברם'" (רש"י לבראשית יד, כד). 8. וראה גם אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, עמ' 1060, ערך "מלחמה". 9. ראה רד"ק, יהושע ו, יז. וראה ספרו של הרב י' אריאל, עוז וענווה - עיונים ביהושע ושופטים, הוצאת מדרשת חספין (רמת-הגולן תשנ"ה), עמ' 63: "איסור לקיחת השלל במלחמה הראשונה הבהיר שאין זו מלחמה אגוצנטרית, וסיבת הכיבוש אינה תאוות נחלה, עושר ושלל, אלא הכל נעשה לשם שמיים והכל נמסר לשמיים, שמהם זכה העם בנחלתו". וראה גם עמ' 64 ואילך. 10. על חיפוש זה, ראה בהחלטתי בתיק ב"ש 1153/02 מדינת ישראל נ' אברג'יל , סעיף 61; החלטה מיום כט בסיוון תשס"ב (9.6.02). 11. סנהדרין מד ע"א. 12. בפירושו ליהושע ז, כה. 13. בפירושו ליהושע ד, כה. 14. וראה גם בספרו של הרב אריאל, שם, עמ' 76-75. 15. וראה גם פירוש דעת מקרא: "אף על פי שמרדכי ציווה ו'שללם לבוז' (אסתר ח, יא), נמנעו היהודים מלקחת, להראות שמלחמתם אינה לבוז בז, אלא רק להציל את נפשם מידי אויביהם" (דעת מקרא, אסתר ט, י). 16. משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ד, הלכה ט. 17. שכן ניתן לראות בו חלק מן המשפט המקובל, אשר באמצעות הצינור של סימן 46 לדבר המלך במועצה, הפך לחלק מן המשפט הישראלי. ראה בג"ץ 785/87 עפו ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מ"ב(1) 4. 18. כמובא בחוברת "דיני מלחמה" בהוצאת צה"ל, המטה הכללי, עקד החוק הצבאי, תשכ"ג1963-, עמ' 20. וראה על כל הנזכר לעיל גם בספרו של י' דינשטיין, דיני מלחמה, (תל-אביב תשמ"ד), עמ' 157-156. 19. שם. 20. ראה: צו בדבר איסור ביזה (אזור הגדה המערבית) (מספר 1), תשכ"ז - 1967. וראה ספרי, החקיקה באזור יהודה ושומרון (ירושלים תשל"ה), עמ' 144-143. 21. ראה שם, עמ' 144, הערה 106. 22. ע 148/67, קובץ פס"ד של בי"ד צבאי לערעורים, 1967, עמ' 277. 23. ראה ספרי הנזכר לעיל, בהערה 20, עמ' 144, הערה 107. 24. שם, עמ' 144. 25. שם, עמ' 192.

---

---