הרב אליעזר מאיר ליפשיץ נודע במחקריו הקפדניים ובידידות עם עגנון, אך עיקר תרומתו נזקפת לייסוד בית המדרש למורים של המזרחי ולניהולו במשך שנים ארוכות. שבעים לפטירת אבי מכללות ההוראה הדתיות


במבוא למסתו החשובה ורבת ההיקף על רש"י, כתב הרב אליעזר מאיר ליפשיץ את הדברים הבאים:

…למען הכיר ולמען תאר את תכונת מפעליו של אדם גדול, לא די להכיר אותו ואת אפיו. דרוש לראות את הזרמים שהגדול גל עצום בהם, ושבאפיקיהם זרמה תפוצתו אשר הפיץ… הרי הכל מודים בפעולה חוזרת מן הגאון אל העם ומן העם אל הגאון. להכיר טיב הפעולה החוזרת, זוהי שאיפת החוקר, ורק זו הפעולה החשובה, זוהי הנקודה המרכזית בתולדות הגדולים (כתבים א, עמ' י).

דברים אלה תקפים אף למי שבא לתאר את דמות הרב ליפשיץ, אלא שבמגבלות היריעה לא ניתן לעסוק בכך בהרחבה הנדרשת (פרטים נוספים ניתן למצוא במאמרו של בוגר מכללת ליפשיץ, חיים זהר, שהתפרסמו בביטאון המכללה "מים מדליו". הדברים להלן מבוססים על מאמר זה). בדברים הבאים נשתדל לעמוד בקצרה על פועלו ותרומתו לעם היהודי ולמדינת ישראל, במגמה שמהם תשתקף דמותו.
ראש החכמים

הרב אליעזר מאיר (רא"מ) ליפשיץ נולד ביום הכיפורים תר"ם בסקולה, מחוז סטרי בגליציה. למד לימודי קודש וחול מפי מורים ובעיקר מעצמו בעיירת הולדתו ובסטרי, לשם עברה משפחתו בילדותו. ב–1898 עבר עם אביו ללבוב ושם המשיך בלימודיו. לאחר נישואיו עסק במסחר ויחד עם כך הפך ביתו לבית ועד לחכמי דורו.

עוד בהיותו צעיר לימים סייע הרא"מ לסופרים, הוגי דעות, חוקרים ועסקני ציון (אשר ברש, א"י ברוור, ש"י עגנון, מרדכי בן יחזקאל, י' ילון ועוד). ביתו בלבוב היווה מרכז התנועה העברית בגליציה. בנוסף על כך היה פעיל בתחום החינוך של "המזרחי". הוא היה ממניחי היסודות הרעיוניים של החינוך הדתי–לאומי ומבוניו.

ב–1909 עלה ארצה ועסק בהוראה בבית המדרש למורים של חברת "עזרה" ועם הקמת בית המדרש למורים של ההסתדרות הציונית, לאחר מלחמת השפות, עבר לשם. עשה כמה שנים באירופה, בעיקר בגרמניה, בעת מלחמת העולם הראשונה. בשנת תר"ף חזר ארצה ועם הקמת הסמינר למורים בירושלים מיסודו של "המזרחי" (תרפ"א) נתמנה למנהלו והעמיד במוסד זה תלמידים לאלפים. הרא"מ נפטר בירושלים בכ"ד בתמוז תש"ו.

הרא"מ היה פעיל בגופים ציבוריים שונים. שימש כסגן יו"ר "ועד הלשון", חבר הוועד המרכזי של "חברה לתורה ולספרות" מיסודו של הראי"ה קוק, חבר "החברה היהודית חקירת א"י", פעיל בתנועת "המזרחי", מפקח על החינוך הדתי מטעם הוועד הלאומי וחבר בוועדת החינוך שלה.

הרא"מ לא הרבה לכתוב, שכן החקירה היסודית של כל נושא שבו עסק, תוך הקפדה על כל פרט ועל ניסוח לשוני מרומם נפש, דרשה זמן רב. המעט שהוציא מתחת ידו היווה אבן שואבת לחוקרים רבים. כאלה הם חיבוריו על רש"י, על "החדר", על המשנה ועל האגדה, על החכמים היהודיים הצרפתים והספרדיים כמו גם רשימותיו על סופרים ואנשי רוח. הגדיל לעשות הרא"מ ברשימותיו על חברו וידיד נפשו, ש"י עגנון, אשר העיד עליו כי "מיום שהכרתיו עד ששבק חיים לנו ולכל ישראל לא זזה ידי מתוך ידו" (מעצמי לעצמי, עמ' 96).

מאמרו "ש"י עגנון" (כתבים ב, עמ' רז–רכו), זכה לתגובות רבות ולהערכה רבה בקרב חוקרי עגנון ונחשב לאחד המחקרים פורצי הדרך בהבנת סיפוריו.

נתיבי חינוך

נוסף לתרומתו האידיאולוגית–רעיונית בתחום החינוך ובהתוויית תוכנית לימודים, הרא"מ ניהל את "בית המדרש למורים מזרחי" במשך עשרים ושש שנים. בזכות קשריו ומעמדו הוא הצליח לגייס את מיטב המרצים להוראה בבית המדרש אשר היה חלוץ המוסדות להכשרת מורים הדתיים בישראל. בצוות המרצים היו פרופ' ש' אסף, הרב ש"י זווין, פרופ' ש' ליברמן ועוד.

בגלל קפדנותו, יחסיו עם תלמידיו היו מורכבים. מדברי ברוך ששון, בוגר "בית המדרש למורים מזרחי", על הרא"מ משתקפת דמות של אדם רגיש שתמך בתלמידים נזקקים וסייע להם לסיים לימודיהם בהצלחה. יחד עם זאת דאג הרא"מ לטפח את תלמידיו המוכשרים.

אישיותו השתקפה היטב בדרך הוראתו. עיון במחברות סיכום של תלמידים מבית המדרש למורים במקצועות שלימד הרא"מ, כגון תורת ההוראה ללשון העברית, ספרות, החינוך הדתי וכו', חושף ידע רב הן ביהדות והן בתרבות העולם, שיטתיות בהוראה ומחשבה בהירה המתנסחת בעברית מוקפדת. ברשימה שנכתבה לכבודו בהגיעו לגיל שישים נמצאים הדברים הבאים:

וכדרך יצירתו ברשות היחיד שלו, כן דרך פעולתו ברשות הרבים, בבית המדרש למורים. כל מקצוע שהוא מלמד מואר באור חדש ובהיר: מקרא, תולדות ישראל, תולדות הספרות, התפתחות הלשון ושמושה, ואף שיעורים בתלמוד… גם כאן תבחין עינו בצרורות אבן ססגוניים מוצנעים בצדי דרכים ותכיר את מקומם בנדבכי בנין גדול: במתודולוגיה, בהיסטוריה ובהלכות ציבור. ובעת הצורך גם בתורת החינוך כוחו רב כמומחה ורגיל (א' פורת, הד החינוך, ת"ש, גליון ד–ה, עמ' 91–92).

למרות שהיה בעל מוגבלות פיזית, דבר שהקשה על חייו, הצליח הרא"מ ליפשיץ להקים מוסד להכשרת מורים, שבמרוצת תשעים וחמש שנות קיומו הכשיר אלפי בוגרים אשר השתלבו במערכת החינוך ובמערכות ציבוריות אחרות וחלקם אף עומדים בראשן.

המעיין בספר המבקרים של המוסד ימצא בו שבחים רבים אשר יצאו מתחת ידם של ראשי המדברים בישראל ובתפוצות. כך, לדוגמה, כתב הראשון לציון הרב בן–ציון עוזיאל בעת ביקורו במוסד בי"ב אדר ב' תרפ"ד: "רב עונג שבעתי ברגעי בקורי במוסד החשוב הזה, בראותי את סדריו היפים ומסירותם הנאמנה של חבר המורים העובדים בו באהבה לגדל מורים לעמנו ולתורתנו". אכן, מוסד לתפארת הקים הרא"מ ז"ל וזכויותיו לו רבות.

מפגש עם החול

בערב שבת פרשת מטות–מסעי, ר"ח אב תש"ז, כשנה אחרי פטירתו, התפרסם בעתון "הצופה" מאמר של הרא"מ ליפשיץ שכותרתו "יסודות להשקפת–עולם ישראלית". המאמר מבקש למצוא "קווים המייחדים והמחייבים דרך מיוחדת לאידיאולוגיה של 'מזרחי'".

בעיניו של הרא"מ, ביסוד הרוח של התנועה עומדת ההכרה בברית שבין עם ישראל לבין א–לוהיו. התורה ניתנה לעם ולא ליחידים. הקשר של היחיד בישראל עם הא–לוהים מבוסס על השתייכותו לאומה ועל היותו אחד מן הבאים בברית. הברית, שנכרתה עם האבות, חזרה ואושררה מדי זמן. במעמד הר סיני, בערבות מואב, בימי יהושע, בימי המלכים והנביאים, על ידי עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון, וגם בעת שקיבלה האומה על עצמה את המשנה והתלמוד ולימים גם את השולחן ערוך, כחיבורים המשקפים את אורח החיים המתחייב מן הברית הזאת.

מערכת המצוות ואורח החיים של עם ישראל מבטאים קבלת עול מלכות שמים. התפילה, השבת והמועדים, המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחברו, כולם מהווים מארג אחד שלם שעניינו לבסס את הברית ולהנהיג את עם ישראל כציבור, ואת כל אחד מן היחידים בו, כאזרחי הממלכה, שבראשה עומד המלך, א–לוהי ישראל.

מן התפיסה הזאת נובעת ההבנה שאין תחום בחיי הפרט והכלל שאינו נכלל בברית הזאת. אין להפריד בין הלאום לבין הדת בישראל, בין החיים לבין התורה. "האידיאל הגדול של מלכות שמים, שחיי ישראל יהיו תורה, שיגשימו את התורה בחיים והחיים יהפכו לתורה… אותה אחדות היא תביעה ומציאות… כאן רעיון דתי הוא לאומי וכל רעיון לאומי הוא דתי… מפני שהשכינה שורה במעשי הרבים, כמעשי העם".

מכך מגיע הרא"מ למסקנה נוספת, שהיוותה יסוד לכל מפעלו החינוכי, והיא החיבור בין קודש לחול. בעקבות הראי"ה קוק הוא מציג את העם כחטיבה אורגנית אחת: "העם בתור קומה שלמה, כלומר בתור אורגניסמוס, גוף בעל אברים שיש תפקיד מיוחד לאבר אבר, שהעם מושך ומשרה קדושה על כל האברים באומה, שיש להם תפקידים שונים". מכאן נובע היחס המיוחד של הראי"ה והציונות הדתית לציונות החילונית: "אפשר בזה ללמד זכות אף על פושעי ישראל שידם מחזקת בפטיש ובשלח, מפני שאין כאן שתי עבודות, אחת חול ואחת קודש, אלא אף החול הוא קודש". זהו חידוש שלא היה לו מקום בגולה, "משום שהורגלנו בגולה להבדיל ולהפריד בין קודש וחול", אבל בארץ ישראל, האידיאל הוא שהקודש "ינווה בתוך החול, שיקיף את החול, שימלא את החול".

בעל התניא אמר על הרמב"ם שרק לו היה מותר לעסוק בחכמה ובמדע של חול מפני שרק הוא ידע לעבוד את הבורא בדעות הבאות מן החוץ. אבל בימינו, "אפשר הגיעה שעה לעם כולו לעבוד את ה' בעבודת תרבות ומדע, בעבודת חול בתוך הקודש". כך מסביר הרא"מ גם את רעיון "תורה עם דרך ארץ" שפיתח הרש"ר הירש, "עבודת השם במלאכת תרבות ומדע, בבנין העולם ובסידור החברה – זוהי הגדולה שבעבודות, שלא יהא שוב חלק של חיים וחיי חברה, של מעשה ומעשה עבודה ותעשיה של מדע ומדע העולם והחברה, שלא יהא שום חלק, מחוץ לגבול התורה, מחוץ לגבול מלכו של עולם".

*

על היסודות האלה השתית הרא"מ את המוסד הראשון בארץ ישראל להכשרת מורים בחינוך הדתי, שלימים נקרא על שמו: "סמינר ליפשיץ". אמנם, מלאכת ההרכבה אינה פשוטה, רבים החוגים הדוגלים בהפרדות ואינם מאמינים ביכולת לחבר. יש הרוצים להפריד בין דת ומדינה, יש החוששים מכל מגע של הקודש עם החול, יש מהם המתייראים מפני חילול הקודש. הראי"ה קוק ביקש להנחיל את התורה המורכבת הזאת לעם על ידי הקמת ישיבה מרכזית עולמית. הרא"מ עשה זאת באמצעות הכשרת מורים. במשך קרוב למאה שנים הכשיר הסמינר ומוסדות אחרים שנוסדו מכוחו ובעקבותיו תלמידים ומורים על אותה "השקפת עולם ישראלית". טעמה וריחה של תורה זו קיימים עד עצם היום הזה.



הרב יאיר ברקאי הוא ראש מכללת ליפשיץ. הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא ראש מכללת הרצוג מיסודן של מכללת ליפשיץ ומכללת הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016