שוב התחלתי להלך בגטו שהפך להיות ים של להבות. יריתי בגרמנים כשיכולתי, נשאתי תחמושת מבונקר אחד לחברו, הגנתי מן הקומות העליונות על שני הבונקרים שברחוב קופייצקה. ראיתי איך חייליו של הגנרל סטרופ מוציאים מבונקר אחד נשים וילדים, מאלצים אותם להשתטח על הארץ בתוך ההריסות והורגים אותם. ראיתי עוד נשים קופצות מבניינים אחוזי-להבות ואחרות מתנפלות על החיילים כדי ליהרג.
אולם לפעמים היה מסתדר טור של שבויים, ילדים ונשים בידיים מורמות, שהניחו לשוביהם לגרור אותם אל הקרונות, בתוכם גם גברים, אתמול לוחמים והיום תשושי-כוח, שבורים כמו קפיץ שנמתח יותר מדי. כשהבטתי בטורים האלה האפופים עשן שריפות שחור וסמיך נשבעתי להוסיף ולהילחם, גם אם ננוצח כאן, להישאר בחיים עד שבאחד הימים תבער גם ברלין כתנור ותהיה למעי-מפולת. צריך להחליט להגיע למאורת התליינים, להשיב מכה תחת מכה. אין די בכך שנמות ונשקנו בידנו. עלינו לנצח, סופית, למחוץ אותם ולרמסם בעקבינו.

עכשיו העשן עבה עד כדי כך שכמעט אין להבדיל בין יום ללילה: הלהבות מאירות בלילה את השכונות המוארות גם בזרקורים שלהם. ב- 27 באפריל לבשתי את מדי- הס.ס. שלי וירדתי לביבים. הגרמנים כמעט אך החלו לתפוס שבהם עוברים כלי-נשק כמו גם אנשים של הארמיה לודובה והארמיה קראיובה. נשים, ילדים וזקנים, אף גם לוחמים שהנחיתי אותם לאזור הארי, מחכים שעות על שעות במים הנרפשים למען תגענה משאיות ותיקחנה אותם ליערות הקרובים לוורשה. הזקנים והפצועים הלכו כפופים, ולפעמים היו אחדים שלא רצו לצעוד עוד, נואשו מחייהם, שיקעו ראשיהם בבוץ, הקיאו. משיתי אותם משם, הרמתי אותם, נשאתים עד מדרגות-הברזל.

אחר-כך יצאתי שוב לדרך, הדרכתי אנשים עמוסי-תחמושת שהשתוממו על זריזותי, על התמצאותי ברשת-הביוב. יצאנו לגטו, בתוך העשן והחרבות, ואני הלכתי לפני קבוצת הלוחמים הפולנים עד לכיכר-פאריזובסקי, שדה-עיים. השריונים הגרמנים הגיעו, ירי מקלעיהם מפלס להם דרך, ואנו הסתתרנו מאחרי קירות נתוצים, מכוסים טיח והריסות. הצלחתי להגיע לרחוב מילא. הגרמנים איתרו אותי בקפצי מבניין לבנין. מצאתי את אבי, זקנו אפור ומדובלל, והוא נשקני. "חייה, מייטק, חייה". הוא אימצני אל לבו. "אל תמות, אתה. אל תמות".

ימים עברו: הגרמנים שמו מצור על הריסות הגטו, שיטתית, המיתו אנשים ביריות, פוצצו את הבונקרים, הזרימו גזים לתוך הביבים, הטילו חומרי-נפץ במקום ששוב לא היה אלא תנור בוער. בהריסות אני צועד בין הלהבות, נע-ונד לתור לי מחסה, עובר על-פני נשים וילדים, גברים המקווים לשווא לכלי-נשק. לפעמים אני מדריך אותם במשעולים הנהירים לי, אני מקיף את השריפות, מסתייע בחלקי גג שעודם במקומם. לעתים קרובות אני עוזב אותם לאחר מתן כמה עצות: מה אפשר לעשות למענם? עלי להילחם.