אחת העבודות המשובחות ביותר בחקר הרעב נעשתה על ידי קבוצת רופאים בית החולים שבגטו וורשה. קבוצת רופאים בעלי רמה מדעית גבוהה בראשותו של ד"ר מיליקובסקי, ערכה בגטו ורשה, בשנת 1942, עבודת מחקר על הפתולוגיה של הרעב. נעשתה עבודה קלינית, פתולוגית, היסטולוגית כימית-ביולוגית וההמטולוגית כבירה עם הבדיקות המפורטות והעדינות ביותר על חולי הרעב. עבודה זו היא מדעית ברובה.

אם אף אחד מאתנו לא יישאר בחיים, ולא יזכה לפרסום החקירות האלה, נבקש למסור את החומר ואת כתבי היד שלנו לפרופ' אורלובסקי מהאוניברסיטה בוורשה, בבקשה שישתדל לפרסם את החקירות הללו.

ואמנם, אף אחד מרופאים אלה לא נשאר בחיים. כתבי יד שלהם נמצאו אחרי שחרור וורשה, ויצאו לאור ע"י הג'וינט.
אם להשוות את הנתונים של חוקרים אלה עם נתוני חוקרים אמריקאיים, אנגליים ורוסיים, יש לומר שעבודת מחקר זו של רופאי הגטו בוורשה היא קלאסית ואין להוסיף עליה הרבה.
"מעולם לא נתפסתי לרגשות זעם כברגע זה בבואי לכתוב את הפתיחה לקובץ שלנו. הזמן אינו כתיקונו, והעבודה שיזמו וביצעו בתנאים אלה, היא יוצאת מן הרגיל.
אני נוטל את העט בידי, והמוות צופה אלי מכל עבר בחדרי. הוא נועץ בי את מבטו מבעד לחלונות הריקים של בתים נטושים ואבלים שברחוב הגלמוד, הזרוע שרידים עלובים של רכוש שדוד. קשה לרכז את המחשבה, אולם פי כמה עוד יקשה לתאר את מצבה של הנפש הסוערת בקרבי... מה דלה שפתנו לבטא את הגודל של אסוננו... אני מבקש את הדיבור הנכון, אני חש בקשיי ביטוי... אבל לשווא

העבודה המוגשת כאן אינה גמורה. היא הופסקה פתאום ב- 22 ביולי 1942, זהו יום של "העברה", נכון יותר של הגירוש, היינו של הרצח ההמוני. אכן! "העברה", או רצח המוני, שמות נרדפים הם בגטו שלנו. ההעברה היא פעולה שאין דוגמתה בדברי ימי העולם, ומידת הרשעות והאכזריות שבה תיוודע לעולם רק בעתיד. נעבור נא בשקט ושתיקה על פעולה זו, בדומייה הדומה לזו השוררת עתה בבתים הריקים של הרחובות השוממים בגטו. בשתיקה עולמית זו כמוסים הגבורה והמעמקים של ייסורים קיבוציים, ושל שואה שיזעזעו בעתיד את מצפון העולם.

בהיסטוריה של גטו וורשה נוכל להבחין בשתי תקופות: האחת עד 22 ביולי 1942 והתקופה שבאה לאחר תאריך זה. התקופה הראשונה סימנה רעב כללי, השנייה - מוות כללי.

אין כל פלא שהחל בתקופה השנייה הופסקה כל עבודה מדעית בדבר הרעב: הרסו את בתי החולים והחריבו את המעבדות והשמידו את החשוב ביותר, את חומר עבודתנו: את האדם.
העבודה הופסקה, אולם לא חוסלה כל עיקר, ולאחר ההלם הראשון; לאחר המכה האיומה, חודשה גם העבודה. נטלנו שוב את החומר שניצל והתחלנו לערוך ולסדר באופן שיטתי את העובדות והתוצאות של החקירות האלה. כתוצאה מכך בא החיבור הנוכחי.

אם לדון מבחינה היסטורית, הרי זוהי באמת סימפוניה בלתי גמורה של רופאים יהודיים משנת 1942. היסטוריה זו כולה מלאה תוכן!
פרט מעניין שאין להשמיטו: הסידור השיטתי והעריכה של העובדות שנצטברו ותוצאות החקירות, נעשו באחד הבניינים של בית הקברות היהודי בוורשה. זה הוא סמל לתנאים בהם אנו חיים ועובדים.

עבודות המחקר של הרעב החלו בפברואר 1942. הרעב היה המניע הראשי בחיי יום יום שבתוך חומות הגטו. כביטוי לרעב שימשו המונים פושטי יד ברחובות, הגופות המרובות העטופות נייר, הסטטיסטיקה של התמותה בבתי המקלט לפליטים, בבתי המחסה ליתומים, והחומר המיוחד של בתי החולים לשחפת וטיפוס הבהרות.

כמה רופאים, שבאו במגע עם סימן בולט זה של חיי הגטו בוורשה, נועדו ואמרו: ימינו העכורים צריכים לשמש נושא עבודתנו המדעית. ובלי להביא בחשבון את כל המעצורים והקשיים שבדבר, נתמסרו הללו לעבודה בכל כוחם, מתוך הקרבה עצמית שאין דומה לו בתולדות האנושות. התנאים הפיסיים לא היו נוחים כל עיקר לעבודה זו. בתי החולים, שסודרו בדירות פרטיות ועראיות לא התאימו למטרה זו. מחמת מחסור באמצעים טכניים ותכשירים נעשה תפקידנו קשה ביותר.

רבים מחברינו חשו על עצמם את תוצאות ההשפעה של הרעב. ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, המשיכו כל החברים, מבוקר ועד ערב, בלי החסר אף יום אחד בעבודה זו, שהתקדמה בשקט ובצנעה, באווירה כבדה, ללא רעש ופרסומת.
אין כאן משום הפרזה אם אגיד, כי החומר, שנאסף במשך 5 חדשים, היה מצריך בתנאים תקינים למעלה משנת עבודה.
מבחינה מסוימת אפשר להגדיר את הרעב כתופעה בחיי היהודים. אומות העולם, אין אתה מוצא בהן "רעב" למדע, לעבודה ואפילו לחיים בדומה לזה של ישראל. כאן אולי יש לבקש את הגורם הפתוגני לאנטישמיות.
ואולם הנושא של עבודתנו הוא הרעב היום-יומי, השכיח, הרעב הגשמי. מנקודת מבט זו הרי אנחנו היהודים נמצאים מחוץ לכל תחרות, בייחוד עכשיו, ולכבוד ייראה לנו לדון בנושא כללי זה כבעיה מדעית לשם השבעת רעבוננו למדע ולדעת, על חשבון הרעב הגשמי שלנו.

---

---