כפריצי חיות פרצו אל בית-הוועד, אל "זקן-היהודים", כמטורפים,
אל צ'רקינוב, נשיא הקהילה, וכה קראו אליו, אל הפרנס:
לא עוד ששה נדרוש! לא עוד נסכים לששת-אלפים,
רבבה תתנו! רבבה! - משפט קצר וחד וגס.
ועוד היום לתלות המודעה אל היהודים כולם, כחוק:
רבבה מכם, מחר כבר רבבה משלכם! - השמיעו הגזרה
ויצאו. אל כורסתו נופל חיוור, הוא, הנשיא, מאצל השולחן, זה הירוק...
אתה כותב? על עשרה תחתום? הכה רבים מן השישה העשרה?
צ'רקינוב? המהנדס צ'רקינוב? אדמיה? שמע, הלא תשמע?
ואם גם עשרה? אמנם יותר הם... כן... שמעני-נא, אדמיה... מה זו על לבך עלתה?
האם אמנם כוונתך היא? אה? מזכירתך היא... אינה יודעת מה
בלבך כעת... אך למה תשלחנה? אי, אתה בוכה, בוכה אתה...
ומה תבכה? אחרי הכל אדם הגון אדם... אך אל-נא נכחד:
היהודי בך מועט. וכי עיקר לך העשרה? ולשישה אתה מוכן?
אתה רוגז - על מי? אכן, על עצמך... אתה מכה בזה "על חטא",
בולע רעל... אי, מהר-כלה... עוד מעט והמועצה כולה תבוא לכאן!
היהודי מועט בך, אדמיה, הנה בתרעלה בחרת, בידך תשים לך קץ?
ואילו היהודי - הורגים אותו... יתר עוז נדרש לההרג ויתר שאת...
אך מילא... אין דבר... אתה שותה? אתה רוחץ, אדמיה, בניקיון אתה רוחץ?
חייך, כן, חייך - ערב-שמד... טעם רב מזה במיתתך עומד.
מה בצע? לא אתה, אמנם; ודאי - שלא אתה. אך הוא, זה ועד הקהילה,
הלא יסכים... וכי בידו הוא? הן רק מראית בלבד כאן, כלום עוד לו רעה?
עשרה ידרשו... מה כוחו? אי, אי! אותה התרוצצות, אדמיה, אשר בנפשך התחוללה
בהידרש שישה... ומכרסמה בהם, אוכלה עמוק אותה התולעה...