ביום כיפור 1940 הודיע הרדיו על פקודת הגרמנים על הקמת רובע יהודי בורשה העיר. תוך ימים ספורים מחויבים היו היהודים לעזוב בתיהם אשר היו חוץ לרובע היהודי ולהיכנס לתוך הרובע מבלי שיציינו לאן עליהם להיכנס. כך נכנסו כמאה אלף יהודים לתוך הרובע היהודי שהיה מאוכלס כבר בצפיפות. הם הפכו לפליטים. הובילו מטלטליהם מי בעגלת יד ומי בידים, נודדים ברחובות נעצרים על יד בית בתוך הרובע, נעמדים תוהים ובוהים לאן יכנסו.

אז עוד היה הגטו פתוח וקוים הקשר עם העולם החיצוני, אפשר היה לצאת לעבודה מחוץ לרובע היהודי. כעבור תקופה קצרה, ללא הודעה מוקדמת, בודד ונחסם הרובע היהודי, וליד כל שער או יציאה הוצבו שוטרים גרמניים ופולנים. לפתע נותק הגטו ממקורות פרנסה, ממקום העבודה, מאפשרות השגת מצרכים, כשהרגשת אסירים בבית הסוהר אופפת את כולם.

באותה תקופה הובאו לגטו ורשה עוד עשרות אלפי יהודים מערי השדה הקרובות לעיר. הללו קבלו פקודה לחסל עסקיהם תוך שעתיים, לקחת עימהם מה שיכולים לשאת בידיהם ועל גבם, והובלו כולם ברגל לתוך הגטו בורשה. בדרך, כל מי שנכשל או מעדה רגלו, מי שנאנח ונעצר רגע - נורה ומת. שוב הוכנס לגטו זרם פליטים, שוב נראו אנשים עומדים או יושבים ברחובות הגטו ללא קורת גג או מזון, מחכים לתושייה.
החיים בגטו הפכו גיהינום ללא נשוא. צפיפות איומה שררה בו. עשרות נפשות בכל חדר; התנאים הסניטריים גרועים, ומתוך כך המגיפות והמחלות. חוסר אפשרות של עבודה, פרט במפעלי העבדות של הגרמנים, והשגת מצרכי מזון, הביא במהרה את הרעב. משפחות שלמות של יהודים על נשותיהם וילדיהם נראו יושבות על מדרכות הרחובות, נפוחים מרעב. בשעת העוצר, כששקט השתרר ברחובות, נשמעו מכל עבר קולות של ילדים רכים המבקשים פרוסת לחם ("א שטיקעלע ברויט") והדבר היחידי שאפשר היה לתת להם היו פירורים שיהודים רחמנים נתנו. בבוקר נמצאו על המדרכות ליד השערים גופות של אנשים, ובעיקר של ילדים, מוטלות כשהן מכוסות בניר, כי במשך הלילה גם הלבוש נלקח מהם.
המצב הקשה ביותר היה כמובן בין הפליטים שהגיעו מערי הסביבה, כי אי אפשר היה למצוא עבורם מקום פנוי בתוך הגטו. הם רוכזו בבתי פליטים. בבית כזה לא ניתן אפילו לעבור, כי לא נשאר שטח בלתי תפוש על ידי אדם. הם ניזונו בצלחת מרק ופרוסת לחם ליום. מדי יום ביומו נקברו מאות יהודים...
כל בוקר רצו היהודים המוצבים לעבודה במפעלים הכלכליים שיסדו הגרמנים, בתקווה שהודות לעבודתם יצילו את חייהם. רבים לא הספיקו להגיע לבתי המלאכה, כי הגרמנים היו נכנסים לתוך הגטו, מתייצבים באמצע הרחוב ומתחילים לירות.

היהודים אינם יודעים מהיכן נשקפת להם הסכנה, ומתקהלים בדרך כלל במקום אחד; אז היו אנשי ה-ס"ס סוגרים את הרחובות, אוספים אותם במקום אחד ומובילים אותם לאומשלאג, הוא מקום השילוח לגירושים, תמיד בהסוואה כאילו בודקים את כרטיסי העבודה. אחדים אפילו שוחררו "בגלל עבודתם". היו מחזות קורעי לב. הנה תפשו יהודי ויש לו כרטיס עבודה, אבל את ילדיו לוקחים ממנו והוא מתחנן ללכת יחד עם ילדיו, אך אין מניחים לו. לזקנים ולחולים מעמידים עגלות, והללו היו נראים עם צרורותיהם הדלים, בנסיעה ברחוב לדרכם האחרונה.
עם זאת, במשך כל תקופת הגירושים לא פסק הטרור בתוך הגטו. בתירוץ של "התנגדות", כביכול, היו הורגים עשרות יהודים למען ידעו וייראו. היו אנשי ס"ס שתפסו ילדים קטנים וניפצו ראשיהם אל אבני המדרכה. רבו המקרים אשר היה נדמה, כי חוץ מפעולת הגירוש, ישנם גרמנים המתעללים ביהודים ממש מתוך חדוות התעללות.

עם גיבור הרעב פיתחו אנשי ה-ס"ס "שיטה חדשה". הם הודיעו שכל מי שיתנדב לגירוש יקבל לדרך שלושה קילוגרמים לחם וקילו ריבה, ואכן נמצאו רבים שחרפת הרעב שלא יכלו לשאתה עוד, אילצתם להתייצב בעצמם במקום הגירוש. שוב נראו שיירות של יהודים עם מטלטליהם וילדיהם בידיהם, נעים לעבר אומשלג.