יום חמישי, 30 ביולי 42
שש שעות עשיתי באומשלאג. בבוקר בא אל משרדנו קצין של המשטרה היהודית (עורך הדין ח', קצין מילואים בצבא הפולני) וביקש פרטים נוספים בדבר כמה מן העובדים. נראה, שהגרמנים יגבילו את רשיונות המעבר שניתנו לנו עד עתה. אותו אדון ח', שאני מכירו אישית, פנה אלי ואמר: "אדוני, בתור פולני חייב אתה ללכת ולראות כיצד נערך משחק זה. אנחנו לא נספר עוד, כמדומה, דבר לאיש. בלכתך עמי הרי אדוני בטוח לחלוטין, אגב יתלווה אלינו עוד שוטר אחד".

נסענו בעגלת ריקשה לרחוב סטאבקי. הכיכר הגדולה מוקפת הייתה ז'אנדארמים גרמנים ומשרתיהם הלאטבים, האוקראינים והיהודים. אבל עם מורה הדרך שלי הגענו על נקלה אל מעבר לקו המשמר. והרי אנו בתוך המון מתנחשל, הנדחק קדימה ואחורה, וכולו פונה לעבר הרכבת העומדת מרחוק.
בקרבת מקום נערכת הסלקציה הסופית. בשורה צרה עברו יהודים בזה אחר זה את הביקורת המבוצעת בחפזה וכלאחר יד. חברי עמד על-יד השולחן הקטן, מתערב מפעם לפעם, מברר משהו. פתאום ראיתיו תוחב בהסתר לידו של גבר אחד שניגש לבדיקה איזה נייר. הלז מסר אותו לידי הגרמני שעל-יד השולחן הקטן, והוא הועבר אל החבורה, שהוצאה מכלל הנועדים לעקירה. אישה אחת, שמא זוגתו, ביקשה להיאחז בזרועו ולהילוות אליו, אך השוטר ניתק אותה ממנו בכוח, חלק לה מהלומת אגרוף בפניה והדפה אל בין חוטי הברזל. תכף לכך - התרחקנו מן המקום.

האדון ח' נראה כמרוצה. בסוד גילה לי כי לשם כך בעצם בא הנה, כדי להציל ברגע האחרון את ידידו. "עושים אנו, לפחות אחדים מאתנו, את אשר אנו יכולים, אולם מה ערך לזה? האיש ההוא שהוצאתיו - אדוני ראה כיצד לקחו את אשתו - היה לו בן, נער בגיל שבע עשרה, והנה לפני ימים מספר נורה ברחוב. היו לו דווקא כל התעודות הדרושות, אלא שלא הייתה לו אפילו הזדמנות להראותן".
נדחקים אנו דרך ההמון. החום לוהט, צפיפות, מחנק. האנשים האלה רעבים הם, מלוכלכים, וכוחותיהם כלים. עיניים מפיקות התרגשות, ייאוש, עיניים של בעתת טירוף. נדחקנו ועברנו אל הבניין הגדול, ששימש קודם בית חולים. ארבע הקומות הומות מהמון אדם רב, במדרגות - תנועה בלתי פוסקת. למטה גוררים הגרמנים והשוטרים אנשים אל הקרונות, למעלה נמלט ההמון מתוך תקווה לדחות את רגע הסכנה. מהם שנשענים אל הקירות ונראים כנרדמים מאפיסת כוחות. מהם יושבים באדישות, רמוסים, לחוצים, שווי נפש לכול. בן לוויתי אומר, כי מצויים כאלה הנשארים כאן שתי יממות תמימות. השוטר הצעיר מתאמץ לפנות לנו דרך, אבל מדי רגע ברגע דוחף אותנו ההמון למטה.

פתאום בוקעת צעקה איומה: "הולכים!! גרמנים!!" ונחשול גורף אותנו אל הדיוטה העליונה. שכן עוממת תקווה, שהם ימצאו להם די קורבנות למטה. מן הקומה הראשונה מגיעות לאוזנינו מפעם לפעם יריות בודדות. "אולי באוויר הם יורים?" לוחש אני על אזנו של האדון ח'. הוא מביט בי בתימהון, בלגלוג, ואינו משיב דבר.

לאיטנו אנו מתקדמים למעלה. כאן יותר מרווח במקצת, אבל הצחנה אין לשאתה. האנשים מזיעים, עושים צורכיהם במקום שהם עומדים בו, הרי אין לדבר על מעבר חפשי דרך המסדרונות והמדרגות. אגב, האנשים הם ברובם מדלת העם, לבושי קרעים, מלוכלכים. מעטים מהם לבושים בגדים יותר טובים, הללו - אינטליגנטים.

בקומה השלישית עומדת אישה שעיניה מביעות שיגעון, והיא אינה קוראה אלא פשוט גועה: "הם לקחו! לקחו!" ומוסיפה בהתלהבות מלים בלתי מובנות בלשון יהודית. מישהו אומר, כי שני ילדיה לוקחו אל הקרון. היא מבקשת להבקיע לה דרך אל המדרגות, לרוץ אחרי הילדים, אבל אחד מחזיק בה ואינו נותן לה להיחלץ מידיו - בעלה הוא או אביה? לבסוף נחלצה מידיו ורצה אל החלון. עם כל הצפיפות שבבניין - פנוי הוא המקום שעל יד החלונות. אף התכופפה בחלון והתחילה מצעקת דבר מה כלפי מטה, מיד הרעימה מלמטה ירייה וכדור ריסק זגוגית אחת. לא נפצע, כמדומה, איש. אין זאת אלא שהאישה התעלפה, שכן צנחה לארץ באין קול ובאין נוע.

בבניין אימים זה בילינו אולי כארבע שעות. חברי נכנס בשיחה עם הרבה אנשים, עיין בתעודותיהם. ואני עמדתי המום, נדהם, מזועזע. רגעים נדמה היה לי, כי נמצאים אנו בתחנה, ממתינים לבוא הרכבת. אולם דיבור אחד הנפלט, תמונה אחת, מזכירים: זו היא רכבת המוות, ואנשים אלו מתענים, נדחקים וממתינים - לאובדנם.

ראיתי אנשים היורדים מתוך ייאוש למטה, מוכנים לכל: "הכל יותר טוב מן הצפייה הזאת. אני הולך...". ושוב ראיתי אנשים, שבשמעם כי גרמנים באים, מיד איבדו חושיהם מרוב אימה והיו מתעלפים וצונחים. ראיתי שוטר יהודי שהוכיח לאמו, כי אין לה הצלה. "אימא, כל זה ייגמר מהר". הוא אחז אותה בידה והוליכה במדרגות אל הקרונות. נערה אחת לבושה קרעים התפרצה למסדרון, תפסה לו לאדון ח' בזרועו, והתחילה מטלטלת אותו אילך ואילך ומצעקת: "ארבעתם לוקחו, לבדי אני, לבדי! הרגני-נא!"
סוף סוף יצאנו מן התופת. עד עתה עודני שומע את הצעקות הללו, את הבכיות ואת היריות. ברחוב מגלה לי האדון ח' פרטים על המוסעים. כל הרכבות, או כמעט כולן, מכוונות לטראבלינקי. יום יום יוצאת רכבת של 58 קרונות, כמאה איש בכל קרון, וכן שני קרונות של השומרים. לפני כמה ימים הוגדלה "המכסה" היום יומית לעשרת אלפים - ומן הצורך להפעיל רכבת שניה, אך לפי שעה הם דוחקים לתוך כל קרון מספר אנשים כפול. התנאים הם אפוא כאלה, שהרבה אנשים כלים כבר בדרך, עוד לפני הגיעם אל התחנה הראשונה. מה מתרחש בטראבלינקי? זאת אין איש יודע בבטחה, ועל כך לא אכתוב. מכל מקום רוב רובם של היהודים מושמד שם, בשיטה מיוחדת, בהמונים. אבל איני רוצה לכתוב אלא על דברים שראיתי במו עיני, אסיים אפוא היום.

31. 7.42
שכחתי אתמול לרשום, כי אל החומה הסמוכה לאומשלג עלה בסולם פקיד מכס גרמני, מוכסן, לא חייל ולא שוטר, התיישב פסוק רגליים על החומה, ושעשע עצמו ביריות אל החלונות.