בשנות השלושים חיו בפולין למעלה משלושה מיליון יהודים, שהתרכזו בערים הגדולות. בוורשה הבירה, למשל, היוו היהודים כשליש מכלל התושבים והשפעתם היתה גדולה. לאחר מותו של פילסודסקי התעוררה האנטישמיות וגברו הפגיעות ביהודים בכל רחבי פולין. לכן אין להתפלא על-כך שהממשלה הפולנית החליטה לעודד את הגירתם של היהודים.

באפריל 1936 נפגש ז'בוטינסקי עם הרוזן רוג'ר ראצ'נסקי, שגריר פולין בלונדון. בפגישה השתתף גם ד"ר בנימין אקצין, שעמד בראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח). ז'בוטינסקי העלה את רעיון העלייה ההמונית של יהודי פולין לארץ-ישראל. רעיון זה עלה בקנה אחד עם האינטרסים של ממשלת פולין, אשר נתבקשה להפעיל לחץ על ממשלת בריטניה שתפתח את שעריה של ארץ-ישראל לעלייה יהודית. בעקבות הפגישה אישרה ממשלת פולין את פתיחת משרד הצ"ח בוורשה ושכטמן הוסמך לנהל אותו.

ב-9 ביוני 1936 נתקבל ז'בוטינסקי בוורשה אצל קולונל יוזף בק, שר החוץ הפולני, ונוצרה התשתית לשיתוף פעולה ביניהם. ז'בוטינסקי חיפש פתרון לבעיית היהודים, שהיו עניים ברובם, וכך הגה את תכנית האווקואציה: יישוב מיליון וחצי נפשות בארץ-ישראל משני עברי הירדן, בתקופה של 10 שנים. מחצית ממספר זה, דהיינו 750,000 יבואו מפולין והשאר מרומניה, מהארצות הבלטיות ועוד. ז'בוטינסקי הדגיש כי העלייה תהיה וולונטרית ואין כל כוונה לכפותה על איש. עלייה בקנה מידה כזה עשויה היתה לקדם את הקמתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל, וממשלת פולין קיוותה כי מדינה יהודית ריבונית תפתח את שעריה בפני המוני יהודי פולין.¹ בהמשך נקשרו קשרים עם הרוזן מיכאל לוביינסקי, מנהל משרד החוץ הפולני, שנעשה תומך נלהב של ז'בוטינסקי והציונות. ב-11 בספטמבר נתקבל ז'בוטינסקי לשיחה אצל ראש ממשלת פולין, הגנרל פ' סלאבוי-סקלאדקובסקי, אשר גילה הבנה רבה לבקשתו של ז'בוטינסקי שממשלת פולין תלחץ במוסדות חבר הלאומים לפתיחתם של שערי ארץ-ישראל לעלייה המונית. אמנם, על-פי דרישתה של ממשלת פולין נערך במועצת חבר-הלאומים דיון בשאלת ההגירה היהודית לארץ-ישראל. ² ראש הממשלה גם הפגיש את ז'בוטינסקי עם המרשל ריז-שמיגלי, האיש החזק במדינה לאחר פטירתו של המרשל יוזף פילסודסקי.

שר החוץ הפולני נפגש גם עם ד"ר וייצמן, ולהלן פרוטוקול מן הפגישה:

דו"ח שיחה בין וייצמן וגולדמן עם שר החוץ הפולני הקולונל בֶאק, 12.9.1937:
באק אמר שגישתה של הממשלה הפולנית לבעיה הציונית היא בעלת שתי פנים. ראשית, מכירה הממשלה הפולנית בחשיבות ההיסטורית והרגשית של ארץ-ישראל לעם היהודי והצורך של היהודים בבית לאומי או במדינה משלהם...
שנית, פולין היא מדינה הסובלת מעודף אוכלוסין. יש צורך בהגירה מפולין, הן של חלק מהאיכרים הפולנים והן של חלק מהאוכלוסייה היהודית... מבחינה זו מעונינת פולין להבטיח את אפשרות העלייה הגדולה ביותר של יהודים לארץ-ישראל, ועל-כן היא מסייעת להם להשיג את הטריטוריה הטובה ביותר האפשרית...
ד"ר וייצמן השיב כי אין ספק שהגירה ממשית מפולין לארץ-ישראל תקל את מצב היהודים, אך הוסיף שאל לה לממשלת פולין להגזים בהערכת האפשרויות. גם לאחר שיימצא פתרון משביע רצון לשאלת ארץ-ישראל, לא נוכל לקלוט בארץ-ישראל יותר מאשר 20 עד 30 אלף יהודים בשנה מפולין, אך מהגרים אלה יהיו בעיקר צעירים, ועל-כן תהיה גם בכך תרומה נכבדה לפתרון הבעיה של יהודי פולין...(ההדגשה שלי - י"ל) ³

מעניין לציין את ההבדלים בין הגישה של ז'בוטינסקי בשאלת יהדות מזרח אירפוה בכלל ויהודי פולין בפרט, לבין זו של וייצמן. בעוד ז'בוטינסקי דיבר על אווקואציה המונית של יהודי אירופה, היה וייצמן מתון הרבה יותר. הוא גרס שיש להתאים את העלייה למצב הכלכלי בארץ ועל-כן העריך כי לא ניתן יהיה להעלות יותר מ-20 עד 30 אלף בשנה וגם זאת רק לאחר "שיימצא פתרון משביע רצון לשאלת ארץ-ישראל". מכאן תובן התמיכה הרבה לה זכו הרביזיוניסטים מממשלת פולין.
במקביל לפגישותיו של ז'בוטינסקי עם ראשי הממשל הפולני, נערכו בארץ פגישות עם הקונסול הפולני, ויטולד הולניצקי. הפגישות נערכו באמצעות חבר הארגון, משה צ'סלר, שהיה גם פסל מחונן ומבאי ביתו של הקונסול (צ'סלר היה מוזמן לבתיהם של פקידים בכירים ואנשי הקונסוליות בארץ כדי לפסל את בני משפחותיהם). את הפגישות עם הקונסול ארגן משה רוזנברג (באותם ימים מפקד הארגון) ואחר-כך שותפו בפגישות גם חנוך קלעי ואברהם שטרן (חברי המפקדה). ⁴ בהמשך נפגש שטרן עם הולניצקי ובין השניים התפתחה ידידות רבה. שטרן מסר את תוכן פגישותיו לחברי המפקדה ולאחר דיון בנושא, הוחלט לשלוח את שטרן לפולין כשליח הארגון (הפגישות עם הולניצקי נמשכו גם לאחר ששטרן נסע לפולין). בפגישות אלה הועלו לפני הקונסול השקפות הארגון על זהות האינטרסים בין הציונות לבין ממשלת פולין, דהיינו, שככל שהאצ"ל יגביר את תגובותיו בארץ, כך ייחלש מעמדם הפוליטי של הערבים וכך תתאפשר עליית יהודים מפולין. אגב, פגישות אלה לא הובאו לידיעתו של ז'בוטינסקי, ובדו"ח של הקונסול מיום 5 בינואר 1938 הוא מציין את אי שביעות רצונו של שטרן ממנהיגות המפלגה הרביזיוניסטית: "במשך השנתיים האחרונות המפלגה הרביזיוניסטית עשתה מעט מאוד וזוהי הסיבה שלאחרונה המפלגה איבדה את חינה... " ⁵

כשהגיע אברהם שטרן לוורשה (בנובמבר 1937) הוא מצא שם את הלל קוק, שנשלח על-ידי רזיאל קודם לכן כדי לעסוק בגיוס כספיים עבור האצ"ל. מיד לאחר בואו התקשר שטרן עם ד"ר י' שכטמן (שעמד בראש משרד הצ"ח בוורשה) ובידו מכתב מאת ז'בוטינסקי: "עשה-נא למען המוכ"ז כל מה שאתה נכון לעשות למעני". בעקבות מכתב זה הופגש שטרן עם פקידי ממשלה בכירים במיניסטריונים שהיתה להם נגיעה בעניינים החשובים לארגון. בפגישות אלה "הוא עשה רושם מצוין והובטח לו להעמיד לרשות הארגון נשק ותחמושת בעין יפה: חלק מזה כמתנת-חינם והשאר ייפרע במזומנים או בשיעורים נוחים".⁶
אין לתאר את עבודתו של שטרן בפולין ללא עזרתה הפעילה של משפחת שטרסמן. הזוג ליליה וד"ר הנריק שטרסמן באו ממשפחות עשירות שהשתייכו לחוג המשכילים המתבוללים. הנריק שטרסמן סיים את לימודי המשפטים בהצטיינות, נתקבל לעבודה במשרד המשפטים הפולני והיה לפרקליט מחוז וורשה, בנוסף להיותו מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטה הוורשאית. הוא היה בין היהודים היחידים שהגיע לדרגה כה גבוהה בהיררכיה הממשלתית. ליליה, שהיתה אישה יפה ומרשימה, למדה בפריס מדעי המדינה וספרות. בפריס התוודעה לקוסמופוליטיות השמאלנית והיתה פעילה באיגוד ידידי "פאן אירופה" ו"הליגה לזכויות האדם". לאחר שובה לוורשה נישאה לד"ר הנריך שטרסמן, ועם התגברות האנטישמיות בפולין מצא הזוג את דרכו חזרה ליהדות. ידידם, ד"ר דוד פייגנברג, מפעילי סניף הצה"ר בוורשה, יצר את הקשר בין הזוג שטרסמן לראשי המפלגה הרביזיוניסטית.

עם בואו של אברהם שטרן לוורשה, הוא הוזמן למשפחת שטרסמן כדי להרצות על רעיונות האצ"ל לפני חוג הידידים של המשפחה, שכלל משכילים יהודים מן השכבות המתבוללות. כתוצאה מהרצאתו של שטרן, שעשה רושם רב על שומעיו, הלך והתגבש חוג קבוע שחבריו התלכדו במועדון משלהם שנקרא בשם "ירדן" ("יורדאן"). במועדון אפשר היה למצוא מבחר מן העיתונות העולמית ומן העיתונות העברית ועל אחד הקירות היתה תלוייה מפה גדולה של ארץ-ישראל שצויינה בשם "מדינת היהודים". הפעילות במועדון הלכה וגברה עד אשר הוא "נעשה מטרה נכספת להמוני סנובים. הכניסה למועדון יורדאן שימשה נושא לאמביציה - מעין הכניסה לדרבי קלאב בלונדון. ב-1939 אירגן המועדון נשף-פורים גדול, רעיון משונה בשביל חוגים שנהגו להעמיד בביתם עץ אשוח בחג המולד. להשיג כרטיס-כניסה לנשף זה של יורדאן נעשה דבר חשוב כל-כך, שכל שאר הנשפים החווירו לעומתו". ⁷
באוגוסט 1938 הציע שטרן לליליה שטרסמן להוציא עיתון בשפה הפולנית שיביא את דבר הארגון בפני המשכילים היהודים והלא-יהודים בפולין. לאחר התלבטויות רבות נקבע שם העיתון "ירושלים המשוחררת" ("ירוזולימה ויזוולונה"). יוזמי העיתון ביקשו לפרסם מתחת לשם הראשי שם מִשנה: "בטאון המאבק המזוין למדינת היהודים" (המונח "מאבק מזוין" שימש את הלגיונות של פילסודסקי בזמן מלחמת השחרור של העם הפולני). אולם משרד הפנים הפולני סירב לאשר את שם הלוואי כדי לא להרגיז את השגרירות הבריטית ועל-כן הוחלפה כותרת המשנה ל"כתב עת המוקדש למאבק למען ארץ-ישראל". לקראת צאת הגליון השלישי "החלטנו לתת כותרת, שתזדקר לעין בקיוסקים, מפה או סמל. אני הצעתי: שמעו, יהיה זה קשה לצייר אבל נעשה כך - נצייר מפה של ארץ-ישראל השלמה ועל רקעה זרוע עם רובה וכתובת "רק כך". כל זה נראה מסובך, אולם החלטנו לנסות, וד"ר באור, שהיה לא רק רופא מצויין אלא גם שרטט מובחר, צייר את השער, שאחר-כך הפך להיות סמלו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל". ⁸

העיתון, שיצא תחילה אחת לחודש, זכה להצלחה רבה וכעבור שלושה חודשים הפך לשבועון. הוחלט לא לפרסם את שמות כותבי המאמרים וכך נשאר הדבר עד הסוף. בין הכותבים היו: ד"ר שטרסמן, שטרן, ד"ר פייגנברג, ד"ר באור ואייזיק רובינשטיין. בעיתון ניתנו סקירות על הנעשה בארץ-ישראל ובעולם היהודי, על נושאים ציוניים וכן מאמרים על התפתחות הכוח העברי המזוין. בגלל רמתו הגבוהה זכה העיתון לתפוצה של 4,000 עותקים והוא הצליח לחדור לחוגי האינטליגנציה הפולנית ובהם חברי ה"סיים" (הפרלמנט הפולני), חוגי הצבא והפקידות הממשלתית הבכירה.

תאריך הגליון האחרון של "ירושלים המשוחררת" היה 5 בספטמבר 1939, חמישה ימים לאחר פלישת גרמניה לפולין. ליליה הכינה אותו לבדה, ובמקום 32 עמודים, כפי שהיה קודם לכן, כתבה רק ארבעה. הגיליון הודפס ונארז - אולם אל הקוראים לא הגיע. בלילה האחרון נפלה פצצה גרמנית על בית-הדפוס והכל הושמד.

בנוסף ל"ירושלים המשוחררת", יצא לאור בוורשה עיתון ביידיש בשם "די טאט" ("המעש") בעריכת נתן ילין-מור ושמואל מרלין. היה זה ביטאונו של האצ"ל והגיליון הראשון יצא ב-14 ביולי 1938. העיתון היה מיועד להמוני בית ישראל ופורסמו בו פרטים מפעולות האצ"ל בארץ. גם עיתון זה זכה להצלחה רבה, וכך הופץ דבר הארגון ברחבי פולין.

ד"ר שטרסמן וחוג המשכילים של מועדון "הירדן" עזרו רבות לשטרן ביצירת קשרים עם חוגי השלטון והצבא הפולני. את קשריו אלה ניצל שטרן כדי לשכנע את הממשלה הפולנית לעזור למלחמתו של האצ"ל במתן אימונים צבאיים ואספקת נשק.
כבר בראשית שנות השלושים החלו קשרים צבאיים בין הצבא הפולני לארגון הרביזיוניסטי "ברית החייל". ארגון זה של חיילים משוחררים, שהוקם בפולין באישורם של משרד הפנים והצבא, עודד את קיומם של אימונים צבאיים בקרב האוכלוסייה היהודית בפולין. יש לזכור כי על-פי החוק הפולני, חייב היה כל צעיר בהגיעו לגיל 18 לעבור אימונים טרום צבאיים בהדרכת קצינים וסמלים מהצבא הפולני (גיל גיוס החובה היה 21). אימונים אלה, שנערכו בעיקר בקרב תלמידי הגימנסיה, היו במסגרת ה- P.W.(ראשי תיבות בפולנית שפירושן: הכנה צבאית). היו אלה אימונים שבועיים שנמשכו במשך שנתיים ובסופם התקיים קורס מרוכז במחנה צבאי.

גם תנועת הנוער בית"ר קיימה אימונים טרום-צבאיים, בהדרכת מפקדים שהשתייכו ל"ברית החייל". לא תמיד הורשו הבית"רים להתאמן בנשק תקני ועל-כן נהגו לעיתים להשתמש ברובי אוויר במקום ברובים אמיתיים.

בנובמבר 1936 שלחה הקונסוליה הבריטית בוורשה דו"ח מיוחד לבולשת בארץ שנושאו: הארגונים הצבאיים היהודיים בפולין. ⁹ בדו"ח מסופר על חברי בית"ר ו"ברית החייל" שעוברים אימונים צבאיים בהדרכת מפקדים מן הצבא הפולני. על-פי הדו"ח, מאורגנים חברי בית"ר בפלוגות וגדודים, לומדים את השימוש ברובים ובאקדחים ושומרים על קשר עם האצ"ל בארץ. לאחר האימונים עולים חברי בית"ר לארץ-ישראל והשלטונות הפולניים מאפשרים להם לקחת אתם רובים ואקדחים שנקנו אופן פרטי. בבואם ארצה, מצטרפים העולים כחברים ב"ארגון". זאת ועוד, אותם צעירים יהודים המוכיחים כי יש בידם אישור עלייה, מקבלים מיד דרכונים כדי לאפשר להם לעזוב את פולין. לעומתם, צעירים נוצרים בגיל גיוס אינם מורשים לעזוב את המדינה לפני גיוסם לצבא.
בחודש מאי ויוני 1938, בזמן שהותו בארץ, ניסח שטרן עם ו' הולניצקי (קונסול פולין בירושלים) טיוטת הסכם דברים בין ממשלת פולין ובין האצ"ל, לפיו מתחייב האצ"ל לזרז את ארגונם של מחנות האימונים לצעירים מגויסי האצ"ל בפולין ואת עלייתם ארצה. ממשלת פולין, המעוניינת בהגירת היהודים משטחה, תעזור לאצ"ל במתן נשק ובמקומות לאימונים, ואף תשתדל, במידה שהתנאים המדיניים יאפשרו לה, ללחוץ על ממשלת בריטניה להתיר את כניסת יהודי פולין לארץ-ישראל. את טיוטת ההסכם הזה הביא שטרן לדיון בישיבת המפקדה, וכל חברי המפקדה אישרו אותו. שטרן יצא שוב בסוף יולי 1938 לוורשה כדי להתחיל לארגן את מחנות האימונים. ¹⁰ בעקבות הפגישה העביר הולניצקי את בקשת האצ"ל למשרד החוץ הפולני בוורשה: "[...] בפגישתי עם ראשי הארגון הם הציעו שהצבא הפולני יארגן מחנה מיוחד לאימונים עבור מפקדיו הבכירים. לטענתם תהיה זאת העזרה הטובה והזולה ביותר שממשלת פולין יכולה לתת להם". ¹¹

הרשויות השונות דנו בבקשת האצ"ל ובאביב 1939 קרמה התכנית עור וגידים. הקורס הצבאי הזה, יחד עם זירוז העלייה הבלתי לגאלית, היוו את הפירות הממשיים של היחסים בין הרביזיוניסטים לממשלה הפולנית. קיום הקורס הצבאי, היה צעד ללא תקדים מצד ממשלת פולין בעזרה שהגישה לאצ"ל, בייחוד בהתחשב בעובדה שכל משתתפי הקורס היו נתינים זרים.

קורס הקצינים ל-25 מפקדים בכירים של הארגון,¹² שבאו במיוחד לצורך זה מהארץ, התקיים באנדריכוב שבהרי הקרפטים. הקורס, בהדרכת קצינים מהצבא הפולני, נמשך ארבעה חודשים. המקום נבחר משני טעמים: האחד, בגלל הדמיון הטופוגרפי להרי הגליל, והאחר בגלל בידודו. היה צורך לשמור על חשאיות, כדי שדבר הקורס לא ייוודע. למרות שלקורס היה צביון צבאי מובהק, הופיעו המדריכים בבגדים אזרחיים. כן הונהגו גם כללי חשאיות קפדניים בדבר משלוח מכתבים לארץ - המכתבים הועברו תחילה לכתובת מסויימת בשווייץ, משם נשלחו במעטפות אחרות לצרפת ומשם הועברו ארצה.

כממונה על הקורס מטעם הארגון נתמנה מרדכי סטרליץ, שליח הארגון בפולין.

על היציאה לקורס מספר אליהו לנקין, אחד המשתתפים:

באחד מערבי פברואר 1939 נאספו 25 מפקדים צעירים מכל סניפי האצ"ל בארץ בבית פרטי אחד ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב.
עם חשיכה ניגשו האנשים אחד-אחד לדירה, דפקו בדלת, לחשו את הסיסמה ונבלעו פנימה.
מתיחות שררה בחדר שבו כונסו האנשים, שרובם לא הכירו איש את רעהו. אמצעי הזהירות המיוחדים, וההוראות החמורות בקשר לסודיות הכנס, העידו כי משהו מיוחד-במינו מזומן לנאספים.
בשעה שמונה בערב נשמעה הפקודה "הקשב", ולחדר נכנס אדם שהתיישב בראש השולחן. האיש היה לבוש חליפת-ערב חדשה, כתונת לבנה עם צווארון נוקשה ועניבת משי. תספורתו הקצרה, לחייו הגלוחות למשעי ומשקפיו שיוו לו ארשת רצינות אלגנטית - כך מופיעים דיפלומטים לנשף רשמי. אולם חרף השינוי הרב במראהו החיצוני של האיש, הכירוהו אלה מן הנוכחים שהיו במחיצתו קודם לכן. סנטרו הבולט, כתפיו הרחבות, דיבורו התקיף העידו בו.
זה היה דוד רזיאל - מפקדו הראשי של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. ¹³

רזיאל ניתח את הישגי הארגון בשנה החולפת וסיפר כי המפקדה נחושה בדעתה להקים כוח צבאי גדול וחזק שיוכל להגשים את מטרתו של הארגון - עצמאות עברית בארץ-ישראל. כן רמז על ההישגים המדיניים ועל הקשרים שהארגון הצליח להקים עם גורמים שונים. בסוף דבריו הודיע על הקורס העומד להתקיים בחוץ-לארץ, מבלי לציין את שם הארץ או כל פרטים אחרים.

למחרת החלו ההכנות לנסיעה. ממשיך ומספר לנקין:

האנשים חולקו לקבוצות קטנות, שכל אחת מהן הפליגה במועד אחר. האחראים לכל קבוצה קיבלו כתובת לקשר במקום היעד.
בנמל חיפה עלינו על האוניות "בסרביה" ו"טרנסילבניה" שפעלו בקו קונסטנצה-חיפה. מקונסטנצה (רומניה) נסענו ברכבת במשך 24 שעות עד הגיענו לפולין. תחנתנו הסופית היתה העיר קראקוב, שם פוזרנו בבתי המלון השונים וקיבלנו הוראות לחכות, ובינתיים - לא לבוא במגע עם האוכלוסייה היהודית, כדי לא לגלות את עצמנו; לא לכתוב מכתבים ארצה, לא לדבר עברית בפומבי, להימנע מלהופיע במקומות ציבוריים ולא להתהלך בקבוצות גדולות ברחובות העיר. כך חיכינו ימים אחדים.
בוקר אחד באה הפקודה לזוז. יצאנו ברכבת לדרום-מערב פולין וירדנו בתחנה של עיירה קטנה. שם חיכו לנו עגלות רתומות לסוסים, ולאחר נסיעה איטית בשלג וביערות הגענו עם חשיכה לפסגת הר ועליו בית בן שלוש קומות וחצר רחבת-ידיים. סביב - יערות עד. אין נפש חיה.
כאן היה בסיס הקורס.

תכנית הלימודים נחלקה לשניים: אימון צבאי סדיר, ואימון לוחמי מחתרת. האימון הסדיר כלל: אימון הפרט, הכיתה והמחלקה וכן הרצאות על הפעלת פורמציות גדולות יותר, טקטיקה צבאית, וטופוגרפיה. החלק השני כלל חבלה, קונספירציה, מלחמה פרטיזנית ותכנון פעולות טרור במחתרת נגד מטרות שונות. כן ניתנו מושגים יסודיים בתכנון התקוממות מזוינת נגד שלטון זר.

תורת החבלה ניתנה על בסיס מדעי. הרבה שעות הקדשו לחישוב כמות חומרי-נפץ הדרושות להריסת מטרות שונות.
יום יום היינו יוצאים ליערות לאימונים. הסביבה רעמה מקולות נפץ אדירים, טרטור נשק אוטומטי ויריות רובים. התכנית היתה רחבה מאוד והזמן מצומצם, לכן היו האימונים אינטנסיביים ביותר. היינו יוצאים למסעות ארוכים בבוקר השכם וחוזרים בלילה לבסיס - עייפים, קפואים, מזוהמים אך מלאי סיפוק. רוחנו היתה מרוממת והקצינים הפולנים היו מלאי התפעלות מכושר עמידתנו ורצוננו העז ללמוד.¹⁴

ההרצאות ניתנו בשפה הפולנית ותורגמו לעברית על-ידי החברים ששלטו בשפה זו. יעקב אליאב ודב רובינשטיין רשמו וערכו את חומר הקורס, שהתפרסם לאחר מכן בחוברות ההדרכה של הארגון. עם סיום הקורס התקיימו בחינות. משלחת הבוחנים מנתה קצינים גבוהים בראשות גנרל. גם אברהם שטרן הגיע למבחנים.

נערך מסדר חגיגי. הגנרל עם שטרן עברו בין השורות. הגנרל שוחח עם כל חניך וחניך ולהפתעתו גילה כי בחורי המחתרת העברית בארץ-ישראל התקבצו למולדתם מכל קצווי העולם, החל מסין ועד דרום-אמריקה.
הבחינות עברו בהצלחה יוצאת מגדר-הרגיל והבוחנים לא הסתירו את התפעלותם ואת הערכתם מרמת הידיעות הגבוהה של החניכים. המדריך הראשי אמר בגילוי-לב כי אימן הרבה קצינים מבני עמו, אך מימיו לא היה לו סיפוק רב מתוצאות פעולתו כמו בקורס הזה. הם ברכונו להצלחה במלחמתנו לחירות.

לבסוף הגיע תורו של שטרן. תחילה נאם בפולנית, ולאחר דברי תודה, השווה את המלחמה שלנו למלחמת השחרור הפולנית. אחר עבר לעברית וסיפר על התכנית לכיבוש הארץ בכוחות מזוינים של נוער עברי מהארץ ומהגולה; על הכשרה צבאית של הנוער הזה והעברת אנשים מאומנים מן הגולה לחופי המולדת על נשקם. כן נודע לחניכים לראשונה על רכישת כמויות גדולות של נשק שהגיעו למחסני הארגון בפולין. שטרן הודיע כי חלק ממשתתפי הקורס יישארו בפולין כדי להשתתף בהדרכה וכן באריזת הנשק והעברתו ארצה. כן סיפר כי לאחר שחניכי הקורס יחזרו ארצה, תצא קבוצה נוספת להרי הקרפטים. אולם הקורס השני לא נערך מעולם.
קורס הקצינים בפולין חולל מפנה יסודי בהדרכה ובאימונים של הארגון, ותוצאותיו ניכרו במערכותיו גם בשלבים מאוחרים. בתחילת הפעולות נגד הבריטים, נעשה שימוש רב בהכנת מוקשים חשמליים ומוקשי מגע למיניהם. כן נוצל הידע בהכנת משדרים חשאיים, ארגון פעולות עיקוב וטכניקות נוספות הקשורות לפעילות מחתרתית.

בימים של סיום הקורס, הגיע זאב ז'בוטינסקי לפולין וכל החניכים נסעו לוורשה להקשיב לנאומו. הם קיבלו הוראות חמורות לא להתבלט ולא לספר לאיש, אף לא לז'בוטינסקי עצמו, על אודות הקורס. בנאומו פנה ז'בוטינסקי בהתרגשות אל קהל מאזיניו וקרא: "אם לא תחסלו את הגולה - תחסל הגולה אתכם!". באותו מעמד הקדיש ז'בוטינסקי חלק מנאומו לאצ"ל וכאשר קרא: "יחי הארגון הצבאי הלאומי!" נזדעזעו הקירות מקול הקריאות "יחי!" של אלפי שומעיו, קריאות שנמשכו כרבע שעה ללא הפסקה. איש לא ידע, כמובן, שבתוך הקהל היו פזורים כעשרים מפקדי אצ"ל בכירים... ¹⁵

יעקב מרידור מספר בעדותו שחניכי הקורס קיבלו הוראה מאברהם שטרן שלא להשתתף באספות שבהם יופיע ז'בוטינסקי.¹⁶ אם אמנם אלה היו ההוראות, הרי שהחניכים לא הקפידו לשמור עליהן.

יש להניח שז'בוטינסקי לא ידע על קיום הקורס בהרי הקרפטים. לפי שכטמן פנה הרוזן לוביינסקי באביב 1939 אל ז'בוטינסקי ובירך אותו "על הצלחת הקורס של הארגון... ז'בוטינסקי הרגיש נבוך; הוא אפילו לא ידע על קיומו של הקורס. לאחר מכן שאל את מנחם בגין, ששימש אותו זמן נציב בית"ר בפולין; האם הם אנשינו?" ¹⁷

ארבעה ממשתתפי הקורס (שלמה בן-שלמה, יעקב פולני, צבי מלצר ומיכאל רבינוביץ) נשארו בפולין כדי להדריך את מפקדי "התאים החשאיים" (ראה להלן), ואילו יעקב מרידור נשאר כדי לטפל באריזת הנשק שנתקבל מהצבא הפולני ושליחתו ארצה.
כזכור, עסק תהומי בתחילת שנות השלושים ברכישת אקדחים בפולין והעברתם ארצה במזוודות. באותם ימים פנה תהומי אל אברהם שטרן, שעשה בהשתלמות לימודים באיטליה, וביקש אותו להפסיק את לימודיו ולנסוע לפולין כדי לטפל במשלוחי הנשק ארצה. היו אלה רכישות מסוחרים פרטיים תמורת תשלום במזומנים. כדי לרכוש נשק "כבד" יותר (רובים ומכונות ירייה) היה צורך במגע עם הממשלה הפולנית. כאמור, עם הגיעו של שטרן לוורשה בנובמבר 1937 הצליח, בעזרת ז'בוטינסקי והזוג שטרסמן, ליצור קשרים הדוקים עם ראשי הממשל ועם קציני צבא בכירים. בפגישות אלה התרכז שטרן בשלושה נושאים עיקריים: אימונים צבאיים בהדרכת הצבא הפולני; עזרת הממשלה בעלייה הבלתי לגאלית; ורכישת כמויות גדולות של נשק ממחסני הצבא. הממשלה הפולנית היתה נדיבה בכל שלושת התחומים וכאמור עזרה בהדרכה צבאית, וכן בעלייה בלתי לגאלית. בנושא הנשק היתה הממשלה זהירה יותר ועמדה על-כך שהוא יינתן תמורת תשלום וזאת כדי לשמור על יחסים תקינים עם ממשלת בריטניה. הממשלה הפולנית אף הסכימה להעמיד לרשות ז'בוטינסקי אשראי גדול בסך 212,000 זלוטים ובלבד שבאופן פורמלי לא יינתן הנשק ללא תשלום. במכתב של ז'בוטינסקי מיום 12 במאי 1939 למשרד החוץ הפולני, הוא מודה על העזרה הזו: "נודע לי כי עזרתכם האדיבה אפשרה לרכוש סחורה בסכום של 212,000 זלוטים. ברצוני להביע בזה את תודתי העמוקה. אני מקווה כי עזרה זו תהווה צעד חשוב לקראת הגשמת מטרותינו, ולאחר מכן תתאפשר החזרת החוב". ¹⁸

מקבל המכתב מספר כי הקבלה היתה חתומה בידי ז'בוטינסקי עצמו. דובר על-כך שיהיה זה חוב של כבוד שיוחזר לאחר הקמתה של מדינת היהודים בארץ-ישראל.

במכתב אחר כתב ז'בוטינסקי ביום 21 ביוני 1939 מכתב צופן לרוזן לוביינסקי ובו התייחסות להלוואה עבור רכישת הנשק: "כפי שאמרתי לך הבוקר, קרן תל-חי הגישה בקשה למשרד האוצר [הפולני] לרשיון לשלוח לארץ-ישראל מטען של שמיכות, נעלים וכו' כולל גם כמות של מלט בשביל חלוצינו שם". ¹⁹

בנוסף לאשראי שהעמידה הממשלה הפולנית לז'בוטינסקי, נרכש נשק בסכום נוסף של כ-125,000 זלוטים (שהם שווה ערך ל-5,000 לירות שטרלינג, או 25,000) שתרם מארקוביצ'י קלאֶז' - יהודי רומני עשיר, שמקום מושבו היה בלונדון ובפריס. הוא הוקסם מנאומיו של ז'בוטינסקי ותרם רבות למפלגה הרביזיוניסטית ולאצ"ל. אגב, הוא התנה את מתן התרומה בכך שהכסף יוקדש אך ורק לרכישת נשק ושנציגו יבדוק את טיב הנשק לפני הישלחו לארץ-ישראל, כפי שאכן היה. בסך הכל נרכש נשק בשווי גדול בהרבה מסכום ההלוואה והתרומה של מארקוביצ'י גם יחד.
כיום אין כל אפשרות לברר במדויק את כמות הנשק שהעמיד הצבא הפולני לרשות האצ"ל. ידוע כי היו שלושה משלוחים: האחד בסתיו 1938, השני באביב 1939 והגדול בכולם בספטמבר 1939 (משלוח שנשאר בסופו של דבר בוורשה).

ממסמכי הארכיון הפולני ניתן ללמוד כי אחד המשלוחים כלל 500 רובים "ללא כידונים וחגורות וללא סימון בית-החרושת, ארוז בארגזים רגילים במחיר של 125 זלוטים לרובה", וכן מיליון כדורים. בנוסף לזאת הוזמנו 40 תת מקלעים ו-250,000 כדורים. ²⁰

ליליה שטרסמן טוענת בעדותה שבסך-הכל היו בכל המשלוחים (שהועברו למחסני האצ"ל בוורשה) 8000 רובים וכן כמות גדולה של תחמושת וחומר נפץ. לפי עדותו של יעקב מרידור, שהיה ממונה על אריזת הנשק ושליחתו ארצה, היו במחסנים שהועמדו לרשותו 20,000 רובים וכן מכונות ירייה ותחמושת לרוב. ייתכן שההסבר לפער בין שתי העדויות נעוץ בכך שהצבא היה מוכן למסור 20,000 רובים, אלא שבפועל העביר רק 8000.

המשלוח הראשון, שכלל מאות רובים, הגיע ארצה בסוף 1938 ושטרן הגיע במיוחד כדי לפקח על פריקתו. הנשק היה מוסתר בתחתית של מכונות כביסה וכן באמצעות ליפטים (ארגזים גדולים) שבתוכם אחסנו עולים חדשים את רהיטיהם. הגיעו בעיקר רובים חדשים מתוצרת צרפת, שהיו בשימוש הצבא הפולני עד שהוחלפו ברובים מתוצרת פולנית.
על הקורות את המשלוח האחרון, שלא הגיע ארצה, מספרת ליליה שטרסמן בעדותה:

ב-3 בספטמבר החלטנו שיש לעשות משהו עם הארגזים והתחלנו לחפש את ידידינו הפולנים, אולם לא היה שם כבר אף אחד. בינתיים מפציצים את וורשה, ומה יהיה עם המחסן ברחוב צגלאנה? ב-10 בספטמבר לא אצרתי יותר כוח ובשעת הפצצה קשה יצאתי מן המרתף אל מפקדת-העיר בכיכר פילסודסקי, אל מטה הגנרל ג'ומה. לא נתנו לי להגיע אל הגנרל, בקושי שיכנעתי סמל שיביא אלי איזה קצין. לבסוף יצא אלי קצין בדרגת קפטן.
אמרתי לו: "אני יודעת מקום בוורשה שיש בו כמות גדולה של נשק ותחמושת".
"את משוגעת", אמר לי הקפטן במנוד ראש.
"זוהי האמת ואפשר לבדוק זאת", עניתי.
בקושי שכנעתי כמה קצינים לנסוע עמי לרחוב צגלאנה. פרצנו את הדלת וצריך היה לראות את פניהם של הקצינים (ואת פני שלי) לנוכח הנשק הרב שנתגלה לעינינו. הם החזירו אותי במכונית הביתה. ישבתי במכונית מתוך תחושה שחשך עלי עולמי.
אמרתי למיור: "אני צריכה לקבל מכם קבלה על כך. אני מבינה שמה שאני אומרת נשמע מוזר, אבל אני חייבת שתהיה לי הוכחה שמסרתי לכם את הנשק". קיבלתי קבלה, שאחר-כך השארתיה אצל גוי אחד, החי עדיין.
בשעת הפרידה אמר לי המיור: "יכול אני להבטיח לך, שאחרי המלחמה הזו לא את, לא ידידיך ולא אנחנו נשכח את הרגע הזה ואתם לא תתחרטו על-כך לעולם".
כשנפרדנו היה זה כבר אחר ההפצצה. וורשה כולה עלתה בלהבות. ²¹

יש לציין כי באותה תקופה רכש יהודה ארזי (מראשי ההגנה) נשק מהפולנים עבור ארגון ההגנה. הרכישות נעשו על דעת הממשלה הפולנית והנשק נמסר לארזי תמורת תשלום במזומנים וללא כל אשראי. עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה הועברו למחסני ההגנה 2750 רובים, 225 מקלעים ותחמושת לרוב.
ביולי 1939, עקב התערבות השלטונות הבריטיים, הפסיק המטה הצבאי הפולני את אספקת הנשק לארגון ההגנה. ²²
בנאום הסיום של קורס הקצינים שהתקיים בהרי הקרפטים, רמז שטרן לראשונה על תכנית הפלישה לארץ-ישראל. על-פי תכנית זו תנוצל העלייה הבלתי לגאלית להעלאת 40,000 לוחמים, מצוידים במיטב הנשק, שיפליגו בעשרות אניות. הפלישה תתואם עם האצ"ל בארץ, שישתלט על החופים ויאפשר את עלייתם של הלוחמים.

כדי לבצע את התכנית הזו הוחל באימונים אינטנסיביים של לוחמים ומפקדים במסגרת של "תאים חשאיים" בפולין, בליטה ובלטביה. במקביל נעשו, כאמור, מאמצים רבים כדי להשיג נשק בכמויות גדולות וכן עשרות אניות באמצעותן תבוצע הנחיתה.

התא החשאי הראשון הוקם עוד בשנת 1935 בקן בית"ר בהורוכוב (פלך ווהלין). היה זה בעקבות פעילותו של משה סבוראי שעשה בפולין בשליחות הארגון. לאחר שסבוראי סיפר להם על פעילות האצ"ל בארץ, הרגישו מקצת מן הצעירים כי הפעילות בבית"ר אינה מספקת אותם, והם התארגנו במסגרת תא חשאי, בראשותו של דוד טהורי (זוברמן). התא היה מתכנס מחוץ לקן בית"ר וחבריו הקפידו על החשאיות. היה ברור להם שאם תיוודע ההתארגנות לנציבות בית"ר - יביא הדבר לפיזור התא. תכנית הלימודים שגובשה עבור התאים כללה הרצאות בתולדות מלחמות השחרור של עמים אחרים, שדאות, ידיעת ארץ-ישראל ולבסוף אימונים באקדחים. פעילות התא כֻוונה לקראת עלייתם של החברים לארץ-ישראל.

באופן ספונטני צצו תאים דומים גם במקומות אחרים בפלך ווהלין ואף נוצר קשר בין התאים השונים. הוחל בהחלפת חומר לימודי ובלוצק נערך לחברי התאים קורס מיוחד שנמשך שלושה ימים. בקורס השתתף קצין יהודי מהצבא הפולני, שלימד את החניכים את השימוש באקדח וברובה וכן שדאות. תא פעיל במיוחד היה בברנוביץ (עיירה בפלך ווהלין) שבראשה עמד יעקב בנאי (לימים מראשי לח"י).
בחופשת הקיץ של שנת 1937 אורגן קורס ארצי מרכזי למדריכי בית"ר בעיר לודז', בפיקודו של אהרון פרופס, נציב בית"ר בפולין, וסגנו שימש אברהם אמפר. התסיסה שהביאה לייסוד התאים בעיירות השונות של פלך ווהלין הורגשה גם בקרב משתתפי הקורס. אמפר עקב מקרוב אחר התסיסה הזו ולקראת סיום הקורס זימן כמה מן החניכים הבולטים והביאם בסוד התאים. באותה פגישה הוחלט שכל משתתף יקים בעירו תא חשאי, וכל התאים יהיו קשורים ביניהם לתא מרכזי אחד. נקבעו ססמאות לצורכי קשר בין התאים ונקבעה מסגרת הלימודים שכללה סדרת הרצאות וכן שימוש בכלים קטנים, רימונים וחומרי נפץ. הפעילות בתאים חייבת היתה להתנהל על טוהרת החשאיות; כל תא היה מורכב מ-5 אנשים וראשי התאים היוו תא נפרד. חברי תא אחד לא הכירו חברים מתא אחר. לכל עיר התמנה אחראי, והערים היו מאוגדות למחוזות. בראש המפקדה עמד אברהם אמפר. ²³

היו מקומות, כמו בברנוביץ, שם כל מפקדי קן בית"ר היו גם מפקדים בתאים ועל-כן לא היו בקן זה חיכוכים בין שני הגופים. אולם באותם קננים (מילת הרבים של קן) שבהם נותרו בבית"ר מפקדים שלא היו מאורגנים בתאים, רבו הסכסוכים והחיכוכים. נציבות בית"ר החלה במסע הסברה נגד התאים בטענה כי קיום ארגון בתוך ארגון יביא בסופו של דבר לפילוג. לדעת הנציבות אין צורך בגולה בארגון צבאי שנעשה במסגרת התאים. בגולה יקבל הנוער את חינוכו הלאומי באמצעות בית"ר ולאחר שיעלה ארצה יצטרף לאצ"ל. הנציבות אף נקטה בצעדים משמעתיים נגד אברהם אמפר ונתן פרידמן-ילין, ממארגני התאים, והרחיקה אותם משורות בית"ר. ²⁴

אברהם שטרן, שכאמור הגיע לוורשה בנובמבר 1937, גילה עניין מיוחד בתאים החשאיים. כדי לתת תנופה לארגון התאים, רתם למשימה שניים מעוזריו: נתן פרידמן-ילין מנציבות בית"ר ושמואל מרלין, המזכיר הכללי של הצ"ח בפולין. פרידמן-ילין סייר ברחבי פולין כדי ליצור קשר בין התאים השונים וכן כדי להקים תאים חדשים ולהכניסם תחת כנפי הארגון הצבאי הלאומי. כאשר נשאל באם עניין התאים ידוע לראש בית"ר, ענה שז'בוטינסקי הוא המצביא העליון של הארגון וקובע את מדיניותו, אולם אין הוא נכנס לפרטים ארגוניים.²⁵ אמפר, שעמד בראש המפקדה הארצית של התאים, נתמנה למרכז ארצי. במרס 1939 הגיע לפולין מרדכי סטרליץ כשליח הארגון והוטל עליו לקבל את הפיקוד על כל רשת התאים. כן הוטל עליו לפקח על התאים שהחלו להתארגן בליטא השכנה.
פעילות האצ"ל בליטא קיבלה תנופה עם ביקורו של שטרן בקובנה בשנת 1938. הוא השתתף בחוגי בית, שבהם הסביר את מטרות האצ"ל ופעולותיו. בעקבות פגישות אלה גברה התארגנותם של תאים נוספים וכן הוחל בגיוס כספים עבור הארגון. סכומי הכסף שנאספו הוקדשו לרכישת נשק, רובים ואקדחים. במאי 1938 ביקר בקובנה זאב ז'בוטינסקי, שם נפגש עם ראש ממשלת ליטא, הגנרל צ'רנוס. הביקור גרם להתעוררות כללית בקרב יהודי ליטא והגביר את כוחה של המפלגה הרביזיוניסטית ובתוך כך גם את האהדה לאצ"ל ולפעולותיו.
תאי האצ"ל בליטא התפתחו ללא משברים ארגוניים, במידה רבה הודות לאישיותו של נציב בית"ר יוסף גלוזמן. באוגוסט 1939 הוקם מחנה מרכזי לכל חברי בית"ר הבוגרים (מעל גיל 17), שמנו כ-300 חברים. רובם ככולם צורפו לתאים החשאיים של האצ"ל והחלו בקבלת הכשרה צבאית שכללה אימונים בנשק קל.

עם הרחבת האימונים הצבאיים בקרב התאים החשאיים, התעורר הצורך במפקדים מתאימים ובהכשרתם. הוחלט על-כן לקיים קורסים מיוחדים למפקדים.

הקורס הראשון ל"סגנים" (מפקדי כיתות) התקיים בסתיו 1938 בעיירה זפיובקה שבפלך ווהלין, עיירה קטנה שרוב תושביה היו יהודים שהתפרנסו מעבודת האדמה. בגלל חשיבותו של הקורס, נשלח מן הארץ אהרון חייכמן, חבר מפקדת הארגון ומפקד מחוז תל-אביב, כדי להדריך ולפקד על האנשים. לידו עזר יוסף סטבסקי, ממפקדי הארגון בתל-אביב, שהיה במקרה בפולין. בקורס השתתפו 24 מראשי התאים בפולין ובסיומו העניקו לבוגרים את התואר סְגן. הקורס התנהל במתכונת הקורסים בארץ - הרצאות על מטרות הארגון ואופיו, שמירת סודיות (קונספירציה), תרגילי סדר, וכן שימוש בנשק (אקדחים ורובים, רימונים וחומרי חבלה). החניכים התאמנו גם באש חיה, ולמרות שהיריות נשמעו בכל הסביבה, לא התערבה המשטרה בנעשה.
הקורס בזפיובקה נערך לפי מיטב המסורת של החשאיות. החניכים לא הכירו איש את רעהו בשמותיהם ובמשך הקורס הופיעו בכינויים מחתרתיים. מפקד הקורס הופיע בכינויו "דב" ועשה רושם רב בהיותו נציג אותנטי של הארגון בארץ. חייכמן, ששלט בשפה הפולנית, זכה ליחס של כבוד והערצה בקרב יהודי העיירה שידעו על מטרת בואו.²⁶ אנשל שפילמן שהשתתף בקורס, מספר, בין היתר:

וודאי שלמדנו ממנו הרבה בשימוש בנשק, עכשיו ראינו שמה שעשינו בשטח זה לפני כן, ביוזמתנו ובכוחות עצמנו, לא היה אלא משחק ילדים. עכשיו למדנו את תורת החבלה, וגם "אלף בית" בטקטיקה של גרילה וקרבות רחוב... הרצאותיו על מהותו של איש הארגון, על אופיו, ממש עצבו אותנו עיצוב מוחשי. הנה הוא מעביר לנגד עינינו את סכנת הפרובוקטורים וסוכני הבולשת החודרים לתא המחתרתי, והוא מלמדנו גם כיצד לטפל בהם...²⁷

עם סיום הקורס, חזר כל אחד מהמשתתפים למקום מגוריו והעביר לחניכיו בתא החשאי את אשר למד.

כאמור, נשארו בפולין ארבעה ממשתתפי קורס הקצינים באנדריכוב, כדי להשתתף בהדרכה צבאית. בעזרתם התקיימו ארבעה קורסים מרכזיים למפקדים - שלושה מהם בפולין, בפיקודם של יעקב פולני, שלמה בן-שלמה והלל צור, ואחד בליטא, בפיקודו של צבי מלצר. בקורסים אלה הוכשרו ראשי תאים להדריך את חניכיהם בנשק וכן להחדיר בהם את האידאולוגיה של האצ"ל.
באחד הקורסים, בפיקודו של שלמה בן-שלמה, השתתף גם יצחק (אייזיק) רביב. רביב נולד בשנת 1921 בברנוביץ (פולין). בגיל צעיר הצטרף לבית"ר וכאשר התבגר, הרבה לקרוא על פעולות האצ"ל בארץ. הוא הצטרף לתאים החשאיים ובמאי 1939 נקרא להתייצב לקורס מפקדים בכפר איבניק, ליד העיר פינסק. הכפר היה כולו מיושב ביהודים, שרובם עסקו בחקלאות וחלקם היו קשורים לבתי-הבראה שהיו פעילים בקיץ בלבד. המקום התאים ביותר לקיום הקורס והחניכים שוכנו באחד מבתי ההבראה שהיה ריק מאורחים. החניכים הוצגו לפני מפקד הקורס והתברר להם, להפתעתם, כי אינו מדבר יידיש. "הישנם יהודים שאינם דוברים יידיש? מה מוזר!" (בן-שלמה נולד בבולגריה, שיהודיה היו "ספרדים" והיידיש לא היתה שגורה בפיהם. כאשר נשאר בפולין לאמן את חברי התאים, ביקש מהמארגנים לדאוג לכך שכל חברי הקורס אותו ידריך, ישלטו בשפה העברית.) כל אחד מן החניכים (18 במספר) קיבל מספר, ובמשך כל הקורס לא נקראו בשמותיהם. במשך כל זמן הקורס לבשו החניכים בגדי חאקי, אולם לקראת הסיום הודיעו להם כי ז'בוטינסקי אמור לבקרם ועל-כן היה צורך לארגן להם מדי בית"ר (לפי הסכם פריס - ראה להלן - היה האצ"ל בפולין כפוף לנציב בית"ר, ואילו בארץ-ישראל היתה בית"ר כפופה למפקד האצ"ל). ז'בוטינסקי הגיע למקום במכונית, מלווה בנציב בית"ר בפולין, מנחם בגין (שהחליף את פרופס לאחר ועידת פריס - ראה להלן) ובמרדכי סטרליץ ("חרמוני") שנשלח מהארץ כדי להיות ממונה על "החינוך והאימונים". היה זה יום של בחינות ומטווח, וז'בוטינסקי לקח בהם חלק פעיל. מספר יצחק רביב:

ז'בוטינסקי התעניין בפרטי האימונים שעברנו ושאל אם למדנו להשתמש במקלע לואיס (שהיה בשימוש בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה). כאשר יצאנו לשדה למטווח של רימונים, הוציא ראש בית"ר מטפחת מכיסו, תלה אותה על אחד השיחים וביקש לכוון את הרימונים לעבר המטפחת...²⁸

ככלל ניתן לומר כי חניכי הקורס, וכן חברי התאים, הרגישו עצמם כחברי האצ"ל ולא כבית"רים.

הגברת הפעילות של התאים החשאיים גרמה, כאמור, לחיכוכים בין ראשי האצ"ל לבין מנהיגות בית"ר ובראשם נציב בית"ר בפולין, אהרון פרופס, שראו בתאים התחרות בלתי הוגנת בתנועה הלגאלית. פרופס התנגד לקיומו של גוף מחתרתי בתוך בית"ר, הנתון למשמעת אחרת, ותבע משלטון בית"ר לעשות לחיסול התארגנות התאים.
הוויכוח בין המתונים לקיצוניים, בין נציב בית"ר אהרון פרופס לבין התאים החשאיים, עמד במרכז הכינוס העולמי השלישי של בית"ר שהתכנס בוורשה ב-11 בספטמבר 1938. באותו כינוס, שבו לקח ז'בוטינסקי חלק פעיל, הרצה מנחם בגין על תפקידי קרן תל-חי ותבע להפנות את כל הכספים לעזרת החזית הלוחמת בארץ-ישראל. אולם את הסערה חולל בגין במסגרת הוויכוח הכללי. לאחר שתיאר את דרכה של התנועה הרביזיוניסטית, שהתבססה על הציונות המדינית, אמר:

אנו חייבים להסיק מסקנות: מַצְפון העולם חדל להגיב, חבר-הלאומים איבד את ערכו. השותף האנגלי שולח לתלייה [הכוונה לשלמה בן-יוסף] ולבתי-סוהר את מיטב בני עמנו. אנגליה לוקחת בחשבון קודם את הערבים, כי לערבים יש רצון למשול, יש להם אמביציה לאומית. מציעים לערבים 95% מן הארץ והם אינם מסכימים ונלחמים בדם. לנו מציעים 5% וכיצד אנו "נלחמים"?
חלו שינויים היסטוריים ובית"ר שואלת, לפיכך, האם אפשר להמשיך לקוות כי בלחץ מוסרי נשיג את מטרתנו. אנו עומדים לפני התקופה השלישית של הציונות, לאחר "הציונות המעשית" ו"הציונות הפוליטית", והיא "הציונות הצבאית". המזיגה תבוא אחר-כך בין הציונות הצבאית לבין הציונות המדינית. אני רוצה שנתחיל כבר ליצור את הכוח הצבאי שלנו, שלא יהיה תלוי בחסד זרים.
ראש בית"ר: יגיד נא לי אדוני, איך יכניס את החיילים הבית"רים לארץ ללא חסד-זרים?
בגין: אמרתי, שאנו עומדים לפני תקופה של ציונות צבאית ולא בתוכה. אני רוצה שנתחיל כבר ליצור את הכוח הצבאי שלנו, שלא יהיה תלוי בחסד זרים. אם ייווצר הכוח, תבוא גם עזרת הגולה. ²⁹

מכאן עבר בגין והציע לשנות את הנדר הבית"רי, שנוסח על-ידי ז'בוטינסקי בכינוס העולמי השני של בית"ר בשנת 1935 ונאמר בו: "אכין זרועי להגנת עמי ולא אשא זרועי אלא להגנה". לפי בגין יהיה הנוסח החדש: "אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי".
אמנם ז'בוטינסקי לא התנגד לשינוי הנוסח שהציע בגין, אולם תקף בחריפות רבה את נימת היאוש ממצפון העולם. את נאומו פתח ז'בוטינסקי במשל החריקות. שלוש חריקות היו שנואות עליו - חריקת העגלות לפנות בוקר, כשאדם עוד ישן, אבל חייבים לסלוח להן. סוף סוף הן מביאות לחם או חלב. גם חריקת מכונות בבתי-חרושת או חריקת קרונות רכבת על פסים, אינן נעימות לאוזן, אך גם הן סוף סוף לתועלת הציבור. אולם ישנה חריקה אחת שהוא שונא בכל לב ואין לה כפרה, כי אין בה כל תועלת: זו חריקת הדלת על ציריה. "ונאומך, אדוני בגין, היה חריקת דלת שכזו".

"ואחרון אחרון: אם אתה, אדון בגין, אינך מאמין שיש עוד מצפון בעולם, אין לך ברירה אלא ללכת לנהר הויסלה העמוק". ³⁰

בנוסף לתיקון ה"נדר" שנתקבל לפי הצעתו של בגין, קיבל הכינוס גם את ההחלטה הבאה: "ההכשרה ההגנתית בבית"ר מכוונת להקנות לבית"רי את ההכשרה הצבאית והסגולות הדרושות לו לשם מילוי חובתו בשטח הביטחון היהודי, השמירה על כבוד האומה בעולם וכיבוש הארץ".
במהלך הכינוס קיים שטרן פגישות רבות מאחורי הקלעים עם פעילים שעסקו בארגון התאים החשאיים. שטרן לא שיתף את ראשי בית"ר בפעילות זו והנתק בין האצ"ל בפולין, בראשותו של שטרן, לבין מנהיגי בית"ר הלך והתרחב. מספר יעקב בנאי:

אמנם אני "סגן" בארגון הצבאי הלאומי ומפקד בתאים החשאיים בברנוביץ', אך יחד עם זאת אני עדיין בית"רי ומטעם בית"ר אני ציר בכינוס הבית"רי העולמי בוורשה...
למרות כל ההערצה אל ראש בית"ר, נשמעים הדים ראשונים, תת-קרקעיים למרד בנים נגד אבות, להתקוממות תלמידים נגד רבם...
והנה זכיתי להיכנס במקצת אל מאחורי הקלעים של במה היסטורית זאת. קיבלתי הוראה להופיע באחד החדרים לפגישה.
אני מוצא שם את אברהם אמפר, וכן את נתן פרידמן-ילין ואחרים. הדובר הוא יאיר, שהפך להיות מעין אגדה בתאים. הוא מדבר בשקט, אך דבריו בהירים ומוחלטים מאוד. אין ספקות בדרך - הדרך ברורה. כל חברי הארגון הם גוף מלוכד, והמאבק הוא עם החלק הבלתי ארגוני שבבית"ר, עם המתנגדים לדרכיו של הארגון מטעמים שונים...³¹

המתח שהלך וגבר, מצא את ביטויו במאמר שפרסם אהרון פרופס, נציב בית"ר בפולין, ב"המדינה" (בנושא "הסתדרות נוער לאומי אחת"), בו תקף בחריפות את פעילות התאים בפולין. פרופס דרש במפגיע לבטל את התאים ולהכפיף את פעילות האצ"ל בפולין להנהגת בית"ר. מרדכי כץ, המזכיר הכללי של שלטון בית"ר, הצטרף למסעו של פרופס, ויצא אף הוא בחריפות נגד הפעילות העצמאית של האצ"ל. כץ דרש איחוד מוחלט של האצ"ל עם בית"ר, שיהיו כפופים לשלטון עולמי אחד.

החיכוכים בין האצ"ל לבין ראשי בית"ר התרכזו בשלושה תחומים עיקריים: קיומם של התאים החשאיים; הפעילות המדינית העצמאית של האצ"ל; וארגון העלייה הבלתי לגאלית, שהלכה והתרחבה. הבעיות הובאו בפני ז'בוטינסקי, אשר החליט להיכנס לעובי הקורה ולנסות ולהשליט סדר בין הזרועות השונות של התנועה הרביזיוניסטית. ב-15 בנובמבר 1938 הביע ז'בוטינסקי את דעתו במכתב שכתב לרזיאל מבוקרשט:

אדוני המפקדים,

תל-חי

[...] תמצית העניין היא בזה: לאחד איחוד אורגני את כל דרגות בית"ר עם ברית-החייל ועם האצ"ל שהוא אמיר וצמרת לכל התנועה הזאת...
בגולה תשלוט הבית"ריות, בארץ ישלוט האצ"ל. זאת אומרת שבארץ ישא האצ"ל בכל האחריות על כל ענפי התנועה...
העיקר הוא - שתהיה תנועה אחת ושלטון אחיד, ובכל ארץ ובכל עיר ועיר נציבות או מפקדה אחידה. העיקר הזה הוא כעת "סינע קווא נון" (sine qua non)
כדי לקבוע את התקנון המאוחד - עד כמה שאפשר בהסכמת כל המוסדות המעונינים - אזמין בקרוב למועצת באי-כוח השלטון, האצ"ל וברית החייל...
ישנו עוד פרט אחד שאינו סובל דיחוי. גם היום אינני רוצה להאמין שבאמת לפי פקודתכם, או בדעתכם, מסתובבים "באי-כוח האצ"ל" בקנני הגולה ומייסדים בתוך הקננים האלה קבוצות סודיות שאינן כפופות לפיקוד בית"ר. לא אאמין שיעשו כזאת אנשים המבינים את ערך המשמעת... אסרתי את הזוהמה, ועליכם לעזור לי בכל השפעתכם... עליכם לשלוח הוראה קטגורית לכל הסוכנים שהאורגן היחידי בגולה המיופה לסדר את העניינים האלה מטעמכם הוא המשרד הבית"רי.
אצפה להודעה זאת מפיכם בהקדם האפשרי. נא למהר... ³²

מן המכתב אנו למדים על התנגדותו הנחרצת של ז'בוטינסקי לקיום התאים החשאיים בפולין. מסתמן במכתב פתרון ליחסים בין האצ"ל לבית"ר לפיו תהיה פעילות בית"ר בארץ כפופה לאצ"ל, בעוד הפעילות של האצ"ל בגולה תהיה כפופה לשלטון בית"ר.

זה היה הרקע לכינוסה של ועידת פריס, שהתקיימה ב-27 בינואר 1939 בהשתתפות נציגים של בית"ר, האצ"ל והצ"ח.
דוד רזיאל לא אהב את המכתב של ז'בוטינסקי שהופנה אל "אדוני המפקדים" והסתייג מתוכנו ומסגנונו. רזיאל התנגד להכפיף את פעילות האצ"ל בגולה לבית"ר והביטוי "זוהמה" לפעילות התאים החשאיים לא היה מקובל עליו. המפקדה ייחסה חשיבות רבה לפעילות הארגון על אדמת פולין, שכללה אימונים בקנה מידה גדול, הן באמצעות התאים והן על-ידי הצבא הפולני. פעילות זו היתה קשורה קשר הדוק עם רכישת נשק בכמויות גדולות ועם העלייה הבלתי לגאלית שהיוותה את האמצעי להעברת לוחמים ונשק לארץ-ישראל.
רזיאל מיהר להשיב לבקשתו של ז'בוטינסקי והציע שהוועידה תתכנס בחודש פברואר. מיד החל בהכנות לנסיעה, ומאחר שהבולשת הבריטית חיפשה אותו ובידה היו שמו ותמונתו, החליט לצאת את הארץ באנייה שהביאה עולים בלתי לגאליים. רזיאל יצא לחוף נתניה, שם הורדו העולים שהגיעו באנייה "דלפה" בפיקודו של נתן קלפוס (ממפקדי הארגון ברמת-גן). לאחר תום ההורדה, עלו רזיאל וקלפוס על הספינה שהפליגה לאתונה. רזיאל, שגידל שפם והרכיב משקפיים כדי לשוות לעצמו מראה של איש עסקים, יצא את הארץ עם דרכון על-שם שמעון צ'ורקי, בית"רי ירושלמי שהצטרף לתפקידי שמירה בכרמי זכרון-יעקב ושם נחטף ונרצח בידי כנופייה ערבית. בהגיעו לאתונה עבר רזיאל את ביקורת הדרכונים ללא בעיות וב-14 בינואר 1939 הגיע בטיסה לוורשה. בשדה התעופה קיבל את פניו הלל קוק, שנתמנה ממונה על שליחי הארגון באירופה. כאשר קוק התבונן בדרכונו של רזיאל, התברר לו כי נשארה שם התמונה של צ'ורקי שלא תאמה את חזותו של רזיאל וחשש שמא באחד ממעברי הגבול יבחין בכך פקיד ההגירה. קוק ביקש מרזיאל להצטלם ואנשיו של סטבסקי, שהתמחו בזיוף דרכונים, הוציאו את תמונתו של צ'ורקי והכניסו במקומה את התמונה של רזיאל. ³³

תמוה הדבר שרזיאל לא שם לב לאי ההתאמה בין התמונה שבדרכון לבין חזותו החיצונית ובכך לסכן עצמו בביקורת הדרכונים. כי הרי יכול היה להכניס את תמונתו הוא לדרכון עוד בהיותו בארץ?

רזיאל ניצל את נסיעתו לאירופה כדי להיפגש עם שליחי הארגון ולעמוד מקרוב על פעילותם שם. הוא נפגש ארוכות עם שטרן וזה הפגישו גם עם ליליה והנריק שטרסמן, שהתרשמו מאוד מאישיותו. תשעה ימים עשה רזיאל בוורשה ומשם נסע לפראג, שהפכה להיות אחד ממרכזי העלייה הבלתי לגאלית. הוא נפגש שם עם אליהו גלזר (גלעזר), נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, שריכז את עבודת העלייה. מפראג נסעו קוק ורזיאל ברכבת לפריס, שם פגשו בחיים-שלום הלוי, שליח הארגון בלונדון (שהצטרף לרזיאל ולקוק) ובחיים לובינסקי, שהיה הנציג הרביעי של הארגון לשיחות עם ז'בוטינסקי.³⁴ אברהם שטרן לא נסע לפריס, כנראה משום שהתנגד לכל הסדר עם המפלגה הלגאלית. הוא נשאר נאמן להשקפתו כי על האצ"ל לקיים פעילות מדינית עצמאית.
ב-27 בינואר החלו דיוני הוועידה, שהתקיימה במשרדו המפואר של סימון מארקוביצ'-קלאז'. בראש הוועידה ישב ז'בוטינסקי והשתתפו בה באי כוח שלטון בית"ר ³⁵ ובאי כוח הצ"ח. ³⁶ על סדר היום עמדו היחסים בין האצ"ל לבית"ר בארץ ובאירופה, שכללו גם שתי בעיות ספציפיות: זו של העלייה הבלתי לגאלית וזו של התאים החשאיים. אולם הבעיה המרכזית היתה ונשארה, באיזו מידה כפוף האצ"ל למפלגה הפוליטית ומהי מידת עצמאותו. יש להדגיש כי כאשר התרבו המאסרים של פעילי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ, כתב ז'בוטינסקי באוגוסט 1938 את מכתבו המפורסם, לפיו "אין קשר ואין גשר, לא רשמית ולא למעשה, בין הצ"ח ואגפיה בארץ-ישראל לבין החוגים הקשורים במר מנדלסון [הכוונה לאצ"ל]." והנה שוב עלתה הבעיה בכל חריפותה וז'בוטינסקי דרש מן הצדדים להגיע לידי הסדר מוסכם.

הוועידה נפתחה בנאומו של ז'בוטינסקי, שבו סקר את המצב הבין-לאומי המתוח ומצב העם היהודי בארצות אירופה. אחר דן ביחסים הבין-מפלגתיים וסיים את סקירתו בתיאור היחסים עם בריטניה. לבסוף עבר לשני הנושאים המרכזיים שבגללם נקראה הוועידה - היחסים בין האצ"ל לבית"ר ונושא העלייה הבלתי לגאלית.
הדיונים, שנמשכו שלושה ימים, היו קשים והוויכוח היה מתוח ועוקצני. נציגי בית"ר, פרופס (נציב בית"ר בפולין) וכץ (המזכיר הכללי של שלטון בית"ר), תקפו בחריפות את פעולות האצ"ל באירופה, הפוגעות באופן קשה בבית"ר. לטענתם עלולים התאים החשאיים להרוס את בית"ר ועל-כן יש לחסלם. באשר לענייני העלייה הבלתי לגאלית, על האצ"ל להתרכז בהורדת העולים בחוף ולהשאיר את הטיפול האחר בידי בית"ר.

נציגי האצ"ל טענו כי תפקידיהם של הארגון ובית"ר שונים הם, ואין לראות את האצ"ל רק כענף אחד של פעילות בית"ר. האצ"ל הוא ענף עצמאי וקיים בזכות עצמו, והרשות בידיו לדאוג לקיומו ולהתפתחותו. ³⁷

הוויכוח שיקף שתי אסכולות שליוו את הארגון במשך כל תקופת קיומו. האחת, הטוענת כי האצ"ל הוא ארגון מחתרת עצמאי, הקובע בעצמו את דרכו הצבאית והמדינית, ובהיותו ארגון מחתרת, אינו יכול להיות כפוף למפלגה פוליטית גלויה. בראש אסכולה זו עמד אברהם שטרן, אשר ניהל בפולין מערכה הסברתית ומדינית מסועפת, מבלי להתייעץ עם ז'בוטינסקי ולעתים אף מבלי ליידע אותו. האסכולה השנייה גרסה כי האצ"ל הוא זרוע של המפלגה הרביזיוניסטית וחייב לקבל על עצמו את מרותה של המפלגה. בראש אסכולה זו עמדו ראשי המפלגה וראשי בית"ר. ז'בוטינסקי עצמו, שהיה מנהיג המפלגה ומצביא המחתרת, לא הקל על הוויכוח בין שתי האסכולות. ³⁸

בתום היום השלישי של הדיונים הודיע ז'בוטינסקי, שלא רווה נחת מן הוויכוח, כי עליו לצאת לביקור קצר בבריסל וביקש להפסיק את הדיונים בתקופת היעדרו. לאחר שובו מבלגיה, נפגש ז'בוטינסקי ביחידות עם רזיאל והציג בפניו את הצעת הפשרה שלו, שמטרתה להסדיר את היחסים בין האצ"ל לבית"ר בארץ ובאירופה. בחוברת המוקדשת לזכרו של דוד רזיאל, מופיע התיאור הבא של הפגישה בין רזיאל לז'בוטינסקי:

ז'בוטינסקי: אדוני הוא בית"רי?
רזיאל: מלידה.
ז'בוטינסקי: המוכן אדוני להסכים מראש לכל מסקנה שאגיע אליה?
רזיאל: מוכן ומזומן.
ז'בוטינסקי: לאיש כמוהו אני מחכה זה חמש-עשרה שנה. ³⁹

ספק אם אמנם אלה היו הדברים שנאמרו באותה פגישה. כידוע, רזיאל לא היה בית"רי מעודו והתשובה: "מוכן ומזומן", לא התאימה לאופיו. אבל מהתנהגותו של רזיאל נראה כי אמנם קיבל את מרותו של ז'בוטינסקי, גם כשהדברים לא נראו לו.
רזיאל, שבכל זמן הדיונים ישב כשמקטרתו בפיו ושתק, לא היה שלם עם הפשרה של ז'בוטינסקי, אולם ביטל רצונו בפני רצון מנהיגו. הכרעתו זו של רזיאל לא היתה לרצון חבריו במשלחת.
רק לאחר שקיבל את הסכמתו של רזיאל, הציג ז'בוטינסקי את תכניתו לפני מליאת הוועידה. ואלה עיקרי הדברים: ⁴⁰
בארץ, יתמנה מפקד האצ"ל גם לנציב בית"ר. הקננים ופלוגות בית"ר יהיו כפופים למפקד המחוז של האצ"ל באזורם. בתפוצות הגולה - הסמכות העליונה של כל פעילות הנוער, לרבות "תאי האצ"ל", היא של בית"ר. לשלטון בית"ר יצורף נציג של האצ"ל, שיעמוד בראש מחלקה מיוחדת, "המחלקה לחינוך צבאי". מחלקה כזו תוקם ליד כל נציבות ארצית ובראשה יעמוד איש האצ"ל, והשכבה הגבוהה בבית"ר תיקרא האצ"ל. בכל העניינים הקשורים בחינוך הצבאי, תהא ההחלטה הסופית בידי ועדה של שלושה והם: ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ומצביא האצ"ל, מרדכי כץ (מזכיר שלטון בית"ר) ומרדכי סטרליץ (איש האצ"ל שהתמנה על-ידי רזיאל להיות הממונה על החינוך הצבאי). לדעת סטרליץ, מבחינה מעשית, אי אפשר היה להקים בפולין גוף צבאי שיהיה מנותק מהארגון בארץ, ואכן לחינוך התאים החשאיים היה קשר הדוק עם פעולות האצ"ל בארץ. ⁴¹ "חרמוני" (כינויו של מרדכי סטרליץ) הקפיד על קונספירציה ואסר פרסום כלשהו על פעולות מחלקתו.
ההסדר בעניין העלייה הבלתי לגאלית היה קל יותר, משום שבארגונה מילאו בית"ר והאצ"ל תפקידים שהשלימו האחד את השני. בפגישה בפריס הוחלט על הקמת רשות עליונה לענייני העלייה הבלתי לגאלית, בהשתתפות כל הגורמים העוסקים בכך. כזכור, עמד בראש הרשות יוסף כצנלסון, שהיה מקובל על כל הצדדים.
עיקרי ההסכם שנחתם בפריס נוסחו במסמך מיוחד שנקרא "יסודות התקנון החדש של בית"ר". ⁴² אחת המטרות של ההסכם היה להתגבר על בעיית התאים החשאיים, ולשם כך אף מונה מנחם בגין לנציב בית"ר בפולין לאחר התפטרותו של פרופס. בגין האקטיביסט היה מקובל על נציגי האצ"ל וז'בוטינסקי קיווה כי מינויו יביא לאיחוי הקרע בין התאים החשאיים לבין שלטון בית"ר.
לאחר סיום ההתייעצויות, נשאר רזיאל בפריס וחלה. כץ בא לבקרו והם שוחחו על עניין התאים. "כץ שאל מה ייעשה בהם", כתב רזיאל לז'בוטינסקי, "ואני עניתי כי נמסרם להנהלה המקומית [נציבות בית"ר]. על זה ענה, כי לפי דעתו מוטב לחכות לבוא מנהל החינוך, ובזה גמרנו". ⁴³ התאים החשאיים לא בוטלו והעניין לא בא על תיקונו עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה ומוטטה את המערכת כולה.
הסדר פריס לא תאם את הנחיותיו הקודמות של ז'בוטינסקי בדבר ביטול הקשר בין המפלגה הלגאלית לבין מחתרת האצ"ל, כפי שכתב באוגוסט 1938 (ראה לעיל). אלא שההסדר היה כורח המציאות ונעשה כדי למנוע קרע בתנועה הז'בוטינסקאית.
לאחר שובו של רזיאל ארצה, היה שקוע רובו ככולו בפעילות מחתרתית. לאחר שהתפנה, החל לטפל בחלק הארץ-ישראלי של ההסכם. בחודש אפריל התקיים בבאר-יעקב כינוס חשאי בהשתתפות חברי מפקדת הארגון, נציבות בית"ר ומפקדים בכירים משני הארגונים. נערך מסדר משותף שבו קיבל דוד רזיאל - כשהוא לבוש מדי בית"ר ולצדו חבריו במפקדת הארגון - את הפיקוד על בית"ר בארץ. שמשון יוניצ'מן נתמנה לסגן הנציב, וטיפל בכל הבעיות הארגוניות של בית"ר.⁴⁴ רזיאל קרא לפני הנוכחים את פקודת היום ובסוף דבריו הביע תקווה כי "עוד נביא את ראש בית"ר על סיפונה של אניית-תותחים". לאחר המסדר הכללי, נערך טכס קצר שבו העבירה נציבות בית"ר את מפקדי הקננים ופלוגות הגיוס של בית"ר למרותם הישירה של מפקדי המחוזות מטעם הארגון.⁴⁵

בארץ עבר האיחוד בין האצ"ל לבין בית"ר ללא תקלות מיוחדות. לא כן באירופה ובמיוחד בפולין.
שטרן, שלא השתתף בוועידת פריס, שלל את ההסכם, אולם לא התנגד לו בגלוי. דומני כי חילוקי הדעות בין שני הרעים בעניין הסכם פריס היוו את הזרעים הראשונים שהנביטו בסופו של דבר את הפילוג בין שטרן לרזיאל. כך או כך, שטרן המשיך בפעילות העצמאית הן בתחום ארגון התאים החשאיים והן בתחום המדיני. בהשראתו התכנסה ב-6 במרס 1939 מסיבת עיתונאים מטעם מערכת "ירושלים המשוחררת". לאחר מסירת ידיעות על פעולות האצ"ל בארץ, עברו הדוברים להערכות מדיניות, תוך שהטיחו ביקורת על דרכה של הצ"ח. הם גם לא חסכו את ביקורתם מז'בוטינסקי עצמו, שהוגדר כ"אכס-אקטיביסט, המנהל עתה מדיניות אשר לדעתנו מטיפה לשאננות בבעיות הציוניות, ואילו אִתנו מנוי וגמור לקחת את העניינים בידינו".⁴⁶ ז'בוטינסקי הגיב בחריפות על עצם ההצהרות המדיניות המושמעות בשמו של הארגון. הוא כתב על-כך לרזיאל ואף הפציר בו להזדרז ולשלוח לפולין את נציגו, שאמור לעמוד בראש "המחלקה לחינוך צבאי", כפי שסוכם בפריס, ובכך להכפיף את האצ"ל בפולין לשלטון בית"ר.

במכתבו מיום ה-28 במרס ענה רזיאל לז'בוטינסקי וכתב, בין היתר:

[...] מצבנו כיום "עדין" כאשר לא היה עד כה; בייחוד הורע מאוד מאוד מצבי אני כתוצאה מן הנסיעה הלוך ושוב... הוכרחתי לדחות את ההוצאה לפועל [של הסכם פריס] ואני מקווה שבעוד שבועות מעטים אוכל לגשת לעבודה המעשית.
כיום אני יכול להציע למשרת מנהל החינוך [הצבאי] רק איש מדרגה שלישית או רביעית. האנשים הספורים מדרגה ראשונה אינם יכולים לזוז עכשיו ממקומם בשום פנים, מטעם זה אינני מוצא למועיל להציע איש זמני; זה יכול רק ליצור שגיאות ולשים מכשולים על דרכו של האיש הקבוע...
אני חושב כי במסיבת העיתונאים בוורשה נאמרו דברים שלא היו צריכים להיאמר. במה שנוגע להבא, לפי הסדרים הקבועים אצלנו, אינני פונה אל חוגי ה"ירוזלימה" בעצמי, אלא באמצעות בא-כוחי בוורשה. ⁴⁷

בהמשך המכתב, מגיב רזיאל על הצעתו של יצחק בן-צבי שנפגש בלונדון עם ז'בוטינסקי ודן אתו על הסכם בין האצ"ל לארגון ההגנה:

האדון בן-צבי חזר זה עתה מלונדון והביא איתו הצעת הסכם שלפי דבריו הוא ידוע לאדוני. הוא הוסיף הערה בשם אדוני שהטיפול עובר אלינו. לדעתנו העניין איננו ראוי לשום יחס רציני. עכשיו אין לנו כל צורך בכל קונצסיות כביכול שהם מוכנים להעביר לנו בנדיבות ליבם. עברו חלפו הימים שבהם היה כדאי לנו, בתנאים מסוימים, לשאת ולתת עם אותו הצד השני...

ז'בוטינסקי המשיך להאיץ ברזיאל לשלוח את נציגו לנהל את החינוך הצבאי, כי בכך ראה את המפתח לפתרון הבעיות הקשורות ביחסים בין האצ"ל לבית"ר בגולה. ואכן, באפריל 1939 הגיע מרדכי סטרליץ ("חרמוני") לוורשה וקיבל לידיו את הפיקוד על רשת התאים החשאיים בפולין ובליטא השכנה. בנוסף לזאת טיפל גם ברכישת נשק וגיוס כספים עבור האצ"ל בארץ.

ב-7 במאי כתב רזיאל לז'בוטינסקי מכתב נוסף, ארוך במיוחד, בו תאר את ההרפתקאות שקרו אותו בשובו ארצה. בהמשך סיפר כי לאחר פעולות ה-27 בפברואר (ראה להלן) "המצב החמיר, ולא רק בנוגע לאנשים מסוימים אלא בנוגע למוסד בכללו, וכל מי שעיניו בראשו הבין כי לא זה הזמן להגשמת הסידורים החדשים". בהמשך, מגיב רזיאל לטענות כי אנשיו ממשיכים לעסוק בתעמולה ובקביעת מדיניות עצמאית:

תעמולה היא תנאי הכרחי לאיסוף כספים. אם אדוני דורש להפסיק - אצווה להפסיק. זה יזיק כמובן לאוסף הכספים, ודווקא עכשיו כשעלי לדאוג גם לצורכי משק. אני אנסה לחפש מקורות חדשים, ואם לא אצליח בזה יהיה רע...
יחסים עם מוסדות ממשלתיים [בפולין] יש רק מעט, בקשר עם עסקי קניות [של נשק]. ביותר מזה אינני מטפל. אם אנשי נתקלים בדבר מה ויוצרים קשר מסוים - אין זאת אלא יוזמה פרטית מקומית. לדעתי לא כדאי להפסיקה...
צריך לשנות את הגישה לאצ"ל ולתת אמון בדברי אמת. צריך לחתור לניצחון ולא לחסום את דרך ההגשמה, ואז יופיעו פתרונות מועילים.
ולזה אני מחכה בדואר הבא. ⁴⁸

זמן קצר לאחר מינויו למפקד האצ"ל, החל רזיאל בפעולה מדינית באירופה. המחשבה היתה לשלב את פעולת ההסברה עם גיוס כספים ורכישת נשק. לשם ביצוע המשימה היה צורך לשלוח לאירופה אנשים מתאימים שיפעלו כשליחי הארגון. אחד האנשים היה אלכס רפאלי.

רפאלי נולד בשנת 1910 ברוסיה ולאחר המהפכה הבולשביקית עברה המשפחה לריגה (לטביה), שם התחנך בבתי-ספר רוסיים וגרמניים. לאחר מכן למד באוניברסיטת היידלברג (גרמניה) וקיבל תואר דוקטור במדעי המדינה. עם עלות הנאצים לשלטון (שנת 1933) עלה ארצה, התיישב בירושלים וכעבור שנה הצטרף לאצ"ל. רפאלי היה קרוב לקבוצת האינטלקטואלים שהתרכזו אז בירושלים (דוד רזיאל, אברהם שטרן, ח"ש הלוי ועוד); הוא פיתח יחסים קרובים עם רזיאל והם נהגו לשוטט ברחובות ירושלים ולשוחח על דרכו של הארגון. באחד הערבים פתח רזיאל ואמר: "אתה יודע שפות ואיש העולם הגדול. עליך לנסוע לאירופה ולהסביר את מטרות מלחמתנו לא רק ליהודים אלא גם לציבור הכללי. אנו זקוקים לכסף ולנשק ועליך לבצע את המשימה הזו".⁴⁹ רפאלי היסס, אולם לא יכול היה לעמוד בפני נחישותו של רזיאל.

המשימה הראשונה היתה יוגוסלביה, לשם יצא בסתיו 1937. מכיוון ששמו של רפאלי הופיע ברשימת המבוקשים של המשטרה, הוא הפליג לאתונה כנוסע סמוי ומשם יצא ליוגוסלביה. שם קיים פגישות רבות והצליח לגייס אלפיים לירות שטרלינג - סכום גדול באותם ימים. אחר נתבקש רפאלי לנסוע לסקנדינביה, ובדרכו לשטוקהולם התעכב בוורשה, שם נפגש עם שטרן ועם הלל קוק ועמד מקרוב אחר הפעילות הענפה של הארגון בפולין. קוק הגיע לאירופה כבר ב-1937 ושימש איש הקשר בין הארגון לז'בוטינסקי. על פגישתם הראשונה, מספר קוק בעדותו: "מיד עם כניסתי לחדרו של ז'בוטינסקי, קפצתי ל"דום" ואמרתי: לפקודתך, המפקד. ז'בוטינסקי קם מכסאו, קד קידה ואמר: אני עומד לפקודת אדוני".⁵⁰

קוק ממשיך ומספר כי בניגוד לתדמית שהיתה לז'בוטינסקי, הוא היה האנטיתזה של איש צבא, סמל של אי-צבאיות. ז'בוטינסקי לא נהג להשתמש בסמכותו כמנהיג הארגון ולא נתן פקודות; הוא הרבה להשתמש בדרך השכנוע.

בשטוקהולם נעזר רפאלי בח"ש הלוי, שעשה אותה עת בשליחות הארגון באירופה, ויחד ארגנו ועדים קטנים של תומכי האצ"ל. באמצעות הוועדים הם הצליחו להסביר את מטרותיו של האצ"ל ופעולתו בארץ וגם לגייס כספים ששימשו לרכישת נשק בפינלנד והברחתו ארצה במסווה של כלי נגינה. לאחר סיימו את תפקידו בסקנדינביה, חזר רפאלי לוורשה ובתחילת ינואר 1939 נפגש שם עם רזיאל, שהיה בדרכו לוועידת פריס. רזיאל סיפר, כי במפקדה הוחלט להרחיב את הפעילות המדינית-הסברתית גם למערב אירופה ורפאלי נתמנה מנהל המשרד המדיני בפריס. רפאלי ניסה להתנגד בתחילה בטענה שאינו שולט בשפה הצרפתית, אולם מאום לא עזר.
בפריס התקשר רפאלי עם צבי וקסמן, עיתונאי מנוסה, מעוזריו הוותיקים של ז'בוטינסקי. וקסמן היה בעל קשרים רבים ובמהרה הפך להיות איש יחסי הציבור של משרד האצ"ל בפריס. הקשר הראשון של רפאלי עם העיתונות היה ראיון שהעניק לעיתונאית של העיתון הפריסאי בעל היוקרה "לה פיגארו". הראיון נערך בשתי שפות: העיתונאית שאלה בצרפתית רהוטה, ורפאלי דיבר גרמנית. המאמר הִכה גלים רבים ובעקבות הפניות הרבות של עיתונאים שונים, הוחלט לקיים מסיבת עיתונאים, שבה השתתפו למעלה משלושים עיתונאים מאירופה ומארצות-הברית. בעקבות ההצלחה של מסיבת העיתונאים, הוחל בהוצאת "ארגון פְּרֶס" - ביוליטין הסברה בצרפתית, באנגלית, בגרמנית וביידיש. כמו כן נוצרו קשרים עם המטה הכללי הצרפתי, שמצא עניין מיוחד בפעולות האצ"ל בארץ.

בעקבות הפעילות הענפה, זימן ז'בוטינסקי את רפאלי לפגישה. תחילה הציע ז'בוטינסקי שרפאלי יצטרף למחלקה המדינית של בית"ר והסביר כי לא ייתכן שיהיו גופים שונים המטפלים באותה מטרה. רפאלי סירב בטענה שהוא חייל, אמנם ללא מדים, אבל כפוף למשמעת צבאית.

ז'בו: אין אחוזות פיאודליות עצמאיות. אתם, צעירי האצ"ל, מייסדים לכם אחוזה
עצמאית, והדבר מחליש את התנועה. אתה יודע שאני הוא המפקד העליון.
רפאלי (התחמק): אתה המצביא והכל יודעים זאת, אולם פילדמרשל אינו מדבר
ישירות עם קצין זוטר. אמלא כל פקודה שאקבל מרזיאל, שהוא מפקדי הישיר.

בפגישה לא סוכם דבר ורפאלי המשיך בפעילותו. בנוסף לפעולה המדינית, עסק המשרד בפריס גם בעלייה הבלתי לגאלית, ולשם כך היה על רפאלי לנסוע לצ'כוסלובקיה ולהונגריה כדי לתאם את הפעילות עם הפעילים המקומיים.
באוגוסט 1939 נערך בז'נבה הקונגרס הציוני הכ', שהיה הקונגרס האחרון לפני מלחמת-העולם השנייה. רפאלי נקרא על-ידי מפקדת האצ"ל להצטרף למשלחת שהתכנסה בשווייץ, כדי להסביר את מדיניות הארגון בקרב באי הקונגרס. חברי המשלחת היו (בנוסף לרפאלי): הלל קוק (שהגיע מלונדון) וחיים לובינסקי (שהיה בדרכו מארצות-הברית ארצה). בדרכם לז'נבה נפגשו השלושה עם ז'בוטינסקי שנפש בואל-לה-באן בצרפת. הוא קיבלם בלבביות ואישר את פעולתם, אולם ממכתב שכתב ב-7 באוגוסט 1939 לנשיאות בלונדון מתברר כי לא היה מאושר מהפעולה המדינית העצמאית של הארגון:

אתמול קיימתי שיחות ארוכות עם שטרנהיים [הלל קוק] ועם הבחור מאמריקה [חיים לובינסקי] ומפריס [אלכס רפאלי]. הכל תוך ידידות ולמעלה מזה... תכניתם עצמה מתקבלת על הדעת: לנצל את התקהלותם של יהודים ועיתונאי-חוץ כדי לספר להם על "ישיבת טלז" [הכוונה לאצ"ל] ולהדוף את ההתקפות על הארגון...
תכנית טובה מאוד. הצרה היחידה היא רק בכך שהם דיווחו לי על כוונה זו שלהם במקום להציע זאת לנשיאות וכו'...
כיוון שכך הבאתי את ש. [הלל קוק] שיבטיח לי שבעתיד לא יעמידני בפני עובדות מוגמרות. נתתי להם את הסכמתי והם עזבו. אני מקווה כי יוכלו לעשות מעשה טוב...⁵¹

ליליה שטרסמן הגיעה לז'נבה מוורשה והיתה לעזר רב למשלחת בגלל הופעתה המרשימה וכן שליטתה בצרפתית ובפולנית. אולם אין לתאר את פעולתה של משלחת האצ"ל ללא עזרתו הפעילה של ראובן הכט, שלמד יחד עם רפאלי בהיידלברג בתחילת שנות השלושים. הכט עלה ארצה בשנת 1936 ועם בואו הצטרף לאצ"ל. רזיאל התרשם מאישיותו ושלח אותו לשווייץ כדי להקים שם את המשרד של הארגון. הכט, שבא ממשפחה עשירה, פעל רבות למען העלייה הבלתי לגאלית וכן עסק בהסברה מדינית בשווייץ.

המשלחת ניסחה גילוי דעת וסיסמאות הקשורות למאבקו של האצ"ל לעצמאות לאומית, עם כותרות בעברית ובצרפתית. אולם המשטרה השווייצרית אסרה את פרסום גילוי-הדעת על לוחות המודעות בטענה כי יש בו "תעמולה למען צבא זר". כדי להתגבר על האיסור המשטרתי, החליטה המשלחת לחפש ססמה מתאימה מסיפורו של וילהלם טל, הסמל ההיסטורי של מאבקה של שווייץ לעצמאות. בסופו של דבר נמצאה הקריאה של טל להתקוממות מזוינת וכך נוסחה הכרזה שנתלתה בכניסה לאולם הקונגרס בכחול לבן:

כאשר אומה לוחמת לחירותה ועתידה בסכנה,
חייב כל אדם ליטול נשק בידו ולהילחם למען עמו וארצו.

בכותרת הכרזה היה כתוב בעברית ובצרפתית: הארגון הצבאי הלאומי. בנוסף לכרזה נתפרסם מדי יום עלון בשם "חדשות האצ"ל", שכלל תגובות לנאומים שנישאו קונגרס. העלון, שנדפס בארבע שפות, חולק מדי בוקר לכל חברי הקונגרס.
ביום האחרון של הקונגרס נערכה מסיבת עיתונאים רבת משתתפים - הלל קוק דיבר אנגלית, ליליה שטרסמן דיברה צרפתית ורפאלי דיבר גרמנית. הלל קוק חשש לחשוף את עצמו והחליט למצוא שם כיסוי. מאחר ששם אביו היה דב-בֶר , אימץ לעצמו את השם בֶּרסון (בן דב), אלא שזה היה שמו של אחד הפעילים הרביזיוניסטים שהתגורר בז'נבה, לפיכך הוסיף הלל קוק אות אחת לשמו והתקבל השם "ברגסון". אשר לשמו הפרטי, אימץ קוק את שם בנם הקטן של הזוג שטרסמן, פיטר, וכך היה לפיטר ברגסון. ⁵²

הסתבר כי בין קהל העיתונאים היו גם נציגי השלטונות, ולמחרת היום נקראו שלושת הדוברים לחקירה משטרתית ונתבקשו באדיבות לעזוב את המדינה.
יצחק בן-עמי, שכאמור עסק בעלייה הבלתי לגאלית, הגיע למסקנה שהמחסום העיקרי להגברת קצב העלייה הוא מימון. בהגיעו ארצה נפגש עם רזיאל והסביר לו כי הסיכוי להגדיל את המגבית באירופה אינו גדול ועל-כן יש לפנות אל היהדות העשירה של ארצות-הברית. ואכן באפריל 1939 נסע בן-עמי לניו-יורק, שם פגש את חיים לובינסקי שעשה בשליחות הארגון בארצות-הברית. כעבור חמישה חדשים חזר לובינסקי ארצה ובמקומו הגיע אריה בן-אליעזר.⁵³ כדי להקל על גיוס הכספים, ייסדו שליחי האצ"ל ארגון חדש בשם "ידידים אמריקאים למען ארץ-ישראל יהודית", שהיה פתוח לכל הדתות ואכן היו בו גם חברים לא יהודים רבים.

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נאלצו שליחי האצ"ל באירופה לחזור ארצה ורזיאל החליט לתגבר את המשלחת האמריקנית, ובנוסף לבן-עמי ובן-אליעזר נשלחו לארצות-הברית גם הלל קוק ואלכס רפאלי. המטרה החשובה ביותר היתה גיוס כספים עבור הארגון, כפי שאנו קוראים במכתבו של רזיאל אל הלל קוק מאוגוסט 1940: "[...] כעת עלי להעיר לך הערה לא נעימה: זה עידן ועידנים לא נתקבל כל תשלום מחו"ל והמצב הוא איום. אם אומר רעב ומחסור, זה מעט; פשיטת רגל היא ביטוי בנלי יותר מדי. אתם יושבים כעת ארבעה אנשים ואינכם עוזרים באצבע קטנה..." ⁵⁴

במרס 1940 הגיע ז'בוטינסקי לארצות-הברית בלוויית ידידו הקולונל פטרסון, מי שהיה מפקד "גדוד נהגי הפרדות" ו"הגדודים העבריים" במלחמת-העולם הראשונה. משלחתו כללה גם את איש מדע המדינה הד"ר בנימין אקצין, את ההיסטוריון ד"ר בן-ציון נתניהו (לפני צאתו את הארץ, פגש נתניהו ברזיאל וזה ביקשו להצטרף למשלחת האצ"ל בארצות-הברית. נתניהו סירב, בטענה כי הבטיח לז'בוטינסקי להיות חלק ממשלחתו), ⁵⁵ ואת אליהו גינזבורג, לשעבר עוזרו של ז'בוטינסקי בגדודים העבריים וחברו למאסר בכלא עכו. אל המשלחת הצטרף גם אליהו בן-חורין שעשה אותה עת בארצות-הברית.
משלחת האצ"ל פעלה בארצות-הברית באופן עצמאי והשתדלה שלא יזהו אותה עם המפלגה הרביזיוניסטית. למשל, בחוברת שפרסם ארגון "ידידים אמריקאים למען ארץ-ישראל יהודית" (אחד מארגוני המשלחת), לא הוזכר אפילו שמו של ז'בוטינסקי. אף על פי שמשלחת האצ"ל עסקה בשלבים אלה באיסוף כספים בלבד, הרי שההתנגשות עם ז'בוטינסקי היתה בלתי נמנעת. מספר אלכס רפאלי, שהגיע לניו-יורק במאי 1940:

אנחנו ראינו את עצמנו כארגון צבאי לא פוליטי, מנותק ממפלגתיות ומן המחלוקות הציוניות המיושנות, אף שהערכנו את ז'בוטינסקי כמדינאי בעל שיעור קומה והתייחסנו אליו כאל מנהיגנו הרוחני.
יומיים לאחר בואי ביקש ממני ז'בוטינסקי לדון בכמה עניינים מעשיים עם אליהו בן-חורין, שהיה באותם ימים איש מפלגה פעיל, אף כי בעבר הכרתי אותו כמפקד באצ"ל. הוא דרש עובדות ונתונים, מספר אנשים ופרטים על תקציב וארגון. מידע זה לא היה ברשותי... אך גם לו ידעתי את הנתונים, הייתי מוכן לדווח עליהם רק למפקדי הישיר [רזיאל]. לז'בוטינסקי נתתי תיאור כללי, ולבן-חורין סירבתי לגלות כל פרט נוסף. ⁵⁶

תגובתו של ז'בוטינסקי לא אחרה לבוא: "במכתב דרש ז'בוטינסקי כי אמציא למשרדו דו"ח מלא בכתב על עבודתנו, ואתחייב שלא ליזום כל פעילות פוליטית ללא אישורו. לא הגבתי. לא היו לנו כל דיונים נוספים והאצ"ל המשיך את פעילותו הפוליטי בארצות-הברית ללא כל זיקה מפלגתית או מוסדית". ⁵⁷

הלל קוק, שכזכור הסב את שמו לפיטר ברגסון, הגיע לארצות-הברית באביב 1940. הוא היה הבכיר בין חברי האצ"ל ונבחר לראש המשלחת.

ב-3 באוגוסט 1940 נפטר ז'בוטינסקי בשעת ביקורו במחנה בית"ר במדינת ניו-יורק (ראה להלן) ומכאן ואילך פעלה משלחת האצ"ל באופן עצמאי לחלוטין, ללא כל זיקה אל המפלגה הרביזיוניסטית.

לאחר מותו של ז'בוטינסקי הגיעה בנו, ערי, לארצות-הברית והצטרף לקבוצתו של הלל קוק.⁵⁸
1. מלצר, מאבק מדיני במלכודת יהודי פולין 1929-1935, עמ' 148 ואילך.
2. כץ, ז'בו, עמ' 971.
3. י' הלר (עורך), "המדיניות הציונית בשנים 1936-1938. במאבק למדינה", מקורות לתולדות עם
ישראל, ספר י"ג, עמ' 214.
4. עדות משה רוזנברג, מ"ז.
5. Weinbaum, A Marriage of Convenience, p. 129.
6. שכטמן, ז'בוטינסקי, ג, עמ' 230, מצוטט אצל דוד ניב, מערכות האצ"ל, ב, עמ' 163.
7. עדות אילה לובינסקי (שטרסמן), מ"ז על-4.
8. עדות אילה (ליליה) לובינסקי (שטרסמן), מ"ז.
9. דו"ח הבולשת מספר No.P/13658/2205/12, את"ה, 47/145
10. עדות אהרון חייכמן ומרדכי סטרליץ, מכון ז'בוטינסקי, עס - 7.
11. .Weibaum, A Marriage of Convenience p. 144
12. צבי אבן-זהב, אבנר ארליך, שלמה בן-שלמה, משה הורביץ, ירחמיאל הלוי, שלמה לוי, אביאל כץ, יעקב אליאב (לבשטיין), אליהו לנקין, שלמה לם, מרדכי מאיר, צבי מלצר, צבי מרומי, יעקב מרידור, משה נחמד, שלמה פוזנר, יעקב פולני, זלמן פורטנוי, צבי פרונין, יצחק צלניק, מיכאל רבינוביץ, דב רובינשטיין וצבי רנד.
13. לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמ' 42.
14. שם, שם.
15. שם, שם.
16. L. Weinbaum, A Marriage of Convenience,, p. 150
17. שכטמן, זאב ז'בוטינסקי, פרשת חייו, עמ' 457.
18. מצוטט אצל: L. Weinbaum, A Marriage of Convenience, p. 139
19. כץ, ז'בו, עמ' 1005.
20. L. Weinbaum, A Marriage Of Convenience, p. 138
21. עדות אילה לובינסקי (שטרסמן), מ"ז.
22. סת"ה, ב, עמ' 973.
23. בנאי, חיילים אלמונים, עמ' 18.
24. שם, עמ' 27.
25. ניב, ב, עמ' 169.
26. יעקב בנאי, חיילים אלמונים, עמ' 22.
27. שם, עמ' 23.
28. ראיון עם יצחק רביב ועם שלמה בן-שלמה.
29. ס"ב, ב, חלק שני, עמ' 862.
30. ישראל שייב (אלדד), מעשר ראשון, עמ' כב.
31. יעקב בנאי, עמ' 25.
32. מ"ז, א 2/28/2/1 , וכן אלפסי, א, עמ' 45.
33. נאור, רזיאל, עמ' 173.
34. מלבד ארבעת נציגי האצ"ל שהשתתפו בדיונים, השתתפו בהתייעצויות גם יוסף כצנלסון, אליהו גלעזר, אברהם סטבסקי וליליה שטרסמן.
35. מרדכי כץ, אהרון פרופס, אייזיק רמבה, ערי ז'בוטינסקי וירמיהו הלפרין.
36. אריה אלטמן, יוסף שכטמן וש' קליגר.
37. שכטמן, ג, עמ' 239.
38. ויכוח זה היה אחד הגורמים לפילוג שהתרחש מאוחר יותר בין רזיאל ושטרן. יש לציין כי רק בתקופתו של מנחם בגין (לאחר מותו של ז'בוטינסקי), השתחרר האצ"ל לחלוטין ממרותה של המפלגה הרביזיוניסטית.
39. "פרסומים" מספר 6, מכון ז'בוטינסקי.
40. ס"ב, ב, עמ' 903-909. ניב, ב, עמ' 184-185.
41. עדות מרדכי סטרליץ, מ"ז, עס - 7.
42. על פרטי ההסכם, ראה אלפסי, א, עמ' 52 וכן ניב, ב, עמ' 185.
43. מכתבו של רזיאל לז'בוטינסקי מיום 7.5.39, אלפסי, ב, עמ' 77.
44. יתר חברי הנציבות היו: יצחק ילין, מזכיר כללי; דוד שטרן, מנהל מחלקת פלוגות בית"ר; דוד לינבסקי (ניב), מנהל מחלקת הקננים. ראה: ניב, ב, עמ' 189.
45. שם, שם.
46. שכטמן, ג', עמ' 240.
47. אלפסי, א, עמ' 64.
48. אלפסי, א, עמ' 75.
49. סיפורו של אלכס רפאלי מבוסס על ספרו, חלום ומעש, וכן על עדותו במ"ז.
50. עדות הלל קוק, מי"ז.
51. מ"ז, א 2/29/2/1.
52. עדות הלל קוק, מי"ז.
53. בן-אליעזר נולד ב-1913 בוילנה, אז חלק מהקיסרות הרוסית, ובהיותו בן 7 עלה עם משפחתו ארצה. בגיל צעיר הצטרף לבית"ר ומשם היתה קצרה הדרך לאצ"ל.
54. אלפסי, א, עמ' 385.
55. ראיון של נתניהו עם המחבר.
56. רפאלי, חלום ומעש, עמ' 76.
57. שם, שם.
58. על פעילתה של קבוצת הלל קוק בארצות-הברית, ראה ספרה של תידור באומל: בין אידאולוגיה ותעמולה