|
|
בגרות בטרם עת
את גורלו של הילד היהודי בגטו מתאר גדעון האוזנר, (השואה בראי המשפט, 250)
הגדולה שבטרגדיות הייתה זו של הילד היהודי שבגטו. הוא התבגר טרם זמנו, כמעט בן-לילה. רופא ניצול שואה העיד:
"תמיד התפלאנו איך הבין ילד בגיל שלוש-ארבע את כל הטרגדיה של המצב, איך הם השתדלו לשתוק כאשר נחוץ היה, איך ידעו להסתתר. ילדים שרצינו לתת להם זריקה כאמצעי שינה היו אומרים: לא צריך - אני אשתוק..."הדאגה לילד היהודי הייתה קרן האור היחידה בחיי הגטו", כתב ניצול. דבר זה היה משותף לכל השכבות והחוגים.
הם היו משחקים בהלוויות ובקבורות. היו חופרים בור, שמים בו ילד וקוראים לו היטלר".
בוורשה היו למעלה מ- 100,000 ילדים. רובם הוטלו לרחוב. הם היו מפרנסי המשפחות. הם חפרו מתחת לחומות הגטו, זחלו בעד גדרות-תיל, מצאו דרך לחלק הלא-יהודי של ורשה להביא בחזרה פרוסת-לחם או כמה תפוחי-אדמהשהשיגו בחזרם על הפתחים. סכנת מוות ארבה להם בלכתם ובשובם , כי המשמרות הגרמניים היו יורים בכל דמות שעברה את החומה.
"הם היו זוחלים עם האוצרות שהושגו בסיכון כה עצום דרך סדקים ומחילות שבמחסומי הגטו. ההורים היו יושבים כל היום, פוכרים אצבעותיהם בעצבנות ומחכים לשוב מפרנסיהם. בדמעות היו בולעים את המזון שבא להם בסכנת נפשות ממש".
ילדים באמצע הרחוב
אונזער וועג, 12.1941, מתוך: עיתונות המחתרת כרך ד', עמוד 207
היום בחוץ אפור וטחוב. מורגשים ריחות הדירות הלחות, המרתפים העבשים עם תפוחי אדמה נבוטים. הילדים הפושטים יד בפינות הרחובות רגילים לשאוף לקרבתם את האוויר הלח. אין הקור מטריד אותם ביותר, והרגלים היחפות הקטנות ספק מסמיקות ספק מכחילות מן הרוח; הן צהובות כגוויל, ממש כפרצופים הקטנים, כידיים המתות. ובכל זאת הכוחות כלים והולכים, ובלילות נובמבר, כשפורצת פתאום קרה, מוצאים אותם בבוקר מתים, לא מוות לבוש, לא בבגדיהם הקטנים והבלויים שבהם פשטו יד חודשים רבים, אלא מוות עירום... בלילה עם שחר פשטו מעליהם את הסחבות הדלות והעלובות, כדי למכור אותן בפת לחם בשוק החליפין ב"וולובקה", והם מוטלים ברחוב במיתתם המעורטלת עד שירחם מישהו ויקנה גיליון של נייר אריזה פשוט, ויכסה את צרותיהם המתות לבל יפוצץ המראה את מוחותיהם של העוברים והשבים.
למחרת יורד שלג ונושבת רוח חריפה, אבל מקומו של הילד המת איננו ריק: באותו מקום עצמו יושב עתה ילד אחר, צעיר יותר או גדול יותר. עדיין יש לו אומץ. הוא תפס יפה את תורת פשיטת היד, והוא אומר את לחש הקבצנים כ"אשרי": "יהודים בני רחמנים חוסו עלי, אני רעב!... אוי, כמעט שאין לי עוד כוח לעמוד על רגלי. אל תקרעו את לבי!..."
רייזלה רוצה להישאר בבית החולים
ביולעטין, גיליון 14 (24), 20 בדצמבר 1941, מתוך: עיתונות המחתרת כרך ד', עמוד 229
נאה היה רייזלה בת הארבע, שעיניה שחורות ומאירות. הרופאה שואלת: "רוצה ללכת הביתה, רייזלה? - "לא", - קצר, קטוע, פסקני.
ברחוב קרוכמלנה יש חדרון בלי שמשות, בלי דלת ובחדר - שלושה ילדים. מאשה בת העשר, מזה שנה היא המפרנסת היחידה של האחות בת הארבע ושל האח בן החמש-עשרה, המשותק. היא פושטת יד מעברה האחד והשני של החומה, מוכה, נרדפת. לא אחת ניצלה רק בנס מתחת רגליו של הז'נדארם המרותח. לא פעם נפלה מהחומה - אבל לעולם לא תבוא הביתה בידיים ריקות. כאשר חלו שתי הנערות בטיפוס, קיבלו את הבכורה בלשנו ואת הצעירה בשליסקה. הנער, שנותר לבדו, מת בינתיים. מאשה, "האם" בת העשר, מתפרצת לשוב הביתה. נכון, טוב לה בבית החולים, אך מה יהיה אם רייזלה הקטנה תחזור הביתה? ואילו רייזלה רחוצה, שבעה, שוכבת במיטתה הלבנה ומסרבת לחזור הביתה.
ילדים מקבצי נדבות
"באפרייאונג", דצמבר 1940, מתוך: עיתונות המחתרת, כרך א', עמוד 203
ילדים עזובים, רעבים, עם אמותיהם ובלעדיהן, ילדים עוטי סחבות, מוטלים בכל הרחובות, פושטים ידיים צנומות וקטנות כלפי עוברי האורח ומתחננים ומבקשים. הם שרים שירים של גויים ושל יהודים ובוכים:
"חוסו, אנשים טובים, ותנו כדי פת לחם!"
הרחובות צרים ובלב תוגה; הפחד מרחף בכול. השערים נסגרים, ואנו מוסיפים להתגורר כאן בתוך הרעב והמוות.
אנשים חולפים במרוצה על פני הצללים, ובידיהם חבילות וצרורות, רדופים, ממהרים ככל האפשר. הם חולים במרוצה ואינם שמים לב לידיים הצנומות של הילדים, אינם שומעים את הבכי החנוק של הילדים ואת תחנוניהם.
ילדים בגטו
חינוך הילדים
הגרמנים ניסו לבטל את בתי הספר, ובכך להביא את הילדים לשוטטות ולבורות. יהודי הגטו התמודדו גם עם גזרה זו, ויכלו לה. חיים קפלן מספר ביומנו, עמוד 441:
בתי ספר חשאיים בגטו
ילדי ישראל לומדים במסתרים. בעודם קטנים הם טועמים טעם של אנוסים. .. בבתי הספר לשעבר נפתחו בתי תמחוי, או שהושכרו לדיירים פרטיים. היודנראט נתחייב על פי דין לפתוח בתי ספר למתחילים לילדי ישראל, אף גם לכלכלם, אלא שמפני "המחלות המדבקות" שנגוע בהן הגטו, אין הכובש מרשה לפתחם. אין זו אלא אמתלא ושקר מוחלט... הכובש הפראי נהנה מזה, ובטוח הוא שהולך וגדל דור פרא, ללא תורה וללא חינוך. אבל אין זו אלא שמחת שווא. ילדינו לומדים, אבל בצנעה. דורות שלמים בישראל הורגלו לתורה בצנעה, ואין לכלוא את הרוח של עם שלם. במקום בתי ספר לגליים, נוצרו קומפלטים ביתיים, קומפלטים שמספר תלמידיהם מגיע עד עשרה, ובאיזה חדר צדדי, על ספסלים ארוכים, על יד שולחנות כמנהג מלמדינו משכבר הימים, יושבים תינוקות של בית רבן...על ספריות וקריאת ספרים בגטו - לחץ כאן
בשעת סכנה הילדים למודים להצניע את ספריהם. וילדי ישראל פקחים הם... כשהם הולכים ללמוד תורה אסורה הם מצניעים את ספריהם ומחברותיהם על בטנם, (תוחבים אותם ברווח שבין מכנסיהם לבטנם), ורוכסים את כפתורי מעיליהם ובגדיהם. זהו אמצעי בדוק ומנוסה. מין הברחה שאינה נוחה להיתפס.
בית ספר במחבוא
הווי חיים בבית ספר חשאי
את הווי החיים בבית ספר חשאי - גימנסיה "דרור" - מתארת יעל סאק, (ספר מלחמות הגיטאות, 25)
מעטים יודעים עליה. מעט דובר בה. ואולם ראויה היא שתיזכר. גמנסיה בגטו ורשה, גמנסיה "דרור" במסתרים.מאמר שנכתב בגטו ומסביר את בעיות החינוך בו
בוקר חורף. מבעד לצפיפות שברחובות הגטו, רדופים אנקותיהם של חלכאים פשוטי יד, נתקלים בגוויות בני אדם מכוסות נייר, היינו מגיעם ובאים אל החדר הקר כאל בית גנזים של שרידי נעורים. כאן, לנוכח דאגות יומיום בלתי פוסקות, שוכנת כבוד מסביב לשולחן למשך כמה שעות, מלכות של ביאליק ומיצקביץ', של המהפכה הצרפתית וספר התנ"ך, של משוואות ופעולות ריאקציה.
לא תמיד היה חשק להגיע עד חקר המשוואות - הציקה המחשבה: בבית אין מים ואין פחם, והסוכר כלה מזמן. לא תמיד מקשיבים כהלכה לפרק מישעיהו - נזכרים כי הלילה אפשר שיבואו הגסטפואים ויעקרו את אבא מן הבית. אלא שתוך שטף השיעורים מנסים בכל זאת, אולי שלא בהכרה, לשוב אל הנעורים אגב מעשי קונדס בנוסח בר בי-רב...
המורה לפולנית, צפויה לו סכנת השמדה, מנת גורלם של שאר מנהיגים וראשי ציבור שנפלו לידי הגסטאפו באותו ליל אימים שבגטו. אז בא במרוצה משה, זה הפוחז והנזוף תמיד, ונטפל אל בתו של המורה, חברתו למחלקה:
- ינאקה, אני מבקש ממך, שדלי את אביך שילון הלילה אצלנו. הרי אינו יכול להישאר בביתו, אנא, יאנקה, ודמעות חונקות גרונו..
"הכניסיני תחת כנפך..". יצחק קצנלסון חובב זמרה, בהיותנו עייפים מאוד, כשהוא עצמו כבר עייף ויגע, הרהו מלמד אותנו לשיר שירים עבריים, לרוב נעימות לשיריו שלו.
אימתי הוא עייף ויגע? לכאורה נדמה - לעולם לא. במרץ לא אכזב ,בהתלהבות בלתי דועכת, הריהו מתאמץ לנסוך אלינו מאהבתו העזה לעברית, לתנ"ך, לשירה. שעה בשבוע מתפנה הוא לדקדוק הלשון, וממהר ושב את התנ"ך, אל הספרות אל המילה החיה, הססגונית ואפשרויותיה.
ילדים מבריחים מזון לגטו
אחד מתפקידי הילדים בגטו היה להבריח מזון מן האזור הארי לתוך הגטו. הילדים קטנים היו, ויכלו לעבור דרך פרצות קטנות, ולחמוק חזרה כשהם נושאם עימם את מזון משפחתם.
תיאור מעשיהם של ילדים אלה נותנים ביומניהם חיים קפלן והלל זיידמן:
חיים קפלן, מגילת יסורים, תשכ"ב עמוד 485-486
7.5.42
בית הקברות הוא מקום מסוגל להברחה זעירה ופעוטה. לכאן באים להבריח בני עוני. הנוער המדולדל והמרוד שמסתפק במועט, ומלאכתו להבריח איזה קילו תפוחי אדמה או בצל. מזה ניזונה כל המשפחה. וכדי שלא לסכן חיי הגדולים, שולחים במקומם ילדים צעירים, ביניהם אפילו ילדים בני שש שבע. כל רואם יכירם מיד. גופם מכוסה סחבות וסמרטוטים, אף רגליהם עטופות מטליות קרועות, וחזות פניהם מעידה על דלות עמוקה כתהום. חוץ מדלותם יש להם עוד סימן מובהק אחד: כולם עמוסים חטוטרת על גבם, כמנהג הגמלים. זו חטוטרת מלאכותית, עשויה, שתפוחי אדמה ובצלים ממלאים את תוכה. ידי המבריח זקוקות לחופש תנועה, כשידיו אסורות באיזה משא אין רגליו ממהרות לרוץ...
בשעת ביקורי היום בבית הקברות לא שיחקה השעה למבריחים. כולם נתפסו על יד שער בית הקברות, וכאן מצא הנאצי כר נרחב להראות את מסירות ל"פירר": הנאצי העניק למבריחים מכות יורדות חדרי בטן, (והשוטר היהודי עזר על ידו...) והנער המבריח העניק לנאצי את בצליו המוברחים.. במשך זמן קצר נתהווה ציבור גדול ורב הכמות של בצלים מוחרמים....
הסיום של כל אותו עניין היה: הבצל המוחרם יימסר לידי השוטר היהודי למכירה, הלז ימלא את מקום הנער המבריח וימכור אתו במחיר אחד עשר זהוב הקילו, והכסף הנפדה יחולק על פי מפתח ידוע בין שני הגזעים!
הלל זידמן, יומן גטו ורשה, ניו יורק תשי"ז, עמוד 142
17.10.42
הפרשה המעניינת, ועם זאת המעציבה ביותר, הייתה ההברחה על ידי ילדים. פעוטות בני שש, שבע או שמונה, בעלי גופים צרים ורזים, נדחקו דרך הסדקים הצרים של חומות הגטו, דרך חורי חביות, ועברו אל הצד ה"ארי". שם קנו בעשרות זהובים קצת צרכי אוכל, על פי רוב תפוחי אדמה, לחם וכדומה, ובמטען זה מתחת לבגדיהם הסתובבו ליד אחד משערי חומות הגטו, כי עם הסחורה כבר לא יכלו להידחק דרך הסדקים הצרים, עד שהמשמר הגרמנים הפנה את פניו לרגע, ואז מיהרו לעבור דרך השער ונמצאו שוב בגטו..
לא פעם קרה ששוטר פולני היה מכה את הילד מכות רצח, או שהיה קורא לנוטר גרמני, וזה יורה בילד והורגו במקום.
כך היו ילדים לעתים קרובות משלמים בחייהם הצעירים על פת לחם, שרצו להשיג להם ולמשפחתם, כי הילדים היו לעתים קרובות מפרנסים את אבא ואימא ואחיהם ואחיותיהם הבכירים, שהיו יותר מדי קשישים כדי להתגנב דרך החורים, והיו רעבים ומצפים בבית לפת הלחם, שיביא להם המפרנס הקטן בן השבע.
ילדים שנתפסו כשהם מבריחים מזון לגטו
הנריקה לזוברט: המבריח הקטן
הנריקה לזוברט הייתה משוררת יהודייה שכתבה בשפה הפולנית. היא נספתה בוורשה.
דרך סדק, פרצה ואופל ליל |
דרך סדק, פרצה ואופל ליל |
