בפירוש הרשמי שניתן לחוקי הגזע של נירנברג באוסף החוקים והפקודות של ההוצאה לפועל, נאמר מפורש, כי מגמתה של התחיקה אינה, חלילה, הסתה גזעית. מפיהם של פרשנים משפטיים מוסמכים בממשלה הגרמנית, השמיעה הנאציות, כי הניתוח המכאיב הזה של ההפרדה הגזעית עשוי להשכין יחסים תקינים בין העם הגרמני ובין היהודים:

"גרמניה דוחקת כיום את היהודים, בתוקף כפיית החוק, לתוך מסגרת חיים שלהם בכל השטחים שאפשר להעלות על הדעת, כלומר גרמניה מגשימה את הדיסימילאציה - ומתוך כך תיעלם השנאה הגזעית ובשני המחנות תבוא בהדרגה ההכרה הבריאה וחסרת הרגשנות של זרות הדדית. רק הכרזה ברורה וקרה זו, עשויה ליצור אפשרות כלשהי של שותפות חיים לשני העמים בתחום המדינה. עד שיגליד חתך הניתוח הקשה,שהגשים לחלוטין את הבידוד, תעבור עוד תקופה מסוימת, ואולם בכך יושם קץ לאותה התבוללות העם היהודי, שהייתה למקור סכנה לעם הגרמני, והדורות הבאים יודו לנו על זאת.

הלכתי לדבר עם אבי. ידעתי היכן למצוא אותו: כל הימים התעסק בקבלתם של יהודים שהיו הגרמנים שולחים לנו מכל רחבי אירופה... אבא היה כאן, במרכז הקליטה שברחוב פרוסטה 14, מקבל פני מגורשים מדאנציג.
בשעת כניסתי היה אחד מהם, בעל מקל עטור גולה, צורח שהוא קתולי, שאביו כבר היה מומר, שהוא שונא יהודים, שרצונו לדעת אם יש כאן כנסיה. היה לי חשק להנחית אגרוף בפרצופו, אך אבי השיב בנחת:
- "ברחוב גז'יבובסקה תמצא את כנסיית המומרים".

היה לי היום ביקור משונה. באה אלי אלמנת הסופר [המומר] ליאו-פולד בלמונט.. מעניין אותי לדעת מה עמדת הכמורה הפולנית לגבי מה שקרה ומה שמתרחש.
- הם מצטערים, אומרת לי גב' בלמונט.
- לא יותר? - שואל אני. - האם הם עוזרים למומרים בגטו?" היא אינה יודעת. מפני שהיא אוונגלית, והכמורה האוונגלית נרדפת אף היא...
- והקתולים?
יש בגטו כשלושת אלפים מומרים קתולים. יש להם כנסייה משלהם ברחוב לשנו, וכמרים משלהם, אף הם מומרים... האם עזרה הכמורה הפולנית למומרים אלה, חבריהם לדת מגזע יהודי?
הוברר שלא. הכמורה הפולנית האנטישמית קיבלה את התפיסה הגזעית. ישראל הוא לעולם ישראל. ואנטישמי הוא לעולם אנטישמי, אפילו לגבי בניהם ובני בניהם של מומרים.
לפני זמן מה בא אלי כומר מעיירה ליד קלן בגרמניה. היא נכדו של משומד. לא הוא ולא אבותיו לא הייתה להם מעולם שום שייכות ליהודים. ועכשיו גילו הנאצים את מוצאו היהודי וגרשו אותו ביחד עם יהודים לווארשה. הוא נתון במצב קשה... בא אלי, שהייתי ראש המחלקה הדתית של הקהילה, בבקשת עזרה. הרי יש לו בוודאי שייכות לדת. הדבר היה קשה בעיני. כלום המחלקה הדתית של הקהילה תכלכל כמרים?.. מצד שני, חובה לעזור. מה לעשות?
יעצתי לכומר שיפנה ללשכת הבישוף בורשה, לכמרים חבריו לדת. הוא כתב מכתב, ואני שלחתי אותו על ידי נוצרי אל הבישוף בצד האריי, כי פחדתי להופיע במוסד נוצרי.
לאחר שבוע בא אלי אותו הכומר, והראה לי תשובה: דחייה. בלי נימוקים. הוא אינו מבין למה. אני דווקא מבין: בשבילם הוא תמיד יהודי.
וכשנמצאתי בדרך לגירוש, ראיתי בין ההמון את הכומר המומר מהעיירה ליד קלן.
גורל כזה פגע בכל המומרים בגטו, ביניהם בכומר של הכנסייה בגטו פודינגן, עורך הדין אטינגר, פרופ' סרייסקי.
מישהו הציע לי שאפנה למומרים שיבקשו חסות אצל חבריהם האריים, ובייחוד אצל הכמורה הנוצרית. הדבר לא היה לפי טעמי, הרגשתי מילדותי בחילה מיוחדת לגבי משומדים. זה היה הפסול הגדול ביותר בישראל. אחר כך היה לי מוסר כליות: הרי זה פיקוח נפש, צריך היה לנסות ולהציל בני אדם ממוות. עכשיו נוכחתי, שלא הפסדתי כלום. הכמורה הפולנית, שהייתה תמיד אנטישמית, לא חזרה למוטב בימי הכיבוש. וגם בימי השחיות האיומות, היו אויבים "ניטראליים".
היהודים המעטים, שהכרתים אישית לפני המלחמה, היו ברובם מומרים. הם היו כאן מרובים למדי, ורבים הגיעו בימי הגטו. תנועה זו של התנצרות, המקיפה מאות ואולי אלפי אנשים, ראויה לתשומת-לב יתירה. ההתנצרות הרי לא נתנה להם כבר מאומה מבחינת ביטחונם או הטבת גורלם. המומרים, שכולם כמעט מאנשי האינטליגנציה, התרכזו מסביב לעדתה של כנסיית "כל הקדושים". וכבר נעקרו משם כולם, כמדומה.
היום נצטוו לעזוב את הגטו כל כמרי העדה, עם ההגמון גולדאבסקי בראשם.

תפיסה תיאולוגית הרואה בשואה תוצאה של רצון להדמות לעמים אחרים, במסמך הבא:
על המקורות הרוחניים של שנאת ישראל בגרמניה / רבי יעקב בריש, ציריך

אחד הדברים ששיתק את יכולת העמידה נגד הגרמנים הוא רשת הסוכנים והמלשינים שהם פרשו בגטו. היו מלשינים "רשמיים": גנצווייך עמד בראש משטרה כלכלית, שעסקה כביכול בפיקוח על הייצור התעשייתי ובמלחמה נגד הברחות והפקעת מחירים, אבל למעשה הייתה רשת מרגלים למען הגסטאפו. גנצווייך עצמו סיפק לגסטאפו דוחו"ת שבועיים על הנעשה בגטו, בטענה שאין בהם סודות. למחלקה זו קראו ה"13" - על שם כתובתם: לשנו 13. בסופו של דבר נרצח האיש על ידי הגסטפו אותו שרת.
בנוסף לאלה היו מלשינים רבים, מוסווים, שהפחד מהם שיתק כל פעילות. רינגנבלום (יומן 363) מספר על בדיחה שהילכה בגטו:

שני יהודים מזדמנים יחד, שואל האחד את רעהו: מה נשמע? עונה לו חברו: אחד משננו משרת בודאי אצל הגסטאפו, לכן לא אומר לך דבר.

היומנים נכתבו בגטו מתארים את הפחד המשתק: אנשים פוחדים להחזיק יומן, מסמך, שמא ייתפס בחיפוש. הלל זיידמן מספר כי יומנו נפל בידי הגסטאפו, והם שלחו אותו לקהילה, כדי לתרגם אותו לגרמנים ולהחזירם לה (יומן, ע' 15). רינגנבלום מספר כי הרב שמעון הוברבאנד כתב תחילה את רשימותיו כהערות שוליים לספר, כדי שייראו כהערות לטקסט (ספר מלחמות הגטאות 49).
רינגנבלום מספר עוד (יומן, עמ' 363), כי יש שמועות שבגטו 400 מלשינים. הוא תוהה אם יש בין היהודים יותר מלשינים מאשר אצל עמים אחרים. מסקנתו היא, שאם בגטו פועלות מאות טחנות קמח, מחסני מזון ומאפיות, בתי מסחר בדברים אסורים - פירוש הדבר שיש בין היהודים פחות מלשינים מאשר בצד הארי של ורשה, שם פוחדים מכל שוער בית. מפריזים האומרים כי אנחנו מושחתים יותר מן האחרים, "ובייחוד כשמביאים בחשבון שמצבנו קשה כל כך, עד כי חלק גדול מאתנו ניצב בפני הברירה של הליכה בדרכים עקלקלות או מוות ברעב, על כן בל נשחיר את התמונה יותר מכפי שהיא באמת, השחורה די והותר".

הפולנים עסקו בהלשנה על יהודים במרץ רב. את הסחטנים כינו "שמלצובניק" - מלשון "שמלץ" [= שומן]. הם היו סובבים בחוצות ורשה, כדי למצוא אדם בעל תווי פנים יהודיים. את אלה היו סוחטים, באיום שילשינו עליהם אם לא ישלמו.
מסמך על ד"ר אלפרד נוסיג - מנהיג ובוגד