...ראיתי אותם: רבקה הצועדת זקופה מאוד בין אחי, אוחזת אותם בידיה. ואמי מאחריה. מהדקת כמה מלבושים אל חזה. עומדים היו באמצע הטור.. אט אט ירדתי. קדימה, מרטין.
הרחוב היה מלא אבק ושמש. האוקראינים היו מצווחים, יורים באוויר לעבר הגגות. אחרי כן הטיחו כמה כדורים בגובה איש, והטור נתקף רעד, התנודד. הם הניחו לי לחצות את הרחוב, כאילו לא ראו אותי. וכי מה הייתי בשבילם? אחד מאותם 400,000 ראשים המתמסרים בלי קרב... אוקראיני אחד הדף אותי, דחף אותי לתוך הטור..
"אל תבכי, אימא".
התייצבתי על ידה. לקחתי מידה, אחד לאחד, את המלבושים שעדיין הייתה מהדקתם אל חזה כאילו היו רכושה היקר ביותר. צררתי אותם לחבילה. החלקתי על ראשיהם של אחי.
"אני כאן, רבקה".
היא הייתה שקטה משל כאילו הגיעה סוף סוף אל קצה הדרך. דחפתי אותם אל מרכז ההמון: אין להישאר בשוליים, שם סופגים מהלומות. והתחלנו ללכת ברחוב זמנהוף. שלום לרחוב מילא. שלום לרחוב זמנהוף. צועדים היינו על בגדים קרועים, על גבי ספרים קרועים. עקפנו רהיטים מנופצים.. כבר היינו ברחוב דז'יקה, ואני ראיתי את האומשלג פלאץ ואת בית החולים.
ראיתי כבר את הקרונות. את השוטרים היהודים החובטים בשורות שנתהוו מול הדלתות, החובטים במנסים להתרחק.
לא הוליכו אותנו אפילו לבית החולים. זקוקים היו לראשים, קרובים היו כבר לגמר עבודתם, הם רצו להזדרז. לא היו עוד לא "ימין" ולא "שמאל". עלינו כולנו לקרונות.
חיכינו במחנק. הגניחות, הצעקות, הקריאות לעזרה. צריך היה לנסות שלא לשמוע.
ואז החרשתי. לקחתי את אמי ואת רבקה בכתפיהן. הקפתי אותן בזרועותיי. אחיי היו בינינו. נאחזים ברגלינו. אימא בכתה חרש ודמעותיה נשרו על ידי. מזמן לזמן פורצות היו זעקות טירוף, וסופת פרא הייתה עוברת את הקרון. או אז הייתי מזדקף כדי לגונן על בני ביתי.
הקרון שלנו התגלגל לעבר טרבלינקה, והנסיעה ארכה כל הלילה.
היינו קרוב למאה וחמישים במספר. צפופים לבלי יכולת לזוז. בחום הקיץ הפולני הזה שאין לו סוף, ובתוך זיעת הפחדים. לידי היה איש אחד מתפלל, ומעל לכתפי היה מישהו מגדפו ומנסה להכותו. הצווחות הוטחו אל דפנות הקרון, התגברו והדהדו. פעמים, בקרן זווית, בכיו של ילד. חיבקתי את כתפי אימא ורבקה, ואחיי היו דבקים אלי.
אחר כך בא הצמא. אנשים הכו זה את זה כדי להגיע אל האשנב המסורג. אנשים היו מוכנים לרצוח נפש בעד לוגם אוויר.
אחר כך באו הריחות, ריחות הפחד הפיזי, השתן והצואה.
אחר כך נפלו אנשים, ואחרים יצאו מדעתם. באור היום המפציע ראיתי את ידיה הצפודות של אישה הקורעת את עור פניה.
לפתע נעצרה הרכבת והצעקות נדמו. צעדים, קולות, רעשים של קרונות מתנתקים ומתרחקים להם. ההמתנה, השמש היוצאת מנרתיקה, המחממת את היערות והאפרים. רעשים, עוד טלטלות, עוד קרונות. אנו מתגלגלים לאיטנו. ואחר כך, בתוך שאון פסיעות עסקניות, הקרון נעצר.
חריקה. צווחות. האור מנקר את העיניים. הקרון מתרוקן תחת מטר מהלומות ועלבונות.
זוהי טרבלינקה.
כאן מתחיל זמן אחר.