האמונות והדעות

על פי הוצאת המכון למחקר ולהוצאת ספרים סורא ירושלים,
ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק תש"ל, בתוספת תיקוני המחבר

מאמר רביעי
במשמעת¹ ובמרי, וההכרח והצדק

הקדמה
   [האדם הוא מטרת הנבראים]
פרק ראשון
   [לאדם יתרון על כל הבריות]
   [יתרון האדם - החכמה]
פרק שני
   [התועלת לאדם בחולשתו]
פרק שלישי
   [הבחירה החופשית - צדק הבורא]
   [הימנעות מעשייה היא עשייה]
   [על מעשה נעשה ברצון]
פרק רביעי
   [הבורא אינו מתערב במעשי האדם]
   [הוכחות מן המוחש]
   [הוכחות מן המושכל]
   [הוכחות מן הכתוב]
   [הוכחות מדברי חז"ל]
   [הוכחות נוספות מן הכתוב]
   [שאלות על הבחירה]

[מדוע קיימים רשעים?]

[ידיעה ובחירה]

       [האם יכול אדם לעשות נגד ידיעת ה'?]
פרק חמישי
   [מה טעם לצוות לצדיק אם ברור שישמע ?]
   [מה טעם לצוות לרשע, אם ברור שלא ישמע?]
   [הרוצח רצח - מה מקום ה' במעשה זה?]
פרק שישי
   [שמונה סוגי פסוקים המראים על חוסר בחירה]

[אזהרה]

[עונש]

[חיזוק נפש]

[הגדרת מעלה או דרגה]

[כפרה]

[תיאור פעולות ה']

[תיאור דרכי בני אדם]

[תיאור סיבות]

[טעויות בגלל ניסוח הפסוקים]

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

אתחיל בו בדברי הקדמה ואומר:
כאשר אנו רואים את הברואים² מרובים, אין אנו צריכים להיות נבוכים במטרה בהם מה היא, לפי שיש כאן עניין טבעי יתברר לנו על ידו מי הוא המטרה מכל הנבראים.

[האדם הוא מטרת הנבראים]
וכאשר חקרנו בעניין זה, מצאנו כי המטרה הוא האדם. והוא, שהטבע וההויה עושה כל דבר נכבד באמצע הדברים, אשר אינם נכבדים כמוהו.
ונתחיל מן הקטן שבהם ונאמר -
כי גרגר התבואה ממוצע בתוך כל העלים, מפני שהגרגר הוא החשוב שבו, כי צמיחת הצמח וקיומו³ ממנו.
וכך כל מה שהאילן צומח ממנו, אם היה הוא המאכל יהיה באמצע הפרי, כגון האגוז⁴, ואם היה מן הגרעין, יהיה הגרעין באמצע כגון התמרה.⁵ ואין להביט על האוכל, ונעשה חוצה לה לשמרה.
וכך החלמון של ביצה הוא האמצעי שבה, כי ממנו מתהוה האפרוח והפרגיות⁶.
וכך לב האדם הוא ממוצע בחזהו, מפני שהוא הנפש והחום הטבעי.
וכך הכוח הרואה באמצע העין, כי הראייה נעשית בו.

וכאשר ראינו עקרון זה נוהג בהרבה דברים⁷, וגם מצאנו את הארץ באמצע והשמים והגלגלים מקיפים אותה מכל רוחותיה, נתברר לנו שהדבר שהוא מטרת הבריאה הוא בארץ.
חקרנו אחר כך כל חלקיה, ומצאנו כי העפר והמים מתים⁸, ומצאנו הבהמות בלתי מדברים*, ולא נותר אלא האדם, ידענו ברור שהוא המטרה המכוונת בלי ספק.

ועייננו בכתוב ומצאנו בו דבר ה',

אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי⁹.

ואף בתחילת התורה פירט כל הנבראים למיניהם, וכאשר סיים אותם אמר:

נעשה אדם¹⁰,

כמי שבונה ארמון ופורש בו מצעות וקורע בו חלונות,¹¹ ואחר כך מכניס בעליו לתוכו.

ואחר שהקדמתי דברים אלו, אחל עתה ואומר.

הערות:

1. "אלטאעה" כבר העירותי כמה פעמים כי רוב המתרגמים הראשונים תרגמוה "עבודה" ולדעתי אין תרגום זה נכון, כי עבודה "עבאדה" או "כ'דמה", ו"משמעת" הוא התרגום הנכון לדעתי.
2. הכוונה על כל הבריאה ככללותה, השמים וכל צבאם והארץ וכל אשר עליה.
3. קיום מינו במשך הדורות.
4. לפי ב, השקד.
5. רי"ת טעה בקריאת המקור, ותרגם "הפרי".
6. דעה זו היתה מקובלת בזמנו של רבנו. וראה רש"ה שמנסה להעמיס על לשון התלמוד בחולין סד שאלת יצירת האפרוח, וכל דבריו אינם אלא בלבולת. ואין בתלמוד שום רמז מאין נוצר האפרוח, אם מן החלמון או מן החלבון. ואף יצר הרש"ה טבע חדש, באמרו שדם בחלבון אינו נמצא עם לידת הביצה, אלא לאחר כמה ימים מחמת ריקום, ואין בדבריו שמץ של אמת כלל. וחז"ל ידעו היטב את אשר אמרו, כי יצירת הביצה באשכול תלוי רק החלמון והוא מסורג בגידי דם רבים, וכאשר מגיע זמנה להינתק מתנקה מכל גידי ועורקי הדם, ונקשר החלבון אשר בו הזרע סביב החלמון הנקי, ולכן כאשר נמצא דם בחלמון, אנו אומרים שעדין לא נגמר בישולו ונפלט לפני גמרו, ודם שעליו עדין מסורג בכולו, אלא שאין כולו נראה "שדא תכלא בכולה". וכאשר נמצא בחלבון, זורק את הדם והביצה מותרת, לפי שאין דרך החלבון להיות מסורג בדם, ועם התארגנותו והתגבשותו קלט טיפה או טיפות מחלל השל, ואינם שייכים לו ולפיכך הביצה מותרת. ואין הבדל בין ביעי דפחיא לביעי דספנא מארעא. ובכל אופן גם לפי דעת האומרים שהאפרוח נוצר מן החלבון, עדיין אין סתירה להנחתו של רבנו, שהרי הוא בפנים וקליפה קשה סביב לו.
7. בכ"י ב, מוסיף: או ברובן.
8. כלומר גופים מתים דוממים.
* יותר נכון לתרגם "בלתי הוגים, כלומר שאינם בעלי הגיון דעה והשכל. כי זוהי משמעות הוראתה הנכונה ושמושה המדוייק של המלה הערבית.
9. ישעיה מה יב.
10. בראשית א כו. ולדעתו זו של רבנו מתנגד הרמב"ם בתוקף רב במו"נ ח"ג פרק יד, ראה שם.
11. "וינצ'רה" ושמא צ"ל "וינצ'דה" ומסדרו, ומתקנו, ועורכו. וכך כנראה היתה נוס' רי"ת.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר רביעי - פרק ראשון

[לאדם יתרון על כל הבריות]
הודיענו אלהינו על ידי נביאיו שהוא שם יתרון לאדם על כל ברואיו, באומרו:

ורדו בדגת הים ובעוף השמים¹²

וכמו שאמר במזמור ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ¹³ עד סופו. ושהוא נתן לו את היכולת למשמעתו,¹⁴ והניחה לפניו כהצעה ונתן בידו היכולת והבחירה, וציווהו לבחור בטוב. כמו שאמר:

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב¹⁵

ואמר אחריו

ובחרת בחיים¹⁶.

והעמידו לנו¹⁷ על דבר זה האותות והמופתים וקבלנום.

[יתרון האדם - החכמה]
ואחר כך עייננו במלאכת העיון במה הוא יתרונו, ומצאנו אופן יתרונו בחכמה, אשר נתן בו ולמדו אותה, כמו שאמר:

המלמד אדם דעת¹⁸,

והרי הוא זוכר בה¹⁹ כל הפעולות שנעשו בעבר,
ובה רואה הרבה מן הנולדות בעתיד,
ובה הגיע להכנעת בעלי החיים לעבוד לו את האדמה ולהעביר לו תבואותיה,
ובה הגיע להוצאת המים ממעמקי האדמה עד שהגיע אל פניה, ואף עשה לו משאבות שבהן הוא שואב,
ובה הגיע לבניית הבתים המפוארים²⁰ ולבישת הבגדים המפוארים והתקנת המאכלים הערבים,
ובה הגיע לריכוז הצבאות והחיל והנהגת הממשל והשלטון עד שרוסנו בני אדם²¹ ונתקיים מעמדם,
ובה הגיע אל ידיעת תכונת הגלגל ומהלכי הכוכבים ושעור גופיהם ומרחקיהם ויתר מצביהם.

ואם ידמה אדם כי בעל היתרון הוא משהו זולת האדם, יראה לנו היתרון הזה או מקצתו בזולת האדם, וזה בהחלט לא ימצא. ולפיכך בצדק שיהיה האדם הוא המצווה והמוזהר, ולו ראוי הגמול והעונש, כי הוא ציר העולם ובסיסו, כאמרו:

כי לה' מצוקי ארץ וישח עליהם תבל²²

וצדיק יסוד עולם²³.

וכאשר נתבררו אצלי יסודות אלו והמסתעף מהן, ידעתי כי יתרון האדם איננו דמיון שעלה בדעתינו, ולא נטייה שנטינו מתוך משוא פנים²⁴ לו, ולא אנוכיות הביאתנו לכך וגאווה ועזות²⁵ שאנו טוענים בכך לעצמינו, אלא אמת נכון וצדק ברור, ולא כבדו החכם בדבר זה,²⁶ אלא מפני שעשאו נושא מצוותיו ואזהרותיו, כמו שאמר:

ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה²⁷.

הערות:

12. בראשית א כח.
13. תהלים ח.
14. היכולת לכוף את יצריו ולסור למשמעת ה' מכל הבחינות.
15. דברים ל טו.
16. שם ל יט.
17. הנביאים.
18. תהלים צד י.
19. בחכמה ובתבונה.
20. תרגום מלולי: המשמחים, המרחיבים את הדעת. ורי"ת תרגם: הנכבדים.
21. מלנהוג בהפקרות איש כל הישר בעיניו יעשה, וכלשון המשנה באבות פ"ב שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
22. שמואל א ב ט.
23. משלי י כה.
24. "אית'אר" אפשר לתרגם: העדפה.
25. לפי ב, ולא גאוה הביאתנו לכך ולא עזות ולא משוא פנים.
26. החכמה והתבונה.
27. איוב כח כח.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר רביעי - פרק שני

וראוי שארשום מה שייחדתי²⁸ בעניין זה ממה שיש צורך אליו, ואומר:

[התועלת לאדם בחולשתו]
התבוננתי ואמרתי, היאך יתכן שהמטרה בכל מה שיש בעולם הוא האדם, והנה אנו רואים גופו קטן ודל.
והתישבתי בדבר ומצאתי, כי אף על פי שגופו קטן הרי נפשו יותר רחבה מן השמים והארץ, שהרי ידיעתו מקיפה כל מה שבהם, כן עד אשר הגיעה לידיעת מה שלמעלה מהם אשר בו קיומם²⁹ כלומר הבורא יתעלה ויתקדש, כאמרו:

נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד³⁰.

והתבוננתי על קוצר חייו ועל מה שאין חייו תמידיים.
ונתברר לי כי הבורא נתן לו החיים הקצרים הללו בעולם הזה שהוא עולם הטורח, והבטיחו כי כאשר יעבור³¹ ישיג החיים הנצחיים, וכמו שאמר הכתוב:

חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד³²

וכמו שאבאר במאמר התשיעי.

והתבוננתי עוד כיצד שעל אף חשיבותו זו של האדם, בנין גופו חלוש מורכב מן הדם והלחויות³³ ושתי המרות³⁴, ומדוע אין חלקיו בהירים ודומים זה לזה³⁵?
והשיבותי למחשבה זו ואמרתי, אם באנו לחשוב על כך, נחשוב גם שיברא כוכב או מלאך. לפי שגוף האדם הידוע, הוא זה הנברא מן התערובות הללו, והוא הזך ביותר שבכל הדברים הללו הארציים. וכל שהוא זך ממנו הרי הוא אחד מן השנים: או מלאך או כוכב.
ומי שחושב שיהיה גוף האדם מחלקים שאינם חלקיו, הרי הוא חושב ביטולו, דומה למי ששאל שלא יהיו שמים אלא מן העפר, ושלא תהא ארץ אלא מן האש, שחשב על דברים בטלים שאין בהם חכמה, וכבר נאמר:

מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית³⁶.

והתבוננתי עוד במחלות הללו הבאים עליו ואמרתי, מדוע לא יוגן מפניהם, או שלא יבואו עליו?
ומצאתים לטוב לו להרתיעו מלחטוא ולהכניעו לאלוהו ולהישיר את דרכיו, כמו שאמר:

והוכח במכאוב על משכבו³⁷.

והתבוננתי עוד בהשתלט החום והקור עליו, והרגשתו רעלי³⁸ בעלי חיים הטורפים והמזיקים³⁹.
וידעתי כי הרגשתו בכך טובה לו, שאלו לא היה מרגיש כאב, לא היה מבחין בעונש שמים, כי אם יאמר לו⁴⁰ אני אצערך לא ידע מה זה צער, לפיכך ניתן בו להרגיש במיני צער אלה שיהו לו דוגמא. כמו שאמר בחום ובשרב -

כי הנה יום בא בער כתנור⁴¹,

ואמר בהמשילו את העונש לרעל -

חמת תנינים יינם⁴².

והתבוננתי בדברים אלו הטבועים בו, והתאוות אשר רבים מהם מזיקים לו.
והתברר לי שלא הטביעם בו החכם,⁴⁰ אלא כדי שישתמש בכל אחת במקומה על ידי השכל אשר חננו אותו, תאוות המזון לקיום הגוף, ותאוות התשמיש לקיום המין⁴³, ויקח הכל כפי שניתן לו בדרך המותר. אם הוא נשתמש בהן בדרך המותר רשאי הוא בכך, ואם נשתמש בהן בדרך האסור יגונה, כמו שאמר:

תאות צדיקים אך טוב⁴⁴,

כי הלל רשע על תאות נפשו⁴⁵.

והתבוננתי היאך הועיד לו את העינוי העצום וייסורי גיהנום התמידיים.
וראיתי כי יש כנגד זה הטובה הנצחית והגמול התמידי, ושניהם יחד אלו לא היו, כך לא יתאוו לזה ולא ייראו מזה⁴⁶. ועל דרך מה שנאמר:

אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם⁴⁷.

והתבוננתי במה שכבר לפני כן⁴⁸ ציווה בעולם הזה להרוג בסוגי ארבע מיתות⁴⁹.
והתברר לי כי זה לטובתו, ואינם מחוץ למה שמחייב השכל, לפי שהשכל מחייב כמו שנראה לאדם עצמו, שכריתת מקצת אבריו אם ניזוקו ברעל או במחלה, טובה היא לו להציל שאר גופו, כך נראה למין האדם שהריגת מי שהושחת מהם והשחית בארץ, דבר נכון כדי להציל שאר בני אדם, וכמו שאמר:

והנשארים ישמעו ויראו⁵⁰.

ואחר שמניתי שבעה עניינים אלו מענייני הצדק באדם הזה⁵¹ אומר, וכך כל מה שייראה למאמין מכל הדומה להן, ראוי לחשוב בהן היטב⁵², ובלי ספק ימצא בהן אופן החכמה, כמו שאמר:

כל ארחות ה' חסד ואמת⁵³.

הערות:

28. לפי ב, מה שדקדקתי.
29. וכעין דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"א הל' ב: ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
30. תהלים קלט יד. וראה פירושו שם מהדורתי.
31. לשיטת רבנו, כאשר יעבור לאחר תחית המתים מן העולם הזה אל העולם הבא. כפי שיבאר בהרחבה גם במאמר השביעי.
32. תהלים כא ה.
33. "אלבלגם" ונקרא בפי הקדמונים: המרה הלבנה.
34. הם הנקראים בפי הקדמונים המרה הירוקה והמרה השחורה.
35. רי"ת תרגם "זכות מתמידות" וגרם להרש"ה להטות דברי רבנו לעניין אחר.
36. תהלים קד כד.
37. איוב לג יט. ושם בפירושו האריך לספר טובה הצומחת לאדם מן היסורין.
38. "סמום" ואפשר גם לתרגם: בשרב ונזקי בעלי חיים. והכוונה חום עז שבאויר, קטב מרירי. והחום האמור מקודם הוא חום מחמת מחלה שבגופו. אך הנכון כפי שתרגמתי וכדלקמן.
39. לפי ב, ברעלים והחיות הטורפות.
40. הבורא.
41. מלאכי ג יט.
42. דברים לב לג.
43. השוה רמב"ם בהלכות דעות פ"ג הל' ב.
44. משלי יא כג.
45. תהלים י, ג. וראה פירושי רבנו שם מהדורתי ובהערות.
46. כלומר, אילו לא היו שניהם נצחיים, לא היו הרשעים נרתעים מן העבירות מפחד העונש, כיון שהוא רק לזמן מוגבל. וכן לא היו הכשרים מרבים במעשה הטוב ושואפים לו מתוך תקוה ותאווה לעולם הבא, בגלל אי חשיבותו בעיניהם כיון שהוא מוגבל בזמן.
47. דניאל יב ב.
48. לפני עונש גיהנום.
49. ארבע מיתות בית דין - חנק והרג שריפה וסקילה.
50. דברים יט כ.
51. הצדק שעשה הקב"ה בעולמו לאדם הזה, ואשר נדמה לכאורה שאינם צדק.
52. "אן יחסן בהא אלט'ן", נראה לי שהנכון כפי שתרגמתי. ורי"ת תרגם "שיחשוב בו הטוב" מעין לדון לכף זכות.
53. תהלים כה י. וראה פירוש רבנו שם מהדורתי.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר רביעי - פרק שלישי

ואחר שבארתי היאך לעמוד על אופני הצדק בעניינים אלו, ואיך הוא, אומר:

[הבחירה החופשית - צדק הבורא]
ומה יכול להדמות לצדק הבורא וחנינתו על האדם הזה, שהוא נתן לו הכוח והיכולת לעשות כל מצוותיו, ולהימנע ממה שהזהירו עליו, וזה מבואר בשכל ובכתובים.

מן המושכל, שאין החכם מחייב למי שהוא, מה שאין ביכולתו ולא מה שיקצר כוחו לעשותו. והכתוב הרי אמר:

עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי⁵⁴,

ואמר הכתוב עוד,

וקוי ה' יחליפו כח⁵⁵,

החרישו אלי איים ולאמים יחליפו כח⁵⁶,

באור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם⁵⁷.

ונראה לי עוד כי היכולת⁵⁸ -
ראוי שתהיה לפני הפעולה, כדי שיוכל האדם לעשות, או שלא לעשות כפי רצונו⁵⁹.
כי אלו היתה⁶⁰ עם הפעולה ביחד, היה כל אחד סיבת השני, או שאין אף אחד מהן סיבת השני.
ואלו היתה לאחר הפעולה, כי אז היה האדם יכול להחזיר מה שכבר עשה.
וזה מוכחש, וגם שלפניו מוכחש⁶¹.

הרי נתחייב⁶² שתהא יכולת האדם לפני פעולתו, כדי שישלים בה קיום מצות ה' אלוהו.

[הימנעות מעשייה היא עשייה]
וראיתי לבאר, כי האדם, כשם שפעולתו את הדבר היא פעולה, כך היא גם עזיבתו⁶³, לפי שלא עזבו, אלא כדי לעשות הפכו. ואינו כעזיבת הבורא יתרומם ויתהדר מלברוא, דבר שכבר בארנו⁶⁴ שאינה פעולה. כי הבורא הניח מלברוא את הגופות ומה שיש בהן, ואלה אין להם נגד.

אבל האדם כיון שפעולתו היא מקרה,⁶⁵ אינו עוזב דבר אלא מפני שבחר לעשות הפכו: אם לא יאהב, ישנא, ואם לא ירצה, יכעס, ואין למצוא לו דרגה ביניהם.
וכך הכתובים אומרים:
ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם⁶⁶,
ואמרו עוד:
אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו⁶⁷.

[על מעשה נעשה ברצון]
וראוי שאבאר, שאין האדם עושה דבר, אלא אם הוא רוצה לעשותו. כי לא יתכן שיעשה מי שאין לו בו רצון, ולא מי שאינו בעל רצון. וזה שאנו רואים, שאין התורה מחייבת עונש למי שעשה אחת העבירות בשוגג, אינו מפני שאין לו רצון, אלא מפני שנעלמה ממנו עילת וסיבת הדבר⁶⁸, כמו שאמרנו בהורג נפש בשגגה, שהוא מתכוון לחטוב עצים ברצונו, אבל שגג מלהיזהר, ובמחלל את השבת שהוא מתכוון לקושש עצים, אבל שכח שהוא יום שבת⁶⁹.

הערות:

54. מיכה ו ג.
55. ישעיה מ לא.
56. שם מא א. ושם תרגם: האזינו אלי אנשי האיים והלאומים יחליפו כח לשמוע.
57. מיכה ב א.
58. יכלתו החפשית של האדם לעשות או שלא לעשות.
59. אפשר לתרגם: לעשות ושלא לעשות לחלופין.
60. נוצרת היכולת.
61. כלומר שהיכולת והפעולה נוצרו ונתהוו יחד.
62. שקול השכל והכרע הדעת מחייב.
63. לפי ב, כך גם עזיבתו את הדבר, הוא פעולה.
64. בסוף המאמר הראשון לעיל עמ' עד, ד"ה ושמא יאמר בלבו.
65. "ערץ'" מקרה ולא עצם, אין האדם עושה עצמות הדברים ומהותן, אלא מקריהן ומאורעותיהן.
66. ויקרא יח ל. וענינו לדעת רבנו: ושמרתם את משמרתי כדי שלא תהיו פועלים ההיפך, כי בהעדר השמירה נפעל ההיפך.
67. תהלים קיט ג. ופירושו: מי שלא פעל עולה כבר הלך בדרכיו. וכן כתב בפירושו למשלי יח ט "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית".
68. שנעלם ממנו גורם האסור, או זדון שבת, ושגגת מלאכה שנעלם ממנו אסור המלאכה, או זדון מלאכה ושגגת שבת וכפי שהדגים רבנו.
69. ודברי רבנו קיימים בכל אחת משלש ההנחות אשר במסכת שבת צו ב.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר רביעי - פרק רביעי

[הבורא אינו מתערב במעשי האדם]
ואחרי עניין זה אומר עוד, כי הבורא יתרומם ברוממותו אינו משפיע על מעשה בני אדם כלל, ואינו מכריחם לא על משמעת ולא על מרי⁷⁰.
ויש לי על כך ראיות: מדרך המוחש, ומדרך המושכל, וממה שבכתובים ובמסורת.

[הוכחות מן המוחש]
מן המוחש, מצאתי שהאדם מרגיש בעצמו, שהוא יכול לדבר ויכול לשתוק, ויכול לתפוש ויכול לעזוב, ואינו מרגיש שום כוח אחר המעכבו מלעשות רצונו כלל, והדבר מסור בידו שינהיג את טבעו כפי הכרעת דעתו: אם עשה כן הרי הוא פקח⁷¹, ואם לאו הרי הוא סכל.

[הוכחות מן המושכל]
אבל מן המושכל, כבר הוכח במה שקדם,⁷² כי בטל הוא שתהא פעולה אחת משני פועלים, ומי שחשב שהבורא יתרומם ויתהדר מכריח את האדם על איזה דבר, הרי עשה הפעולה האחת לשניהם יחד⁷³.
ועוד, אלו היה מכריחו, לא היה מקום שיצווהו ויזהירו.
ועוד, אלו הכריחו על פעולה מסוימת, לא יתכן שיעניש אותו עליה⁷⁴.
ועוד, אלו היו בני אדם מוכרחין, כי אז היו זכאים לשכר המאמין והכופר, כי כל אחד מהם עשה מה שהופעל עליו⁷⁵. כמו שהחכם, אילו העביד שני פועלים, האחד בבניין והשני בסתירה, שהוא חייב ליתן שכר על כך לשניהם.
ועוד, לא יתכן שיהא האדם מוכרח, שאם כן יש לו התנצלות, כי ידוע שאין האדם יכול לנצח כוח אלוהו⁷⁶, ואם יטען לפניו הכופר שלא היה יכול להאמין בו, היה צודק והתנצלותו מקובלת.

[הוכחות מן הכתוב]
אבל מן הכתובים
הרי כמו שהקדמנו⁷⁷ מן -

ובחרת בחיים⁷⁸,

ומה שאמר לחוטאים -

מידכם היתה זאת הישא מכם פנים⁷⁹,

ומה שאמר הבורא בפירוש שאין לו יד⁸⁰ בחטאיהם, באמרו:

הוי בנים סוררים נאם ה' לעשות עצה ולא מני, ולנסך מסכה ולא רוחי,
למען ספות חטאת על חטאת⁸¹.

ומה שפרש בהתנקותו ממעשה המשקרים באמרו:

לא שלחתי את הנביאים והם רצו לא דברתי אליהם והם נבאו⁸²,

וכל הדומה לכך.

[הוכחות מדברי חז"ל]
וממה שיש במסורת, מה שקבלו הקדמונים,

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים,⁸³ שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו⁸⁴.

[הוכחות נוספות מן הכתוב]
ואף על פי שלא נשאר אחרי דברים מפורשים אלו מקום להתלות בו, בא הכתוב לשלול את ההכרח בשלשה יסודות אחרים:
הראשון תימה שתמה בבני אדם על עניין זה ואמר:

החפץ אחפץ מות רשע⁸⁵,

והשני קביעה שקבע שדבר זה לא יהיה ואמר:

כי לא אחפוץ במות המת⁸⁶,

והשלישי נשבע עליו בשבועה ואמר:

אמר אליהם, חי אני נאם ה' אלהים, אם אחפוץ במות הרשע⁸⁷,

והנה הקיף את העניין מכל צד ושלל אותו⁸⁸.

[שאלות על הבחירה]
ואחר הבירור הזה אסמיך לו שאלות⁸⁹ אלו ואומר:

[מדוע קיימים רשעים?]
ושמא יאמר אדם: אם הדבר כמו שבאר, שאינו רוצה ברשעת הרשע, היאך יתכן שיהא בעולמו דבר שאינו טוב בעיניו, או שאינו לרצונו?
והתשובה על זה קרובה, והיא, מה שאינו מתקבל על הדעת אצלנו, שיניח החכם ברשותו דבר שאינו חפץ בו או שאינו רוצה בו, אינו אלא באדם, לפי שאין האדם מתעב דבר, אלא אם היה מזיקו.
ואין ה' מתעב עבירות הללו בשביל עצמו, כי לא יתכן שיבואהו מקרה מן המקרים, אלא תיעבם לנו מפני שהם מזיקים לנו, לפי שאם נחטא לו⁹⁰ ולא נכיר בחובתינו לפניו הסכלנו, ואם נחטא זה לזה⁹¹ אבדנו את עצמנו ורכושינו, וכיון שהדבר ברור לפי זה, אינו מוזר שיהא בעולמו דבר שאנו מתעבים אותו, ומה שבאר לנו שהוא מתועב לפניו, בשבילנו על דרך החמלה, וכבר אמר זאת הכתוב בפירוש,

האותי אתם מכעיסים נאם ה' הלא למען בשת פניהם⁹².

[ידיעה ובחירה]
ושמא יאמר עוד⁹³ כיון שהוא יודע במה שיהיה לפני שיהיה, וכבר ידע שהאדם ימרה דברו, הרי מוכרח הוא האדם להמרות כדי שתתקיים ידיעתו?
ובירור טעות זו יותר פשוטה מן הראשונה. והוא שהאומר כן, אין לו ראיה שידיעת הבורא את הדברים היא סיבת הוייתן, ואינו אלא דבר שנדמה לו או שאמרו בזדון.
ובאור בטול דבר זה, כי אילו ידיעת ה' את הדבר היא סיבת היות הדבר, כי אז היו הדברים קדומים שאין להם ראשית, כיון שאין ראשית לידיעתו אותם⁹⁴.
אלא אנו בדעה שהוא יודע כל הדברים כפי אמיתת היותם, וכל דבר מהן שהוא ממציאו כבר ידע שימציאהו, וכל דבר מהן שיבחרהו האדם, כבר ידע שהאדם יבחרהו.

[האם יכול אדם לעשות נגד ידיעת ה'?]
ואם יאמר: וכאשר ידע ה' שהאדם ידבר, האם יתכן שישתוק?
אמרנו בלשון ברורה, כי האדם אם היה שותק במקום שידבר, אנו מניחים מיסוד הדבר כי ה' ידע שהאדם ישתוק, ואי אפשר שנניח שהוא ידע שהאדם ידבר, לפי שהוא יודע הפעולה הסופית מפעולות האדם, הנעשית לאחר כל מחשבה מצדו והקדמה ואיחור⁹⁵, אותו עצמו⁹⁶ הוא שידע כמו שאמר:

ה' יודע מחשבות אדם⁹⁷.

כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום⁹⁸.

הערות:

70. דברי רבנו הקצרים הללו, הן הן הדברים שהרחיב בהם הרמב"ם בפרק השמיני מפרקי הקדמתו לאבות.
71. כלומר אם כלכל מעשיו וכל הליכותיו בתבונה ובשקול הדעת.
72. לעיל במאמר הראשון, בשיטה החמישית.
73. לבורא ולאדם יחד. ואם האדם עושה עברה, או כותב דברי רכילות ולשון הרע, הרי גם הבורא שותף עמו.
74. והן הן דברי הרמב"ם גם בהלכות תשובה פ"ה הל' א-ד.
75. ברי"ת: מה שציווה לו לעשות. ואינו נכון.
76. כלומר שיש לו טענה חזקה, וכי יכולתי שלא לעשות? ומה כוחי להתנגד להפעלת הכוח האלהי עלי?
77. לעיל פרק א ד"ה הודענו אלהינו.
78. דברים ל לט.
79. מלאכי א ט. וצ"ל "מידכם היתה זאת" בלי "לכם" שנתגלגלה מישעיהו ב יא. וכן עברה טעות זו לרמב"ם הלכות תשובה פ"ה הל"ד. ובמו"נ ח"ג פרק יב הערה 44. וכן עברה לחובות הלבבות מהדורתי ע' רסט הערה 26. וראה קהלת רבה פ"ג פסקה יא.
80. לפי ב, ומה שבאר שהוא נקי מחטאיהם. וכוונת שתי הנוס' שווה, שאין לו יד בגרימת חטאם.
81. ישעיה ל, א.
82. ירמיה כג כא.
83. ברכות לג ב. מגילה כה א. נידה טז ב.
84. דברים י יב.
85. יחזקאל יח כג.
86. שם יח לב.
87. שם לג יא.
88. לפי ב, וחזק אותו.
89. ברי"ת שלש שאלות. ואינו נכון.
90. בעבירות שבין אדם למקום.
91. עבירות שבין אדם לחברו.
92. ירמיה ז יט. וראה גם רמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"א הל' יב בהביאו גם פסוק זה וכתב שכל זה משל ומליצה, ועל הכל אמרו חז"ל דברה תורה כלשון בני אדם.
93. על שאלה זו חוזר הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ה הל' ה. ושים לב לתשובתו שם.
94. לפי ב, כיון שלא חדל לדעת אותם.
95. מה שחשב תחילה ומה שנמלך והחליט בסוף.
96. מוסב על הדבר הסופי והמחשבה האחרונה. והרש"ה הסב אותה כלפי ה', ואינו נכון.
97. תהלים צד יא.
98. דברים לא כא.

תוכן מחשבת ישראל