פרק א: חריש / זרע
א. מבוא
ב. ציון עונת חריש / זרע במקורות
תקופת בית שני: 'מועד קציר לקיץ, ומועד זרע למועד דשא'10
מקורות חז''ל: 'מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע ...'11; 'החוכר שדה עיר מחבירו והוא נרה שנה אחת וזורעה שנה אחת עמד עליו בשעת הניר ואמ' לו תן לי חכירי של שתי שנים אין שומעין לו אלא ימתין עד שתגיע גורן'12; 'יומא דכרבא ' ,'יומא דזרעא' 13;'בג' פרקים מוכרין את התבואה: לפני הזרע, ובשעת הזרע, ובפרוס הפסח'14 .
ג. קשר פונקציונלי בין 'חריש' ו'זרע'
ד. קביעה אמפירית - ירידת הגשמים הראשונים - תחילת השנה החקלאית
החשיבות העצומה והתלות הגמורה בחסדי שמים - גורלה של כל השנה ויבוליה תלויים בגשם.
הגשם מהווה נקודת מפנה בפעילות האיכר - הוא סיים את הכנסת רוב היבול (ראה: 'אסיף') ומתחיל עם מחזור פעילות חדש.
שנת הפלאח, על חודשיה, מנותקת ממערכת דתית או שלטונית מחייבת. החודשים אינם חודשים במובן הרגיל, אלא פרקי זמן אמפיריים. (ראה דיון על כך: 'עונת האביב'). משנשאלו פלאחים מתי מתחילה השנה, קבלו רב החוקרים תשובות שונות, הנעות בין החודשים נובמבר ודצמבר - זמן ירידת גשמי היורה.25 על החריש המתקיים עם תחילת עונת הגשמים, ניתן ללמוד מפתגמים שונים של הפלאח. הפלאח נוהג לומר לגבי החודש אג'רד (נובמבר) - החודש בו יורדים גשמי היורה: 'מי שלא חורש באג'רד (נובמבר) יתבייש בחג הצלב.' 26 חג הצלב מתקיים בספטמבר, מדובר אם כך בחריש שמטרתו להחדיר מים עד לעומק השורשים של העצים כך, שלמועד האסיף יניבו העצים. בששה עשר בנובמבר חל החג 'עיד ליד' (חגו של ג'ורג' הקדוש, בעיר לוד) לכן הרבה פתגמים מתקשרים לחריש ולחג. להלן כמה דוגמאות: 'בעיד ליד החזק בידך מחרשתך, פלאח, החזק. אין ביכולתך לעצור את הגשמים.'27 'בעיד ליד מי שלא הוציא את המחרשה שיעשה זאת כבר.' 28 ; 'עיד ליד- חרוש ומסוק.'29
אמרותיו של הפלאח עוזרות למקד את דפוס החשיבה של האיכר - תחילת השנה החקלאית מתחילה עם גשמי היורה ועמה עונת החריש והזרע.
ה. קביעת העונה מבחינה אמפירית במקורותינו
יחד עם המתואר לעיל, יש לסייג, שלמרות הזיהוי הברור של עונת החריש עם תקופת הגשמים נהגו בתקופת המקרא, וכל שכן בתקופת המשנה והתלמוד, לחרוש גם מעבר לגבולותיה של תקופה זו. למשל - לאחר תקופת הקציר, חרשו 'חריש פתיח' שתפקידו לפתוח את השדה לקליטת מי הגשמים.37 המלה 'יפתח' בישעיהו כח, כד, על פי פליקס, מעידה על סוג זה של חריש. עם זאת הוא מציין, שחריש זה התבצע גם עם רדת היורה, כאשר האדמה מתרככת וקל לחורשה.38 פוגלשטיין ופליקס מונים ארבעה סוגים שונים של חרישה שנהגו בתקופת המשנה והתלמוד, מתוכם אחד בקיץ והשאר עם רדת הגשמים. 39 כמו כן, קובע פוגלשטיין כי שיטת החרישה לא הייתה זהה בכל מקום. הדבר היה תלוי בתנאי המקום, באינטליגנציה ובחריצות האיכר. רבים לא חרשו כלל לפני הזריעה, היו שחרשו פעם אחת בלבד, ולעומתם היו שחרשו אפילו שבע פעמים! כנראה שהיו איכרים חרוצים, שהיו חורשים כל השנה כמעט, על פי המקור הבא: 'עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח.'40
החריש טרום-הגשם היה כנראה פחות נפוץ אצל הפלאח. שגור היה אצלו הביטוי - לפני החריש 'נותנים לאדמה 'להתמטר'.41 אילן מתאר את המחרשה הערבית: 'המחרשה הותאמה לתנאי החורף בארץ; היא לא הפכה את רגבי האדמה, אלא פוררה את הקרקע, כדי להתאימה לזריעה... היא לא הייתה מסוגלת לחדור לאדמה היבשה בסוף הקיץ; ולא השמידה לכן את עשבי הבר הרב-שנתיים. הפלאח נאלץ להמתין לבוא הגשמים הראשונים להתחיל בחריש, שיכול היה להתבצע רק אם האדמה הייתה רטובה בעומק של 30 - 40 ס''מ.42
דלמן משער, שהמחרשה של תקופת המקרא דמתה לזו המתוארת לעיל.43 אולם בתקופת המשנה והתלמוד, היו סוגי מחרשות שונים, מה שאפשר חריש גם מחוץ לעונת הגשמים.44
ו. העתקת משמעות העונה החקלאית
שני הכינויים של העונה החקלאית הועתקו ממשמעותם הראשונה וקבלו משמעות נוספת - אקלימית, דהיינו - של עונת הגשמים כולה.
ז. קביעת העונה על פי סימנים חיצוניים
1. ציפורים
קיימת אפשרות נוספת , זו של פרגוסון, המעלה את ההשערה שהעגור המקראי הוא הזרזיר.58 גם ציפור זו יכולה לשמש כמבשרת עונת החריש שכן, על הזרזיר נוהג הפלאח לומר: 'שנת הזרזירים - חרוש וזרע בבור, ושנת השרוני שכב תחת השמיכה.'59 הזרזיר הינו עוף חורף מצוי ביותר, הנמצא בשטחים מעובדים ובמטעים, לעומת זאת הקטה (שרוני) הינה עוף מדברי ומדברי למחצה.60 בניגוד לזרזיר אולי ראו בחדירתה לאזורים מיושבים רמז לשנת בצורת.
2. כוכבים
וירגיליוס ב'גאורגיקה' נותן הנחיות, שרצוי לזרוע בתקופת מזל מאזניים (סביב תקופת יום השוויון הסתווי). לדעתו, בין אם יורד גשם אם לאו, יש להתחיל בפעולה זו: 'כאשר המאזניים מאזנים בצדק את שעות השינה והיום, נותנים למחצית העולם שמש ולמחצית צל, אזי דרבן את שווריך - אדוני, לזרוע את השעורה שלך... כן זהו הזמן לרכון מעל המחרשה. כשהאדמה, עדיין חרבה, ומאפשרת זאת.'62 וירגיליוס חי בקו רוחב צפוני לארץ-ישראל. לכן, יתכן שהתחושה, שעונת החורף כבר בפתח, ביום השוויון, הייתה מורגשת במקום שבו חי. אך, לגבי החיטה, אף הוא מזכיר את שקיעת כימה כזמן המתאים לזריעה.63 אכן כוכבי כימה היו מדד חשוב גם ליושבים בארץ-ישראל. במקרא מוזכרים הכוכבים הללו, אך לא מצוין 'תפקידם' בקביעת העונות.64
לעומת זאת, תיאורו של פילון האלכסנדוני דומה מאד לזה של הסיודוס: 'גם מקהלת הפליאדים מתמלאת בשבעה כוכבים שזריחותיהם ושקיעותיהם גורמות טובות גדולות לכל. שכן, כשהם שוקעים, נחתכים התלמים לשם זריעה. אך, כשהם רק עומדים לזרוח, הם מבשרים את הקציר'65 וכך גם במדרש: 'כימה בעת שהיא שוקעת חורשים את הארץ לזרוע אותה, וכשהיא עולה עת הקציר היא.66
אצל יוסף בן-מתתיהו עולה הקשר בין ירידת הגשמים עם שקיעת כימה: 'ואף על פי שאנטיוכוס הקיף אותה... לא הועיל... וגם מפני חוסר מים, שממנו חילץ אותם גשם רב שירד עם שקיעת הפליאדות'.67 מדברי חז''ל ניתן להבין, שהם 'האחראים' על צינת עונת החורף: 'אלמלא חמה של כסיל - לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואלמלא צינה של כימה - לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל.'68 מדיון חז''ל, בדבר זמנו של המבול, ניתן ללמוד שהשבע-עשר בחשוון נחשב אצל חז''ל ליום שבו כוכבי כימה שוקעים, ועמם באים גשמי היורה:
רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן - שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום, ומעינות מתגברים.69
רבי אליעזר ביסס את טענתו, כנראה, על פי ההשקפה המקובלת שכוכבי כימה שוקעים בזמן זה ומביאים עמם גשם. דעתו של הירושלמי כדעת רבי אליעזר: 'אמר ר' אבמרי אחוי דרבי יוסי הכל מודים בשבעה עשר שהוא זמן כימה לשקע שבו ירד מבול לעולם'70
גם אצל הפלאח נחשבה קונסטלציית כימה (בשמה הערבי: ת'רייה או טורייה, או טריאוי) כמביאת היורה. יש שנהגו לומר, שגשם זה יורד בשבעה-עשר בנובמבר. (מזכיר את י''ז בחשוון!) באואר מציין שגשם זה מכונה 'שיתא טריאוי'. כאשר הוא יורד בעיד ליד, הוא 'מנבא' שהשנה תהיה ברוכה.71 ישנה גם מסורת בדואית האומרת שכאשר כימה ומאזניים נמצאים במצב של קו צפון דרום, יורד הגשם הטוב ביותר.72 הגישה החיובית אל הגשם היורד בעת שקיעת כוכבים אלו, מביאה עמה ביטויי שמחה: 'ואסאם אט-טרייאווי ואסאם אל-מעל' - דהיינו, עונת כימה היא עונת העושר; כמו כן: 'עונת (וואסאם) כימה היא פלא הפלאים היא מביאה עמה עושר באדמה וזהב בים.'73
לסיכום - דפוס החשיבה היה - שקיעת כימה, מביאה את הגשמים, לפיכך שקיעתה היא שקובעת את זמנה של עונת החריש והזרע.
3. צמחים וסימנים אחרים שלא במקורותינו
נוהג נפוץ ביותר קיים אצל הפלאח, בו הוא מנסה להעריך מראש, באילו חודשים יירד הגשם ובדרך זו לתכנן מתי לזרוע. הפלאח מניח יום לפני חג הצלב (ארבעה-עשר בספטמבר), שבע צלחות מלח אחת ליד השנייה. כל אחת, על פי אמונתו, מסמלת את אחד מחודשי הגשם. למחרת הוא בודק ורואה איזו מבין הערמות היא הלחה ביותר (מהטל). כך 'ניתן' לדעת באילו חודשים יהיו ממטרים ובאיזה חודש רצוי לזרוע.75 במקורותינו אין מנהג דומה, אך נראה שסיפורו של גדעון וגיזת הצמר מזכיר במידת מה מוטיב זה.76
ח. האווירה בתקופת החריש
תיאורו של הסיודוס:
אך הוא [העגור] שובר את ליבם של אלו שאין להם שוורים. זהו הזמן להאכיל את שווריך בעלי הקרניים במזון עשיר, שהרי קל לומר: 'השאל לי את עול השוורים ואת העגלה' אך התשובה היא פשוטה: ' יש לי עבודה עבור השוורים'.... משעוברת הידיעה בדבר זמן הזריעה, הזדרז, אתה ועבדיך כאחד, בגשם ובחורב, בהתאמה לעונת החרישה. עליך להזדרז, החל מוקדם בבוקר, כדי ששדותיך יהיו מלאים בגרעינים.... התפלל לזאוס-של-תחת האדמה ולדמטר הקדושה, שהזרע הקדוש של דמטר יהיה כבד בעת קציר, בשעה שאתה מתחיל לחרוש, כשאתה מחזיק בידך את זנב המחרשה, כשאתה מוריד את מקלך על גב השוורים בשעה שהם מניעים את ה'יתד' על-ידי רצועות העול. תן לנער קטון ללכת מאחוריך , ובעזרת המכוש לא ייתן לציפורים להטריד ויכסה את הזרעים. זכור היטב, שהרי ניהול טוב חשוב ביותר לאדם וניהול כושל הוא הגרוע ביותר. באופן זה יכרעו השיבולים לקרקע, (כמובן) אם גם האולימפוס בעצמו ייתן תוצאות טובות.77
תאור דרמטי שעניינו חריש וזריעה, משלב טכנולוגי מתקדם יותר, מצוי בספר היובלים:
ותבוא עת הזרע לזרוע בארץ ויצאו כלם יחד לשמור על זרעם מפני העורבים ויצא אברם עם היוצאים והוא נער בן ארבע עשרה שנה. וענן עורבים בא לאכול את הזרע וירץ אברם לקראתם בטרם ישבו על הארץ ויצעק עליהם ויגער בהם בטרם ישבו על הארץ לאכול את הזרע ויאמר אל תרדו שובו אל המקום אשר יצאתם משם וישובו אליו. וישובו ביום ההוא ענני עורבים שבעים פעם וישלחם ולא ישבו מכל העורבים בכל השדה אשר שם אברם ולא נותר אף- אחד. ויראוהו כל אשר עמו בכל השדות והוא צועק וכל העורבים ישובו ויגדל שמו בכל ארץ הכשדים. ויבואו אליו בשנה ההיא כל הזורעים וילך עמהם עד כלות עת-זרע האדמה ויזרעו אדמתם ויביאו בשנה ההיא בר ויאכלו וישבעו. ובשנת אחת בשבוע החמישי למד אברם את עושי כלי השוורים את-חרשי העצים ויעשו כלי על-אדמה מול יתד המחרשה להניח עליו זרע ונפל ממנו זרע בקצה המחרשה ונחבא באדמה ולא יראו מפני העורבים. ויעש כן על כל יתד מחרשה על-האדמה ויזרעו ויעבדו את-כל-האדמה ככל אשר צום אברם לא יראו מפני העוף.78
עוד על התכונה בתקופה זו, מנקודת ראות של בעלי-החיים העובדים ללא לאות בעונה זו, ניתן ללמוד ממקורות חז''ל:
משל למה הדבר דומה לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה והיה לאותו האיש עשרה בנים זה בא וחרש וישב לו וזה בא וחרש וישב לו עד שנתיגעה הפרה ורבצה לה, נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה, לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסמיונים.79
לבסוף, תיאורו של סטבסקי, לגבי תקופת החריש והזרע אצל הפאלח:
...עונה זו היא עונה של עבודה מאומצת, משום שבה חלים הגשמים המרובים, המפריעים ומעכבים את החריש, עד שהאדמה תתייבש כל צרכה. מכנסים את כל כוחות העבודה המצויים במשק, מזדרזים ויוצאים בעוד לילה, מאחרים בחריש וחוזרים עם לילה, מקצרים את שעת המנוחה וסועדים את הלב בחטיפה, אגב ההליכה אחרי המחרשה, או שהאישה והילד המביאים את האוכל לחזק את לבו של החורש אוחזים בקת המחרשה ונוהגים בה רגע, שלא לבטל זמן, עד אם גמר החורש את סעודתו.80
ט. 'זמנה האידיאלי' של עונת הזריעה ובעיותיה
יחד עם זאת, קיימים גם גורמים אחרים שיש לקחת בחשבון בקבלת ההחלטה לגבי מועדי הזריעה. נציין כמה מהם:
גורמים קבועים
א. מינים - במינים מקדימים כמו שעורה, למשל, יש להקדים לזרוע לפני שאר הדגניים, משום שזריעה מאוחרת עלול לגרום לקימחון. לכן הפלאח, למשל, מקדים את זריעת השעורה לחיטה.83 זמן זריעתם השונה של המינים, הוא המיישב את הויכוח בין החכמים לגבי קביעת מועד תחילת זמן הזרע. מסתבר שיש בין החכמים פער של חודש שלם: 'ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר וכן היה ר' דוסא או' בדבריו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע ... ר' יהודה היה מונה ממרחשון, ר' שמעון היה מונה מתשרי.'84 הבבלי מיישב זאת: 'לא קשיא; הא - דקבלה מיניה בחרפי, הא - דקבלה מיניה באפלי.'85
ב. סוג אדמה - באדמות כבדות ומישוריות ובמקומות עם ניקוז לקוי, מקדימים לזרוע מחשש לרצף ימי גשם המונע אפשרות לזרוע.86 לעומת זאת, באדמות פוריות לא כדאי להקדים, כי הזריעה המוקדמת עלולה לגרום להתפתחות וגטטיבית מופרזת. אולי לכך נתכוונו חז''ל באומרם: 'ארץ מצרים שותה ואחר כך נזרעת ארץ ישראל שותה ונזרעת נזרעת ושותה ...'87
ג. אקלים - באזורים שחונים וחמים רצוי לאחר בזריעה ולזרוע רק בדצמבר, כי אחרת תהיה השתבלות מוקדמת מדי, ללא התפתחות וגטטיבית.88
הקדמונים היו מעורים היטב במגוון האפשרויות. למשל, את השעורה עבור מנחת העומר זרעו רק בתחילת חודש טבת, אך דאגו שהזרעים יקבלו אוורור ושמש מרביים: 'כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום והיא עושה סולת מרובה'89 ובנוסף: 'זורעה קודם לפסח שבעים יום כדי שתהא סמוכה לחמה.' השעורה אמנם לא הייתה מפותחת מבחינה וגטטיבית: 'והיתה עושה קנה זרת ושבלת זרתיים.' 90 אלא שעבור מנחת העומר לא היה זה חיוני.91
גורמים משתנים
א. גשם מקדים - זריעה מוקדמת מדי עלולה להוות בעיה, אם הגשם מקדים כבר בספטמבר. במצב זה עלולים הזרעים לנבוט, ואחר כך, אם תבוא שוב תקופה יבשה ימותו הזרעים שכבר נבטו. לפיכך מתבטא הפלאח כך: 'עפר הזרעים אינו מנביט למי שהקדים' ובנימת זלזול נאמר על אלו הזורעים בכל זאת: 'המעפרים זורעים בורגול ומתפלאים מדוע לא נבטו הזרעים'. 92 אולי אחת הסיבות, מדוע גשם שירד כבר בחג הסוכות לא נחשב כרצוי, נבעה מאותו טעם: 'הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג'.93 אחת הדרכים לפתור את 'גשמי הסרק' המוקדמים, היא על ידי זריעה בעומק 3-4 ס''מ: כלומר, לא שטחי מדי, משום שאז עלולות הציפורים לגרום נזק. אך גם לא עמוק מדי. באופן זה, אם הגשם איננו חזק, הזרעים יכולים שוב להתייבש בטרם החלה נביטתם.
ב. פורענויות שונות, בלתי צפויות, עלולות לחול במהלך העונה - חז''ל מציינים כמה מהם: 'צמחים ששנו [השתנו. ר''מ] מתריעין עליהם מיד וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהם מיד מפני שהיא מכת בצורת:'94 וכן:'... על השדפון ועל הירקון על הארבה ועל החסיל. '95
צירוף הגורמים הללו מראה, מה רבה הייתה פגיעותו של האיכר במהלך עונת הזריעה. להלן סיפור, על איכר שהתקוטט עם אשתו, המדגיש זאת:
מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני אחד בשני בצורת הקניטתו אשתו הלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו ואומרת חדא לחברתה חברתי בואי ונשוט בעולם ונראה מה פורענות באה לעולם אמרה לה חברתי איני יכולה לצאת מפני שקבורה אני במחצלת של קנים. אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה ובאתה אצלה אמרה לה חברתה כלום שמעת מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם. אמרה לה שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה שניה. של כל העולם ברד לקה אותה ושלו לא לקה. לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו את זו ואומרת אחת לחברתה בואי ונשוט בעולם ונראה מה פורענות באה לעולם. אמרה לה חברתי [לא כך אמרתי לך] איני יכולה לצאת מפני שאני קבורה במחצלת של קנים אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה ובאתה אצלה אמרה לה כלום שמעת מאחורי הפרגוד. [אמרה לה] שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו. הלך וזרע ברביעה ראשונה. בא שדפון לעולם של כל העולם נשדף ושלו לא נשדף. אמרה לו אשתו מפני מה פורענות שבא לעולם של כל העולם לקה ונשדף ושלך לא לקה ולא נשדף. ספר לה המעשה. לימים נפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד לבין אמה של [אותה] ריבה אמרה לה לכי [ואראך] בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים. לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו את זו. אמרה לה חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מה אומרים אחורי הפרגוד. אמרה לה חברתי הניחי לי דברים שבינך לביני כבר נשמעו בין החיים.96
לסיכום - מהאיכר נדרש שיקול דעת והתייחסות לגורמים רבים, משתנים, לעתים אף מנוגדים. האיכר היה פגיע בשל הפכפכות הטבע לכן היה זקוק גם להרבה מזל. המקרא מיטיב לבטא את תחושותיו: 'הזורעים בדמעה ... הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע ...'97 אי-הוודאות מסבירה מדוע בתקופה זו נטה האיכר להסתמך גם על סימנים חיצוניים.
י. התמודדות האיכר עם העונה
צפיית הכישלונות האפשריים, הייתה הסיבה העיקרית לכך שהזריעה התארכה לכדי עונה שלמה. בתרגום הארמי לקהלת יא,ב נעשה ניסיון להגדיר את זמנה של העונה: 'הב חולק טב מן זרעה לחקלך בתשרי ולא תתמנע מלמזרע אף בכסלו.'
יא. קביעת סיום עונת הזריעה על פי סימנים חיצוניים
עד זמן דכי אתא אריסא מדברא - ונכנס לבית, בזמן שהן רגילין ליכנס, דהיינו לאחר תשע שעות ביום, קרוב לסוף העשירית, קיימא כימה שהוא זנב טלה להדי רישייהו בראש כל אדם, דהיינו באמצע הרקיע, שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו, והן הן ימי אדר. 108ה'תוספות' מקדים את זמנה של כימה בשמים מעל ראשי הפועלים: 'היינו בתחילת שבט ואז כלה זמן הזרע.'109 בשני המקרים, אלו תאריכים מאוחרים בעונה. יש לשער שמי שנאלץ לזרוע במועדים אלו, מצבו היה קשה.
גם הסיודוס עסק בשאלה עד מתי ניתן לזרוע וקבע את הכללים הבאים:
אך אם תזרע את אדמתך הטובה ביום הקצר ביותר בשנה [21 בדצמבר, הערה שלי ר''מ], אזי תקצור בישיבה, אוחז בידיך יבול דל, במועקה תקשור את האלומות מכוסות האבק, בעצב תביא הכל לביתך בסל, ולא רבים יעריצוך. אמנם רצונו של זאוס...משתנה בזמנים שונים ובן תמותה לא יצפה לו, כי אם תחרוש מאוחר, אולי תהיה לך תקנה בעת קריאת הקוקייה, מתוך עלי האלון, המשמחת לבב אנוש באשר הוא.110 והיה אם זאוס ישלח לך גשם ביום השלישי ולא יפסיק עד אשר יגיעו המים - לא מעל ולא מתחת רגלו של השור, אזי יוכל המאחר בחריש להתחרות במקדים.111גם הפלאח מצויד בפתגמים המורים עד מתי נמשכת התקופה: 'בחג המולד החזר את העדשים לילדים' (כלומר אל תזרע יותר עדשים) ובגרסא אחרת: 'אם לא זרעת את זרעי העדשים עד חג המולד, מוטב שתתן אותם מאכל לילדיך.' נוהג, המציין, כנראה, את סיומה של תקופת הזרע הוא, לא לאכול עדשים במשך שנים עשר הימים שאחרי חג המולד שמא 'תוכה בשחין'.112 לגבי הזריעה המאוחרת - ניכר שהפלאח לא בטח בה ומכאן אמרות שונות כגון: 'הנרקיסים והכלניות פורחים ארוז חזרה את הזרעים, הו עצלן!'113 כמו כן: 'השזיף פורח, ארוז את הזרעים במגירה.'114 בחלוקת הזריעה לשבעה חלקים (ראה לעיל) מקובל שהשביעייה האחרונה מתרחשת עם פריחת השקד. זה מתאים לנאמר בבבלי (לגבי זמנה של כימה בשמים) כתאריך זריעה אחרון. סטבסקי מצטט את הגיגיו של האיכר בגין סיומה של התקופה: 'אם זרעת מאוחר והצלחת - אל תספר זאת לבנך. שמא יעשה כמוך ויכשל'. 115 ואילו קולומלה, האגרונום הרומאי, מציין פתגם עתיק המוכר בקרב האיכרים, מתמצת את השקפתו בנידון, כך:'זריעה מוקדמת עלולה לרמות אותנו, זריעה מאוחרת - אף פעם לא. היא תמיד נכשלת!'116
הערות:
1. ירמיהו ד, ג.
2. הושע י, יב.
3. חקלאות עמ' 15; ייבין טור 34.
4. ראה: פרק ז 'אסיף' - 'מדוע לוח גזר פותח באסיף?'
5. בראשית ח, כב.
6. שם מה, ו.
7. שמות לד, כא.
8. ויקרא כו, ה.
9. עמוס ט,יג.
10. סרך היחד י,ז עמ' 211.
11. משנה, שביעית ה,ח.
12. תוספתא, בבא מציעא (עמ' 115) ט,כד.
13. שם, בבא בתרא יב ע''א.
14. שם, גיטין לא ע''ב.
15. ישעיהו כח,כד.
16. תהלים קכו,ה-ו.
17. 'לכור זרע או לכור תבואה? למפולת יד או למפולת שוורים?.' בבלי, בבא מציעא קה ע''ב. ראה גם שם, ערכין כה ע''א; שם, בבא בתרא יט ע''א; שם, חולין קלו ע''ב ועוד.
18. פוגלשטיין עמ' 29. תיאור של משפכים בשימוש אצל הפלאח ראה: אביצור, מחרשה עמ' 77-78.
19. שם עמ' 41.
20. עמית עמ' 28 וכן פוגלשטיין עמ' 41 הערה 26.
21. דלמן I עמ' 23 [תרגום שלי מגרמנית ר''מ].
22. כנען, לוח עמ' 273.
23. סטפן עמ' 161.
24. אילן עמ' 37.
25. הנאואר עמ' 217; כנען,לוח עמ' 271; באואר עמ' 54; קריספיל עמ' 243; סטפן עמ' 162.
26. כנען,לוח עמ' 278 [תרגום שלי מגרמנית, ר''מ]
27. קריספיל, לעיל הערה 25
28. כנען, לוח עמ' 275.
29. קריספיל, לעיל הערה 25.
30. ירושלמי, ראש השנה א,ב (נו ע'' ד).
31. בראשית רבה (מהדורת וילנא עמ' 113) פרשה יג,יג.
32. פליקס, חקלאות עמ' 74.
33. בבלי, תענית כה ע''ב.
34. פליקס, חקלאות עמ' 73 ; שם, ציור כא עמ' 76. האי כינה את ה'בורך'-'מחרישה של זריעה'. פוגלשטיין עמ' 29 אביצור, מחרשה עמ' 48.
35. פליקס, חקלאות עמ' 74.
36. פוגלשטיין עמ' 3, 29, 41, 79 ציור I.
37. פליקס, חקלאות עמ' 19.
38. פליקס, טבע עמ' 173-174.
39. שם; פוגלשטיין עמ' 34-35.
40. משנה, שביעית ב,א; וכן ירושלמי, שם א,א ( לג ע''ב) ; שם, שם ב,א (לג ע''ג)
41. כנען, זריעה עמ' 168.
42. אילן עמ' 32.
43. דלמן II עמ' 89.
44. פוגלשטיין עמ' 29.
45. פליקס, חקלאות עמ' 30.
46. בראשית מה,ו.
47. שמות לד,כא.
48. משלי כ,ד.
49. כנען, זריעה עמ' 168.
50. פרק א, הערה 5. כמו כן ראה: חלק ב, ד. מקצב העונות החקלאיות וביטויו ... א. 'קיץ וחורף'.
51. הסיוד עמ' 20 שורה 449 [תרגום שלי מאנגלית, ר''מ]). העגור כמבשר עונת החריש מוזכר גם אצל תאוגניס (משורר יווני מהמאה הששית- חמישית לפנה''ס):
"I hear, son of Polypais, the voice of the shrill-crying crane, even her who to mortals comes as harbringer of the season for ploughing"
גם אריסטופנס, המשורר האתונאי ( 425 - 380 לפנה''ס) כותב:
When to Libya the crane flies clanging again / It is time for the seed to be sown
מתוך תאוגניס 1197. ראה: נילסון עמ' 47 ואריסטופנס, ציפורים עמ' 201 שורה 709 בהתאמה.
52. ירמיהו ח, ז.
53. פרגוסון עמ' 64.
54. רד''ק מסביר:'ועגור, תרגם יונתן וסנוניתא והוא סנונית הנזכר בדברי רז"ל ... תרגם עגור כענין צפצוף.' רד"ק, ישעיהו לח,יד. גם י' אברוני ומ' דור משערים שהעגור המקראי מתייחס למיני סנוניות. אהרוני, זואולוג עמ' 251; דור עמ' 142-144.
55. דלמן I עמ' 389.
56. ישעיהו לח, יד.
57. הציפרים עמ' 110.
58. פרגוסון עמ' 64.
59. סטבסקי עמ' 120. השרוני של סטבסקי היא הקטה. דלמן I עמ' 390. הציפורים עמ' 168.
60. הציפורים עמ' 302.
61. הסיוד עמ' 19 שורות 383-389 [תרגום שלי מאנגלית. ר''מ]. המעקב אחר שקיעתם וזריחתם של כוכבים ומציאת קורלצייה בין זמנים אלו לפעילות השונות של האדם הין נוהגים מקובלים. מועד זריחתם של קבוצת כוכבים נחשב כאותו פרק זמן בו נראית קבוצת כוכבים מעל האופק, בשמי מזרח, בעת אורות השחר הראשונים. זמן שקיעתם, נחשב כאותו פרק זמן בו נראית קבוצת כוכבים מעל האופק בשמי מערב, בעת אורות השחר הראשונים. הסבר מדעי לגבי התופעה ראה: וידאל ' עמ' 170-179.
62. ורגיליוס, גאורגיקה I , עמ'76 שורות 207-211 . [תרגום שלי מאנגלית, ר''מ].
63. שם, שורות 221-222.
64. להלן איזכורי כימה במקרא:'עשה כימה וכסיל והפך לבקר צלמות ויום לילה החשיך הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו.' עמוס ה, ח; 'עשה עש כסיל וכימה וחדרי תמן.' איוב ט,ט; 'התקשר מעדנות כימה או משכות כסיל תפתח.' איוב לח,לא.
65. פילון לט 115 עמ' 48.
66. מדרש תדשא (דף ט ) פרק ו.
67. קדמוניות יג, ח, ב עמ' 95. לא ברור מדוע ויסטון, בהערה, בתרגום האנגלי לקדמוניות היהודים, מציין ששקיעת כימה הייתה בפברואר בזמן גשמי המלקוש. ויסטון עמ' 278 הערה בתחתית העמוד (ללא ציון מספר הערה).
68. בבלי, ברכות נח ע''ב.
69. שם, ראש השנה יא ע''ב.
70. ירושלמי, תענית א,ג (סד ע''א)
71. כנען, פולקלור עמ' 31 .
72. באואר עמ' 56; כנען, לוח עמ' 274.
73. דלמן I עמ' 123.
74. באואר עמ' 56.
75. דלמן I עמ' 28; גירסות קצת שונות לאותו מנהג ראה: באואר עמ' 56; הנאואר עמ' 224; כנען, לוח עמ'276; בר צבי עמ'3.
76. שופטים ו,לז-מ.
77. הסיוד עמ' 20-21 שורות 449 -474. [תרגום שלי מאנגלית, ר''מ].
78. יובלים יא,יח-כד עמ' רמו-רמז.
79. ספרא בחוקותי (דף קיא ) פרשה א,ג.
80. סטבסקי עמ' 118.
81. רייט עמ' 52.
82. כצנלסון עמ' 4.
83. ראה לעיל: הערה 81.
84. ראה: מבוא, הערה 10.
85. בבלי, בבא מציעא קו ע''ב.
86. אפרת, חורף עמ' 299.
87. ספרי דברים (עמ' 73) פיסקא לח; מדרש תנאים לדברים (עמ' 30) יא,י.
88. ראה לעיל: הערה 87.
89. משנה, מנחות ח,ב.
90. תוספתא, מנחות (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 525) ט,ג.
91. ראה: 'עונת האביב - 5. קביעת תאריך קבוע להנפת העומר וההתמודדות עמו בתקופת בית שני'
92. חדאד עמ' 124.
93. משנה, תענית א,א. אמנם ההסבר לכך הוא הרס הסוכה, אך כנראה שזו לא הייתה הסיבה היחידה.
94. שם, שם ג,א.
95. שם, שם ג,ה.
96. אבות דרבי נתן ( דף ט עמ' 16) נוסחא א פרק ג.
97. תהלים קכו,ה- ו.
98. בדומה לספרות המסופוטמית והמצרית. פוקס טור 74.
99. קהלת יא,ד.
100. שם, שם,ו.
101. שם, שם,ב .
102. כנען, זריעה עמ' 170-171.
103. בבלי, מועד קטן יא ע''ב.
104. בראשית רבה ( עמ' 659) פרשה סא,ג.
105. ראה לעיל: הערה 97.
106. בבלי, בבא מציעא קו ע''ב
107. שם.
108. רש"י, שם.
109. תוספות, שם.
110. הקוקייה מופיעה בחודש מרס.
111. הסיוד עמ' 21 שורות 479-490. [תרגום שלי מאנגלית. ר''מ].
112. קריספיל עמ' 244; הנאואר עמ' 218.
113. כנען, לוח עמ' 275. וריאציות על כך:'אם נבטו הנרקיס והכלנית הצנע זרעך' סטבסקי עמ' 126; ובגרסא שונה: 'עלו הרקפת והכלנית, אחסן זרעיך הוא משוגע.' קריספיל עמ' 245.
114. כנען, לוח עמ' 275.
115. סטבסקי עמ' 126. 116. קולומלה III 11, 2 עמ' 117.
