דע, שכל ציוויי התורה ואזהרותיה הם בארבעה דברים:
בדעות, במעשים, במידות ובדבור.

וזהו שציוותה אותנו להאמין ולקבל איזו דעה, כגון:
שנצטווינו להאמין בייחוד ובאהבת השם יתעלה ויראתו;
או שהזהירה אותנו מלהאמין באיזו דעה, כגון שהוזהרנו מלהאמין [ולייחס] אלהות לזולתו.
וכן ציוותה אותנו באיזה מעשה, כגון שנצטווינו להקריב את הקורבנות ולבנות את המקדש;
או הזהירה אותנו מאיזה מעשה, כגון שהוזהרנו מלהקריב לזולתו יתעלה ומלהשתחוות לאל זולתו.
וכן ציוותה אותנו להתנהג באיזו מידה, כגון שנצטווינו החנינה, ברחמנות, בחמילה והאהבה, והוא אמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח);
או שהזהירתנו מאלו מידות, כגון שהוזהרנו על הנטירה והתגמול ברע והנקימה וזולתן מן המידות הרעות, כמו שאבאר.
או שצותה אותנו באמירת איזה דבר, כגון שניצטוינו להודות לו ולהתפלל אליו ולהתוודות על העוונות וכיוצא בזה ממה שאבאר;
והזהירתנו מאמירת איזה דבר, כגון שהוזהרנו על שבועת שהשקר והרכילות ולשון הרע והקללה וזולתן.

חזרה על ציווי היא לחיזוק ולא להוספת מצווה

אם הושגו עניינים אלו, הרי ראוי למנות את העניינים שמצווים או מוזהרים עליהם:
בין שאלה, מעשה, או דיבור, או דעה, או מידה. אין להביט לריבוי הצווין שבאו באותו העניין, אם המדובר ב"עשה"; או לריבוי האזהרות שבאו בעניינו,
אם המדובר ב"לאו" - כי כולם לחיזוק בלבד.
לפי שפעמים יבוא באותו עניין עצמו לאו אחרי לאו לחזוק, וכן יבוא בו ציווי אחרי ציווי לחיזוק, אלא אם כן תמצא מאמר חכמים בחילוק העניינים ויבארו לך המפרשים, שכל לאו מאלו או כל עשה כולל עניין שלא כעניין שכולל הלאו או העשה האחר - הרי אז ראוי למנותו בלי ספק, כי אז לא נשאר לחיזוק אלא [בא] לתוספת עניין, אף על פי שנראה מן הכתוב [לכאורה] שהם בעניין אחד. לפי שלא נבקש מוצא ונאמר, שאיזה פסוק נכפל לחיזוק ואינו לתוספת עניין אלא כשאין לנו על כך דברי המפרשים נושאי הקבלה;
אבל אם נמצא קבלה, שהציווי הזה או הלאו כולל עניין פלוני, והציווי החוזר ונכפל כולל עניין אחר - הרי זה הנכון והאמת: שלא נכפל פסוק אלא לעניין, ואז ראוי למנות את זה בפני עצמו ואת זה בפני עצמו. אבל אם אין עניין נוסף - הרי תכלית הכפל לחיזוק; וגם [בא] להודיע, שהעוון הזה חמור מאד, כיון שבאה בו אזהרה אחר אזהרה, או שנכפל להשלמת דין המצווה, או כדי ללמוד ממנו איזה דין במצווה אחרת, כמו שמבאר התלמוד ואומר: מופנה - להקיש, לדון ממנו גזרה שווה.

וכבר מצאנו ש[חכמים], עליהם השלום, העירו על עניין זה בגמרא פסחים בפרק השני, וכוונו לאחד הלאווין שלפי הנראה הוא נכפל, כיון שהאזהרה כבר נלמידה מזולתו, וביקשו להקימו בעניין נוסף, ואמרו על כך בדרך טענה וקושיה:

אמר ליה רבינא לרב אשי:
ואימא לעבור עליו בשני לאוין?

כלומר: זה שאתה רוצה להקים את הלאו הזה בעניין אחר, שלא כעניין שנלמד מן הלאו האחר - מדוע מתבקש מוצא זה? שמא נכפל באותו עניין עצמו, כדי שיהא העושה אותו הדבר חייב בשני לאוין?!

ובאה התשובה:

אמר ליה: כל היכא דאיכא למדרש -
דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי.

הנה נתבאר לך, שכל לאו שלא בא לתוספת עניין - הרי הוא נקרא: יתר, כלומר: נכפל. ואף על פי שאמרו שהוא 'לעבור עליו בשני לאווין' - הרי בכל זאת הוא לאו יתר, כמו שמתבאר מן הלשון הזה, ואין ראוי למנותו כיון שנכפל.

הנה נתבאר לך, ש[מספר] המצוות אינו מתרבה בגלל ריבוי הלאווין או העשין.

דוגמה: מצוות השבת

הרי ידוע, שציווי השביתה בשבת נכפל בתורה י"ב פעמים - כלום יסבור מישהו המונה את המצוות ויאמר: שמכלל מצוות עשה השביתה בשבת, והיא י"ב מצוות?! וכן באה האזהרה על אכילת הדם שבע פעמים - האם אפשר לבר דעת לומר: שאיסור הדם הוא שבע מצוות?
הנה זה ממה שלא יטעה בו אף אחד - כלומר: בשביתת שבת, שהיא מצווה אחת מכלל מצוות עשה; וכן באזהרה על אכילת הדם, שהיא מצווה אחת ממצוות לא תעשה.

הניסוח "עבר על כמה לאווין" אינו מכפיל את הלאווין

ודע שאפילו תמצא מאמר לחז"ל, שהעובר עברה פלונית כבר עבר על כך וכך לאווין, או שהמבטל דבר פלוני כבר עבר על כך וכך עשין - לא יתחייב מזה למנות כל אותם הלאווין כל אחד בפני עצמו ולא כל עשה בפני עצמו, כיון שהעניין אחד ואין בו כפילות. ולא אמרו שהוא עובר על כך וכך עשין או על כך וכך לאווין, אלא מפני כפל הציווי או האזהרה באותה המצווה, שהרי עבר על אזהרות רבות או צווים רבים.

אלא אם כן תמצא שאומרים "לוקה שתים", או "לוקה שלוש" - הרי אז נמנה כל אחד בפני עצמו, לפי שאין אדם לוקה שתי מלקיות על שם אחד, כמו שאבאר לפי מה שידוע בתלמוד במכות וחולין וזולתם; אבל לוקה שתי מלקיות על שני שמות, כלומר: שני עניינים שבאה האזהרה בכל עניין מהם בפני עצמו. זהו ההבדל בין אומרם: "עובר משום כך ומשום כך" ובין אומרם: "לוקה שתים או לוקה שלוש".

דוגמאות: ציצית, תפילין ואונאת הגר

והראיה על זה, כלומר: על כל מה שאמרנו, אומרם: כל שאין לו ציצית בבגדו - עובר בחמישה עשה, לפי שנכפל בו לשון ציווי חמש פעמים:

-"ועשו להם ציצית,
-ונתנו על ציצית,
-והיה לכם לציצית" (במדבר טו, לח-לט);
-"גדילים תעשה לך
-על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יב).

אך מצאנו להם מאמר מפורש במצוות ציצית שהיא מצווה אחת, כמו שאבאר כשאזכיר מצווה זו.

ועל דרך זה עצמו אמרו: "כל שאינו מניח תפילין - עובר בשמונה עשה", מפני שנכפל הציווי בהם שמונה פעמים, כלומר בשל ראש ושל יד.

וכן אומרם: "כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלושה עשה", מפני שנכפל הציווי שלוש פעמים. אך לא יסבור מישהו, המונה את המצוות, לומר: ברכת כהנים שלוש מצוות, וציצית חמש מצוות, ותפילין שמונה מצוות.

כיון שהדבר כן - הרי אין למנות אונאת הגר שלוש מצוות מפני כפילת הלאו, בגלל אומרם בגמרא מציעא:

המאנה את הגר - עובר בשלושה לאוין,
והלוחצו - בשלושה לאוין,

אלא אלה שתי מצוות בלבד: "לא תונה" "ולא תלחצנו" (שמות כב, כ), ונכפל הלאו בכך - וזה ברור, אין בו שום ספק.

ובפירוש אמרו בגמרא מציעא:

"מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושישה מקומות על הגר?
מפני שסורו רע!"

כלום אפשר למישהו לומר, שאלו שלושים ושש מצוות מכלל תרי"ג מצוות?!
הרי זה מה שאי אפשר לאמרו.

מניין המצוות הוא מניין העניינים

הנה נתבאר ונתברר, שאין למנות כל לאו הנמצא בתורה ולא כל עשה, לפי שיהיה נכפל - אלא
ראוי למנות את העניינים שמצווים או מוזהרים עליהם. ואי אפשר לדעת שהלאו או העשה הנכפל בא לתוספת עניין, אלא על ידי מורה שיורה על זאת - והם מקבלי הפירוש ע"ה.

גם לא יטעך שהלאו נכפל בביטויים שונים, כגון אמרו יתעלה: "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט, י), "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט), ואמרו: "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" (שם שם, כ) - לפי שאין אלו שני לאווין, אלא זו אזהרה אחת על עניין אחד, והוא, שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפרות בעת אסיפתם, והביא לכך שתי דוגמאות: ענבים וזיתים; פירוש "לא תפאר": אל תכרות מה ששכחת בקצוות הפוארות, הן הענפים.

לאו שבכללות (א): נושאים שונים

אך ממה שראוי להוסיף לכלל הזה הוא מה שאומר [עתה], והוא: העניין שאמרנו, שיש למנות את העניינים שמצווים או מוזהרים עליהם הוא בתנאי, שיהא באותו העניין שמוזהרים עליו לאו מיוחד בכל עניין ועניין; או שיש ראיה שאמרוה בעלי הקבלה, המבדילה את כל העניינים זה מזה ויש אזהרה לכל עניין מהם.

אבל אם לאו אחד כולל עניינים רבים הרי אז נמנה הלאו לבדו, לא כל עניין ועניין מן העניינים שאותו הלאו כוללם - וזהו לאו שבכללות שאין לוקין עליו, כמו שנבאר עתה. וזה שאמרו יתעלה: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו) , אמרו בפירושו:

"מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם.
דבר אחר: לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר, ועדין דם במזרק.
ר' דוסא אומר: מנין שאין מברין על הרוגי בית דין?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם.
ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם.
אמר ר' יוסי בר' חנינא: אזהרה לבן סורר ומורה מנין?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם" -

הרי אלו חמשה עניינים שכולם באזהרה וכולם נכללים תחת לאו זה.
ובפירוש אמרו בגמרא סנהדרין כשמנו עניינים אלו:

"על כולם אינו לוקה משום דהוי לה לאו שבכללות -
וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו".

וביארו עוד, שלאו שבכללות הוא: דאתו תרי תלתא איסורי מחד לאו - הרי שאין למנות כל איסור ואיסור שנכלל בלאו זה במצווה בפני עצמה, אלא מונים את הלאו הכולל את כל העניינים האלה לבדו. וכמו הלאו הזה, כלומר, "לא תאכלו על הדם" אמרו: "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), לפי שגם הוא כולל עניינים רבים, כמו שנבאר. וכן אמרו: "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א), שגם הוא כולל עניינים רבים כמו שנבאר
וזה הוא הסוג האחד משני הסוגים של לאו שבכללות.

לאו שבכללות (ב)

הסוג השני הוא שיבוא לאו אחד לאסור דברים רבים המחוברים ונוספים זה לזה, והוא שיאמר: לא תעשה כך וכך. וסוג זה נחלק לשני חלקים: יש ממנו מה שבארו בתלמוד שהוא חייב מלקות על כל דבר ודבר מאותם הדברים המחוברים; ויש ממנו מה שאמרו שאינו חייב אלא אחת, לפי שהוא לאו שבכללות.

הנה אותם הלאווין שביארו שהוא חייב על כל אחת ואחת - הם שאנו נמנה כל דבר מהם כמצווה בפני עצמה: ומה שביארו שהוא חייב אחת על הכל - נמנה אותו כמצווה אחת, לפי מה שקבענו בכלל הזה שלא ילקה מישהו שתי מלקיות משם אחד בשום אופן.

ומאחר שחייבו בפירוש בכל עניין ועניין מאותם העניינים המחוברים ונוספים, כלומר שלוקין על כל אחד ואחד; ושהעושה אותם כולם בבת אחת לוקה מלקיות הרבה ידענו בהכרח, שהם שמות הרבה וכל עניין נמנה לבדו.

ואזכיר [עתה] דוגמאות רבות משני חלקי הסוג השני הזה, ואפשר שאזכיר אותם הלאווין מן סוג הזה כולם, כדי שיתברר העניין המכוון תכלית ביאור.

1. "לאו שבכללות" שאין לוקים עליו

מהם אמרו יתעלה בכבש הפסח: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" (שם יב, ט), שאנו מונים לאו זה כמצווה אחת, ולא נמנה "אל תאכלו ממנו נא" כמצווה ו"לא תאכלו מבושל" כמצווה, כיון שלא ייחד לכל עניין לאו בפני עצמו ולא אמר "אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל" - אלא הביא לאו אחד הכולל שני העניינים, וחיבר והוסיף אחד מהם לאחר.

ובפרק ב' מפסחים אמרו:

"אמר אביי:
אכל נא - לוקה שתים;
מבושל - לוקה שתים;
נא מבושל - לוקה שלוש".

וזה מפני שסבר: לוקין על לאו שבכללות, ובשעה שאכל נא - עבר על שני לאווין: האחד מהם - אל תאכלו ממנו נא; והשני - לאו הבא מכללא, כאילו אמר: אל תאכלו אלא צלי - והרי אכלו שלא צלי. ואם אכל נא ומבושל, לוקה לדעתו שלוש: אחת על אכילתו נא, ושנית על אכילתו מבושל, ושלישית על אכילתו שלא צלי. ושם אמרו בהמשך מאמר זה.

"ורבא אמר:
אין לוקין על לאו שבכללות.
איכא דאמרי: חדא מיהא לקי",

כלומר: אם אכל נא ומבושל - לוקה אחת.

"ואיכא דאמרי: חדא נמי לא לקי,
משום דלא מיחד לאו כלאו דחסימא" -

כלומר אמרו יתעלה "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד), שהוא לאו אחד המזהיר על דבר אחד; אבל לאו זה המזהיר על שני דברים - נא ומבושל - אין לוקין עליו. וכבר ידעת, שנתברר בגמרא סנהדרין "אין לוקין על לאו שבכללות", ולכן נדחים דברי אביי.

והנכון שהוא לוקה אחת, בין שאכל נא או מבושל או נא ומבושל - אחת בלבד לוקה; ולפיכך נמנה אמרו יתעלה: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" כמצווה אחת. ושם אמרו עוד

"אמר אביי: אכל זג - לוקה שתים; חרצן - לוקה שתים; זג וחרצן - לוקה שלוש.
ורבא אמר: אין לוקין על לאו שבכללות" -

הכוונה לאמרו: "מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו, ד), שאביי סובר שלוקין עליו.

וכך אמרו בפרק ד' ממנחות:

"המעלה משאור ודבש על גבי המזבח,
אמר אביי:
לוקה משום שאור
ולוקה משום דבש
ולוקה משום ערוב שאור
ולוקה משום ערוב דבש",

כלומר שאמרו "כל" כולל שני דברים: שלא יקריב לבדו, ושלא יקריב דבר שיש בו תערובת מהם באיזה שיעור שיהיה - וכל זה לפי עיקר שיטתו שכבר ידעת: לוקין על לאו שבכללות.

ושם אמרו "רבא אמר: אין לוקין על לאו שבכללות.
איכא דאמרי: חדא מיהא לקי,
ואיכא דאמרי: חדא נמי לא לקי, משום דלא מייחד לאווה כלאו דחסימה".

כיון שנתבאר, שזה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל" - מצווה אחת; וכן זה שנאמר: "כל שאור וכל דבש" (ויקרא ב, יא) מצווה אחת -
נמנה כך גם: "לא יבוא עמוני ומואבי" (דברים כג, ד) מצווה אחת.

וכן גם כן: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב, כא).
וכן אמרו "לא תטה משפט גר יתום" (דברים כד, יז),.
וכן אמרו: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י) נמנה כל לאו מהם כמצווה אחת, לפי שכל לאו מהלאווין האלה הוא כמו "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל", וכמו "כל שאור וכל דבש", ואין הבדל ביניהם.
וכן אמרו: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג, יט) - הוא לאו אחד. וכן אמרו: "יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם וגו' ולהבדיל וגו' ולהורות" (ויקרא י, ט-יא), כלומר: הזהיר בלאו אחד על הכניסה למקדש או ההוראה בתורה כשהוא שתוי - זהו החלק האחד משני חלקי הסוג השני מסוגי לאו שבכללות.

2. לאו שבכללות שלוקים עליו

אך החלק השני הוא בדיוק כמו לשון החלק הקודם הזה, אלא שבא בפירוש המקובל שכל דבר ודבר מן הדברים המחוברים ונוספים לוקים עליו בפני עצמו, ואם יעשה את כולם - לוקה על כל אחד מאותם המחוברים, גם אם יעשה אותם בבת אחת ואלו ראוי למנות כל אחד ואחד כלאו בפני עצמו.

מהם אמרו יתעלה: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יב, יז). אמרו בגמרא כרתות:

"אכל מעשר דגן תירוש ויצהר - חייב על כל אחת ואחת".

והקשו על זה ואמרו:

"וכי לוקין על לאו שבכללות?"

התשובה:

"קרא יתירא כתיב, מכדי כתיב: "ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (שם יד, כג);
למה לי למכתב "לא תוכל לאכול בשעריך"?
וכי תימא ללאו - אם כן לימא קרא: לא תאכלום.
למה לי למהדר למכתבנהי כולהי?
שמע מנה: לחלק".

ושם נתבאר גם כן, שאמרו יתעלה:

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג, יד)
שהוא חייב על כל אחת ואחת. אמרו:
"אכל לחם וקלי וכרמל - חייב על כל אחת ואחת.
וכי לוקין על לאו שבכללות?
קרא יתירא כתיב: לכתוב רחמנא חד וליתי אידך מנה".

ונתבאר אחרי שקלא וטריא שאמרו "קלי" לא היה בו צורך, ורק הזכירו לחלק: לחייבו מלקות על קלי בפני עצמו. וכאשר אמרו בתלמוד על דרך הויכוח: שמא יתחייב מלקות על קלי בפני עצמו כיון שנזכר בגלל זה, ויהיה חייב על לחם וכרמל מלקות אחת? השיבו: למאי הלכתא כתבה רחמנא לקלי באמצע - לומר: לחם כי קלי וקלי כי כרמל, ויהיה חייב על כל אחד ואחד.

בדומה לכך אומר, שאמרו יתעלה: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" (דברים יח, י-יא) - שכל אחד מתשעת הדברים האלה שנמנו הוא לאו בפני עצמו, וכולם אינם מן החלק הראשון משני חלקי הסוג השני.

והראיה לכך אמרו יתעלה באמצע: "מעונן ומנחש" - שכן כבר נתבאר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו, והוא אמרו: "לא תנחשו ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו). כמו מעונן ומנחש לחלק - והזכירם באמצע כך כל מה שלפניהם ואחריהם הם כמו מעונן ומנחש, כמו שביארו בלחם וקלי וכרמל.

טעות המונה איסורי כהן כמצווה אחת

וכבר טעה זולתנו בעניין זה, או מפני שדעתו לא השיגה עניינים אלו בכלל או ששכח ושגה בהם. כך מנה אמרו יתעלה על הכהנים: "אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם כא, ז) - כמצווה אחת, וכבר נתבאר בגמרא קדושין, שהוא חייב על כל אחת ואחת אפילו באשה אחת, כמו שנבאר במקומו.

אמנם אפשר למצוא לו התנצלות על מנותו זונה וחללה כמצווה אחת, מפני שחשבו לאו שבכללות - הואיל וכבר השיג פרטי לאו שבכללות - וגברה אצלו הדעה שאמרו יתעלה: "אשה זונה וחללה לא יקחו" כמו אמרו: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל", ולא ידע שזה לחלק וזה אינו לחלק, כמו שגם לא הבדיל בין אמרו: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" ובין אמרו: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אך לא אתפוש עליו בכיוצא בזה;

אבל שמנה גרושה בכלל זונה וחללה ועשה הכל מצווה אחת, על כך אין לו בהחלט התנצלות - לפי שהיא, כלומר הגרושה, בפירוש בלאו בפני עצמו, והוא אמרו יתעלה: "ואשה גרושה מאשה לא יקחו".

הנה כבר בררנו את העיקר הגדול הזה, כלומר: לאו שבכללות, ובארנו ספקותיו. והודענו מה ממנו לחלק, ומה ממנו לאו שבכללות בלבד ואין חייבים עליו אלא אחת. ושזה שהוא לחלק - נמנה כהרבה מצוות; ושאינו לחלק - נמנה כמצווה אחת.

שים כלל זה כולו נגד עיניך תמיד, כי הוא מפתח גדול מאד לאימות מניין המצוות.