- ה מ ש ך -



מאמר ראשון פרק ח

[חסרונות הדת הנימוסית]
הדת הנימוסית תקצר מן האלוהית בפנים רבים.
האחד הוא מה שאמרנו, כי הנימוסית תתקן פעולות האנשים באופן שיתוקן הקיבוץ המדיני, אבל לא תספיק לתת שלמות בדעות, כמו שנבאר במה שיבוא, כדי שתישאר הנפש אחר המוות. ולזה לא תוכל לשוב לשבת בארץ החיים אשר לוקחה משם, לפי שהיא לא תקיף אלא בנאה ומגונה בלבד.

והדת האלוהית תספיק לזה לפי שהיא תכלול השני חלקים שהשלמות האנושי תלוי בהן, והן: המידות והדעות. כי היא תקיף בנאה ובמגונה, ותבחין בין האמת והשקר שהן הדעות, ולזה מה שתיאר אותה דוד בשהיא שלמה, ואמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש, (תהלים י"ט ח') כלומר הדת הנימוסית אינה שלמה, לפי שהיא לא תקיף בדעות האמיתיות, אבל הדת האלוהית היא תמימה, לפי שהיא תכלול שלמות המידות ושלמות הדעות שהם שני החלקים ששלמות הנפש תלויה בהן, ולזה היא משיבת הנפש אל האלוהים אשר נתנה, אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה.

עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלוהית, בשהיא לא תוכל להפריד הנאה מן המגונה בכל הדברים, כי כבר יהיה הדבר נאה או מגונה אצלנו, ולא יהיה נאה או מגונה בעצמו. כי כמו שאי אפשר שייוולד בתחילת עניינו שלם בכל המלאכות המעשיות, אף אם יהיה מוכן בטבעו אל קצתם, כן אי אפשר שייוולד האדם שלם בכל המעלות והשלמויות ולא חסר בכל הפחיתויות והחסרונות, אבל כבר יהיה מוכן אל מול מעלה מה או שלמות מה יותר מזולתו. ואולם שיהיה מוכן אל כל המעלות אי אפשר.

[האדם עלול תמיד לטעות]
ויתבאר מזה, שאי אפשר לשום מסדר נימוס אנושי שלא יטה בטבעו לצד איזה פחיתות, וישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה. ולזה לא יהיה עדותו על הנאה והמגונה אמת.

[אפלטון]
הלא תראה כי אפלטון טעה בזה טעות גדולה ואמר על המגונה שהוא נאה, כי אמר שראוי שיהיו הנשים במדינה משותפות לבעלי ראשיות אחת, כאילו תאמר: נשי השרים משותפות לכל השרים, ונשי הסוחרים לכל הסוחרים, וכן נשי בני אומנות אחת משותפות לכל בני האומנות ההיא. וזה דבר הרחיקה אותו התורה, ואפילו תורת בני נח, שהרי נאמר לאבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל והוא התנצל בשלא ידע שהייתה אשת איש. וכבר גינה אריסטו דעת אפלטון בזה.

[מגבלות הדעת]
וזו ראיה שאין שכל שום אדם מספיק להפריד הנאה באמיתות מן המגונה ולזה לא תהיה עדותו על הנאה והמגונה נאמנה, וכל שכן בדעות, שאי אפשר להיות עדותו בדרושים העמוקים - כמו אם העולם מחודש או קדמון - נאמנה, כי אין השכל האנושי מספיק לדעת זה באמיתות. אבל עדות השם נאמנה מחכימת פתי, (תהלים י"ט) כי היא תעיד על העולם אם הוא מחודש או קדמון, ועל שאר הדרושים הנכבדים, ועל הנאה והמגונה באמיתות.

עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלוהית, כי היא לא תוכל לשמח לב המתנהגים על פיה, לפי שכל מי שהוא מסופק בדבר שהוא פועל אם הוא מספיק להגיע אל התכלית המכוון, איננו שמח בפעולתו. והמתנהג על פי הנימוס, להיותו מסופק אם היושר המוגבל בו הוא יושר באמת, או אינו יושר כפי הנראה, איננו שמח בפעולתו. אבל המתנהג על פי הדת האלוהית, להיותו יודע שהיושר ההוא המוגבל בה, הוא יושר באמת - הוא שמח בפעולתו. ולזה יהיו פקודי השם ישרים משמחי לב.

[אריסטו]
עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלוהית, כי היא לא תוכל להגביל פרטי הפעולות שראוי שיופעלו בכל מעלה ומעלה, לפי שהיא לא תודיע אלא הכוללים, כמו שהגדרים אינם אלא לדברים הכוללים.

כי הפרטי אין לו גדר, כן הפעולות הפרטיות אי אפשר שתגביל אותם הדת הנימוסית; וזה, כי אריסטו בספר המידות יזכיר תמיד בכל המעלות, שראוי שיופעלו כמו שראוי ובעת הראוי ובמקום הראוי, ולא יבאר איזה היא העת הראוי, ולא המקום הראוי. וההשערה הזאת אין ספק שאינה מסורה לכל אדם.
ונמצא אותו אומר במקומות רבים מספר המידות, שהפעולות הפרטיות ראוי שישוערו, והוא לא ביאר ההשערה בהם, נראה שדעתו לומר שהשערה הזאת היא לזולתו.

ואין ספק שאם היה מחוק האדם מצד שהוא אדם לדעת ההשערה הזאת, היה אריסטו מדבר בה בלי ספק, אבל בעבור שאין מטבע האדם לעמוד על זה מעצמו, הניח אותה לזולתו, והיא ההשערה האלוהית.
ועל כן נמצא אותו מדבר במעלות דרך כלל, כי הוא יאמר ביראת חטא, שהיא מידה אמצעית בין התענוג במאכל והמשתה והמשגל ושאר התענוגים, ובין הפרישות יותר מדאי. ובעלי הנימוסים האנושיים יאמרו שיבעל כפי מה שראוי ועם מי שהיה ראוי, אבל אין בידם לפרש זה.
והדת האלוהית תפרש שהבעילה כפי מה שראוי - הוא להקים זרע לקיום המין, ועם מי שראוי -היא האשה המיוחדת, ותאסור קצת הנשים שאינם ראויות שייחדם אליו, ושהעת הראויה הוא שתהיה האשה טהורה, ולא בשעת וסתה או סמוך לוסתה.

וכן הדת האלוהית תאסור קצת המאכלים ותתיר קצתם, ותאסור שתיית היין בבואו לעבוד עבודה או להתפלל, ותבואר שהפרישות יותר מדאי איננו ראוי, כמו שביארו רז"ל על וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו') וכי על איזו נפש חטא? אלא שציער עצמו מן היין.

וכן בעלי הנימוסים האנושיים שבחו הגיבורה, ויאמרו שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנות אלא בעת שהמוות נבחר לו מחיים, ואין בידם להגביל העת ההיא. והתורה האלוהית תבואר, שהעת ההיא הוא כשיתקדש שם שמים על ידו כחנניה מישאל ועזריה, או להלחם עם עובדי עבודה זרה להשמידם ולמחוק את שמם מתחת השמים.

וכן הרחמנות והאכזריות לא יוכל הנימוס האנושי לשער אי זה ראוי ואי זה מרוחק, ותבואר הדת האלוהית שהאכזריות תהיה על הכופרים והמינים והעוברים על הדת, שראוי לייסרם במלקות או במיתה, כל אחד לפי מה שהגבילה התורה ממרדו, ושהרחמנות ראוי שיהיה על המאמינים ועל הדלים והאומללים בפנים שונים.

כי יש מי שראוי לתת לו מתנת חנם, ויש שראוי לתת לו דרך הלוואה ולהעיר שאין ראוי לתפוס הדרך האחד בלבד אמר המשורר: טוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט (תהלים קי"ב). אמר "חונן" על הצדקה לעני הלוקח מתנת חנם ו"מלוה" על מי שאינו רוצה ליקח אלא דרך הלוואה. ואמר שמי שהוא עושה שתי אלה, הוא מכלכל דבריו במשפט, ואמר עליו: כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק, לפי שהוא מהנה לכל האנשים אם דרך חנינה ומתנה ואם דרך הלוואה, מה שאין בכוח הנימוס האנושי לשער דבר מן הפעולות הפרטיות כאלו, ולזה יהיה המתנהג על פיו הולך בחושך, ולא ידע אי זה אילו הן הפעולות הפרטיות שראוי שיפעל, ולא ידע דרך זו ילך.
אבל מצוות השם היא ברה כחמה ומאירת עיניים (שם י"ט) להאיר למתנהגים בה את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון.


[הדת הנימוסית ארעית]
עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלוהית, להיות מסדרה בן אדם אי אפשר לו שישער הנאה והמגונה בכל הזמנים, כי אי אפשר שישתנה המפורסם בעת מה, וישוב הנאה מגונה והמגונה נאה.
כמו שנמצא לקין והבל והדורות הראשונים שנשואי האחות לא היה אצלם מגונה, ואפילו בימי אברהם, כמו שאמר לאבימלך כשהיה מתנצל ממנו, וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי, ואח"כ שב מגונה, ולזה אי אפשר שתהיה היראה הנקנית מן המגונה אשר יבוא בדת הנימוסית נצחית, כי תשתנה בהשתנות הזמנים, אבל הדת האלוהית להיות משוערת מן החכמה האלוהית, תבואר הנאה והמגונה בכל הזמנים.

ולזה אי אפשר שתהיה היראה הנקנית מן המגונה, אשר יבוא בדת הנימוסית - נצחית. כי תשתנה בהשתנות הזמנים. אבל הדת האלוהית, להיותה משוערת מן החכמה האלוהית, תבאר הנאה והמגונה בכל הזמנים, ולזה תהיה היראה הנקנית מן המגונה אשר בא בה, לא יכנס בה שינוי והפסד, כי היא נקיה מכל סיג וחלאה.

ומזה הצד אפשר שתתקיים לעד ככסף הנקי מכל סיג, כמאמר המשורר: אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים (שם י"ב).

וביאורו, כי הכסף המזויף הנעשה במלאכת האלקימי"א יש ממנו שאם יותך פעם אחת לא תתגלה רעתו, אבל אם יותך שנית תתגלה רעתו, ויש שיסבול ב' התכות ויש שיסבול ג' או ד' או ה' ובסוף תתגלה רעתו, ויש שלא תתגלה רעתו כשיותך בכור, ואם יותך במעבה האדמה - תתגלה רעתו. והכסף הצרוף במעבה האדמה המזוקק פעמים הרבה, הוא נקי מכל זיוף וסיג וחלאה, שאי אפשר שישתנה אח"כ, ואפילו יותך פעמים הרבה.

ולזה תיאר אמרות ה' בשהם טהורות ככסף הנקי הצרוף בעליל לארץ, שהוא במקום מגולה במעבה האדמה, מזוקק שבעתיים שאין בו חשש שום זיוף. וכן היראה הנקנית מן המגונה שבא בתורה היא טהורה עומדת לעד, (שם י"ט) לפי שלא ייפול בה השינוי וההפסד הנופל בנימוסית.

[הנימוסית אינה אינדיבידואליסטית]
עוד הדת הנימוסית לא תוכל לתת לאיש כדרכיו שווה בשווה, ולשער העונשים במידה במשקל, שיהיה האחד לוקה, והאחד נסקל, והאחד נחנק, ואחד משלם תשלומי כפל ואחד משלם תשלומי ד' וה', כדי שיהיו העונשים המגיעים לחוטא אמיתיים כפי שיעור החטא.

אבל הדת האלוהית תשיב גמול לכל אחד ואחד כפי רשעתו - לא פחות ולא יותר, ואף אם ימצא בנראה צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברשעתו, הנה זה הוא כשיבחנו העונשים בבחינת טובות העולם הזה בלבד. אבל כשיעורבו יחד טובות העולם הזה המגיעות לרשע, עם הרעות והעונשים המגיעות לו בעולם הבא, וכן הרעות המגיעות לצדיק בעולם הזה, עם הטובות המגיעות לו בעולם הבא, נמצא שני הגמולים צודקים יחד, אף על פי שלא יצדק כל אחד מהם נפרד בפני עצמו.

וזהו שאמר המשורר: משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהלים י"ט), אמר אמת על שיעור העונשים, ואמר צדקו יחדו על עונשי העולם הזה עם טובות העולם הבא או ההפך.

וראיתי מי שפירש, כי לפי שנמצא בתורה הדבר האחד אסור ומותר, כאשת אח שהיא אסורה והיבמה מותרת, וחלב בהמה אסור וחלב חיה מותר, ובשר בחלב אסור והכחל מותר, וכיוצא בזה ממה שיביא האדם לחשוב שאי אפשר שיהיו שני חלקי הסותר צודקים, אמר שמשפטי ה' אמת, והם צודקים יחד ההיתר והאיסור. ולשון אמת אינו מסכים לזה הפירוש, כי לא ייפול לשון אמת על הנחת המשפטים, אלא לשון נאה או נכון או משפטים ישרים.

אבל על הגמולים נופל לשון אמת, אמר הכתוב: משפט אמת שפטו, (זכריה ז') כי עיקר הגמול יכונה בלשון משפט תמיד: נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע; (תהלים ט') כי אם עשות משפט, (מיכה ו') וכן לשון יחדו אינו מתפרש יפה לזה הפירוש.

[סיכום: הנימוס האנושי מוגבל]
הנה אלו הן החסרונות שיש בדת הנימוסית, ועוד נוסף עליהן כהנה וכהנה. ומכללם שהנימוס האנושי אי אפשר לו להניח עונשים אלא על הנגלה ולא על הנסתר, כי האדם יראה לעיניים, והתורה האלוהית תניח עונשין גם על הנסתר, כי השם יראה ללבב.

ואפשר לפרש, משפטי ה' צדקו יחדו על זה הדרך: על הנגלה ועל הנסתר.

ואין לי להאריך בזה, אלא שראיתי למנות אלו השישה שמנה אותם המשורר במזמור השמים מספרים כבוד אל באומרו:
תורת ה' תמימה
עדות ה' נאמנה
פקודי ה' ישרים משמחי לב
מצוות ה' ברה מאירת עיניים
יראת ה' טהורה עומדת לעד
משפטי ה' אמת צדקו יחדו.

ואחר שביאר המשורר אלו השישה יתרונות שיש לדת האלוהית על הנימוסית, שב עוד לבאר שהדת האלוהית לא די שתתן שלמות הדעות, שהם האמת והשקר, והנאה והמגונה, שהוא שלמות המידות על דרך שכתבנו, אבל גם תיתן שלמות בכל מה שידומה שהוא שלמות המידות. ולפי שמה שידומה שהוא שלמות זולת שלמות המידות והדעות, הוא המועיל והערב, אמר על צד צחות השיר כי בדברי תורה ימצא בהם המועיל והערב. וזהו שאמר: הנחמדים מזהב ומפז רב - (תהלים י"ט) לרמוז על המועיל, ומתוקים מדבש ונופת צופים -לרמוז על הערב, כלומר, שהשכר המושג באמצעות המצוות הוא עקב רב - יותר מועיל מזהב ומפז רב, ויותר ערב מנופת צופים, וזהו כשהאדם נזהר בעשייתן, ולזה סיים: גם עבדך נזהר בהם בשומרם עקב רב (שם).



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק ט

[הבחירה והתכלית - יסודות הדת הנימוסית]
התחלות הדת הנימוסית ושורשיה הן הבחירה והתכלית, וזה גלוי ומבואר, כי המניח הנימוס, למה יניח העונשים לעוברים על דברי הנימוס, אם אין העובר ברשות עצמו לעשות מה שירצה?!
וכן המלך או המנהיג המדינה היאך היו יכולים להכריח האנשים על עשיית הפעולות הטובות אם אין ברשות עצמם להרע או להיטיב?!
ואף המכחישים השכר והעונש הנפשיי, יודו על היות הבחירה מוחלטת ביד האדם, ושאין לו מעיק עליה, ובה יוכל לבחור מה שירצה ולכוון פעולותיו אל תכלית מה.

ולזה יאמרו שהוא מן ההכרח שיסודר נימוס מחכם או חכמים, להגביל הנאה והמגונה והעוול והיושר בין אנשי המדינה, ויושם עליהם קצין שוטר ומושל להכריח העם על התמדת היושר בין האנשים, והסרת העוול, כדי שיושלם על ידו הקיבוץ המדיני באופן נאות.

[מדוע הבחירה אינה ביטול העיקרים?]
ולזה הוא מבואר שלא כוון יפה מי ששם הבחירה והתכלית התחלות לדת האלוהית, כי אף על פי שהבחירה קודמת לה בהכרח, איננה התחלה אליה במה שהיא אלוהית, אבל היא התחלה אליה מצד שהיא התחלה לכל הפעולות וההסכמות האנושיות וההנהגות הנימוסיות שיתוקן בהם הישוב המדיני, שאי אפשר לעמוד זולתה.

וכמו שלא נאמר שהמושכלות הראשונות הן התחלה לדת האלוהית, ואף על פי שהן קודמות אליה בהכרח, להיותן קודמות לכל למידה ולימוד וכל ידיעה; כן הבחירה, אף על פי שהיא בהכרח שורש לדת האלוהית, איננה התחלה אליה במה שהיא אלוהית.

ולזה לא מנאה הרמב"ם ז"ל בכלל העיקרים, עם היותו אומר שהוא עיקר הכרחי לתורה אלוהית, כמו שכתבנו בפרק ג', לפי שלא נמנו בעיקרים אלא אותן שהם עיקרים לדת האלוהית במה שהיא אלוהית.

[התכלית אינה עיקר אמונה]
וכן התכלית בשילוח אינו התחלה לדת האלוהית במה שהיא אלוהית, אבל הוא התחלה לכל הפעולות האנושיות הנפעלות ברצון, ומזה הצד הוא התחלה לדת הנימוסית.
כי כמו שכל פועל איזה דבר מדעתו וברצונו, אמנם יפעל זה מצד שהוא מכוון אל תכלית מה, הן שיהיה התכלית ההוא טוב בעצמו, או דבר שידומה אליו שהוא טוב, כן מניח הנימוס יכוון במה שהוא מניח מן הציוויים והאזהרות אל שישיגו האנשים בפעולותיהם תכלית מה, הוא הישרת האנשים וטוב חיותם במה שישלם בו הקיבוץ המדיני.

ולזה הוא מבואר שהתכלית הוא גם כן התחלה לדת הנימוסית, לא לדת האלוהית במה שהיא אלוהית, אבל להיות התכלית המגיע מצד התורה שהוא חיי העולם הבא מתחלף לתכלית המגיע מן הדת הנימוסית ולשאר כל התכליות - מנה אותו הרמב"ם ז"ל בכלל העיקרים, אף על פי שלא מנה הבחירה.

שאם תאמר: אחר שאין הבחירה והתכלית התחלות לדת האלוהית במה שהיא אלוהית, מה זה שאמר בתורה ראה נתתי לפניך היום את החיים וכו' ובחרת בחיים (דברים ל' ט"ו), לרמוז על הבחירה ועל התכלית שהוא החיים הנצחיים?
כבר אמרנו שאף על פי שאין הבחירה והתכלית התחלות לדת האלוהית במה שהיא אלוהית, הנה, הם קודמות אליה בהכרח, כמו שהמושכלות הראשונות קודמות לדת האלוהית, אף על פי שאינן התחלות אליה במה שהיא אלוהית.

ולפי שאין מי שיכחיש היות המושכלות הראשונות נמצאות באדם, אבל יש מי שיכחיש היות הבחירה נמצאת באדם, כדעת קצת הוברי שמים, ויש גם כן מי שיכחיש התכלית בכל הפעולות, כאפיקורוס וסיעתו החושבים שהעולם נפל במקרה ואין תכלית לשום פעולה מהפעולות, אבל הכל הוא במקרה גמור. ואף מי שיניח תכלית לכל הפעולות האנושיות - לא יניח תכלית נכבד כזה, שהוא ההשארות הנפשי בחיים הנצחיים, לפיכך הוכרחה הדת האלוהית לכתוב זה, כדי לבטל הדעות ההן להיותן נפסדות בעצמן, לפי שהן מבטלים כל הפעולות האנושיות והתכלית האנושי, מוסף על בטול הדתות בכללן.


מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק י

[יסודות הדת האלוהית בכלל]
התחלות הדת האלוהית בכלל הן שלושה:
האחת: מציאות השם,
והשניה: תורה מן השמים,
והשלישית: שכר ועונש.

ואלו השלושה אין לספק בהן שהן התחלות הכרחיות לדת האלוהית במה שהיא אלוהית, לפי שאם נשער סילוק אחד מהן, תיפול הדת בכללה, וזה מבואר מעניינם.

כי אם לא נאמין מציאות השם המצווה הדת, אין שם דת אלוהית,
ואף אם נאמין מציאות השם, אם אין תורה מן השמים - אין שם דת אלוהית,
ואם אין שכר ועונש גשמי בעולם הזה ונפשי בעולם הבא, למה זה תסודר דת אלוהית?

אם לתקן סידור והנהגת האנשים וענייניהם, כדי שיושלם ישוב הקיבוץ המדיני, הנה הדת הנימוסית תספיק לזה.

אבל יראה בלי ספק שהמצא הדת האלוהית, היא להגיע האנשים אל שלמות תקצר יד הנימוס האנושי להגיע אליו, וזהו השלמות האנושי הנתלה בשלמות הנפש, כמו שיבוא.

[השכר הגופי הוא ראיה לשכר הנפשי]
ולזה הוא מבואר שהשכר והעונש הנפשי הוא עיקר ושורש אל התורה האלוהית בלי ספק, והשכר הגופי המגיע מהשם יתברך בעולם הזה לצדיק על קיום המצווה לראיה עליו. ולזה היה השכר והעונש בכלל התחלה לדת האלוהית, הוא שמנו אותם רז"ל בפרק חלק במשנה ואמרו שהכופר באחד מהם אינו בכלל בעלי הדת, ולזה אין לו חלק לעולם הבא. אמרו: (סנהדרין פרק י"א דף צ' ע"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיה כ).

ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא:
א - האומר אין תחיית המתים מן התורה כלומר, שמכחיש השכר והעונש האלוהי הנרמז בתחיית המתים, שהוא פועל אלוהי אם לנפשות ואם לגופות לכלול כל מיני השכר.
וזהו שנמצא לרז"ל שם דברים שֶׁמּורִים בהם כי תחיית המתים שם נאמר בכללות ויחוד, אם על תחיית המתים בפרט ואם על עונש הנשמות והעולם הבא ויום הדין בכלל, וגם שם ביארו עניין המשיח שהוא שכר גופי, לרמז על כל מיני השכר.

ב - ואח"כ מנו האומר אין תורה מן השמים, והוא העיקר האחר.

ג - ואח"כ מנו האפיקורוס. ולפי מה שנמצא לראשונים משם אפיקורוס, הוא איש היה חושב שהעולם נפל במקרה, והיה מכחיש מציאות השם שהוא הפועל, ונקראו הנמשכים אחר דעתו אפיקורוסין.

הרי שמנו אלו השלושה עיקרים, ואמרו שהכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא יוצא מכלל בעלי הדת.

ואף על פי ששם בפרק חלק נאמר כי אפיקורוס הוא המבזה תלמידי חכמים, אמנם אמרו כן, לפי שאין כל אדם מספיק לדעת מציאות השם מעצמו, ואמנם ידענו, אם על צד הקבלה ואם על צד המופת מפי החכמים. והמבזה תלמידי חכמים המפרסמים מציאות השם לכל האנשים - לא הניח לעצמו דרך במה שידענו, והרי הוא כאילו מכחיש מציאות השם, על כן נקרא אפיקורוס.

ואחר שלא מנו במשנת פרק חלק אלא אלו מן הכופרים שאין להם חלק לעולם הבא, יראה ששלושה אלה הם העיקרים הכוללים לתורה אלוהית שיחויב להאמין בהם כל מי שהוא מתייחס אל דת אלוהית. ואף על פי שמנו שם בגמרא אחרים שאין להם חלק לעוה"ב, אמנם מנו אותם להיותם מסתעפים מן השלושה עיקרים הללו, לא שהם עיקרים בפני עצמם.