|
[דת ישראל בבחינת שלושת העיקרים] וזה, כי כמו שמן האיש האחד יילקח ראיה על כל אישי המין, בידיעת הדברים שהם עצמיים והכרחיים למציאותו וקיום מציאותו, כן ראוי שתילקח ראיה מן הדברים שבאו בתורת משה ההכרחיים למציאותה וקיום מציאותה, על הדברים שראוי שיהיו בתורה האלוהית נותנים מציאותה ומקיימים מציאותה גם כן. [פרשת בראשית לפי שלושת העיקרים] |
מציאות השם,
ותורה מן השמים, ושכר ועונש. |
|
יראה שהן התחלות הכרחיות לתורה אלוהית, ולזה יסדה אותם בפרשת בראשית, לרמוז על שאלו הן התחלות לתורה האלוהית.
וזה כי כמו שבכל חכמה יונחו בתחילתה הדברים וההתחלות שעליהם תיסוב החכמה ההיא, והם שורשים לאמת כל הדברים שיבואו בה, כן נכתבו בפרשת בראשית שלושה עניינים חלוקים זה מזה, בכל אחד מהן עיקר מאלו העיקרים, להורות כי אלו הם שורשים ויסודות לתורה אלוהית שעליהם תיסוב היא וכל ענייניה. [מציאות ה'] ועל זה העיקר סובב כל הסיפור אשר מבראשית עד אלה תולדות השמים. כי בסדר שנמצא כתוב בפרשת בראשית לנבראים ממדרגת מציאותם זה על זה וסידורם ומציאות הצורות - כצמח והחי והמדבר בזמנים מתחלפים, כל זה ממה שיורה על מציאות פועל ברצון כמו שיתבאר במאמר ב' [פרק ד] בעז"ה. [האדם הוא מבחר הבריאה] ולזה נתאחרה יצירתו ונתייחסה אל השם יתברך יותר מכל יצירת שאר הבעלי חיים, לרמוז שתכלית כוונת הפועל ביצירת הצורות הקודמות מהצמח והחי, הייתה מציאות הצורות האנושית בלבד, כי האדם לבדו מבין שאר הנמצאות השפלות מכיר מציאות הפועל, וכשנמצא האדם נשלמה היצירה, ואז נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב'), כי התכלית בכל דבר סוף המעשה, ולזה היה האדם סוף היצירה, כמו שהמלאכה הראשית סוף כל המלאכות וכולן קדומות אליה ונמצאות בעבורה. וכל זה החלק לא נכתב אלא להורות על העיקר הראשון שהוא מציאות הפועל לכל הנמצאות בלבד, ולזה לא נזכר בכל החלק הזה, שהוא מבראשית עד אלה תולדות השמים אלא שם אלוהים בלבד, כלומר, בעל היכולת להמציא הכל, להורות כי לא הייתה הכוונה בכל מה שנזכר בזה החלק אלא להורות על מציאות הפועל לכל הנמצאות לבד, והוא העיקר הראשון. [פרשה שניה - נבואה ותורה משמים] ובעבור זה נכתב כל הסיפור ההוא שקרה לאדם עם הנחש וחוה, כדי שיהיה לו רמז על מה שיקרה לו בעולם הזה, שהנחש הנקרא בלשון רבותינו ז"ל סמאל הוא יצר הרע המטריד את האדם באמצעות האשה מהשיג שלמותו, והוא הגורם להיותו מגורש מגן עדן. ולזה נכתב בכל הסיפור הזה ה' אלוהים, להורות כי אין די אל השגת השלמות האנושי בהאמנת מציאות הפועל בלבד, אשר יושג זה מצד ההשגה בפועל המהווה הדברים הטבעיים, שהוא הנרמז במלת אלוהים, אבל צריך האמנת הנבואה ותורה מן השמים, שהשגה זו היא למעלה מהשגת הפועל המהווה לדברים הטבעיים. ומזה הצד שהציווי בא מאת ה' אלוהים, אפשר שיאכל אדם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, לא מצד השגת הידיעה וההכרה הראשונה שהיא ידיעת מציאת הפועל לבד, אבל מצד השגת הנבואה והתורה האלוהית המצווה לעשות הדברים הנרצים אצל השם יתברך אף על פי שלא יגזרם ההיקש, שזהו עניין למעלה מן הדברים הטבעיים. [שמות האל במתן תורה] ה' אלוהים, להורות על העיקר הזה שהוא מציאות הנבואה ותורה מן השמים, וכל העונשים שנזכרו בה היו כוללים למין האדם - לא מיוחדים באדם וחווה בלבד. [פרשה שלישית: שכר ועונש] [פרשת קין והבל - השגחה] וזאת הייתה כוונת כל החלק השלישי הזה, ולזה נכתב בו שם ה' בלבד, לרמוז כי ההשגחה הפרטית אשר היא בכל הדברים הנעשים בעולם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אינה מצד מציאות הפועל המהווה לדברים הטבעיים, ולא מצד תורה מן השמים. אבל מצד שמשלמות השם ומעלתו הוא להשגיח בשפלים ובנעדרי היכולת, להושיעם מיד שוסיהם. אמר הנביא, רומז לזה, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז), כלומר, שמצד מעלתו ורוממותו הוא שישגיח בשפלים, להראותם עוצם יכולתו להחיות לב נדכאים. וביאר בסיפור הזה מקין והבל שהשגחתו היא במידת רחמים, לפתוח לרשעים דרכי התשובה, כמו שפתח לקין ואמר לו: הלא אם תיטיב שאת וגו' (בראשית ד'), ואין זה ממידת הדין, ולזה לא נזכר בזה הסיפור שם אלוהים כלל. ואחר שסיים לבאר אלו השלושה עיקרים שהם התחלות לדת האלוהית, חזר להתחיל הסיפור וסדר התולדות כאשר בתחילה, ואמר: זה ספר תולדות אדם, כאילו אמר שמכאן הוא התחלת הספר, כי כל מה שכתב עד הנה אינו אלא סידור התחלות הספר, שאינו מן הספר. [במה עוסק ספר בראשית] ובא לבאר שמה שנכתב עד הנה אינו מן הספר, אלא התחלות לספר, כמו שבכל חכמה וחכמה יונחו התחלותיה בתחילתה, ומ"זה ספר תולדות אדם" הוא התחלת ספר התורה, ושספר בראשית הוא סיפור תולדות אדם. והחל ואמר: ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו זכר ונקבה בראם וגו' (בראשית ה') אף על פי שלסיפור התולדות היה מספיק בשיאמר: ביום ברוא אלוהים אדם זכר ונקבה בראם וגו', אמנם האריך לבאר ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו לרמוז על עניין גדול הוא הכרחי למציאות התורה, והוא שהשכר והעונש הפרטי אשר אמרנו שהוא אחת מהתחלות התורה, אמנם הוא אפשר שיגיע לאדם מצד הנפש המשכלת שבו, שהיא בדמות אלוהים, שמזה הצד אפשר שיגיע לאדם הקיום האישי, ומזה הצד הוא ראוי לקבל עונש ושכר פרטי, לא מצד הקיום המיני שהוא משתתף בו לשאר הבעלי חיים. ועל כן כתב בזה הפסוק, שהוא תחילת התורה, שני הקיומים אשר לאדם, כי אמר: בדמות אלוהים עשה אותו - לרמוז שיש לו קיום אישי כעליונים מצד היותו בדמות אלוהים כלומר, המלאכים שהם קיימים באיש ואמר, זכר ונקבה בראם - לרמוז על הקיום המיני שיש בו כתחתונים. [עניין נעשה אדם] |
- במי נמלך?
אמר רבי יהושע בן לוי: במלאכת שמים וארץ נמלך. |
|
וביאור זה, כי לפי שעד יום השישי קודם שנברא אדם היו בעולם שתי יצירות מתחלפות: העליונים שהם קיימים באיש, והתחתונים שהם קיימים במין ולא באיש, נמלך הקב"ה בעליונים ובתחתונים, ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר, שיתחברו בו שתי הכוחות יחד: קיום באיש וקיום במין. קיום באיש - כעליונים, מצד הכוח השכלי אשר בו, וקיום במין - כתחתונים, מצד הכוח החומרי אשר בו. ולזה אמר: ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו - בלשון יחיד, לרמוז על הקיום האישי שנתן לו יותר על שאר בעלי חיים, ואח"כ אמר זכר ונקבה ברא אותם - בלשון רבים, לרמוז על הקיום המיני שהוא מצד הזכר והנקבה יחד. [סכנת הטעות בפירוש "נעשה אדם"] |
בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: נעשה אדם -
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אתה נותן פתחון פה למינים לטעות? אמר לו הקב"ה: כתוב והרוצה לטעות - יטעה. עד כאן. |
|
והוא מבואר, שהדבר שמציאותו טוב - ראוי שימצא, והדבר שמציאותו רע - אין ראוי שימצא, ומה שמציאותו מעורב מן הטוב והרע, אם הטוב הוא הגובר - ראוי שימצא, ואם הרע הוא הגובר - אין ראוי שימצא. וזה הלשון שאמרו, שאמר לו הקב"ה למשה: כתוב והרוצה לטעות - יטעה; יראה ממנו כמי שרוצה לסבול נזק מועט בעבור התועלת המרובה המגיע מזה הלשון. ומי ייתן ואדע מה הטוב המרובה המגיע מלשון נעשה אדם. אם כדי ללמד לגדול שייקח עצה מן הקטן, כמו שהוא יתברך נמלך במלאכת שמים וארץ שהם נבראיו, אף על פי שלא היה צריך, אין זה התועלת כל כך גדול כדי שיסבול בעדו הנזק המגיע מנתינת פתחון פה למינים לטעות. ואף אם נאמר שהתועלת המגיע מזה הוא מה שאמרנו בשם רבי יהושע בן לוי: כדי שנדע שהאדם יש בו כוח שכלי כעליונים וכוח חומרי כנמצאים השפלים, שזה הכוח השכלי נותן לו קיום באיש, רצה לומר השארות אל הנפש האנושית הפרטית, וזה דבר הכרחי אל התורה, כמו שאמרנו, כי הנה זה אף אם בלי ספק הוא תועלת גדול שראוי לסבול בעדו נזק טעות המינים, הנה עדיין ראוי לשאול: מה ההכרח המביא לכתוב נעשה בלשון רבים? היה לו לומר ויאמר אלוהים לעליונים ולתחתונים אעשה אדם בצלמכם, והיו מגיעים מזה התועלת הנזכרים, ולא היה מקום למינים לטעות. [האדם הוא התחברות הנפש והחומר] והוא, כי לפי שמציאות העליונים שהם קיימים באיש יורה היותם נמצאים מנמצא שיש לו כוח ויכולת להשאיר האישים, כמו שאלו קיימים תמיד באיש; ומציאות התחתונים יורה שהם נמצאים מנמצא שיש לו כוח לשמור המינים בלבד ולא האישים, וזה ממה שיביא לטעות ולחשוב שהם שתי רשויות, כמו שחשב אלישע - אחר, כמו שנזכר במס' חגיגה (ט"ו ב). לכך אמר: נעשה אדם בצלמנו, כאילו שני הכוחות שהמציאו הנמצאים המתחלפים, שהם העליונים והתחתונים, אומרים: נעשה אדם. רצה לומר, שהם מסכימים לעשות יצירה אחת שהוא אדם, שיתאחדו שני הכוחות: הכוח הכללי הנותן קיום במין, והכוח הפרטי הנותן קיום באיש. ובזה הנמצא האחד יובן שכל הנמצאים העליונים והתחתונים כולם הם מושפעים מנמצא אחד שהוא בעל הכוחות כולם. ולזה אמר: ויאמר אלוהים נעשה אדם, רצה לומר: אלוהים - שהוא בעל הכוחות כולם, הכללי והפרטי, הסכים בשניהם לעשות את האדם שיתחברו בו שני העניינים: הקיום הכללי והקיום האישי: הכללי - מצד החומר, והאישי - מצד הנפש. וזה יורה על נמצא אחד שכל הכוחות מתאחדות בו אחדות גמורה, ושהפועל הדברים הקיימים באיש והקיימים במין הוא אחד. [ידיעת ה' - בעניינים האישיים והכלליים] וכן אמר השם לבני נח: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם (בראשית ט'), לרמוז על שהידיעה הפרטית דבקה באדם. שאם לא הייתה בו ידיעה כללית, כמו בשאר בעלי-חיים - לשמור המין בלבד, מה טעם שייהרג הרוצח לפי שבצלם אלוהים עשה את האדם, וכי ההורג אדם אחד - הוא הורג כל המין? אבל יאמר כי לפי שנעשה אדם בצלם אלוהים, הנה הוא קיים באיש, וההורגו ראוי לעונש, אחר שהידיעה האלוהית הפרטית דבקה בו מצד הכוח השכלי אשר בו, כעליונים אשר הם קיימים באיש והידיעה הפרטית דבקה בהם מצד הכוח השכלי שבהם, ועל כן היה האדם ראוי לשכר ולעונש הפרטי המיועד בתורה. [אמונת הייחוד] האחד מצד השם הפועל, להורות שאין שם שתי רשויות - כמו שהיו המינים אומרים שאלוהי השמים אינו אלא אלוהי הארץ - אבל הכל אחד, שזאת היא אמונת הייחוד שהיה אברהם מפרסם בעולם, כמו שאמר: ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ (בראשית כ"ד). והשני מצד האדם, להורות שידיעת השם הכללית והפרטית נתחברו יחד ביצירת האדם, ועל כן יהיה האדם ראוי לשכר ולעונש מצד שהשם יודע אותו ידיעה פרטית, מצד היותו בצלם אלוהים. והוא שהיה אברהם מפרסם גם כן ואומר: ה' אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי וגו', כלומר, שעם היותו אלוהי השמים, ידע אותי ידיעה פרטית, ודיבר לי ונשבע לי. ובעבור זה כתב נעשה אדם. ואמרו רבותינו ז"ל, שאמר לו הקב"ה למשה: כתוב! והרוצה לטעות - יטעה, כי התועלת הנמשך מזה הלשון הוא גדול והכרחי לתורה, להורות כי הפועל הפרטיים העליונים והיודע אותם, הוא בעצמו הפועל הכללים התחתונים והיודע אותם, ושאין שם שתי רשויות ולא שתי ידיעות מתחלפות, אבל בידיעה אחת ידע הכל. ואל זה רמז רבי אמי שאמר בבראשית רבה: |
נעשה אדם במי נמלך?
אמר ר' אמי: בדעתו נמלך. |
|
כלומר, שלא נמלך בזולתו חלילה, אבל בידיעתו הכללית והפרטית נמלך לעשות. נמצא אחד, שיתבאר בו שהכל ידיעה אחת, וזה כשיתאחדו בו שתי הידיעות: הכללית והפרטית, והוא האדם, כי מצד היותו בצלם אלוהים כעליונים - יורה שהידיעה הפרטית דבקה בו, ומצד היותו זכר ונקבה - יורה שהידיעה המינית דבקה בו גם כן, ויורה זה על הייחוד הגמור, ועל שהאדם ראוי לשכר ולעונש פרטי מצד היותו בדמות אלוהים. ולרמוז על זה הוא שנכתב בזה הכתוב שהוא התחלת התורה, כמו שאמרנו: ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו.
|
|
[האמונה בחידוש העולם] ולא התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על חידוש יש מאין ולשומו עיקר לתורה כמו שחשבו הרבה מן החכמים. לפי שאף אם המאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו, לא יתואר השם בשיש לו יכולת להאריך כנף הזבוב, ולא לברוא נמלה בעלת ארבע רגלים בלבד, כל שכן שהמאמין זה יכחיש כל נסי התורה, כי לא יאמין שיש לו יתברך יכולת להפוך המטה נחש כהרף עין, והמים דם והעפר כינים. ולא זו בלבד, אלא אף מציאות משה והמשיח יחויב לו להכחיש, לפי שהאיש שלא ימצא אלא בהימצא קודם לו אישים בלתי בעלי תכלית אי אפשר שימצא לעולם, לפי שהבלתי בעל תכלית לא יכלה לעולם, ובזה תיפול התורה בכללה בלי ספק. [האמונה בחומר קדמון אינה סותרת מציאות נסים] וכן כל נסי התורה והנביאים שהיו בעצמים - לא הייתה בהם יצירה יש מאין אלא יש מיש, וכל שכן מה שהיו מהם במקרים, כהתהפך יד משה מצורעת כשלג. ולזה אף מי שיאמין בקדמות על הדרך שיאמינוהו אריסטו הוא כופר בתורה ובכל נסיה, הנה מי שיאמינהו על הדרך הזה אינו כופר בתורה ובמופתיה, כי אין מהכרח האמנת התורה ונסיה להאמין בריאה או יצירה יש מאין. ולזה אמרנו בפרק הקודם לזה, שעיקר החלק הראשון מפרשת בראשית הוא להורות על מציאות הפועל בלבד, שהוא העיקר הראשון ההכרחי למציאות התורה האלוהית, שלא יצויר מציאות התורה האלוהית זולתו. אבל האמנת החידוש יש מאין, אף על פי שהיא אמונה, צריך כל בעל תורה להאמינה, כמו שצריך להאמין כי משה בקע צור ויזובו מים, והגיז את השלו, והוריד את המן, מכל מקום איננו עיקר מעיקרי התורה האלוהית. ולזה לא מנאו הרמב"ם ז"ל עם עיקרי התורה, ואף על פי שכתב בפרק המדע פרק ג' מהלכות תשובה, כי חמישה הם הנקראים מינים ואחד מהן - האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל. והוא מבואר כי האומר שיש חומר ראשון קדום, הנה הוא כאומר שאינו לבדו ראשון, כי החומר הראשון הוא ראשון כמוהו לפי דבריו. ועם כל זה שקרא מין מי שלא יאמין החידוש יש מאין, לא מנאו בעיקרים, לפי שאיננו עיקר שלא תצויר תורה אלוהית זולתו. ויהיה אם כן מה שהתחילה התורה בפרשת בראשית הוא להורות על מציאות הפועל שהוא עיקר ראשון והכרחי לתורה אלוהית, כמו שביארנו. |
|
[האמונה בעיקרים תושלם באמונה בפרטים] אבל עיקר העניין הוא, כי שלושת העיקרים הללו הם עיקרים כוללים לדת אלוהית, שכל הכופר באחת מהן יוצא מכלל בעלי הדת האלוהית ואין לו חלק לעולם הבא, לפי שאינו מודה בתורה אלוהית כמו שראוי. ואולם המודה בהם, עדיין אין לו חלק לעולם הבא, עד שיודה בהם ובשורשים הנתלים בהם והמסתעפים מהם. וכל הכופר באחד מן השורשים כאילו כופר בעיקר שהשורש ההוא מסתעף ממנו. כי המאמין בעיקר הראשון שהוא מציאות השם, צריך גם כן שיאמין שהוא אחד ושאינו גוף ולא כוח בגוף, וכיוצא באלו שהם שורשים יוצאים מן העיקר הזה או נתלים בו. וכן מי שיאמין תורה מן השמים שהוא העיקר השני, צריך שיאמין מציאות הנבואה ושליחות השליח. והמאמין בעיקר השלישי שהוא השכר והעונש, צריך שיאמין בידיעת ה' והשגחתו ושיש שם שכר ועונש - אם נפשי ואם גופי. וכל מי שיכפור שורש מאלו השורשים המסתעפים מן העיקרים או נתלים בהם, כאילו כופר בעיקר עצמו. כי כמו שמי שיכחיש מציאות הנבואה, שהוא שורש לתורה מן השמים או שליחות השליח שנתנה על ידו, הנה הוא כאילו כופר בעיקר תורה מן השמים. כן מי שיאמין שהשם יתברך גוף, הנה הוא כופר בעיקר שהוא מציאות השם, לפי שהאמנת מציאות השם היא שיאמין שיש שם נמצא מחויב המציאות ממציא כל הנמצאים, וכולם מושפעים מאתו וצריכין לו, והוא אינו צריך אל דבר זולתו. ואם היה המחויב-המציאות גשם - היה צריך אל אחר, לפי שכל גשם מורכב, כמו שביאר הרב המורה בהקדמה כ"ב, וכל מורכב צריך אל מרכיב ופועל אחר יחייב חיבור חלקיו, ולא יהיה אם כן מחויב המציאות בעצמו אלא בזולתו; ולא יהיה מסתפק בעצמו, אבל יהיה צריך אל זולתו, והזולת ההוא, אם כן, גדול ממנו ופועל אותו. ולא יהיה, אם כן, מחויב המציאות בעצמו, אלא בזולתו. ומי שמציאותו תלוי בזולתו - הוא אפשרי המציאות. ולזה יתחייב שמי שיאמר שהשם יתברך הוא גוף או כוח בגוף - כאילו כופר בעיקר מציאות השם, כמו שיתבאר זה ביאור שלם במאמר השני בעזרת ה'. וכן הכופר בהשגחה או בידיעת השם, או שיאמר, כי כל הדברים הם בגזרה הנקראת בערבי אלקצ'א ואלקדר, הנה הוא כופר בעיקר השכר והעונש, או מייחס לאל עוול ורשע, שמעניש את החוטא על לא חמס בכפיו, אחר שאין בידו לעשות הפך מה שעשה. חלילה לאל מרשע ושדי מעוול. וכן בכל השורשים היוצאים מן העיקרים, הכופר באחד מהן - כאילו כופר בעיקר. והבן זה מאוד, כי הוא דרך המבחן במה שראוי שייבחנו כל השורשים היוצאים מן העיקרים בחינה אמיתית - אין סכלות בה ואין טעות. ויודה בהם המאמין הודאה גמורה, ואז יקרא מאמין ומודה בשלושת העיקרים שזכרנו. |
