|
תוכן העניינים:  הקדמה
פרק א
[הסכנה שבחקירת העיקרים] [ביאת המשיח] [חידוש העולם] פרק ב
[ההבדל בין כופר לטועה] [קדמות העולם בדברי ר' אלעזר] [הרמב"ם על החידוש] [התורה לא תחייב להאמין בנמנעות] [הגשמה] [תחיית המתים] פרק ג
[הגדרת "עיקרים"] [שלושה עשר עיקרי הרמב"ם] [ביקורת הרמב"ם] [עשרים ושישה עיקרים] [שישה עיקרים] [ביקורת השיטה של ששה עיקרים] סיכום פרק ד
[העיקרים הם שלושה] [הוכחה לשיטה] [יישוב שיטת הרמב"ם עם שיטת ר"י אלבו] פרק ה
[הצרכים החברתיים של בעלי חיים] [האדם וחייו החברתיים] פרק ו
[הסדר שבבעלי חיים] [השלמת האדם בשפע האלוהי] [המצטיינים שבכל מין מוליכים לשלמות] [בני אדם מקבלים השפע מחבריהם] [השפע באמצעות איש המוכן לכך] פרק ז
[הגדרת דת] [סוגי הדתות] [מטרות הדתות השונות] פרק ח
[חסרונות הדת הנימוסית] [האדם עלול תמיד לטעות] [אפלטון] [מגבלות הדעת] [אריסטו] [הדת הנימוסית ארעית] [הנימוסית אינה אינדיבידואליסטית] [סיכום: הנימוס האנושי מוגבל] פרק ט
[הבחירה והתכלית - יסודות הדת הנימוסית] [מדוע הבחירה אינה ביטול העיקרים?] [התכלית אינה עיקר אמונה] פרק י
[יסודות הדת האלוהית בכלל] [השכר הגופי הוא ראיה לשכר הנפשי] ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא: פרק יא
[דת ישראל בבחינת שלושת העיקרים] [פרשת בראשית לפי שלושת העיקרים] [מציאות ה'] [האדם הוא מבחר הבריאה] [פרשה שניה - נבואה ותורה משמים] [שמות האל במתן תורה] [פרשה שלישית: שכר ועונש] [פרשת קין והבל - השגחה] [במה עוסק ספר בראשית] [עניין נעשה אדם] [סכנת הטעות בפירוש "נעשה אדם"] [האדם הוא התחברות הנפש והחומר] [ידיעת ה' - בעניינים האישיים והכלליים] [אמונת הייחוד] פרק יב
[האמונה בחידוש העולם] [האמונה בחומר קדמון אינה סותרת מציאות ניסים] פרק יג
[האמונה בעיקרים תושלם באמונה בפרטים] פרק יד
[השורשים המסתעפים מן העיקרים - אין הם מצוות] [עבודה זרה אינה כפירה בעיקר] [קבלת אבות אינה שורש או עיקר] [האחדות] [אנוכי ה' אלוהיך] פרק טו
[מציאות ה'] [שורשים לעיקר תורה מן השמים] [השגחה - שורש לעיקר שכר ועונש] [סיכום: העיקרים והשורשים - אחד עשר] [אמונות שאינן שורשים] פרק טז
[הפילוסופים טוענים שאין לאדם ידיעה] [סתירת טענתם] [דיון על מושכלות ראשונות בספר איוב] [ברכת אתה חונן] פרק יז
[מהן ההנחות בבסיס היהדות?] [מקורות הדעת] [מקורות הדעת הן מקור למופת] [התורה מבוססת על ניסיון החושים] פרק יח
[ההבחנה בין דת אלוהית אמיתית ומזויפת] [ראיה מצד הדת] [ראיה מצד השליח - הנביא] [מופת עצמי ומופת מקרי לנבואה] [המופתים שעשה משה לא אימתו את נבואתו] [מתן תורה] [ההבדל שבין נביא לשליח] [המופתים כהוכחה לנבואה] [משה - מדוע האמינו בו?] פרק יט
[אמונה - הגדרה ותחומים] [האמונה בגלל הקבלה] [חשיבות הקבלה] פרק כ
[הפרסום שהיה בשעת מתן תורה] [נגד הנוצרים והמוסלמים] פרק כא
[האמונה בה' מביאה לנבואה, הפילוסופים לא הגיעו לנבואה] [הנבואה ראיה לדבקות הנפש ברוחניות לאחר המוות] [הטבע נכנע למאמין] פרק כב
[אמונת אמת ואמונת שקר] [הנמנעות] [האמונה חלה על הנמנעות מהסוג השני] פרק כג
[האמונות שראוי להאמינן] [א. חידוש העולם] [ב. דרגת משה בנבואה] [ג. נצחיות התורה] [ד. שמירת מצווה אחת מביאה שלמות] [עולם הבא - שלמות האנושית] [ה. תחיית המתים] [ו. משיח] [מה לא נכלל באמונות הרצויות?] [הכופר בשש אלו אינו כופר בתורה אבל הוא "מין"] פרק כד
[על החקירה באמיתות הדתות] [התוצאות של רשות לחקור] [התוצאות של חוסר רשות לחקור] [כל הדתות מסכימות שהיהדות אלוהית] [נצרות] [בחינת מניח דת האיסלאם] פרק כה
[האם יתכנו דתות רבות?] [בחינה מצד המקבל] [תורת נח בצד תורת ישראל] [בחינה מצד השליח] פרק כו
[סיכום - מהות שלושת העיקרים] [שורשים בנצרות ובאיסלם] [סיכום העיקרים והשורשים] |
|
לְמה שהייתה ההצלחה האנושית נתלית בעיון ובמעשה, כמו שביאר הפילוסוף בספר הנפש, והיו הדעות האמיתיות והמעשים המשובחים אי אפשר שיושגו על נכון מצד השכל האנושי, להיות שכל אדם לואה מהשיג על אמיתתם, כמו שיבוא - חויב בהכרח שימצא דבר הוא למעלה מהשכל האנושי, על ידו יוגבלו המעשים המשובחים, ויושכלו הדעות האמיתיות בעניין שלא יהיה בהם שום ספק כלל. וזה לא יהיה אלא בהישרה אלוהית. ועל כן היה ראוי ומחויב על כל אדם להכיר הדת האלוהית המיישרת לזה מזולתה מן הדתות. וזה לא יתכן אלא בידיעת העיקרים שאי אפשר שתמצא הדת האלוהית זולתם. והיא הייתה כוונת החיבור הזה לבאר העיקרים ההכרחיים לדת האלוהית כמה הם, ובעבור זה נקרא שמו ספר העיקרים. ויחלק להקדמה וארבעה מאמרים. |
|
ההקדמה היא להודיע ההכרח המביא לחבר הספר הזה, והחקירות ראוי שיפלו בו דרך כלל, ויתבאר בה גודל מעלת החקירה הנופלת בזה הספר, ויפרש בה פסוק ויהי נועם. ידיעת העיקרים והבנת ההתחלות שעליהם יסודי הדתות בכלל סובבים, קלה מצד וקשה מצד. אם קלותה - לפי שכל האנשים הנודעים היום בעולם הם בעלי דת, ולא יצויר שיהיו אדם מבעלי הדת או יתייחס אליה אם לא ידע עקרי הדת ההיא או יציירם הבנה ציורית כדי שיאמין בהם. כמו שלא יקרא רופא מי שלא ידע התחלות ההנדסה ידיעה אמיתית או לפחות ידיעה ציורית. ועל כן הוא מבואר שראוי לכל בעל דת שידע עיקרי הדת ההיא שהוא מתייחס אליה ידיעה אמיתית, כפי מה שיגזור טבע העניין, או יבינם הבנה ציורית הבאה בתחילת העניין. ואם קָשְׁיָהּ - לפי שלא מצינו להמון החכמים שידברו בעיקרי הדתות דיבור מספיק, ולא שיהיו מסכימים בעיקרים ולא במספרם, אבל נמצאם מתחלפים בהם חילוף רב. ובייחוד בעיקרי תורת משה, שעם שהכל מסכימים בה היותה אלוהית, הם מתחלפים במספר עיקריה חילוף אינו מעט: כי יש מי ששם אותם י"ג עיקרים, ויש מי ששם אותם כ"ו עיקרים, ויש מי ששם אותם שישה עיקרים בלבד. ולא אחד בהם ששת לבו לבאר עיקרי הדת האלוהית בכלל, אשר לא ידומה תורה אלוהית זולתם, ואם הדת האלוהית ראוי שתהיה אחת או רבות; ואם הם רבות - אם ראוי שיהיו לכל אחת עיקרים מיוחדים מאשר היא אלוהית ופרטית אם לאו. וממה שאין לספק בו הוא, שראוי שיהיו לדת האלוהית - עיקרים כוללים מאשר היא אלוהית בכלל, אם יבוטל אחד מהם לא יצויר היותה אלוהית, ועיקרים מיוחדים פרטיים - אם יבוטל אחד מהם תיפול הדת ההיא, אף על פי שלא תיפול הדת האלוהית בכללה. ולפי שראיתי אני הצעיר יוסף אלבו היושב פה העיר שוריאה, אשר הניעני הנה המניע הראשון, גודל מעלת זה הדרוש, ואת יקר תפארת גדולתו, ורוב הבלבול והמבוכה אשר נפל למעיינים בו, ושכולם צללו במים אדירים ולא העלו בידם דבר שראוי לשום לב עליו, כי ביארו העיקרים לפי האומד העולה על הרוח בתחילת המחשבה, מאין פנות אל מה שראוי לחקור על העיקרים הכוללים לדת האלוהית חקירה מספקת. וחיברתי הספר הזה וקראתי שמו "ספר העיקרים", לפי שהוא חוקר על עיקרי הדתות בכלל, ובפרט על עיקרי הדת האלוהית: ואם הדת האלוהית ראוי שתהיה אחת או רבות, ואם הם רבות - במה יתחלפו האחת מן האחרת. ואחר יחקור על עיקרי תורת משה, שהכל מסכימים בה שהיא אלוהית, ויבאר שיש בה עיקרים כוללים מאשר היא אלוהית, ועיקרים מיוחדים מאשר היא פרטית. ויבאר שיש לעיקרים הכוללים עיקרים אחרים פרטיים יקראו שורשים, לפי שהם נכנסים תחת הכוללים ומסתעפים מהם, ובסילוק הכוללים יסתלקו הפרטיים. ויבאר שהעיקרים הכוללים לתורה האלוהית הם שלושה, שהם: |
מציאות ה',
ותורה מן השמים, ושכר ועונש. |
|
ובעבור זה חילקנו הספר לארבעה מאמרים: הראשון - לחקור מן העיקרים בכלל: כמה הם? ואי אלו הם? והשני - לחקור מן העיקר הראשון שהוא מציאות ה' והשורשים הנתלים בו. והשלישי - לחקור מן העיקר השני שהוא תורה מן השמים והדברים הנתלים בו. והרביעי - לחקור מן העיקר השלישי שהוא השכר והעונש והשורשים המסתעפים ממנו והדברים הנתלים בו. ומאשר הוא מבואר כי כפי מעלת הדבר המבוקש השגתו, כן ראוי שיהיה עמל האדם והשתדלותו להשיגו. כי כשהדרוש גדול הערך - ראוי שישתדל האדם השתדלות חזק להשיגו, וכשאינו גדול הערך - אין ראוי להשתדל בהשגתו השתדלות חזק, אבל השתדלות מתייחס אל הדבר המושג, כי לא ישובח מי שיעשה כלים שווים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת, כמו שישובח מי שיעשה כלים שווים עשרת אלפים ככר כסף, לעשות מחטים בבלתי תכלית אחד לאחד בזה אחר זה. והיה הדרוש הזה, שהוא ידיעת עיקרי הדתות, דבר גדול הערך יותר מאוד, לפי שכל שלמות האנשים - ואפילו שהם בעלי דתות מתחלפות - לידע עיקרי דתם, הוא מבואר שראוי שנשתדל לחקור בזה בכל מאמצי כוחנו, כפי האפשרות והיכולת, וכפי מה שיסבול טבע העניין. ולהיות החקירה הזאת גדולת הערך ויקרה מאוד, ראוי שנתחנן לה' החונן לאדם דעת ותבונה שיחנן אותנו דעת בינה והשכל, באופן שיהיה בפעולתנו זאת מן הנעימות האלוהי אשר הוא דבק בכל הפעולות האלוהיות כמאמר משה רבנו עליו השלום בתפילתו שאמר: ויהי נועם אדוני אלוהינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. וביאורו, כי בכל פועל ייפול בו הנעימות משני פנים: -אם מצד הפעולה בעצמה היותה שלמה בתכלית השלמות כפי מה שיגזור טבע חומרה, -ואם מצד הפועל, רוצה לומר: היות בפעולה ההיא נעימות ושלמות מיוחד מצד התייחסה אל הפועל, והיות הפעולה ההיא פעולת הפועל ההוא. ובפעולות האלוהיות ייפול בהם הנעימות והשלמות משתי אלו הפנים: אם מצד הפעולות בעצמם, רוצה לומר: היותן שלמות בתכלית מה שאפשר להן, כפי מה שיגזור טבע חומרן להיות; וגם ייפול בהם נעימות והדר אחר שאינו בטבע חומרן מצד היותן פועל ה' יתברך. |
כאילו תאמר, שאף על פי שאין מדרך הדבורה כפי טבע חומרה שימצא בה ההבנה לבנות הבתים ההם מהשעווה שהדבש כנוס בתוכה בתמונת השישיות, להיות הפועל מבחר הפועלים - נתן בה הבנה לבנותם בתמונה הזאת, להיות דומה לעיגולה שהיא התמונה הטבעית. ויש לה יתרון עליה, שבתמונת השישיות יתמלא כל השטח, והפנוי אשר במוגשם ממשושים סמוכים זה לזה, כדי שלא יישאר מקום פנוי וריקם ביניהם. מה שאין כן בעגולה, שאם יעשו הבתים עגולות כדמות אסטונה סמוכות זו לזו, יישאר מקום רב ביניהם שלא יקבלו תועלת ממנו.
לפיכך בְּנָאוּם בתמונת השישיות, ולא עשאום מעוגלים, גם לא בנאום מרובעים, כי אף על פי שבסמיכת בתים מרובעים זה לזה יתמלא כל השטח והפנוי אשר במוגשם, הנה להיות תמונת המרובע יותר רחוקה מלהידמות אל העגולה, שהיא התמונה הטבעית מן המשושה, לא בנאוה ממנו. |
|
וכל זה נמצא לדבורה מצד היותה פועל האל יתברך,שראוי שימצא בה יתרון מזה הצד על מה שיגזור טבע חומרה, וזהו הנעימות אשר מצד הפועל הנמצא בפעולות האלוהיות. ועל כן היה משה מתפלל לה', אחר שאמר: יראה אל עבדיך פועלך והדרך על בניהם, שימצאו בפעולותינו שני מיני הנעימות אשר בפועל האלוהי, ואמר: ויהי נועם אדוני אלוהינו עלינו. ולרמוז אל הנעימות ואל ההדר אשר מצד הפועל אמר: ומעשה ידינו כוננה עלינו, כלומר: בצרוף אלינו. ולרמוז אל הנעימות אשר מצד הפעולה בעצמה אמר: ומעשה ידינו כוננהו. ועל כן אני מתחנן לה', שהוא בעל היכולת הגמור והאמת הגמור, שיתן לי עוז ותעצומות להשלים כוונתי, וינחני בדרך אמת וילמדני אורחות יושר, כי בו בטחתי ואליו קיוויתי. כמאמר המשורר: הדריכני באמיתך ולמדני, כי אתה אלוהי ישעי, אותך קיויתי כל היום. וזה החלי בעזרת שדי. |
|
המאמר הראשון יחקור מעיקרי הדתות כמה הם ואי אלו הם, וההבדל שיש בין הדתות האלוהיות והנימוסיות, ואי אלו עיקרי הדת האלוהית, ואי אלו היא הדת הנימוסית, ויבואר שיש לדתות עיקרים כוללים ועיקרים מיוחדים. ושהעיקרים הכוללים לדתות האלוהיות הם שלושה, שהם מציאות השם, ותורה מן השמים, ושכר ועונש. ויבואר שיש תחת אלו עיקרים אחרים נתלים בהם ומסתעפים מהם, ויבואר במה תוכר הדת האלוהית מן הדת המזויפת המתדמה באלוהית. |
|
[הסכנה שבחקירת העיקרים] כי מי שיכחיש נבואת משה ושליחותו, הנה הוא כופר בתורת משה בלי ספק, אעפ"י שאינו עיקר כולל לתורה אלוהית. [ביאת המשיח] וזה דבר מתמיה מאוד, שהרי מצינו בגמרת סנהדרין בפרק חלק רבי הלל, שהוא אחד מחכמי ישראל הנזכרים בגמרא, אומר שאין להם משיח לישראל - שכבר אכלוהו בימי חזקיה מלך יהודה. ולפי דברי הרמב"ם יהיה אותו חכם מכלל הכופרים וממי שאין להם חלק לעולם הבא. ויש לשאול: אם כן, למה הזכירו אותו בגמרא אחר שהיה יוצא מכלל ישראל ולא היה מאמין בעיקרי דתם? ואם תאמר שהביאו דבריו להשיב עליהם, אם כן לא היה להם להזכירו בשם רבי ולומר שמועה מפיו בשום מקום. ויש משיבים בזה ואומרים כי רבי הלל לא היה כופר בעיקר המשיח חלילה, אבל דעתו לומר שאין להם משיח לישראל מהכרח הפסוקים, כי כל הפרשיות שנאמרו בישעיה על המשיח כמו: (שם סי' י"א) "ויצא חטר מגזע ישי" ודומיהם לא נאמרו אלא על חזקיה מלך יהודה ונתקיימו כל הנבואות ההן בימיו, ומה שאמר הכתוב: "שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו" - נאמר על מרודך בלאדן בן בלאדן, מלך בבל, (שם ל"ט ומלכים ב' י"ב) ששלח ספרים ומנחה אל חזקיה. ומה שנאמר: והייתה מנוחתו כבוד, נאמר עליו גם כן, כי מדרך הגיבור או המלך לצאת לקראת נשק ולהלחם באויביו ולהושיע את עמו ולסכן נפשו בעדם, וכשישב במנוחות שאננות למקצעות המשכן הוא גנאי גדול אליו עד שנבחר לו המוות משיסבול הגנות ההוא, שכן עשה שאול, שעם היותו יודע שימות במלחמה כמו שאמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי (שמואל כ"א) לא נמנע מלצאת למלחמה, כדי להינצל מן הגנות הזה. וחזקיה, היו מגנים אותו כל העולם על שנסגר בירושלים ולא היה יוצא למלחמה, אבל כשראו הנס הגדול שנעשה במיתת סנחריב וחייליו, נתגלה כי מה שלא היה יוצא למלחמה היה לו להיותו בוטח בשם שילחם מלחמותיו, ולזה הייתה המנוחה ההיא כבוד גדול אליו, שידעו כל העולם שהיה צדיק גמור ואהוב לפני השם, ולפיכך נתן לו משאלות לבו ונלחם בעדו. מה שאין כן בשאר המלכים שאין המנוחה כבוד להם; ובסיבת התפרסם הנס הגדול הזה, כל ישראל אשר נשבו לאשור או שברחו לכוש ומצרים ופתרוס ושאר הארצות - שבו לא"י, וזהו שנאמר: (ישעיה א ט"ז) והייתה מסלה לשאר עמו וגו' ועל זה הדרך הוא המשך כל הפרשה, וכן פירשה רבי משה הכהן ובן בלעם וזולתם מן הפשטנים. והיה נראה לפי זה לומר, כי דעת רבי הלל הוא שאין מן הכתובים שבאו בישעיה ובנביאים הכרח על ביאת המשיח. אלא שמצד הקבלה היה מאמין בביאת הגואל, ולזה לא היה יוצא מכלל ישראל ולא נמנה בכלל הפושעים. אבל אין זה במשמע, שהרי כשהשיבו עליו בגמרא אמרו: "שרא ליה מריה לרבי הלל", כלומר ימחול לו הקב"ה, מכלל שהחזיקו אותו בחוטא על סברתו, ולא היו מחזיקין אותו בחוטא על היותו מכחיש ראיות הפסוקים אם היה מאמין כן על פי הקבלה, כמו שיתבאר במאמר הד', פרק מ"ב. אלא שבלי ספק רבי הלל לא היה מאמין בביאת המשיח כלל, ואעפ"כ לא היה נמנה בכלל הכופרים, לפי שאין ביאת המשיח עיקר לתורת משה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי כבר יצויר מציאותה זולתו. ואמנם הוא עיקר פרטי לדת הנוצרים, שלא יצויר מציאותה זולתו. והיא אמונה ראוי לכל בעל דת יהודית להאמינה. [חידוש העולם] וכן רבי הלל היה חוטא לפי שלא היה מאמין בביאת הגואל, אבל לא היה כופר בעיקר. וזהו דעת האחרונים, שלא מנו ביאת המשיח ולא אמונת החידוש בעיקרים. ויתבאר מזה החשש הגדול שיש בחקירה מן העיקרים, שהוא מכניס עצמו בסכנה שמא יבוא לכפור בדבר שהוא עיקר מעיקרי התורה, שהרי לפי דעת מי שמנה החידוש עיקר מעיקרי התורה, הנה יהיה הרב רבנו משה בר מימון זצ"ל כופר בעיקר מעיקרי התורה חלילה. וכן מי שלא מנה ביאת המשיח עיקר, יהיה כופר בעיקר מעיקרי תורת משה לפי דעת הרמב"ם שמנאו עיקר. וכן יש לדון על שאר הדברים שמנה הוא ז"ל בעיקרים ואינם עיקרים, כמו שיבוא בפרק ג'. ובעבור זה אמרנו שיש סכנה עצומה בחקירה מן העיקרים כי במה ייוודע אפוא מה הם הדברים שהכופר בהם ואומר שאינם עיקר - יקרא כופר בעיקר. |
|
[ההבדל בין כופר לטועה] אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה ויאמין בעיקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העיקרים הוא על דרך אחרת, ולא כפי המובן בתחילת הדעת; או הטהו העיון להכחיש העיקר ההוא להיותו חושב שאיננו דעת בריא תכריח התורה להאמינו, או יחשוב במה שהוא עיקר שאיננו עיקר, ויאמין אותו כשאר האמונות שבאו בתורה שאינם עיקרים; או יאמין אי זו אמונה בנס מניסי התורה להיותו חושב שאיננו מכחיש בזה שום אמונה מן האמונות שיחויב להאמין מצד התורה - אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם, אעפ"י שהוא טועה בעיונו, והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה. [קדמות העולם בדברי ר' אלעזר] |
שמים מהיכן נבראו וארץ מהיכן נבראת וכו' (פרק ג) .
|
|
כי אף אם יובנו דבריו כפי פשוטן, וכמו שיראה מהן בתחילת הדעת, שדעתו לומר שאין העולם נברא יש מאין אלא יש מיש. כלומר, מחומר ראשון קדום, אין תפיסה עליו בזה, כי כוונתו לומר שאין מהכרח התורה להאמין החידוש יש מאין, אבל לא שהיה דעתו להכחיש דבר ממה שבא בתורה חלילה.
[הרמב"ם על החידוש] [התורה לא תחייב להאמין בנמנעות] וזהו דרך אונקלוס הגר ויונתן בן עוזיאל ושאר חכמי ישראל, שפירשו כל הפסוקים שבאו בתורה ובנביאים מורים על ההגשמה, באופן מסכים אל האמת, והוציאו אותן מפשוטן להיות פשוטיהן דעת כוזב, ואמרו דברה תורה כלשון בני אדם, וכדי לשכך את האוזן. וזה הדרך שכתבנו, הוא בעצמו דרך קצת האחרונים שפירשו בפתיחת פי האתון דבר בלתי מסכים לדעת רז"ל. כוונתם לומר, שאין מהכרח דרכי התורה להאמין הנס ההוא, אלא על הדרך שהבינוהו הם. וכן נאמר לפי זה, מי שלא הגיעה מדרגת עיונו להאמין הכתובים בדרך מסכים אל האמת, ומאמין אותם כפשטן, ועלה מזה בידו דעת כוזב, להיותו חושב שזה דעת התורה איננו יוצא בזה מכלל בעלי התורה - איננו יוצא בזה מכלל בעלי התורה חלילה, ולא הותר לספר בגנותו ולקרותו מגלה פנים בתורה, ולא כופר, ולמנותו בכלל המינים חס ושלום. [הגשמה] וכתב עליו הראב"ד ז"ל: |
אמר אברהם, אף על פי שעיקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן - אין ראוי לקרותו מין. עד כאן לשונו.
|
|
וזה הדרך יראה אמיתי ונכון, ממה שנמצא לרז"ל אומרים על אלישע בן אבויה: |
"שובו בנים שובבים", חוץ מאלישע אחר - שיודע בוראו ומתכוון למרוד בו.
|
|
הנה ביארו בפירוש, כי מי שיודע האמת ומתכוון להכחישו, הוא מִכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה.
אבל מי שאינו מתכוון למרוד, ולא לנטות מדרך האמת, ולא לכפור במה שבא בתורה, ולא להכחיש הקבלה, אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו - אף על פי שיפרש אותם בחילוף האמת, אינו מין ולא כופר חלילה. [תחיית המתים] וכן המאמין שעיקר הגמול בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד, ושאין לנפש לבדה גמול בזולת הגוף, כמו שהוא דעת רמב"ן ז"ל וקצת חכמי הקבלה, אף על פי שזה בחילוף האמת כפי דעת הרמב"ם - אין זה כופר בשכר והעונש הרוחני חלילה. והוצרכתי לכתוב כל זה, לפי שראיתי קצת קלי עולם, חכמים בעיניהם, מרחיבים פה ומאריכים לשון כנגד גדולי עולם בלא דעת ובלא תבונה. ומכאן הותר לכל חכם לב לחקור בעיקרי הדת ולפרש הפסוקים בדרך מסכים אל האמת לפי דעתו. ואף על פי שיאמין בקצת דברים ששמו הראשונים עיקרים, כביאת המשיח והחידוש וכיוצא בהם, שאינם עיקרים אלא שהן אמונות אמיתיות יחויב המאמין בתורה להאמינם, כמו שיאמין פתיחת פי הארץ במחלוקת קרח, ובירידת האש מן השמים, וכיוצא בהן מן הנסים או מן היעודים שנזכרו בתורה שהם אמיתיים - עם שאינם עיקרים לתורה, אין זה כופר בתורה חלילה, ולא בעיקריה. שאם היה זה כופר, היו מספר העיקרים לתורת משה כמספר הנסים והיעודים שבאו בתורה, וזה לא עלה על לב איש מעולם. |
