רבי יוסף אלבו / ספר העיקרים

- ה מ ש ך -

מאמר ראשון פרק יח

[ההבחנה בין דת אלוהית אמיתית ומזויפת]
ראוי שנשאל ונאמר: אחר שאנחנו נמצא דתות הרבה נקראות אלוהיות, והקבלה נמשכת בכל אחת מהן לבעלי הדת ההיא, במה ייוודע אפוא הבדל בין הדת האלוהית האמיתית, ובין המזויפת הטוענת שהיא אלוהית, מתדמה אל האלוהית ואיננה אלוהית?

ואומר כי התאמת היות התורה אלוהית הוא משני צדדים: מצד הדת בעצמה, ומצד השליח.

[ראיה מצד הדת]
אולם אשר מצד הדת בעצמה, הנה הוא שייבחנו השלושה עיקרים שכתבנו, עם השורשים המסתעפים מהם, על הדרך שכתבנו למעלה [פרק ט"ו], ואם אינה חולקת על שום עיקר מהעיקרים ולא על שורש מן השורשים היוצאים מהם או הנתלים בהם - הנה היא אלוהית, ואם לא - הנה היא מזויפת ומתדמה באלוהית.

[ראיה מצד השליח - הנביא]
ואולם מצד השליח, הנה הוא בשיתאמת הגעת הנבואה אל הנביא והיותו שליח להינתן דת על ידו אימות עצמי. וזה כי אימות הדבר על שתי פנים, אם אימות עצמי ואם אימות בלתי עצמי.

והאימות העצמי הוא שיתאמת הדבר - אם מצד סיבותיו ואם מצד סגולותיו העצמיות.
והאימות הבלתי עצמי הוא שיתאמת הדבר אימות מקרי, לא מצד סיבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות.

והמשל בזה - שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא"ק הגדול.

ואמר האחד כי הוא ירקח התריא"ק ריקוח יפה מציל מכל סמי המוות החמים והקרים ומכל מיני הארסים, בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעה וכל הסמים הראויים ליכנס בתריא"ק, וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים וכוחותיהם אחד לאחד לפניהם.
ועשה כן, שניסה לפניהם כל הסמים והוכרו כולם שאין בהם חשש זיוף. כי אין ספק שהתריא"ק שנעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, אחר שנתן הרוקח ההוא אימות עצמי אליו.

וכן אם יאמר שהתריא"ק אשר יעשה הוא טוב - בראיה שהוא ירפא כל החולים מכל מיני התחלואים וסמי המוות שראוי לרפאות בהתריא"ק, ועשה כן. שאין ספק גם כן שהאימות הזה טוב, אחר שאמת היות התריא"ק אמיתי מצד סגולותיו העצמיות, ואף על פי שאין האימות הזה חזק כראשון, שאימת הדבר מצד סיבותיו, הנה שניהם אימות עצמי אל התריא"ק שאי אפשר שיהיה בו שום זיוף.

והרוקח השני אמר, כי הוא יעשה התריא"ק מועיל מכל סמי המוות, בראיה שהוא ילך במו אש ולא יכוה, או ילך על פני המים ולא יטבע.
כי אף על פי שיעשה כן לעיני העמים והשרים ולפני כל החכמים, אין זו ראיה עצמית על היות התריא"ק שעשה או שיעשה טוב, כי כבר אפשר שאף אם הלך במו אש ולא נכוה, שהתריא"ק שיעשה לא יהיו לו סגולות התריא"ק להציל מכל סמי המוות, לפי שהאימות הזה שעשה אל התריא"ק הוא אימות בלתי עצמי. ואפשר שיהיה בו עדין חשש זיוף.

[מופת עצמי ומופת מקרי לנבואה]
ועל זה הדרך בעצמו הוא אימות נבואת הנביא או השליח. כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים, או שיבקע הנהר לעבור בו, או שילך במו אש ולא יכוה, או שירפא החולים, או המצורעים.
הנה, זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אימות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתינתן תורה על ידו.
כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף, או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא (נ"ט) בעניין מחלוקתו של רבי אליעזר שנעקר החרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה, ואעפ"כ לא קבעו הלכה כדבריו, לפי שלא היה מוסכם בנביא.
[ראה הקדמת הרמב"ם למשנה, והשווה עם סוף הלכות יסודי התורה].

ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד - לא לקבל תורה על ידו. והדבר הזה בלבד היה האמנת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו, בהיותם מאמינים שהשם שומע צעקתו ומקיים דבריו, כמו שעשה משה במרה, ויורהו ה' עץ (שמות ט"ו), וכן במלחמת עמלק. והוריד המן בתפילתו ובקע הים בצעקתו, אמר הכתוב: מה תצעק אלי (שמות י"ד). ועל זה ועל כיוצא בו נאמר בבקיעת ים סוף: ויאמינו בה' ובמשה עבדו, רוצה לומר: שהאמינו שהיה עבד השם שיעשה השם על ידו אותות ומופתים, ככל אשר חפץ יגזור אומר ויקום לו.

כמו שנמצא זה על יד הצדיקים שהשם יעשה על ידם אותות ומופתים, אף על פי שאינם נביאים, כרבי פנחס בן יאיר שבקע הנהר שלוש פעמים, לפי מה שסופר ממנו (חולין כ"ה א) וכרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה א) וחוני המעגל (תענית כ"ג א), וכנקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה (תענית כ' א), וכחנניה מישאל ועזריה שניצולו מכבשן האש.

[המופתים שעשה משה לא אימתו את נבואתו]
ולכן, בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבנו, עם ריבויים והפלגת פליאתם בשינוי טבעו של עולם, לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדיין במציאות הנבואה. תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה: היום הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי (דברים ה'), שיראה מזה, שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה, עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה' להיעשות על ידו אותות ומופתים, כמו שאמר הכתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

[מתן תורה]
ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט), כלומר: אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה אימות עצמי, וגם לאמת להם שאתה שלוח מאתי לתת תורה על ידך, וזה, כשהם עצמם ישיגו למעלת הנבואה, ובזה יתאמת להם מציאות הנבואה עצמה, ועוד שישמעו אותי מדבר עמך כשאני רוצה לתת תורה על ידך. וזהו אימות עצמי לנבואה ולשליחות השליח, ולזה אי אפשר שיישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף, אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים:

האחד מציאות הנבואה, לפי שכולם היו נביאים באותה שעה ושמעו קול ה' אלוהים אומר להם עשרת הדיברות.
והשני - ששמעו את הקול אומר למשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה (דברים ה'). ובזה נתאמת להם אימות עצמי כי משה היה שליח להינתן תורה מתמדת לדורות על ידו.

[ההבדל שבין נביא לשליח]
וזהו ההבדל שבין הנביא והשליח:
כי הנביא, אימות נבואתו הוא - אם בהגדת העתידות שלא ייפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשיית אותות ומופתים.

והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך - מצווה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר, ואפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודה זרה. כי אחר שנוסה פעמים רבות ונמצאו כל דבריו אמיתיים - אם בעשיית אותות ומופתים ואם בהגדת העתידות, ולא הפיל מכל דבריו ארצה - הרי הוא בחזקת נביא ומצווה לשמוע אליו. אמר הכתוב: ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן ועד ביאר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'.

והרי זה כמו שעשה התריא"ק פעמים שלוש, ונסו אותו שהיה אמיתי, שזה הרוקח בחזקת אמיתי עד שינוסה פעם אחרת ויימצא מזויף.

וכן הנביא המגיד העתידות או העושה אות או מופת על נבואתו - מצווה לשמוע אליו כל עוד שלא ימצא שקר בדבריו. אמר הכתוב: אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא -הוא הדבר אשר לא דברו ה' (דברים י"ח). כי כבר אפשר שהנביא יהיה נביא אמת, ויכזב בשום פעם בבחירת עצמו ולא מצד הנבואה, כי לא איש אל ויכזב. כמו שקרה לחנניה בן עזור, שהיה נביא אמת, כמו שארז"ל במסכת סנהדרין, וטעה וכיזב בשבירת המוטה מעל צוואר ירמיהו. ולזה נענש.
כמו שאמר לו ירמיה: לא שלחך ה' ואתה הבטחת את העם הזה על שקר (ירמיה כ"ח).
וכתוב: השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה'.
וכתוב: וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי.

אבל השליח, והוא אשר הוא שליח להינתן תורה על ידו, אי אפשר שיכזב בשום פנים, כי לא יקרא שליח אם לא שיתאמת שליחותו אימות עצמי. וזה -
- אם בהתאמתות מציאות הנבואה לכל המקבלים, כמו שהתאמת לכל ישראל בשעת מתן תורה,
- ואם בהתאמתות שליחות השליח, כמו שנתאמת שליחות משה רבנו. לא שנתאמת בהגדת העתידות או בעשיית אותות ומופתים, שהגדת העתידות אימות בלתי עצמי לשליחות השליח לתת תורה על ידו, ואפשר שיכזב באיזה פעם, כמו שקרה לחנניה בן עזור, כמו שאמרנו.

[המופתים כהוכחה לנבואה]
וכן עשיית האותות והמופתים, יש בהן ספק שאפשר שיעשו כמותן באיזו חכמה או תחבולה טבעית. אבל כשיתאמת שליחותו על דרך שנתאמת שליחות משה, אי אפשר שיכנס בו הכזב בשום פנים, לא מצד בחירת עצמו ולא מצד אחר.
- לא מצד בחירת עצמו, כי לא יקיים אליו השם יתברך השליחות על זה הדרך, אם היה עתיד לכזב.
- ולא מצד אחר, כי אחר שנתאמת שליחותו אימות עצמי נסתלק ממנו כל מין מהספק,

[משה - מדוע האמינו בו?]
וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע בפרק ראשון מהלכות יסודי התורה:

משה רבנו ע"ה, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמינים על פי האותות - יש בלבם דופי שאפשר שיעשה האות בלהט וכישוף וכו' ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים ומשה ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם וגו' (דברים ה'). ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שאין בה דופי? שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט). מכלל שקודם זה לא האמינו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. עד כאן לשונו.

וכוונת דבריו, שהאותות שיעשו הנביאים:
כמת שהחיה אלישע,
וכרפואת צרעת נעמן,
וכחנניה מישאל ועזריה שלא נכוו בכבשן האש,
ודניאל שניצל מן האריות,
ויונה שניצל ממעי הדגה,
וכן כל האותות שנעשו על ידי כל נביא ונביא - אינן ראיות עצמיות לנבואה, כי כבר אפשר הגעת העתידות כבר אפשר שיעשו ע"י הוברי השמים, או בעלת אוב.

וכן עשיית האותות - כבר אפשר שיעשה קצתם לצדיקים
או ע"י חסידים אף על פי שאינם נביאים, כרבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר וחבריו;
או ע"י איזו תחבולות טבעית, כמו שארז"ל על חזקיה מלך יהודה שהעבירו אחז אביו באש וניצול, לפי שסכתו אמו שמן סלמנדרה (סנהדרין פ"ז דף ס"ג),
או אפשר שיעשו בלהט או בכישוף כמו שהיו עושים חרטומי מצרים.
או ע"י שם משמות הקודש. כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים, ומי שמשתמש בהם כרצונו של מקום - כנביאים, או לכבודו של מקום - כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, ואינו מת בחצי ימיו ואינו נופל ביד שונאיו.

אמר השם לירמיה ע"ה: ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך (ירמיה א').

אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת ונופל ביד שונאיו, וסוף שיחתום ברע. אמרו רז"ל ודאשתמש בתגא חלף (אבות פרק ד').
והרי זה כמי שגנב טבעתו, או כליו, או חותמו של מלך, ומשתמש בהם - שהוא חייב מיתה. ואפילו ישעיה שהיה נביא אמת, לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו - כמו שארז"ל במסכת יבמות (מ"ט ב): אמר שם ואבלע בארזא - נענש ונפל ביד שונאיו, והרגוהו, כמו שנזכר שם.

והבן זה מאוד, כי בדבר הזה יבחן עונש המשתמש בשמות שלא ברצונו של מקום, בשימות מיתה משונה או ייכרת בחצי ימיו.

וזה הדבר נבוכו בו רבים ולא ידעו איך אפשר שישתמשו הפריצים בשמות ויגיע המעשה על ידם, אחר היות הנביאים משתמשים בהם, לפי מה שנמצא לקדמונים, ונרמז בפסוק ויסע ויבוא ויט.
והכלל בזה, כי הכל הולך אחר החתום. ובעבור זה הוא מבואר שאין האות ראיה אמיתית על הנבואה, וכל שכן על שליחות השליח.

ולזה לא היו האותות שנעשו ע"י משה קודם מתן תורה אותות עצמיים לנבואה, וכל שכן אל שתינתן תורה על ידו, עד מעמד הר סיני.

וזה מה שרצינו לבאר בזה הפרק.