|
[השורשים המסתעפים מן העיקרים - אין הם מצוות] ונאמר ראשונה שאין ראוי שימנה בעיקר ולא בשורש שום מצווה ממצוות התורה. כי העובר על מצוות התורה, הנה הוא בכלל פושעי ישראל, וראוי לעונש שנכתב בתורה על אותה מצווה, אבל אינו יוצא מכלל בעלי התורה, ושיהיה נמנה בכלל הכופרים בתורה שאין להם חלק לעולם הבא. אלא אם כן הוא עובר על המצווה מצד היותו מפקפק בה אם היא מצוות השם או אם נתנה למשה בסיני, כי זה בכלל האומר אין תורה מן השמים, כמו שביארו רז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ"ט א). |
וכל מצוות התורה שוות בזה, ואפילו שילוח הקן.
|
|
ואם תמנה מצווה בעיקרים מזה הצד, יהיו אם כן העיקרים כמניין מצוות התורה. ואם תאמר שהמצוות הנקראות עיקרים או שורשים הן המצוות הנתלות בשלושת העיקרים שזכרנו, אם כן יהיה במניין העיקרים כל המצוות שבאו בהלכות עבודה זרה ובהלכות יסודי התורה, שכולן נתלות בעיקר הראשון שהוא מציאות השם. [עבודה זרה אינה כפירה בעיקר] והרי אחאב עובד עבודת אלילים היה, ולא היה כופר בעיקרים, שהרי מאמין לאליהו וידע שהגשם נעצר בעבורו בשבועתו, כמו שאמר לו: האתה זה עוכר ישראל? (מלכים א' י"ח) והיה טועה בעבודת אלילים, אם בהכניסו אמצעי בינו ובין השם יתברך, ואם בהיותו חושב שהשם יתברך משגיח על הטובים והדבקים בו כאליהו וזולתו מן הצדיקים. אבל שאר האנשים היה חושב שהם נמסרים למקרה המערכת, ולזה היה עושה צורות ועובד עבודת אלילים לקבל שפע המערכת באמצעותם. ואין ספק שאין עונש הכופר בשורש או בעיקר שווה לעובר על מצווה ממצוות התורה, שהרי הכותים, כשלא היו יודעים התורה והיו כופרים בה בלי ספק - היו האריות מכלים בהם, וכשלמדום התורה, אף על פי שהיו עובדים עבודת אלילים, כמו שהעיד הכתוב על זה- היו ניצולים מן האריות. וכזה יש לומר בעונשי העולם הבא, כי פלס ומאזני משפט לה' לתת לכל אחד ואחד עונש כפי מרדו, ועונשי העולם הזה ראיה על עונשי העולם הבא כמו שיבוא. תדע, שהרי מנו רבותינו ז"ל בעלי לשון הרע, והפורשין מדרכי הציבור, ומלבין פני חברו ברבים בכלל שאין להם חלק לעולם הבא - כמינין ואפיקורסים והכופרים. ואין ספק שאין עונש המלבין שווה לעונש הכופר בתורה, כן אין עונש העובר על המצווה שווה לכופר בשורש. ויתבאר מזה אם כן שאין ראוי למנות בשורש ולא בעיקר שום מצווה פרטית ממצוות התורה. [קבלת אבות אינה שורש או עיקר] [האחדות] אם שנאמין שהשם יתברך אחד ואין שני שווה ולא דומה; ואם שנאמין שהמחויב המציאות, עם שהוא אחד בלי שום ריבוי והרכבה כלל, הנה הוא אלוהינו, רצה לומר: סיבת כל הריבוי הנמצא. ומן הצד האחד הוא שורש מסתעף מעיקר מציאות השם, ומן הצד האחר הוא מצווה פרטית שנצטווינו עליה: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (דברים ו'). [אנוכי ה' אלוהיך] ולפי דרכנו אין זה ממה שיקשה, כי לא נמנה בעיקרים מצווה פרטית כלל. ודיבור אנכי הוא מצווה פרטית ולא עיקר, והוא - להאמין שהשם יתברך שהוציאנו ממצרים מבית עבדים הוא שנתן לנו תורה על הר סיני. או יהיה דיבור אנכי כמו הקדמה למה שיבוא אחריו והוא: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, ובא לומר: אחר שאני השגחתי בך והוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, כלומר אין ראוי שתניחו עבודתי בעבודת זולתי. (מהר"ל מפראג, תפארת ישראל ל"ז מתנגד לרעיון זה, רמב"ן ספר המצוות עשה א' מגן על גישה זו.) וכן דעת הרבה מן החכמים שאין אנכי בכלל עשרת הדברות, אבל היא הקדמה לשתי הדיברות הבאים אחריו והם: לא יהיה לך ולא תעשה לך כי לא תשתחווה להם ולא תעבדם אינו אלא פירוש אלו השנים. ואמרו שנכתב דיבור אנכי בתחילת הדיברות, לחזק לב המאמינים בהודאת ההשגחה הנמשכת מאתו יתברך, לומר כי היא תמשך על צד החסד אף על פי שלא יהיה המקבל ראוי לכך, כמו שהשגיח בישראל בהיותם במצרים עובדי עבודת אלילים והוציאם מבית עבדים בזכות האבות. וזה מה שסיים: ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי. ויהיה אם כן הכלל בכל השורשים, שלא ימנה בהם שום מצווה פרטית כלל. |
|
השורשים הנתלים בשלושת העיקרים שזכרנו והמסתעפים מהם הם שמונה. [מציאות ה'] |
- האחדות על הדרך שכתבנו, - ושאינו גוף ולא כוח בגוף, - ושאין לו התלות בזמן, - ושהוא יתברך מסולק מן החסרונות. |
|
וכל אחד מאלו הארבעה שורשים מבואר מעניינם שהם מתחייבים לעיקר מציאות השם. כי אם לא יהיה הוא יתברך אחד בלי שום הרכבה - לא יהיה מחויב המציאות, וכן אם יהיה גוף או כוח בגוף, וכן אם יהיה לו התלות בזמן, שיהיה נמצא בזמן זולת זמן, יהיה הזמן קודם לו או מתאחר לו, כמו שיבוא, ולא יהיה אם כן קדמון ולא נצחי. ולזה מנינו זה השורש שאין לו התלות בזמן, ולא מנינו הקדמות כמו שמנה הרמב"ם ז"ל, כדי שיהיה נכלל בשורש הזה הקדמות והנצחיות. ולדבריו שמנה הקדמות שורש בפני עצמו - היה לו למנות הנצחיות גם כן שורש בפני עצמו. וכן שמנו שורש אחד שהוא יתברך מסולק מן החסרונות, לבאר שמחויב המציאות לא ייפול עליו השינה והשכחה והליאות ודומיהן, ולכלול בזה שכל התארים שיחויב שימצאו לו יתברך כמו: היכולת והרצון וזולתם מן התארים, שאם לא נמצאו לו היה חסר, הנה אמנם ייוחסו אליו יתברך בצד שלא יקרה מזה חסרון בחוקו. ואולם על איזה צד אפשר שייוחסו אליו אלה התארים וזולתם, הנה זה ממה שנבאר במאמר השני בעזרת הצור. [שורשים לעיקר תורה מן השמים] |
ידיעת השם,
והנבואה, ושליחות השליח. |
|
ואלו השלושה גם כן מבואר מעניינם היותם מתחייבים לעיקר תורה מן השמים. וזה, כי אם אין השם יודע הנמצאות השפלות, - לא תהיה שם נבואה מאתו ולא תורה מן השמים. ואף אם יהיה יודע הנמצאות השפלות, איננו מחויב שתגיע תורה מן השמים אם אין שם נבואה ומדע מגיע מהשם לאדם, ואף אם תהיה שם נבואה להודיע העתידות או לצוות את האדם ציוויים פרטיים שיעשה הוא ובניו ובני ביתו אחריו, כמו שציווה לאברהם מצוות המילה - לא יתחייבו האנשים להישמע אליו אם לא יתאמת היותו שליח האל לצוות את האנשים ציווים אלוהיים. ולזה היה התאמתות שליחות השליח עיקר כולל לכל הדתות האלוהיות.
כי כשיתאמת שליחות השליח, הן שיהיה השליח גדול במדרגה יותר מאוד הן שלא יהיה באותה מדרגה, - יהיה אפשר שינתן על ידו סידור אלוהי כולל ומספיק להגיע האנשים אל ההצלחה הנצחית. וזהו עניין תורה מן השמים. ולזה לא מנינו נבואת משה בכלל העיקרים ולא בשורשים כמו שעשה הרמב"ם ז"ל, כי אין ראוי למנות עיקר אלא מה שלא ידומה תורה אלוהית זולתו, ולא שורש אלא המתחייב לעיקר בהכרח. וזה אינו מתחייב לשליחות השליח בהכרח, אבל הוא ענף נמשך ממנו. ואם היה שימנה, הנה - הוא עיקר פרטי לתורת משה. אבל לפי שהתאמתות שליחות השליח המיוחד בכל דת ודת עיקר פרטי אליה, וכפי חוזק התאמתות שליחות השליח תהיה חוזק ההאמנה בדת ההיא - לא ראינו למנות נבואת משה עיקר פרטי לתורת משה, כי אחר התאמת שליחותו אין צריך לאמת מדרגת נבואתו. ואמנם איך יהיה התאמתות שליחות השליח כדי שלא ייפול בו שום ספק, זה במה שיתבאר ממה שיבוא בעזרת ה'. ואולם למה מנינו תורה מן השמים עיקר, והנבואה שורש נמשך אליה - זה יתבאר במאמר השלישי [פרק יב] בעזרת ה'. [השגחה - שורש לעיקר שכר ועונש] ולזה שמנו ההשגחה שורש קודם לשכר ועונש, להעיר שההשגחה האלוהית היא על כל פרט ופרט לתת לו עונש ושכר, אף על הדברים שהם בינו לבין השם, כמו שלא שעה אל קין ואל מנחתו. וכל שכן הדברים שהם בין אדם לחברו, כמאמר הנביא גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה ל"ב). והשכר והעונש שני מינים, אם גופי ואם נפשי. ועיקר השכר והעונש יכלול שניהם כאחד. אבל לא ראינו למנות הגופי שורש בפני עצמו והנפשי שורש בפני עצמו, כי הגופי אין ראוי למנותו שורש בפני עצמו, לפי דעתי, שהרי יש מרבותינו ז"ל שאמרו: |
שכר מצווה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ט).
|
|
ולזה שמנו השכר והעונש עיקר אחד בכלל לכלול שני מיני השכר: אם הנפשי - לחושבים שעיקר השכר הוא לנפש ולא לגוף;
ולאומרים שיש שכר נפשי וגופי - יכלול שניהם כאחד. [סיכום: העיקרים והשורשים - אחד עשר] |
מציאות ה', וארבעה שורשים הנמשכים ממנו, שהם:
האחדות, ושאינו גוף ולא כוח בגוף, ושאין לו התלות בזמן, ושהוא מסולק מן החסרונות. |
וכן תורה מן השמים, והשלושה שורשים הנתלים בו שהם:
ידיעת ה', והנבואה, ושליחות השליח. |
וה שכר והעונש, והשורש הנתלה בו שהוא:
ההשגחה. |
|
ואם נמנה הידיעה וההשגחה עיקר אחד, כמו שכללם הרמב"ם ז"ל בעיקר אחד, יהיה מנין העיקרים והשורשים עשרה ולא יותר. והוא מבואר שאין ראוי לקראתם כולם עיקרים, לפי שאין הכרחיותם לתורה אלוהית בשווה. [ראה מאמר א פרק כו סיכום נוסף] [אמונות שאינן שורשים] ולזה לא שמנו אותם כולם עיקרים בשווה כמו ששמם הרמב"ם ז"ל. ולא מנינו נבואת משה ולא שלא תנוסח התורה עיקרים ולא שורשים, לפי שאלו אינם עיקרים ולא שורשים מתחייבים לדת האלוהית בהכרח. אבל הם ענפים ואמונות נמשכות לשליחות השליח. ואם היו עיקרים או שורשים, הנה הם עיקרים מיוחדים לתורת משה ולא לדת האלוהית בכלל, כמו שביאת המשיח ותחיית המתים הם עיקרים מיוחדים לדת הנוצרים, שלא יצויר מציאותה זולתם. ואולם נבואת משה ושלא תנוסח התורה - כבר יצויר מציאות תורת משה זולתם, ולזה היותר ראוי שנאמר שהם ענפים ואמונות נמשכות לשליחות השליח, כמו שתחיית המתים וביאת המשיח הם ענפים מסתעפים מן השכר והעונש, לא עיקרים או שורשים בפני עצמם, לא כוללים לתורה אלוהית ולא מיוחדים לתורת משה. גם לא מנינו שראוי לעבדו ולא לזולתו לפי שהיא מצווה מיוחדת, ואין ראוי למנותה בעיקרים ולא בשורשים, מן הטעם שכתבנו בפרק הקודם לזה. ומנינו הידיעה וההשגחה שני שורשים נבדלים, לפי שהם עניינים מתחלפים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה, וכמו שהסכימו כל האחרונים ז"ל, אף על פי שהוא כללם בעיקר אחד. ולא מנינו הבחירה והתכלית הכולל בכלל העיקרים ולא בשורשים, אף על פי שהם הכרחיים לתורה אלוהית, שלא יצויר מציאותה זולתם, כי אחר שאינם הכרחיים לה במה שהיא אלוהית כמו שקדם לעיל בפ"ט, אין ראוי למנותם שורשים אליה. ואולם התכלית המיוחד לתורה אלוהית שהוא השכר והעונש הנפשי, כבר נמנה בכלל העיקרים, להיותו מתחייב לתורה אלוהית בהכרח. אבל הבחירה, אחר שאינה מתחייב לה במה שהיא אלוהית, לא נמנית בכלל העיקרים ולא בשורשים. ומכל מקום אחר שהיא הכרחית לתורה אלוהית וקודמת לה בהכרח, נבאר עניינה במאמר הרביעי בעזרת ה'. וזהו מה שרצינו לבארו במניין העיקרים והשורשים וברוך העוזר והגוזר אמן ואמן. |
|
[הפילוסופים טוענים שאין לאדם ידיעה] - אם בעבור שכל ידיעה לא תגיע אלא מידיעה קודמת, ואותה הידיעה הקודמת כבר הייתה דרושה ולא תגיע אלא מידיעה קודמת לה, וישתלשל העניין אל בלתי תכלית, ובבלתי תכלית לא תקיף בו ידיעה. - ואם בעבור שהדבר שיודע בהיקש לא ימלט מחלוקה: אם שיהיה נודע קודם לכן, ולא יצטרך אם כן אל ההיקש; ואם לא היה נודע, מהיכן ידע האדם שידע אותו על ידי היקש? ומאלו הב' פנים בטלו הידיעה, וחשבו שאי אפשר שתגיע לאדם ידיעה בשום דבר נעלם. [סתירת טענתם] בשאמרו כי הראשונה לא תתחייב, כי לא ישתלשל הדבר אל בלתי תכלית כמו שחשבו. לפי שאין כל ידיעה מגעת תמיד מידיעה שהייתה דרושה, כי כבר תגיע מידיעה בלתי דרושה ובלתי מגעת בהיקש, אלא מידיעה שהיא לאדם ביסודות השכל, כלומר שמטבע השכל שתמצא בו ידיעה מה - לא הגיעה מידיעה אחרת. וקראו אותה ידיעה שהיא ביסוד השכל מושכלות ראשונות, רוצה לומר שהם ראשונות שלא הגיעו מידיעה אחרת, אבל נוצרו עמו בטבע. ואותן המושכלות הן יסודות לחכמה, כי מהן תשתלשל הידיעה. ואל הטענה השנית אמרו, שלא יתחייב גם כן שמה שלא היה נודע לא יהיה נודע לעולם, כי כבר ייוודע על ידי היקש. אלא שקודם ההיקש היה הדבר ידוע בכוח בהקדמות, וע"י ההיקש שב ידוע בפועל. ושהשכל יגזור שהגעת הידיעה על דרך זו היא הגעה וידיעה גמורה. ואלו השני דרכים שעל ידם תגיע ותשלם הידיעה, הם שנמצאו בשכל האנושי משעת היצירה, מבלי שירגיש וידע כיצד הגיעו לו. [דיון על מושכלות ראשונות בספר איוב] באומרו: (איוב ג') למה ייתן לעמל אור וחיים למרי נפש, וכיוצא בזה. והשיבו השי"ת על זה ואמר לו: איך מלאו לבו לתפוס על מעשה השם וידיעתו, כאילו הוא יודע יותר ממנו, ועל כן עלה על רוחו לומר שיהיה הסידור יותר נאות באופן אחר, והרי הדברים הטבעיים שהם עמו ובגופו - לא ידע לתת סיבותיהם, וכל שכן שלא ידע לדבר בדברים העליונים. שהרי אותו הכוח שהוא באדם ממה שישיג הידיעה - לא ידע האדם איך הגיע אליו ומאין הגיע לו, איך יוכל לדעת ידיעת השם והנהגתו היאך היא. וזהו מה שאמר לו השם במענהו הראשון: מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכווי בינה (שם ל"ח) ונראה לי כי בי"ת בטוחות שורש, כמו: ובטוחות למרגיזי אל ושכווי נגזר מלשון ואסתכי, שהוא תרגום וישקף. והשכל האנושי נקרא שכווי, וכן פירשו גדולי המפרשים. וקרא בטוחות חכמה למושכלות הראשונות, שהם יסודות החכמה, לפי שעל ידם האדם יהיה בטוח שישיג הידיעה, וזולתם לא יהיה אפשר שתושג. ושכווי קרא את השכל האנושי הממציא דרך ההיקש להוציא התולדה מן ההקדמות, שזה נקרא בלשוננו בינה. כמו שאמרו: נבון - זה המבין דבר מתוך דבר. ובאור העניין - כי השם יתברך תפס על איוב בשאמר לו יתברך כי אפילו המושכלות הראשונות, שהם בטוחות חכמה שעל ידם תגיע הידיעה לא נדע היאך תהיה הגעתם לאדם ומהיכן נמצאו לו ואיך הגיעו, אלא שנמצאים באדם כך ברצון אלוהי, כמאמר דוד: הן אמת חפצת בטוחות וגו' (תהלים נ"א). וזהו אמרו: מי שת בטוחות חכמה, כלומר: מי שם אותם באדם תחילה, או איזה טבע חייב שימצאו באדם יותר מכל הבעלי חיים? וכן תפס אותו כי גם אחר המצא באדם המושכלות הראשונות, לא ידע מי נתן לשכווי, והוא השכל האנושי, בינה להבין שהתולדה היוצאת מההקדמות היא ידיעה, כי אין זה באדם אלא ברצון אלוהי. וזהו שאמר דוד, רומז על שתיהן: הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני. אמר: חפצת בטוחות לרמוז על המושכלות הראשונות שהן באדם ברצון אלוהים, ואמר ובסתום חכמה תודיעני לרמוז שהידיעה המגעת בדבר הסתום היא גם כן ברצון האל, כמאמר שלמה המלך ע"ה כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב'). אמר כי החכמה תבוא מאת האל יתברך, לפי שמפיו, רוצה לומר ברצונו, הדעת, שהן המושכלות הראשונות והתבונה, שהיא ידיעת הוצאת התולדה מההקדמות, כי שני אלו נמצאו באדם, ולא נדע איך נמצאו בו ומהיכן באו לו, אבל ניכר שעל צד החנינה והחסד נמצאו באדם, כדי שעל ידם תגיע הידיעה וההשכל לאדם. [ברכת אתה חונן] ואמר אתה חונן לאדם דעת, כי הדעת הזה שווה בכל אדם מבלי שום לימוד אלא על צד החנינה. ואמר ומלמד לאנוש בינה על ידיעת הוצאת התולדה מן ההקדמות שזה יקרא בינה. ותלה זה בלימוד טבעי ויחס אותו לאנוש, כי אין כל אדם משתמש בבינה אלא האנוש, ועל כן הייתה החתימה חונן הדעת- על החסד הכולל לכל המין, שהם המושכלות הראשונות, לא על החסד הפרטי. אבל התפילה - ראוי שתהיה על יותר מן הדעת והבינה, שהוא ההשכל, שההשכל הוא בדברים האלוהיים. כאומרו: השכל וידוע אותי. (ירמיה ט') ובעבור זה הייתה התפילה כוללת הכל: וחננו מאתך דעה ובינה והשכל, כלומר, שיהיו המושכלות הראשונות מעולות, כדי שיגיע מהן בינה והשכל, על דרך מה שאמרו אם אין דעת אין בינה (אבות פ' ג'). רצונם לומר שאם לא היה הדעת, שהם המושכלות הראשונות, נמצאות באדם, לא הייתה הבינה נמצאת, שהיא הוצאת התולדה מן ההקדמות. ואם אין בינה אין דעת, כלומר: ואם לא ישתמש אדם בבינה להבין דבר מתוך דבר כדי שתגיע לאדם הידיעה, לשווא נתנו לו המושכלות הראשונות שהם הדעת. וזהו שאמר שלמה כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה להצילך מדרך רע (משלי ד'), רוצה לומר: כאשר תבוא חכמה בלבבך מיוסדת על הקדמות אמיתיות, והדעת ינעם לנפשך, כלומר שתשתמש כראוי מהמושכלות הראשונות, אז מזימה תשמור עליך, תבונה תנצרכה, שלא תיכשל בדעות הנפסדות. וזהו אמרו: להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חושך וגו' כי הבינה שישתמש אדם בה כראוי מיוסדת על הקדמות אמיתיות - תדריך האדם בדרך ישר לא ייכשל בה. |
|
[מהן ההנחות בבסיס היהדות?] כמו שיקבל המהנדס מציאות הקו והנקודה - מהטבעי; והמספרי - (מ)מציאות האחדות; והטבעי = מציאות העצמים והמקרים - מבעלי הפילוסופיה הראשונה; ובעל הפילוסופיה הראשונה יקבל מן הטבעי - מציאות מניע ראשון. וכן בכל חכמה עיונית מן ההכרח הוא שיקובל בתחילת לימודה התחלות והנחות יתבארו בזולת החכמה ההיא, כמו שיתבאר בספר המופת. ועל ההתחלות ההן יבנו כל מופתי החכמה ההיא, או על המושכלות הראשונות. ואם כן אינו אפוא ראוי שנשאל ונאמר: התורה האלוהית מהיכן תיקח התחלותיה? כי השאלה הזאת כבר תיפול על התורה האלוהית יותר מעל זולתה משאר הדתות הנימוסיות. כי התחלות הדת הנימוסית, שהן הבחירה והתכלית, כמו שאמרנו לעיל פ"ט, הנה הם מתבארות אצל הפילוסוף מכל מקום בפילוסופיה המדינית; אבל התורה האלוהית מהיכן תיקח התחלותיה? כי אף על פי שמציאות השם יתברך מתבאר אצל הפילוסוף מהקדמות המשתלשלות ממושכלות הראשונות - לא יאמין הפילוסוף מכל מקום הנבואה וההשגחה על הדרך שיאמינה בעל הדת האלוהית. ועל כן ראוי שנבאר התורה מהיכן תיקח התחלותיה. [מקורות הדעת] ונאמר כי הדברים אשר יודעו ולא יצטרך ראיה על אמיתתם הם ארבעה: - שהם המושכלות הראשונות כידיעתנו שהכל גדול מהחלק, ושהדברים השווים אל דבר אחד בעינו הם שווים, ושהחיוב והשלילה אינם צודקים יחד על דבר אחד בעינו מצד אחד. - והמוחשות כידיעתנו שהאש יחמם והשלג יקרר, וכן שהאופיון יקרר והפלפל יחמם, שזה דבר שהושג בחוש, כי תכף שאכלנו פלפל הרגשנו חום, והאופיון הרגשנו קור, ושפטנו בעבור זה כי הפלפל יחמם - להיות החלקים האשיים גוברים בו, והאופיון יקרר להיות החלקים הקרים גוברים בו. והניסיונות - כמשוך הקלאמיט"א הברזל ושלשול האשקמוני"א לבטן וכיוצא באלו, שזה דבר נמצאהו כן, לא מצד טבעי היסודות אשר מהם הורכב, אבל מצד הצורה המינית אשר בהם. והנמשכות - כידיעתנו כי רומי וירושלים ובבל היו מדינות גדולות מיושבות, אף על פי שאינן עתה כן; וזה וכיוצא בו, אף אם לא נשיגהו בחוש - נשפוט היותו אמת כאילו השגנום, לרוב הסיפורים הנמשכים מאנשים רבים, שלא נמצא אדם חולק עליהם עד היום. [מקורות הדעת הן מקור למופת] כי כמו שמופתי ההנדסה, שהם כולם בנויים על המושכלות הראשונות, והמופתים הטבעיים, שהם בנויים על המוחשות, הן אמת שאין ספק בהם כלל, אחר שסיבתם ידועה וניכרת; כן המופתים הבנויים על הניסיונות, אף על פי שסיבתם נסתרת - אין לספק בהם כלל, אחר שהעיד החוש על מציאותם. כי כמו שלא יתבאר לעולם שזוויות המשולש אינן שוות לשתי ניצבות ושהפלפל לא יחמם, לפי שסיבתם ידועה ומושכלת, כן לא יתבאר לעולם שהקלאמיט"א לא ימשוך הברזל, אף על פי שסיבתו נעלמת ומושכלת, כי הדבר שהעיד עליו הניסיון אי אפשר שיתבאר הפכו לעולם. [התורה מבוססת על ניסיון החושים] וזה נמצא תמיד בכל הדתות האלוהיות, כי בתורה שנצטווה אדם, נתאמת אליו מציאות השם שהיה מדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים ושכר ועונש. וזה כי השם נגלה אליו ודיבר עמו וצווהו על התורה באומרו: ויצוו ה' אלוהים על האדם לאמר וגו' (בראשית ב') וביארו רז"ל, (סנהדרין פ"ז דף נ"ו) כי בזה הפסוק נרמזו כל המצוות שנצטווה אדם עליהן. ונתאמת גם כן אליו בניסיון השכר והעונש על עשיית המצוות, במה שנענש על עוברו מצוות השם והתפתותו לנחש ע"י חוה, וכבר אמרנו כי עונשי העולם הזה ראיה על עונשי העולם הבא. וכן לנח נתאמת אליו הנבואה ומציאות השם שהיה מדבר עמו, והשכר והעונש במבול שניצול הוא ובניו ונענשו האחרים. ועל כן קבל התר אכילת הבשר שנאסר לאדם. וכן לאברהם כשנצטווה בברית המילה נתאמת לו מציאות השם המדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים בציווי ההוא שהיה מצווה אליו. וכן במתן תורה התאמתו לישראל ההתחלות הכוללות, אחר שהשיגו בנבואת השם מדבר עימהם ומצווה אותם תורה. ונתאמת להם ביציאת מצרים ההשגחה לשכר ולעונש, אם כן נתאמתו בניסיון התחלות התורה אימות שאין ספק בו. ולזה תהיה התורה אמיתית ונצחית בלי ספק, ולא תקבל שינוי לעולם כי האמת לא ישתנה לעולם. וזהו שאמר הכתוב: ראש דברך אמת ולעולם כל משפטי צדקך (תהלים קי"ט) כלומר: כאשר ראשי דברך, שהן ההקדמות שידובר בהן בתחילה להוציא התולדה מהן, שהוא המשפט הדרוש, הן אמיתיות, לפיכך המשפט היוצא מהן יהיה אמיתי, ויהיה לפי זה נצחי, כי האמת לא יקבל שינוי לעולם. וזהו אמרו: ולעולם כל משפט צדקך. ולכן התורה שנתבארו התחלותיה מן החוש תהיה אמיתית ונצחית, והקבלה הנמשכת ממנה תהיה אמיתית שאין לספק בה כלל. ואולם כדי שלא ידומה שהתחלות התורה כולם מתבארות לנו היום על פי הקבלה בלבד, ביאר אסף במזמור האזינה עמי תורתי (שם ע"ח), כי יש מהן מתבארות לנו היום על פי העיון, ומהן מן הנמשכות, והן הדברים שאין חולק עליהם כלל, ומהן מן המקובלות בלבד. ועל כן אמר: האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו. אמר: אשר שמענו לרמוז על עיקר תורה מן השמים, שהוא מן הנמשכות הנשמעות מפי כל האומות, שלא נמצא מעולם חולק עליהם, כשמיעה שמצרים ובבל היו בעולם, שאי אפשר להכחיש זה, אף על פי שלא ראינוהו אנחנו. ורמז ראשונה אל עיקר תורה מן השמים, לפי שהיה מזהיר על שמיעת התורה בכלל, כמו שאמר: האזינה עמי תורתי. ואמר אח"כ ונדעם לרמוז על עיקר מציאות השם והשורשים המסתעפים ממנו, שהוא מושג מצד הידיעה המחקרית המיוסדת על המוחשות לנו והמושכלות הראשונות. ואמר עוד ואבותינו ספרו לנו להורות על עיקר השכר והעונש הנפשי, שזהו מושג אלינו מצד הקבלה בלבד. וכדי לבאר אימות התחלות זה העיקר, הביא הנסים והנפלאות וההשגחות הפרטיות שנעשו לאבותינו לפי מה שקבלו מהם, כי הם אות על שכר העולם הבא, כמו שביארנו בפרק כ"א מזה המאמר. וביאר עוד כי הקבלה הזאת ראוי שתהיה נמשכת תמיד מאב לבן, ועל כן אמר: לא נכחד מבניהם. וביאר כי שורש הקבלה וההתחלות הללו הושג לישראל מן החוש, ומשם באה הקבלה נמשכת לנו. וזה שכתוב: ויקם עדות ביעקב וגו' כלומר ע"י מה שהשיגו הם בעדות החוש, שם תורה בישראל נמשכת על פי הקבלה תמיד. |
