|
[דרכי התשובה] המחשבה - שיתרחק אדם מעונותיו, הדבור - שיתוודה על פשעיו, המעשה - שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת. [1. מחשבה] אמר ירמיה: אין איש נחם על רעתו לומר מה עשיתי? (ירמיה ח'). ואמר יואל: מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה (יואל ב'). [2. דיבור] והתודו את עוונם ואת עוון אבותם (שם כ"ו) והתוודה אשר חטא עליה, (במדבר ה'). [3. מעשה] אמר הנביא: ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו (הושע י"ד) כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכיסלה (תהילים פ"ה). [מונעי התשובה] |
העלמת החטא
וההתנצלות ואהבת הממון והכבוד. |
|
והוא מבואר שכל אחד מאלו מעכב את התשובה.
[1. העלמת החטא] כמו שהחולה כל זמן שלא ירגיש או ידע שהוא חולה, אי אפשר לו שיתרפא, לפי שלא יבקש לעולם רפואה. וכן החוטא אם לא ידע שחטא, לעולם לא ישוב בתשובה. ולזה היה השי"ת מאשים לישראל כשלא היו מכירים עונותיהן, שזה היה סיבה אל מה שלא ישובו בתשובה לפניו. אמר: אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני (הושע ה'), כלומר: עד שיחזיקו עצמן כאשמים וחטאים, ואז ישובו בתשובה ויבקשו פני. וכן אמר דוד: כי פשעי אני אדע וגו', (תהילים נ"א), ואמר השם יתברך: קרא בגרון אל תחשך (ישעיה נ"ח), להורות שידיעת החטא הכרחי לתשובה. [2. התנצלות] וזה נקרא מכסה פשעיו, שעליו אמר שלמה: מכסה פשעיו לא יצליח (משלי כ"ח). שכיסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר. אמר איוב: אם כסיתי כאדם פשעי וגו' (איוב ל"א). וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו ואמר: האישה אשר נתתה עמדי וגו' (בראשית ג'), ולא הועיל לו התנצלות כלל. לפי שהשכל ניתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא. ולזה נקרא השוגג חוטא, וצריך כפרה. וכן צריך שיזהר שלא יטעה אותו שום אדם. על כן נאמר לאדם: כי שמעת לקול אשתך וגו' (שם). ואף על פי שלא נצטווה שלא לשמוע לקול אשתו. וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא, שאין התנצלות על חטא אלא האונס הגמור, שעליו אמרו רבותינו ז"ל: |
אנוס - רחמנא פטריה,
|
|
ועוד נבאר עניין האונס בפרק הבא אחר זה.
[3. אהבת הממון] וזה כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכיסלה, צריך שיהיה זה לאהבת השי"ת בלבד, לא לזולת זה כלל. וכן היה דוד אומר שתשובתו ראויה להתקבל, לפי שלא היה בה דבר מונע קבלתה, שאמר: חטאתי אודיעך (תהילים ל"ב). אמרו: חטאתי אודיעך ירמוז על הכרת החטא, ועווני לא כסיתי ירמוז שלא התנצל על החטא כלל, אמרתי אודה עלי פשעי ירמוז שהתשובה והוידוי הייתה לאהבת השי"ת בלבד ולא בעבור הממון והכבוד. [תשובת שאול בעניין עמלק] וזה שבתחילה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא. כי כשאמר לו שמואל: ולמה לא שמעת בקול ה'? (ש"א ט"ו) השיב: אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' וגו', וכשאמר לו שמואל שהיה חוטא בהפצר ההוא יותר ממה שחטא במרי הראשון עצמו שהיה עיקר החטא, ואמר לו: כי חטאת קסם מרי ואין ותרפים הפצר, כלומר שהמרי שהוא עיקר החטא הוא כמו חטאת קסם שהוא לאו בלבד; וההפצר שהיה מפציר לומר לא חטאתי הוא כמו אוון ותרפים שהוא חטא עבודה זרה, והוא יותר קשה מהקסם שהוא עיקר החטא; - מתוך דברים הללו הודה שאול שחטא ואמר חטאתי. אבל התנצל על החטא בדברי שקר ואמר: כי יראתי את העם וגו'. ולפיכך לא אבה שמואל לשוב עמו כשאמר לו: ושוב עמי והשתחוויתי לה', והשיב לו: לא אשוב כי מאסת את דבר ה', ויסוב שמואל ללכת. לפי שהודאת חטאתו לא הייתה הודאה כלל, שהיה מתנצל בדברי שקר, וכשהודה שאול אחר כך שחטא ואמר: חטאתי סתם, הסכים שמואל לשוב עמו, אבל לפי שגלה שאול דעתו שתשובתו זו הייתה בעבור הכבוד, כמו שאמר: ועתה כבדני נא וגו' (שם ט"ו), ולא לאהבת השי"ת, לא נתקבלה תשובתו ונאמר לשמואל מיד שימשח את דוד למלך. [שנות מלכותו של שאול מחושבים עד המלכת דוד] תדע שהרי שתי שנים או יותר היה דוד בורח מלפני שאול, שהכתוב אומר שהיה בשדה פלשתים שנה אחת וארבעה חדשים, מלבד זמן רב שהיה מסתתר בא"י במדבר זיף ובמצודה ובכרמל עם רועי נבל. והכתוב אמר: בן שנה שאול במלכו, ושתי שנים מלך על ישראל, ויבחר לו שאול שלשת אלפים וגו' (שם י"ג). ופירושו שאחר שנה שנמשח למלך, בחר לו השלשת אלפים, והתחיל לעשות המלחמות. ואומר שמלך אחר כך על ישראל ב' שנים ולא יותר, ואי אפשר לו שיעשה כל המלחמות שהזכיר הכתוב וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובמלכי צובא ובפלישתים וגו' (שם י"ד), בשתי שנים בהיותו רודף אחרי דוד גם כן! אלא שמיום שנמשח דוד למלך לא נמנה מלכות לשאול אף על פי שהיה מלך, שכן תמצא באיש-בושת שמלך על ישראל כל השנים שמלך דוד בחברון על יהודה שהיו ז' שנים, ואף על פי כן לא נמנו לו אלא שתי שנים, שעמד מלך בלא מלחמה. כמו שכתוב: בן ארבעים שנה איש-בושת במלכו ושתי שנים מלך וגו' (ש"ב ב'). שלאחר ב' שנים שמלך, והתחילה המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד, והיו בית שאול הולכים ודלים ובית דוד הולכים וחזקים, לא נמנו בכלל שני מלכותו. וכן לשאול לא נמנה לו מלכות אחר שנמשח דוד למלך. [עונש שאול בעניין עמלק] הטעם בזה לפי דעתי הוא: שדוד לא חטא במצווה פרטית שנצטווה בה אחר שהיה מלך, או במצווה פרטית שנצטווה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצווה כוללת אותו עם כל האנשים. כי איסור אשת איש או רציחה כוללת כל האנשים, ולכן ראוי שיהיה עונשו שווה לעונש כלל האנשים. אבל שאול חטא במצווה פרטית אליו מפי שמואל, אחר שהיה מלך, או מצד שהיה מלך. שאמר לו שמואל: שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל א' י'), ואמר גם כן: לך והכיתה את עמלק וגו' ולא תחמול עליו וגו' (שם ט"ו), ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו. ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שבא שמואל, נאמר לו: ועתה ממלכתך לא תקום (שם י"ג), כלומר שיפסק המלכות מזרעו, אבל לא אמר לו שימות בחצי ימיו. וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו: כי מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך, כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך. שהדבר הנמאס לא יקימנו האדם. ועל כן כשהעלה שאול את שמואל על ידי בעלת האוב אמר לו שמואל: אשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', מחר אתה ובניך עמי, רמז שבעבור היות אלו מצוות פרטיות אליו היה מת בלא עתו, והייתה המלכות נפסקת ממנו. ויורה על זה הטעם מה שיעד ה' יתברך ליהוא, שיתקיים המלכות ביד זרעו עד דור רביעי, בעבור ששמר המצווה הפרטית שנצטווה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל. וכן שלמה בעבור שחטא במצוות לא ירבה לו נשים. והמצוות הפרטיות שנצטווה עליהן המלך מצד שהוא מלך, הוסרה מזרעו מלכות עשרת השבטים, ולא נשאר לו רק שבט יהודה ובנימין, בעבור השבועה שנשבע ה' יתברך לדוד. זהו דעתי בדבר הזה. [הסבר נוסף לעניין העונש] והרי זה דומה לשני סופרים, שאחד חטא שעשה שטר מזויף, ואחד חטא שבא על הערווה. שכאשר נתן המלך לכל אחד עונשו כפי חטאו, והעניש למי שבא על הערווה להלקותו, שאחר שלקה אין ראוי שיפסיד אומנתו, והרי זה נשאר באמונת אומנתו, כמו שהיה קודם זה. אבל הסופר שעשה שטר מזויף, אף לאחר שקיבל עונשו על מה שחטא הנה ראוי להעבירו מאומנתו, ולא יינתן לו אומנה כלל באומנתו. וכן שאול, לפי שחטא באומנות המלכי, שחמל על אגג ולא עשה נקמה בעמלק כראוי, ראוי להעבירו ממנו. וזה הטעם אינו מספיק אם לא יאמר בו יותר מזה, לפי שקודם מלחמת עמלק נאמר לו: ועתה ממלכתך לא תקום, על שהעלה העולה בגלגל קודם שבא שמואל. ואפשר לתקן זה הדעת ולהשיבו אל הדעת הראשון על זה הדרך, כשנבאר המידות הראויות להיות במלך עד שיוכלל באחד מהם החטא הקודם. [תכונות נדרשות ממלך] אולם מידות השופטים כבר נתבארו שהם ארבע: |
אנשי חיל,
יראי אלוהים, אנשי אמת , שונאי בצע. |
|
וכשנערב עם אלו התארים שהם הכרחיים מצד המלחמה, נמצאם בין כולם שישה.
האחד צריך שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו, ומוסר נפשו להצילם, כמו שמדרך הרועה לסכן נפשו להסיר המזיקים ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם: בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו, שאם לא יעשה כן, מי ימסור נפשו בעבור כבודו, מי יקנא בעדו אם יבגדו בו. והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן, שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי לו לגזול עורם מעליהם ובשרם מעל עצמותם, שאז ישוב העניין בהפך, שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן. ולזה אמר הכתוב: וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד (דברים י"ז). שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב, אפילו מן האויבים, כשלא ימצא בהם ייקח מעמו. והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ כוח לבו בגיבורים, לשבר מלתעות עוול, ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא לעשות משפט. והחמישי שיהיה מדבר אמת ולא ימצא עוולה בשפתיו וישפוט משפט צדק, שמי שהוא מכחש או דובר שקרים, הנה הוא אם מפני היראה או מפני שאינו יכול להשיג רצונו בזולת זה, והשופט אין לו לירא משום אדם. אמר הכתוב: לא תגורו מפני איש (שם א'). וכל שכן המלך שאין מי שיעכב על ידו מעשות רצונו. ועל כן אין ראוי לו שישקר, ועוד כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עוולה ולשונו תהגה רמיה. והשישי שיהיה ירא שמים וחרד על דבריו ויהיה נכנע לעובדי השי"ת וישמור מצוותיו שנצטווה עליהן מצד שהוא מלך או אחר שהוא מלך. ואף בשאר המצוות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצוות יותר מהם. אמר הכתוב: לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל (שם י"ז), וזה כמאמר החכם: המלך והדת אחים נאמנים. ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיה, יבואו כל העם להקל בה, ותפול התורה בכללה. [תכונות שאול ודוד בהתאם לנדרש ממלך] אולם בראשונה שחמל על אגג עד שאמרו רבותינו ז"ל: (יומא כב,ב). |
וירב בנחל, אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול (שמואל א' טו) לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה. |
|
והיה אכזרי על עמו, כי את נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב.
ודוד בהפך, שהיה מכה את מואב ומעבירם במגרה ובחריצי הברזל. וכשראה המלאך המשחית אמר: אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי (שמואל ב' כ"ד). בשנית שלא הטיב לדוד שסיכן נפשו בהריגת גלית. ודוד בהפך שציווה בשעת מותו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד. (מלכים א' ב'). בשלישית אמר הכתוב על שאול: ותעט אל השלל (שמואל א' ט"ו). ודוד בהפך שהיה נדיב לב ומחלק השלל ואומר: הנה לכם ברכה משלל אויבי ה' (שם ל'). ברביעית אמר שאול: כי יראתי את העם ואשמע בקולם (שם ט"ו). ודוד לא היה ירא מעשות משפט, אמר הכתוב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב' ח'). בחמישית שהיה שאול משקר לשמואל ומכסה פשעו. ודוד הודה מיד ואמר חטאתי בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע (תהילים נ"א). בשישית שלא היה נשמע לשמואל ועבר על דבריו במצוות הפרטיות שנצטווה. ודוד היה נשמע לנתן הנביא ולגד החוזה ולשמואל בכל מה שנצטווה מפיהם. ולפי הדברים הללו הוא מבואר שמצד זאת המידה היה אפשר שישוב זה הטעם השני אל הטעם הראשון. גם כשיחופשו הכתובים נמצא דוד שלם בכל המידות הללו ושאול חסר בכולן, בעבור זה הייתה נסיבה מאת השם יתברך שלא יישאר המלכות לשאול, ושלא יישאר ממנו זרע הגון למלוכה. וגם אבנר שר צבאו מת, כדי שיתקיים המלכות קיום יפה ביד דוד וזרעו, כדי שיהיה משל ודוגמא למלכים הבאים אחריו, כדי שלא יתגאו על השם יתברך למרות עיני כבודו, שהמלכות שלו היא. ולזה אין ראוי למלך בשר ודם לזלזל בעובדי השם יתברך ושומרי תורתו שהוא לבדו מלך הכבוד. כמו שביארתי בפי"ד ממאמר שני. ואמר הכתוב: והוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין (דניאל ב'). [תשובת דוד על בת-שבע] ויתבאר זה ממה שהזכיר בתשובתו על עניין בת-שבע. ואמר: חנני אלוהים כחסדך, לרמוז שהתשובה לא תקובל אלא על צד החסד כמו שזכרנו, ואמר: כרוב רחמיך מחה פשעי (תהילים נ"א), כלומר: אף על פי שפשעי גדולים ורבים, מחה אותם כרוב רחמיך שהם בלתי בעלי תכלית, כדי שלא יהיה כוחי לחטוא, יותר גדול מכוחך למחול. ואמר: כי פשעי אני אדע (שם), לרמוז על התנאי הראשון, ולומר שלא היה החטא נעלם ממנו. וחטאתי נגדי תמיד, לרמוז שלא היה מתנצל על חטאו ולומר שלא חטא, שתמיד הוא חושב שחטא. ואמר: לך לבדך חטאתי (שם), לרמוז על התנאי השלישי, שלא הייתה תשובתו מפני הכבוד או הנאת ממון או פחד בני אדם שלא יענישוהו, אלא מפני אהבת השי"ת. שהעברות היו בין אדם למקום, כלומר: בסתר שלא היו האנשים יודעין בהם אלא השי"ת. וכפל לומר: והרע בעיניך עשיתי, להתוודות על שני מיני העברות: על העברות שבין אדם למקום, ועל העברות שבין אדם לחברו. על העברות שבין אדם למקום אמר: לך לבדך חטאתי ועל העברות שבין אדם לחברו, כמו לא תגנובו ולא תונו וכיוצא בהן, אמר: והרע בעיניך עשיתי. וזה, שאף על פי שהן מצוות שבין אדם לחברו, אחר שציווה השם יתברך, הנה הוא רע בעיני השם מי שיעשה הפך מצוותו. ואמר: למען תצדק בדברך, שב אל מה שאמר: מחה פשעי והרב כבסני מעווני וגו'. כלומר: בעבור שתצדק במה שאמרת שאתה מקבל בתשובה לשבים מוחל וסולח לחטאתם - מחה פשעי. וכדי שתזכה במה שתשפוט את האדם על חטאו, אחר שהוא יכול לשוב בתשובה ואינו שב - טהרני מחטאתי, אחר שאני שב בתשובה לפניך. ויש אומרים שבדוברך ובשופטך שב למה שנאמר לקין: הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד'), ואל מה שנשפט עליו. [שלושת תחומי התשובה] אם במחשבה החרטה, ואם בדיבור הוידוי, ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד, אבל שיעשה המעשים הפך העברות שעשה. לפיכך היה דוד מתפלל על כולן. על המחשבה אמר: לב טהור ברא לי אלוהים. על הדבור אמר: ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. ועל המעשה אמר: אלמדה פושעים דרכיך וגו' (תהילים נ"א). כלומר: שיעשה מעשים הפך העבירה, כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר, וילמדו לשוב אל השם יתברך. [התשובה - עשיית מעשים הפוכים לעבירות] |
את שקם ואת תעניתם לא נאמר,
אלא את מעשיהם, שאפילו גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע כל הבירה (ר"ה ט"ז ב). |
|
וכן אמר ישעיה: יעזוב רשע דרכו וגו' (ישעיה נ"ה), אמר יעזוב רשע דרכו על העבירה שהגיע לפועל, שיעשה מעשים הפך העבירה ויבחר לו דרך אחרת:
- אם חטא במאכלות אסורות - יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: קדש עצמך במותר לך. - ואם העלים עיניו מן הצדקה - יפזר ממונו לעניים. - ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצוות - ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצוות ולשוב אל השם יתברך, לפי שהמחטיא את הרבים אי אפשר לשוב בתשובה שלמה, שבמה יוכל לתקן את אשר עוותו ממה שגרם לחטוא?! ולזה אמר: אלמדה פושעים דרכיך וגו' (תהילים נ"א), וכן כל כיוצא בזה. - ואם חטא במחשבה בלבד - יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות. וזהו ואיש אוון מחשבותיו (ישעיה נ"ה). ואמר: וישוב אל ה' וירחמהו, להורות שהתשובה צריך שתהיה לאהבת השם יתברך בלבד, לא להנאת הממון ואהבת הכבוד. ואמר: ואל אלוהינו כי ירבה לסלוח, לחזק לב השבים שלא יתייאשו מן התשובה בסיבת ריבוי העונות, שסליחתו יותר מרובה מן העונות. ועל כן ראוי לאדם שידע וישכיל שאם לא יחזור בתשובה שהוא ראוי לעונש גדול, אחר היות הרשות בידו לשוב בתשובה ולא שב, ויירא מה' יתברך שיענישהו אם לא ישוב אחר היותו יכול על זה. וזה שאמר הכתוב: כי עמך הסליחה למען תורא (תהילים ק"ל). וזה נראה לכאורה דבר זר, שאיך יאמר שבעבור שעמו הסליחה יורא? והרי הדבר נראה להפך, שאחר שידע האדם שהשם יתברך ימחול לו על כל עונותיו, לא יירא ולא יחוש מחטוא. אלא שפירושו יתבאר על הדרך שכתבנו, שלא יירא האדם מן הדבר ההכרחי, כמו שלא יירא מהמות אחר שהיא הכרחית לאדם. ואם היה העונש הכרחי לאדם על החטא באפס תקוות מחילה, לא היה האדם ירא מהשם יתברך. אחר שהיה יודע שהשם יתברך מוחל וסולח לחטאים ע"י התשובה, ואפשר לו להינצל מהעונש, הנה יירא מזה בהכרח, שאם ירבה לחטוא ולא ייתן אל לבו לשוב בתשובה לפניו, לא יאבה ה' סלוח לו. ובעבור זה יירא החוטא מלפני השם יתברך, אחר היותו יודע שאין העונש הכרחי אל החוטא, ושאם ישוב אל השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ירחמהו וירבה לסלוח, כי עמו הסליחה. |
|
[איך תבטל חרטת דברים מעשה פסול?] שאחר שנעשית העבירה בפועל, מה תועיל התשובה בחרטה ובוידוי? וכי ההורג את הנפש או המחלל את השבת וחזר בתשובה בפיו ובלבבו כמו שאמרנו, התשוב נפש הנרצח אליו בוידוי וחרטה? או השבת המחולל, אם ישוב נשמר בזה? והרי זה דומה למי שסתר הבית בפועל, וחוזר ובונה אותה בפיו, כי לא תבנה עוד ברוב דברים בשב ואל תעשה, ואם כן היאך אפשר שתספיק תשובה כזו למרק וללבן החטא שנעשה בפועל? וזה דבר צריך ביאור מאיזה צד אפשר שתועיל התשובה לבעל התשובה. [האדם אחראי לפעולותיו הרצוניות שנעשו בבחירה] וזה כשיהיה העושה אותן יודע בעת עשייתן שהוא עושה הפעולה ההיא, ורוצה בעשייתה ובוחר בה על זולתה. ולזה יתנצלו השיכורים על פעולתן שעושים בעת השכרות, לומר שעשאום בלי ידיעה, ואף על פי שיעשום ברצון ובבחירה. וכן לא נאמר שיגונה האדם על הפעולות הנעשות שלא ברצונו, אף אם נעשו מדעתו ומבחירתו, כלומר שהוא יודע בעת עשותו הפעולה ההיא ובוחר בעשייתה, יותר מסבול העונש שמענישים אותו אם לא יעשנה. ואולם אחר שאין נעשית ברצונו אלא מהכרח האונס לא יגונה עליה. אם כן הפעולה שישובח האדם עליה אם היא טובה, או יגונה אם היא רעה, היא הפעולה שיודע האדם בעת עשייתה שעושה אותה, ובוחר בה על זולתה, ורוצה בעשייתה. והפעולות שלא ייפול עליהן שם השבח או הגנות כלל, הם פעולות האונס הגמור, והן הפעולות שאין הפועל אותן יודע, ולא רוצה בפועל ההוא, ולא בוחר אותו על זולתו. כאדם המשליך אבן, והוציא חברו ראשו וקיבלה ומת. שזה הַפּועֵל לא ידע הַפּעַל בעשייתו, ולא הוא בוחר אותו על זולתו ולא רוצה בו. וזהו האונס הגמור שלא ייפול עליו השבח והגנות, ולזה לא חייבה תורה להורג באונס על דרך זה, אלא להורג בשגגה שיש בו צד מעורב מן האונס והרצון. [סוגים של "אונס"] שהאדם העושה דבר מגונה מיראת אנשים בעלי זרוע פן יפגעו בו, הנה יראה שזה מסוג האונס, ושהדבר ההוא נעשה בהכרח. אלא שאם היה בכאן דבר ראוי לסבול עליו כל צעד וטורח טרם שישלח האדם ידו לעשותו, הנה ראוי שייכנסו אלו הפעולות כשיעשו על זה הדרך בסוג הרצון, ואם היו כל הפעולות ממה שאין ראוי לסבול בעדם טורח גדול וצער חזק, הנה יכנסו אלו הפעולות בסוג האונס. אבל כשיעויין היטב יראה, שהוא ראוי שיהיו בכאן פעולות ראוי לסבול בעדם כל צער שבעולם טרם שיעשה אותם, ואלו יותר ראוי שתיוחס עשייתן אל הרצון משתיוחס אל האונס. לפי שהדבר שיעשהו האדם, ובעת שיעשהו יבחרהו על זולתו, יותר ראוי שתיוחס עשייתו אל הרצון משתיוחס אל האונס. ולזה יגונה האדם כשלא יסבול טורח גדול או צער מופלג טרם שיישא ידו לגעת באביו או למרוד במלכו ובאלוהיו. ויש פעולות שאין ראוי לאדם לסבול בעדם צער גדול וטורח מופלג. [הגדרה של פעולות רצוניות] שהדבר שיעשהו האדם, ובעת שיעשהו יבחרהו על זולתו, ורוצה בו, ואחר שנעשה הוא רוצה בקיומו, כלומר שהוא חפץ ורוצה שיהיה עשוי, הנה זה ראוי שייוחס אל הרצון, אף על פי שיש בתחילתו קצת אונס. כמו מה שיקרה ליורדי הים שהם משליכים סחורתם בים בעת בוא רוח סערה מרוממות גליו. כי אף על פי שאין שום אדם שישליך סחורתו בים ברצון ודומה לאונס, הנה מצד שיבחרו זה על צער וסכנת עצמם ראוי שייוחס אל הרצון. לפי שאף אחרי שיצאו אל היבשה הם רוצים בפועל ההוא וחפצים שיהיה עשוי כן, בעבור שזה היה סיבה להצלת עצמם, ועל כן ראוי שיהיו אלו הפעולות מסוג הרצון ולא מסוג האונס. ואולם אם אחר שיצאו אל היבשה לא היו רוצים בזה, אבל היו בוחרים וחפצים בהפכו, ראוי שייוחס אל האונס, אחר שאינן רוצים בקיום הפועל ההוא. אבל נראה שמאחר שאין אדם שלא יבחר לעולם להשליך סחורתו בים, כדי להציל נפשו ממות, ראוי שנייחס זה אל הרצון בשילוח אחר שהוא רוצה בקיומו לעולם. [אם אינו מעונין בתוצאות - המעשה אונס או טעות] ואולם אם אחר שנעשה הפועל ההוא רוצה ובוחר בפועל ההוא וחפץ בו שיהיה עשוי כן, אף על פי שיהיה בתחילתו קצת אונס ראוי שייוחס אל הרצון. וייראה כן ממה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת נדרים: (כ"ב) |
והלכתא - פותחין בחרטה.
|
| ופירשו שם בגמרא: |
היאך דאמר ליה: לבך עלך או כדו תהית?
|
|
וזה ממה שיורה שהכל הולך אחר קיום הרצון, שאם הרצון קיים - השבועה קיימת, ואם אין הרצון קיים הרי השבועה כאילו היא בטעות, ומתירים אותה אף על פי שנעשית תחילה ברצון.
ולפי זה הבעל תשובה כשמתחרט וגומר בלבו שהוא רוצה שהעבירה הנעשית על ידו לא הייתה נעשית, ושאם תבוא לידו פעם אחרת לא יעשה אותה, וזה יורה שהפועל הראשון נעשה בטעות ובלי ידיעה והשכל. כמו שאמר אריסטו בספר המידות שפעולות השכל לא יקבלו חרטה. [מהו בעל תשובה?] |
היכי דמי בעל תשובה?
כגון שבא לידו דבר ערווה וניצול הימנה, מחוי רב יהודה: באותו פרק, באותה אישה, ובאותו מקום (יומא פ"ב). |
|
כי כשיבוא הפועל ההוא לידו בכל אותם התנאים, ויכבוש יצרו לאהבת ה' ולא ישוב לעשותו, זה יורה שנתחרט חרטה גמורה, וגמר בלבו שהפועל שעשה בראשונה היה בטעות ובלי דעת והשכל, אחר שהוא מתחרט עליו. ואין ראוי שייענש האדם על עבירה כזו, כמו שאין ראוי שיגונה על הפועל שנעשה בטעות ובלי ידיעה. וכן הפועל הטוב לא ישובח האדם עליו, אלא אם כן נעשה ברצון בתחילתו, ושאחר שנעשה ירצה בקיומו, כלומר: ירצה שיהיה עשוי ולא יתחרט עליו, שאם יתחרט עליו הפסיד שכרו ולא תחשב לו לצדקה. וזה דבר ביארוהו רבותינו ז"ל במסכת קדושין, על מה שנאמר ביחזקאל: |
ובשוב צדיק צדקתו ועשה עוול, במעלו אשר מעל... ימות (יחזקאל י"ח)
|
| והקשו שם: |
ולהוי כמחצה זכאי וכמחצה חייב?
|
| ומתרץ: |
אמר רב: בתוהא על הראשונות.
|
|
הנה נראה שאפילו הפועל הטוב אין ראוי שישובח עליו או יקובל עליו שכר, אלא אם כן רוצה בקיומו ואינו מתחרט עליו, שאם יתחרט עליו הרי הוא כאילו לא נעשה, ואין ראוי לקבל עליו שכר. ונתבאר לפי זה שהעבירה שמתחרט עליה כראוי, ואינו רוצה בקיומה, הנה זה יורה שלא נעשה הפועל ההוא ברצון גמור. ושאם הונח לרצונו הפשוט לא היה עושהו לפי מה שהרצון גוזר עתה. והראיה, שבא דבר עבירה זו לידו פעם אחרת וניצול הימנה מדעתו וברצונו ובבחירתו, להיותו משער שהדבר ההוא רע בעיני ה', ושאין ראוי לאדם לעשות מה שהוא רע בעיני השם יתברך. וזו היא התשובה הגמורה, ומזה הצד הוא שתועיל התשובה לבעל העבירה, שהיא תשים העבירה כאילו לא נעשית בפועל, וכאילו הוא דבר שנעשה בטעות ובבלי דעת. ובזה ישיג מירוק העוונות, ועל צד החסד תחשב לו לצדקה, ויאהבהו השם יתברך נדבה כמו שכתוב למעלה. |
