- ה מ ש ך -



מאמר רביעי פרק מא
[היעודים הרוחניים (ג)]

עוד יש לי בזה דרך אחרת עיונית יותר עמוקה, להכריח ההשארות הנפשי מכללות התורה, והיא זו:

[הכוח המייחד את האדם - יכולת השגת המושכלות]
כבר ביארנו כי הכוחות המתחלפות לא יבואו אלא מהתחלות מתחלפות. ולזה כאשר ידענו שיש באדם כוח בו יש שיתוף לבעלי חיים, וכוח בו יובדל מהם, ידענו שהכוח אשר בו יובדל מהם יבוא מהתחלה אחרת, זולת ההתחלה הנותנת החיות בבעלי חיים.

כמו הזינגאר שנמצא בו כוח שרף וכוח מְאַכֵּל, שהן שני כוחות מתחלפות, והשגנו שהשרפה באה לו מכוח הנחושת, שפטנו שהכוח המאכל יבוא לו מהתחלה אחרת, שהוא החומץ.

וכן מאשר ראינו שהכוח שבו יובדל האדם מהבעלי חיים יש לו פועל מיוחד בפני עצמו, בלי שיתוף הכוחות הגשמיות, וזה בהשגת העצמיות הנפרדות והמושכלות המופשטות מחומר שהוא דבר בלתי נפסד, שפטנו שזה הכוח יש לו קיום בפני עצמו בזולת הגוף ולא ייפסד בהיפסד הגוף.

ובעבור זה כשהשיג אדם הראשון העצמיות הנפרדות המופשטות מחומר, שזהו פירוש: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל עוף השמים (בראשית ב'), שפט בשיש לו כוח נפשי בלתי נתלה בחומר ולא נפסד בהפסדו, אבל לא שיער במה יהיה קיום הכוח ההוא. וכאשר נגלה עליו השם יתברך, וציווהו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (שם ב'), נתבאר לו כי קיום הנפש יהיה במה שתעשה רצון השם יתברך, ומיתתה כשתעבור על דבריו.

ומאשר הדתות האלוהיות הראשונות כמו תורת אדם ותורת נח היה מושכל אצלם הגמול הזה הרוחני שאמרנו, שהוא קיום הנפש בפני עצמה במצוות השם יתברך, והיה מושג אצלם מצד מה שנתבאר אצלם, ומה שהושג לאדם, ומה שנאמר לו מפי השם יתברך, שידעו וקבלו זה מפי אדם עצמו.
לפיכך היו מייעדים הפסד השכר הזה הרוחני לממרה פי השם יתברך ועובר על דבריו. כאדון האומר לעבדו: אם תעבור על מצוותי אקח כל אשר לך! שהבנת המאמר הזה בלי ספק הוא, שאם לא יעבור, שישאר בידו אשר לו.

וזהו מה שייעד ה' יתברך לאדם על עברו על מצוותו: כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והמיתה הכפולה הזאת בלי ספק, הוא עונש לגוף בפני עצמו ולנפש בפני עצמה.

לגוף בפני עצמו, כי קודם שאכל מעץ הדעת, היה הכוח הטבעי אשר בו מספיק לעשות תמורת מה שניתך בשווה. ולא הייתה ההתכה גוברת על תמורת המזון הבא אל הגוף מחוץ, והיה אפשר לפי זה שיתקיים הגוף תמיד על זה הדרך.

ואחר שאכל מעץ הדעת הייתה ההתכה גוברת על התמורה כמו שהוא היום, והוא בהכרח שימות, כמו שנתבאר בראשון מהקאנון.
וזהו שאמר הכתוב: כי ביום אכלך ממנו מות תמות הנאמר על הגוף. כלומר: כי ביום ההוא תגבר ההתכה על התמורה, והוא בהכרח שימות.
ובעבור שמטבע עץ החיים היה להחליף הכוח כדי שיוכל הכוח הטבעי לעשות התמורה שווה אל ההתכה או יותר, אמר הכתוב: ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל, כלומר: יתקן מה שעיוות באכילת עץ הדעת, וחי לעולם.
וזהו דרך הבנת אלו הפסוקים כפי הפשט, והבנת מיתת הגוף באכילת עץ הדעת.

וכן עונש הנפש היה שתיפסד ותמות, וזו היא המיתה הנכפלת בכתוב לרמוז על מיתת הגוף ומיתת הנפש. ואחר שעונש העובר על מצוות השם יתברך הוא מיתת הנפש, הנה שכר המקיים מצוות ה' יתברך הוא קיומה בלי ספק.

[הכל מסכימים בקיום עונש לנפש]
ומכל זה יראה כי קיום הנפש היה ידוע ומושכל אצל אדם ונח ושומרי תורתם.
וכן בעלי ריבנו מודים כי העונש המיועד לאדם היה לנפש. אלא שהם אומרים שהוא לנפש בלבד, ואנחנו נאמר שהיה בו עונש לגוף גם כן, כמו שיורה פשט הכתובים.

וכל עוד שלא נתקן עונש הגוף אין ראיה על תיקון עונש הנפש, אלא בשמירת מצוות השם יתברך.
ומכל מקום אחר שלדברי כולנו העונש המיוחד לנפש היא בזולת הגוף, הגמול גם כן יגיע לנפש בזולת הגוף.

[הכרת - עונש לנפש, והוכחה להשארות הנפש]
וזה הדרך בעצמו דברה בו התורה כשייעדה העונשין לנפש בעברה על מצוות ה'. ואף על פי שהדברים הנאסרים הם מזונות נאותים לגוף, ואין בהם נזק כלל.
שהרי אמרה תורה (שמות י"ב): כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו',
וכן בחלב אמרה תורה (ויקרא ז'): כי כל אוכל חלב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה.
והוא דבר ידוע שאין אכילת החמץ בפסח והחלב בכל זמן סם מסמי המוות, שיכרת שאוכל בימי עלומיו, כי החוש מכחיש זה.
אבל בלי ספק הכרת הזה הוא עונש לנפש החוטא.

ואף אם יש כריתות בתורה שעונשם מגיע לזרע החוטא גם כן, כאמרם ז"ל: כרת - הוא וזרעו נכרתין, אין זה הדין בכל הכריתות.
כי לא יהיה דין ישר כי ראובן בהיותו בן שמונים שנה, אם יאכל כזית חלב שימותו בניו וכל זרעו בלא עתם, ולא יגיע מזה עונש אל החוטא, כי ימות בן שמונים שנה.
אלא שמזה יתבאר שיש עונש בכרת מגיע לנפש החוטא בהכרח, ואחר שהעונש הנזכר בתורת משה בכריתות הוא מיועד בהכרח לנפש בזולת הגוף, זה יורה שהנפש שלא תחטא לא תכרת, ויהיה השכר אם כן מגיע לנפש בזולת הגוף.

וזה הדרך המובן מן הכרת הנזכר בתורה במקומות מתחלפים, הוא בעצמו הדרך המקובל מאדם ומנח ומשם ועבר, וזולתם מן היחידים כאברהם יצחק ויעקב.

[עקדת יצחק - הוכחה לאמונה בנצחיות הנפש]
ועל כן מאס אברהם אבינו חייו וחיי בנו יחידו וכל ההצלחות הגשמיות שהיו מיועדות לו לרשת ארץ כנען, ושיירש זרעו את שער אויביו, וכי ביצחק יקרא לך זרע, והלך לשחוט את בנו יחידו, בהיותו יודע כי בקיום מצוות ה' תתקיים הנפש קיום נצחית ותישאר בנועם מתמיד, וכי בעוברו את פי השם יתברך - היא לא תצלח, ותהיה נכרתת מן הנועם ההוא.
ומה חפצו בביתו אחריו ובכל הייעודים הגשמיים, אם הפסיד הטוב ההוא הנצחי שהוא קיום הנפש.
אלא שבזה יש לומר, כי לפי שהיה אברהם עובד ה' מאהבה גמורה, לא היה חושש לשכר כלל, אלא להשלים רצון אהובו שהוא השם יתברך. אבל מכל מקום הטענה בכללה שאמרנו היא טענה אמיתית, מכרחת כל בעל שכל להיות שכר הנפש וקיומה אחר המוות מובן בהכרח מן העונש המיועד.

[שאלה: מדוע התורה הזכירה את הישארות הנפש רק ברמיזה?]
ואולם למה לא הרחיבה בו התורה הביאור, וסמכה בזה על מה שיובן מן הדרך שאמרנו מצד עונש הכרת והמיתה המיועד אל הנפש?

הנה הטעם בזה כי נותן התורה חשש לרפאות חוליי הנפשות כדרך שהרופא המובהק חושש לרפאות חוליי הגופות. וכמו שהרופא המובהק יחוש לרפאות סיבת החולי הנמצא, ולא יחוש לרפאות שאר המקרים הנמשכים, כי ברפאות הסיבה תימשך הרפואה לכולם, כן רופא הנפשות יחוש לרפאות סיבת החולי הנמצא.
והוא מבואר שאין דרך מציאות לשכר ולעונש הנפשי אלא עם מציאות ההשגחה.

[תשובה: בתורת אברהם יעודים נגד הטבע]
ולפי שהקדמונים, כל זרע אדם וכל בני נח, זולתי יחידי סגולות כמו שם ועבר ואברהם וזולתם, כולם היו עובדי עבודה זרה, ומכחישים ההשגחה, ונמשכים אחר המוחש.
ולזה לא היו חוששין לאותו הייעוד הנפשי שהיה מושכל וידוע אצלם מתורת אדם ונח, אבל היו מרחיקים אותו, ולא היו מאמינים בו אחר שלא היה מושג בחוש;
- בעבור זאת בחר השם יתברך היודע תעלומות לב דרך אחרת, והוא לייעד בתורת אברהם דברים גשמיים וייעודים גופיים, שהם כנגד מנהג הטבע, להורות כי עובד ה' ושומר מצוותיו הוא מושגח בכל פרטי ענייניו מהשם ואיננו משועבד למנהג הטבע.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה י"ו ב): על לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך (בראשית י"ב) לפי שהדרך ממעטת שלושה דברים:
ממעטת את הזרע,
וממעטת את הממון,
וממעטת את השם.
לכך נאמר:
ואעשך לגוי גדול להבטיח על הזרע,
ואברכך הבטחה על הממון,
ואגדלה שמן הבטחה על השם.

וזה להורות כי עובד השם יתברך איננו משועבד כלל למנהג הטבע ולא יזיקוהו המזיקים הטבעיים, אבל על שחל ופתן תדרוך ירמוס כפיר ותנין.

[תורת משה כתורת אברהם - מציגה שחרור מהטבע]
וזה הדרך שנמצא בתורת אברהם, הוא בעצמו הדרך שדרך בו השם יתברך בתורת משה.

וזה בעשיית האותות והמופתים המפורסמים לכל, כדי שיתברר להם כי עובד השם יתברך ושומר מצוותיו איננו משועבד לדברים הטבעיים, אבל כל הדברים הטבעיים משועבדים אליו.

ואחר שנמצא בדברים הטבעיים שאין אחד מהם שלא יימשך אליו תועלת ותכלית מה, ונמצא תועליות נמשכים למעשים לפעולות-מה, אין ההיקש גוזר שימשכו התועליות ההן מן המעשים ההם, כל שכן שראוי שימשכו למצוות התורה תועליות, ואף על פי שאין ההיקש גוזר המשכם מן המעשים ההם.

שכן נמצא לרבותינו ז"ל יזכירו פעולות ומעשים יימשכו מהם תועלות אין ההיקש גוזר שיימשך זה מהם, כמו מה שנזכר במסכת שבת בסוף פרק במה אשה (ס"ז):
מי שיש לו עצם בגרונו,
מביא עצם מאותו המין,
ומניח על קודקודו ואומר הכי:
חד חד נחית, בלע בלע נחית.
ודברים אחרים רבים שנזכרו שם מזה המין.

וכן נזכר במסכת סנהדרין עניין ר' אליעזר הגדול שאמר:
אמרתי דבר אחד, ונתמלא כל השדה קישואים,
אמרתי דבר, ונתקבצו כולם למקום אחד.
שיראה שבעשיית פעולות אין ההיקש גוזר אותן, או אפילו בהזכרת תיבות ידועות בלבד בזולת מעשה, יימשך מהם איזה פועל מה שאין ההיקש גוזר שיימשך כך.

[המצוות - גורמות לתוצאות לא מובנות]
ואף אנו נאמר, ששיערה החכמה העליונה מעשים ופעולות הן הנה מצוות התורה, שיהיה נקשר בהם ונמשך מהם תועלת הגמול והעונש הנפשי, אף אם לא נדע איך יתחייב זה מהם, כמו שלא נדע טעם המשך התועלות ההם לפעולות ההם, או לתיבות הנזכרות בפי חכמי הקבלה וזולתם, שאין ההיקש גוזר כך.
וכן הגמולים והעונשים המיועדים בתורה, יימשכו למעשה המצוות והעברות הנעשות בכוונה, ויקשרו בהם, ויתחייבו מהם כהתחייב הדבר מסיבותיו.

תדע, שהרי נבוכדנצר רשע גמור היה, ונגזרה עליו גזרה שתיטרף דעתו ויהיה נטרד מבין אדם לדור עם החיות, ונתאחרה אותה גזרה שנים עשר חודש, בשכר מצוות הצדקה, עד שאמרו רבותינו ז"ל בפרק א מבבא בתרא ( ד'):
למה נענש דניאל?
מפני שהשיאו עצה לנבוכדנצר,
שנאמר: להן מלכא מלכי ישפר עלך
וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במחן ענין וגו' (דניאל ד')
הרי מפורש שהצדקה תועיל לבטל הגזרה, ושהשכר הזה נקשר בה ונמשך ממנה אף על פי שלא יהיה המקבל ראוי לו, ולזה לא היה רבי אמי רוצה לקבל צדקה מהעכו"ם.

[הטבע משועבד לתורה]
וכן בעניין העונשים אמרו רבותינו ז"ל:
משחרב בית המקדש,
אף על פי שבטלו ארבע מיתות בית דין,
דין ד' מיתות לא בטלו:
מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו,
מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי.

[המתקת המים במרה - ראיה לשלטון התורה על הטבע]
ועל זה הדרך הוא בשאר מצוות התורה. ואף על פי שלא יגזור ההיקש זה, ראוי שנאמין שיהיה כן, אחר שהעיד הניסיון היות הטבע משועבד ונכנע לצדיקים ולחסידים ולשומרי מצוות התורה, וזה יסוד גדול לתורה.

ולזה תמצא במרה, כשהשליך משה רבנו ע"ה העץ אל המים וימתקו המים, שאותו העץ היה הרדופני, שהוא עץ מר מאוד, לפי מה שבאה הקבלה בו, ואין מדרכו להמתיק המים.

ואמר הכתוב: שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו (שמות ט"ו), והפירוש הנכון בניסיון הזה הוא מה שפירש בו הר"ן ז"ל, שהוא שב אל החוק והמשפט, רוצה לומר שהוא שם אל העם חוק ומשפט שם, כאמרם ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד, (סנהדרין נ"ז).
ושם נסהו, רוצה לומר כי שם נסה משה את החוק ואת המשפט הזה לפני העם, כשהראה להם איך היה הטבע נכנע ומשועבד לשומרי מצוות השם, עד שהמים המרים נמתקו בעץ המר.

ולזה סמך אליו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. יאמר, כי השומע לקול ה' ועושה הדברים הישרים והנרצים לפניו, ושומר מצוותיו וחוקיו, לא די שהוא ניצול מהחולאים המקריים, ואותם שהם בשימת משים, כגון חוליי מצרים, אלא אפילו מן החולאים הטבעיים ההווים על האדם מצד מזגו בשינוי פרקי השנה - יהיה רופאו מהם.

וזה כי החוליים שני מינים:
האחד החולאים הטבעיים, והם הבאים על האדם משינוי הפרקים וכפי מזגו, כאילו תאמר שהדמי יחלה באביב והאדומי בקיץ.
והמין האחר החליים הבאים על האדם מצד שינוים יקרו באוויר, כחליים הדיבריים וזולתם, שהם באים בשינוי הזמנים מטבעם, ומביאים חליים על האדם אם על צד המקרה ואם על צד העונש מהשם יתברך.
והחליים הללו אינם באים על האדם מצד טבעו, אלא מחוץ, ובשימת משים, כחוליי מצרים.
ועל אלו אמר: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך.
ועל המין הראשון מן החליים הבאים על האדם מצד טבעו אמר: כי אני ה' רופאך.

וכן ייעד משה במשנה תורה פרשת והיה עקב והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך (דברים ז'), אמר כי בשמיעת משפטי התורה ושמירתם ועשייתם יהיה האדם מנוצל משני מיני אלו החליים, אם מהחליים שהם מצד טבעו של אדם, וזהו והסיר ה' ממך כל חולי, ואם מהחליים שהם בשימת משים וזהו וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך.

[פירוש הפסוק "שם שם לו חק ומשפט"]
וכל זה להורות ששומר התורה הוא מנוצל מן הפגעים המקרים, הן טבעיים או בלתי טבעיים, לפי שהוא למעלה מן הדברים הטבעיים, כמו שהעיד על זה הניסיון במרה כמו שפירשנו, כי ושם נסהו שב אל חוק ומשפט.
כי אי אפשר שישוב אל העם שניסו את השם, שלא מצינו להם ניסיון בזה, אלא שצעקו למשה לאמר מה נשתה, ולא יכעס השם עליהם כשישאלו הדברים ההכרחיים להם.
גם אי אפשר שישוב אל השם שניסה את העם, כי אין בניסיון הזה תועלת נמשך כמו בשאר מיני הניסיון שפירשנו בזה המאמר.
ולזה אמרנו כי ושם נסהו שב אל החוק, לומר כי הראה להם בניסיון איך שומר התורה לא היה משועבד לדברים הטבעיים.

וזו הייתה כוונת השם בהורדת המן שהיה מיד אחר מרה, כמו שפירש להם משה במשנה תורה, כי אמר אחר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יהיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ה'), שיראה שירידת המן וכל הנסים שנעשו בו, היו להראות את ישראל ולהודיעם כי שומר התורה הוא למעלה מן הדברים הטבעיים, ושהאל יתברך יכול להחיות את האדם זולתם וזולת לחם.

[האותות והמופתים הוכחה כי יש גם גמול נפשי]
ואחר שנתברר בכל האותות והמופתים שנעשו במדבר, שהשם יתברך משנה הטבע לעושי רצונו ומשגיח עליהם בכל ענייניהם, כל שכן שיתברר אצלם הגמול הנפשי שהוא הדבר העיקרי הנמשך מן ההשגחה, כמו שהיה מקובל בידם מן הדתות הקודמות מאדם ומנח על ידי אברהם יצחק ויעקב, שיש לנפש הישארות שהוא אמת גמור.
וייעוד ירושת הארץ והדברים הגשמיים לכלל האומה על יד האבות היה כדי שיוכלו האנשים להשיג ההצלחה הנפשית בהיות האומה בשלווה והשקט, כי בהיותם גולים בארץ לא להם, אי אפשר להם לעבוד ה' יתברך כראוי כדי שתושג הצלחת הנפש.

וזו טענה מספקת לפי דברי הרמב"ם ז"ל שאמר כי עיקר הגמול לעולם הבא הוא לנפש בלבד. ואולם לפי דעת הרמב"ן שאמר כי הגמול הוא לנפש ולגוף ביחד, צריכין אנו לומר כי אחר שפירשנו כי ביום אוכלך ממנו מות תמות, הוא עונש לנפש ולגוף ביחד, כי מזה יתבאר שהשכר לגוף ולנפש ביחד, ואחר תחיית המתים.

וזה מה שרצינו לבאר בזה הדרוש, והאל יצילנו משגיאה.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר רביעי פרק מב

[האמונה בביאת המשיח אינה עיקר]
האמונה בביאת המשיח מחויבת על כל בעל תורת משה, כמו שביארנו בפרק כ"ג מהמאמר הראשון.
וזה כי לפי שבא בתורה מפורש החיוב להאמין בדברי הנביא, שנאמר: אליו תשמעון (דברים י"ח), והנביאים נבאו בביאת המשיח, הוא מבואר שכל מי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר בדברי הנביאים ועובר על מצוות עשה.
אבל מכל מקום אין האמנת ביאת משיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם.

כי האמנת השכר מחויב על כל בעל תורה אלוהית, והכופר בו כופר בעיקר, ואולם מי שיאמין שהשכר היא לנשמות בלבד ובעולם הבא,
או הוא גשמי ולתחיית המתים,
אף אם לא יאמין בשכר העולם הזה - איננו כופר בעיקר, אחר שהוא מאמין בעיקר השכר והעונש בכלל, אף על פי שיחלוק באחד ממיני השכר.

תדע שהרי יש מרבותינו ז"ל אמרו (קדושין ל"ט ב):
שכר מצווה בהאי עלמא ליכא.
ויאמינו שעיקר השכר הוא בעולם הבא, אמרו:
למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב,
ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך.

ועל כן נאמר שאין האמנת ביאת המשיח עיקר שהמכחיש ביאתו יקרא כופר בעיקר, אבל היא אמונה אמיתית יחוייב כל בעל תורת משה להאמינה.

[פירוש הנבואות על ביאת המשיח]
ואולם לזכור הנבואות הפרטיות המורות על ביאתו אין זו כוונת המאמר, ויארך הסיפור בהם. לפי שהמפרשים, עם שהם מודים בביאתו, הנה הם חולקים בנבואות המורות עליו.

שהרי יש מחכמי הלמוד מי שהבין שכל הנבואות הבאות בדברי הנביאים על המשיח כולם נתקיימו בשעבר, עד שאמרו קצתם שכבר נתקיימו כולם בימי חזקיהו מלך יהודה.

אמרו: (סנהדרין צ"ח)
אין להם משיח לישראל,
שכבר אכלוהו בימי חזקיהו מלך יהודה.
ורב אשי שהשיב על הדברים הללו לא השיב אלא מדברי זכריה, שאמר: הנה מלכך יבוא לך,
אבל מדברי ישעיה לא השיב עליו, נראה כי רב אשי עצמו סובר שאין מדברי ישעיה תשובה מכרחת על זה.

וכן רבותינו ז"ל מסכימים שהנבואות נאמרו על חזקיה, אלא שלא נתקיימו בו, אמרו:
ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וכו'.
וכן מה שאמר הכתוב ביחזקאל: ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, פירשו שזה נאמר על בית שני.

וראיה לדבר מה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"א ב): עשרת השבטים אינן עתידין לחזור וכו' והן דברי ר' עקיבא.
ואם הייתה נבואת יחזקאל עתידה, איך יאמר ר' עקיבא שאין עשרת השבטים עתידין לחזור לימות המשיח, הרי דברי יחזקאל הם בהפך?!
אבל נראה כי ר"ע היה מפרש אותן בזמן בית שני. כי אף על פי שנאמר שם ומלך אחד יהיה לכולם למלך, אפשר שנאמר זה על זרובבל פחת יהודה, או על נחמיה אם היה זולת זרובבל, או על הנשיא, או על המלך המולך מבני חשמונאי.

[נבואות ישעיה על ימות המשיח]
וכן פירשו ואמרו קצת המפרשים: נבואותיו של ישעיה נתקיימו בבית שני שציווה כורש לבנות הבית, אמר: ונפקתא מן בית מלכא תתיהב (עזרא ו'), ועליו ועל מלכי פרס נאמר: והיו מלכים אומניך וגו', וכל אותה פרשה.

ולפי שבתחילת בית שני היו עניים ואחר כך בימי החשמונאים נתעשרו עושר גדול, נתקיים בהם תחת הנחושת אביא זהב וגו' (ישעיה ס').
כי בתחילת בית שני היו עניים, עד שעשו מנורה של בעץ וחפום בנחושת, ועשו שאר כלים של נחושת. וכשהעשירו עשאום של זהב, כמו שאמרו בקדושין על ינאי המלך שהיה אוכל עם הפרושים על שולחנות של זהב.
ובבניין הורדוס שהיה בניין בית שני יותר מפואר משל שלמה, נתקיים ושמתי כדכד שמשותיך וגו' (שם נ"ד).

ואומרים גם כן כי בבית שני נתקיים והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וגו' (שם ס"ו).
לפי שציווה כורש מלך פרס: וכל הנשאר מכל המרומות אשר הוא גר-שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף וזהב וגו' (עזרא א'), וכן יבוא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיה ס"ו), לא נאמר על כלל האומות, כי אם על כל אומת ישראל בלבד, כמו שנזכר במאמר השני בפרק עשרים בשיתוף כל. וכן והיה מדי חדש בחדשו וגו' (שם), אינו נאמר על זמן בלתי בעל תכלית.

שאם היה זה כן, יהיה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים כי תולעתם לא תמות וגו', ייעוד חיים נצחיים לתולעים!
אבל הכוונה לומר שהפושעים שיהיו בדור ההוא יהיו ללעג וקלס לשכניהם ולכל רואיהם, עד שילמדו מוסר כל אנשי הדור בראותם עונש הרשעים ההם, ויבואו מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו להשתחוות לפניו יתברך.

[נבואות דניאל על המשיח?]
וכן גם כן כתב הר"ר חיים גאליפפ"א באיגרת קראה איגרת הגאולה כי כל נבואותיו היו על בית שני בלבד.
ומה שנאמר: ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידיה עד עדן ועדנין ופלג עדן (דניאל ז'), הכל נאמר על אנטיכוס.
וכן ויקבלון מלכותא קדישי עליונין, (שם ז') אמר גם כן כי נאמר על החשמונים.
ומה שאמר הכתוב: ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא (שם), אמר כי עולם הוא יובל אחד, והכל על זמן הקצר ומוגבל שמשלו בו החשמונים.
וכן ועתיק יומין יתיב (שם ז'), פירש אותו על מתתיה כהן גדול שהיה ראש לחשמונים והיה זקן מאוד ומלכו כל בניו אחריו.

והביא ראיה לזה הפירוש מרבותינו ז"ל (במדרש שוחר טוב) שאמרו:
כי יום נקם בלבי - (ישעיה כ"ג),
לבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?
שיראה מדבריהם שאפילו המלאכים אינם יודעים קץ הגאולה, כי לא גלהו השם יתברך להם. ובדברי המלאך אל דניאל ייראה שהיה המלאך יודע הקץ, אלא שדניאל לא היה מבין אותו.

ולפי דבריו צריכים אנו לומר הארבע חיות שראה אינן הארבע חיות שכתבו כל המפרשים. אבל:

הראשונה רמז למלכות בבל,
והשנית למלכות מדי,
והשלישית למלכות פרס ומדי,
והרביעית למלכות היוונים.

שכל אלו היו בזמן בית שני. ועל כן נאמר בחיה השנית: ולשטר חד הקימת ותלת עלעין בפומה בין שניה (דניאל ז').

לפי שדריוש המדי שכבש בבל והחריבה לא משל אלא על מדי ובבל ומלכות אשור שהיה תחת יד נבוכדנצר שכבש נינוה ומלך על אשור, אבל לא משל דריוש על פרס ועל כל המלכיות המשועבדים לפרס.

וכשמלך כורש הפרסי חתנו, שהיה מלך פרס, וירש מדריוש מלכות מדי, התחילה ממשלת החיה השלישית שהיה ממשלתה כוללת הכל.
כמו שאמר: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים (דה"ב לו).
ועל החיה השלישית נאמר: ולה גפין ארבע די עוף על גבה וארבעה ראשון לחיותא (דניאל ז'), רמז למלכים המולכים על פרס ומדי ביחד שהיו ארבעה.
כמו שאמר הכתוב (שם י"א): הנה עוד שלושה מלכים עומדים לפרס והרביעי יעשיר עושר גדול מכל וכחזקתו בעשרו יעיר הכל את מלכות יון.

ואחר זה התחילה מלכות יון שהיא החיה הרביעית.
ויורה על זה על פי הפירוש לשון הכתוב שאמר: (שם ז') אדין צבית ליצבא על חיותא רביעיתא די הות שניה מן כלהון דחילה וגו'.
ומפרש זה על ממשלת היוונים שהתחילה מאלכסנדרוס מוקדון שנאמר עליו (שם ח'): והצפיר השעיר מלך יון והקרן הגדולה אשר בין עיניו הוא המלך הראשון.
וכל מה שכתב אחר כך הוא פירוש ממשלת החיה הרביעית בזמן בית שני עד אנטיוכוס.

[האמונה במשיח לדעת מפרשים אלה היא קבלה בלבד]
ואלה המפרשים יאמרו, כי עיקר האמונה במשיח הוא על פי הקבלה, ושאין בתורה ולא בדברי הנביאים נבואת תורה בהכרח על ביאת המשיח, כי כולם יתפרשו לפי מקומם על עניין שעבר.

[פירוש לא יסור שבט מיהודה]
כי לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט), אפשר שיתפרש כי לא תסור מיהודה גדולת השבט והמעלה, כי יהודה יעלה בתחילה במלחמות עד שיחרב שילה.
כי יבוא שילה, כמו ובא השמש וטהר (ויקרא כ"ה), וזה לפי שאחר חרבן שילה שנמשח שאול למלך, סרה הממשלה ההיא מיהודה שלא היה עולה בתחילה למלחמה.

או יהיה פירוש כי יבוא שילה עד שיבוא בנו, וירמז אל דוד, כמו ובשליתה (דברים כ"ח).
ויהיה פירושו לא יסור שבט מיהודה כמו לא יקרב, כמו סורה אדוני סורה אלי.
ויאמר כי לא תקרב הממשלה להיות מיהודה השבט והמחוקק עד שיבוא דוד, כי אליו יתקבצו כל השבטים, כי ולו יקהת עמים, כמו (דברים ל"ה) עמים הר יקראו, שתרגם אונקלוס שבטיא דישראל.
ואפשר שיתפרש פירוש אחר מסכים למה שעבר, כמו שפירוש הראב"ע ז"ל.

[פירוש "הנה מלכך יבוא לך"]
וכן יאמרו גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור (זכריה ט'), נאמר על זרובבל, שנאמר עליו: אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי... ושמתיך כחותם כי בך בחרתי (חגי ב').

ונבואות כאלה הרבה הנאמרות בזכריה העניין מוכיח שנאמרו עליו.

וכן מה שאמר מלאכי: וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה וערבה לה' מנחת יהודה וגו' (מלאכי ג'), הכל נאמר על עזרא שזיקק כל המשפחות וטיהר את הכהנים, והבדיל אותם ואת ישראל מבנות הנכר.

וכן יפרשו כל הנבואות על זה הדרך על העבר, ויאמרו כי עיקר האמונה בביאת המשיח היא על פי הקבלה.
כי אונקלוס הגר שהיה מקובל משמעיה ואבטליון שהיו בזמן בית שני, פירש לא יסור שבט מיהודה על המשיח.
וכן הקבלה נמשכת בידינו עד היום.

ואי אפשר להכחיש הקבלה, לפי שאם היה אפשר להכחיש הקבלה, שאם באנו להכחיש הקבלה אף עיקרי האמונה נוכל להכחיש ולפרש הפסוקים על דרך אחרת. אלא שעיקר הכל הקבלה.

ואנחנו נאמר, שאם אין מהכתובים הכרח, אין מהקבלה לבדה הכרח, לפי שיש לאומר שיאמר כי אף אם בזמן אונקלוס עדיין לא בא, אפשר היה שבא אחר כך, על הדרך שאמרו רבותינו ז"ל:
זכו - וארו עם ענני שמיא,
לא זכו עני ורוכב על חמור (סנהדרין צ"ח ב).

[הנבואות על צמיחת ישראל לא התקיימו עדיין]
ולפי זה אפשר לבעל דין לחלוק ולומר שבא אחר זמן אונקלוס, ובסיבת העוונות לא נתקיימו כל הטובות המיועדות לבוא על ידו, וחשבו הרואים שאינו משיח.

אלא שהאמת, שיש בתורה ובדברי הנביאים כתובים מוכיחים בהכרח על צמיחת ישראל ומעלתם, שלא נתקיימו לעולם לא כולם ולא קצתם.

וזה כמו שנאמר (במדבר כ"ד): דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת.
ואמרו רבותינו ז"ל:
ומחץ פאתי מואב - זה דוד,
וקרקר כל בני שת - זה מלך המשיח.

וזה אמת בהכרח, כי לא משל דוד בכל בני שת, וגם לא נמצא בכל ישראל מלך לעולם שימשול בכל העולם שהם בני שת.
וכן בישעיה נאמר: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וגו' (ישעיה כ"ד), והרי אנחנו בגלות היום, אם כן לא נתקיימה בהכרח.
ועוד בישעיה נאמר: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם וגו', (ישעיה ס"ו) וזה הייעוד מורה בהכרח על קיום האומה בכללה בכל זמן ושתעלה בסוף למעלה גדולה.

וזה כי יש אומות כמו פלשתים ובני עמון ועמלק וזולתם, שאף אם נשאר זרעם בעולם, לא נשאר שם האומה ההיא, כי אין בעולם אומת פלשתים ולא עמלק ולא עמון ומואב.

ויש אומות אחרות בהפך, שנשאר שמם ולא נשאר זרעם, כמו מצרים שנחרבה כמה פעמים, כמו שנתנבא עליו יחזקאל, וכשחזרה ונתיישבה נקראו כל הבאים לגור שם מצריים, ואף על פי שאינם מזרע מצרים, כי נשאר השם ולא הזרע.

ולא נמצא אומה שיהיה השם והזרע קיים אלא אומת ישראל, שעליהם נאמר: כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישעיה שם), ותלה זה בקיום השמים החדשים והארץ החדשה.
כדי שלא נאמר כי מדרך כל הווה שיהיה נפסד. וכמו ששאר האומות מצד שהיו הוות נפסדו, כן אומת ישראל אחר שנתהוו בהכרח הוא שיפסדו -
לכך אמר שאין מהכרח כל הווה שיהיה נפסד, שהרי השמים והארץ חדשים הם, רוצה לומר הווים לפי דעת בעלי התורה ומאמיני החידוש, ואף על פי כן הם עומדים לפני השם יתברך תמיד, כלומר: שהם נצחיים.
כמאמר דוד (תהילים קמ"ח): ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבור.
וכן זרע ישראל ושמם יהיו קיימים תמיד ולא יפסדו.

[ראיה מירמיהו]
וכן אמר ירמיה: כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו', אם ימושו החוקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים (ירמיה ל"א), וזה ייעוד מורה על קיום ישראל ועלותם למעלה גדולה. שאם היה מייעד שיתקיימו בגלות לעולם, תהיה לפי קללה ולא ברכה.

[ראיה מיחזקאל]
וכן נבואת בנין אשר ביחזקאל, אף על פי שנתקיים קצתה בבית שני, כמו שיראה מדברי רבותינו ז"ל במסכת מנחות בפרק התכלת (מ"ה) אמרו:
כה אמר ה' אלוהים, בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים
וחטאת את המקדש (יחזקאל מ"ה).
- חטאת? עולה היא!
אמר רבי יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדרשה.
כלומר: שהוא עתיד לבוא.
רב אשי אמר: מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה.
כלומר ובימי עזרא נתקיימה נבואה זו.

וכן משמע גם כן במסכת מידות שבני בית שני בנו הבית כל מה שהיה בידם כפי דברי יחזקאל, אבל מכל מקום הדבר מבואר שיש דברים הרבה ביחזקאל שלא יתקיימו בימי עזרא כלל, ולא בבית שני.
כמו חלוקת הארץ לשבטים שלא נתקיימה בבית שני כלל, כולם היו מעורבים ולא הייתה נחלה מיוחדת לכל שבט ולא לנשיא על הדרך שאמר יחזקאל.

[ראיה מנבואת גוג]
וכן נבואת גוג לא מצינו שנתקיימה בשום זמן כלל. כי לפי מה שבא בספר יוסף בן גוריון הכהן ממלחמות אנטיוכוס מלך יוון על ירושלים וניצחון החשמונים אותו, אין זה מסכים עם נבואת גוג כלל.

וגם מה שנמצא בספר דברי הימים לספרד מביאת הגוטים, שהם מבני גוג, לספרד שכבשו אז רומא וכל איטליה מיד היוונים, לא פשטה אז ממשלת הגוטים בארץ ישראל ולא כבשוה, וגם לא היו ישראל יושבים על אדמתם, כמו שבא בנבואת גוג.

[ראיה מאיכה]
וכן מה שזכר ירמיה בספר קינות: תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך (איכה ד'), אי אפשר שיתפרש על הגלות הזה האחרון שהוא גלות בית שני, כי אחר גלות בבל בבית ראשון כבר הוסיף להגלותנו על יד טיטוס, ושם נאמר: פקד עונך בת אדום (שם), שזה יורה בהכרח על גלות רומי שהגליתנו מארצנו בגלות האחרון.

ואף על פי שכתים הם מזרע יוון, אפשר שהם החיה הרביעית, לפי שהם מלכו בעולם אחר כלות מלכות היוונים. וקראה הכתוב בת אדום, מצד שקבלו האמונה על יד כומר אדומי. כי האדומיים קיבלו אמונת ישו בתחילה, וכל האומות יקראו על שם האומה שנתערבבו בה. כמו שהמתגיירים לדת ישראל יקראו ישראלים או יהודים, אף על פי שהם משאר האומות, וכן הרומיים יקראו אדומיים, וכל האומות שנהפכו לדת ישמעאל - ישמעאלים, על שם המחזיקים באמונה תחילה שהיו מזרע ישמעאל.

כי אחר הגלות הזה האחרון, אשר לא יוסיף השם יתברך עוד להגלות את בת ציון, יפקוד על אדום. וכדי שלא יובן זה על אומת אדום הקדומה שהייתה יושבת אז בהר שעיר, אמר: בת אדום יושבת בארץ עוץ, בן בנו של שם. כי היושבת בהר שעיר הייתה עתידה ליבטל קודם גלות בית שני, כי מלכי בית חשמונאי ביטלום, כמו שמלכות יוון הקדומה בטלה מן העולם ונשארה הממשלה לכתים שהם מזרע יוון, והם הנקראים היום אומות אדום.

וכן ממשלת החיה הרביעית לא יתפרשו כל ענייניה הנזכרים בספר דניאל בשום צד, לא על מה שעבר על ישראל ולא על פושעי ישראל בעניין שיסכימו כל פרטיה.

ונבואות הרבה כאלו יש שאי אפשר שיתפרשו על מה שעבר, ובפרט נבואת מלאכי חותם הנביאים שאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, (מלאכי ג'), שזה לא נתקיים מעולם.