|
[תפילות שאינן נענות - תפילת משה] יקרה בעניין התפילה ספק גדול, והוא זה: כי מי לנו גדול ממשה אדון כל הנביאים, והוא התפלל להשם על כניסתו לארץ ולא נענה. אמר הכתוב: ואתחנן אל ה' אעברה נא וגו', ויאמר ה' אלי רב לך וגו', (דברים ג'). והנה זה ממה שיורה שהדבר הנגזר אי אפשר שיבטל ע"י התפילה. ואם כן יאמר האומר כי שווא עבוד אלוהים ומה בצע כשנתחנן לפניו אחר שאי אפשר לבטל הנגזר. והתשובה בזה שהתפילה מועילה לפני גזר דין על כל פנים, ואף לאחר גזר דין גם כן תועיל אם אין עמו שבועה. וכן אמרו רבותינו ז"ל: |
יפה צעקה לאדם
בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (ר"ה י"ג). |
|
כמו שיראה זה מחזיקה.
מאחר שנאמר לו: צו לביתך כי מת אתה ולא תחייה, נאמר לו: שמעתי את תפילתך וגו', הנני יוסיף על ימיך, (ישעיה ל"ח). וזה היה לאחר גזר דין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל גזר דין של משה היה גזר דין שיש עמו שבועה שנשבע, שנאמר: לכן לא תביאו, (במדבר כ'). וביארו רבותינו ז"ל, כי לכן לשון שבועה, וכמו שהוכיחו זה מלכן נשבעתי לבית עלי, (שמואל א' ג'). לפיכך לא הועילה התפילה של מרע"ה. וזהו ההבדל שיש בין יחיד לציבור, שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה, ושל ציבור הוא נקרע ומתבטל ע"י התפילה, וזה יראה שהוא כן, מִקֶּשֶׁר הפרשה. [ביאור דברים ד' - תפילת משה] הנה בתחילה אמר: ואתחנן אל ה', ואמרו רבותינו ז"ל: (ברכות ל"ב) אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם. ודקדקו זה, לפי ששורש חנם - חנן. ובא להורות, שאין ראוי לאדם לתלות תפילתו במעשיו הטובים ולא בזכות עצמו. כמאמר אליפז: מה אנוש כי יזכה? וכי יצדק ילוד אישה? (איוב ט"ו). וגינו חכמים לחזקיה שתלה תפילתו בזכות עצמו, ואמרו, כי לפי שתלה הדבר בזכות עצמו תלו בזכות אחרים, ונאמר לו: וגנותי על העיר הזאת להושיעה, למעני ולמען דוד עבדי, (מלכים ב' י"ט). ובעבור זה לא תלה משה רבנו תפילתו בזכות עצמו, אלא במתנת חנם, ולפיכך אמר: ה' אלוהים אתה החלות וגו'. כלומר: כך הוא דרכך עמי לעשות חסד חנם, שאתה החלות מעצמך בחנם להשפיע עלי שפע נבואי, מבלתי שאהיה ראוי ולא שאכין עצמי לכך. וכן אמרו רבותינו ז"ל בספרי: |
אתה החלות להראות את עבדך נסים וגבורות,
שנאמר: אסורה נא ואראה. |
|
הנה ביארו, שאתה החילות נאמר על התחלת נבואתו של משה. וכאילו אמר: רבש"ע, אל יקשה בעיניך לעשות עמי חסד, אף על פי שאיני ראוי אליו, ולתת לי מתנת חינם, שכן דרכך עמי שאתה מעצמך החילות בסנה להראות את עבדך וגו'. ואחר שכך דרכך עמי, עשה גם עתה עמי החסד הזה שאני שואל: אעברה נא ואראה וגו'. והתפילה הזאת היא על דרך הושיענו אלוהי ישענו, (ד"ה א' י"ו). [שלושת סוגי המוות הבאים על אדם] אם מצד העונש המגיע מאתך על חטאי; או מצד הוראת המערכת; או שהגיע זמני להיפטר. ואלו השלשה הם הקצים הקבועים לחיי האדם. אמר דוד על שאול: כי אם ה' יגפנו, או יומו יבוא וימות, או במלחמה ירד ונספה, (שמואל א' כ"א) רמז בזה שהמיתות הן שלש: |
אם כרתית,
או טבעית, או מקרית. |
|
כי ה' יגפנו - ירמוז על המיתה הכרתית והיא מיתת העונש על החטא,
או יומו יבוא ומת - ירמוז על המיתה הטבעית, והוא שהגיע זמנו להיפטר כפי מזגו, או במלחמה ירד ונספה - ירמוז על המיתה המקרית המגעת לאדם בלא עתו ובלא חטא קודם, אלא מצד המערכת. או הגזרה הכוללת שכל מי שיכנס במלחמה פלונית ימות, ואם לא היה יוצא למלחמה לא היה מת. ואם יצא - ימות מצד ההוראה הכוללת, אף על פי שאין בידו עוון אשר חטא. ולא הזכיר המיתה הבחירית, לפי שאין אדם שיבחר מוות מחיים. ולא הסכים בזה אל האמת, שהרי מיתת שאול בחירית הייתה שנאמר: ויקח שאול את החרב וייפול עליה, (שם ל"א). וכן משה לא הזכיר אותה, שהוא לא היה בוחר מוות מחיים, ולזה לא הזכיר אלא אלו השלש מיתות בלבד. ואמר לפניו, ריבונו של עולם! המיתה הנגזרת עלי, אם הוא מצד העונש על החטא, אם כן עווני כל כך גדול שאי אפשר למחול? כמו שאמר קין: גדול עוני מנשוא? (בראשית ד'). ואמרו רבותינו ז"ל: |
אמר קין לפני הקב"ה: רבש"ע, אתה סובל שמים וארץ,
ועווני אי אפשר לסבול?! (סנהדרין ק"א ב). |
|
וביאור דבריהם, שקין אמר לה': אחר שעווני הוא כל כך גדול שאי אפשר למחול, אם כן יהיה כוחי לחטוא יותר גדול מכוח השי"ת למחול. וזה אי אפשר, כי כוח השם יתברך גדול לבלתי תכלית. וזהו שתמה באומרו: גדול עווני מנשוא? ואלו בעצמם הם דברי משה במה שאמר: את גדלך וגו', כלומר: אני יודע שגדלך בלתי בעל תכלית, ואי אפשר שיהיה עווני כל כך גדול שלא יספיק גודלך הבלתי בעל תכלית למוחלו. ואמר עוד: ואת ידך החזקה, לרמוז שאם הייתה המיתה מצד הוראת המערכת, כבר הראיתני נסים ונפלאות מורות שידך החזקה ותקיפה על המערכת לנצחו. ואמר עוד: אשר מי אל וגו', לרמוז שאם המיתה היא טבעית כמו שהיא מיתת הצדיקים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: |
שהקב"ה יושב וסופר שנותיהן של צדיקים וכו',
|
|
כלומר שהוא סופר שנותיהן, שלא יתקצרו לא על צד העונש ולא על צד המקרה, אבל שיחיו השנים הראויים להם לחיות כפי טבעם והרכבת מזגם והליחות השורשי שבהם מתחילת יצירתם. וזה שאמר הכתוב בשרה: שני חיי שרה, (בראשית כ"ג) אחר שאמר: ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, להורות שהמאה עשרים ושבע שנים ההם שחייתה, היו השנים שהיו שני חייה כפי טבעה, והליחות השורשי שבה בתחילת יצירתה. ולא נתקצרו ימיה כמו שנתקצרו שני חיי אברהם. כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיה לו לחיות ק"פ שנים, כמו שחיה יצחק, ולא חיה אלא קע"ה שנים, שנתקצרו ימיו חמש שנים, כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה. ולרמוז על זה נאמר בו: ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי, (בראשית כ"ה). לומר: אלו הן השנים אשר חיה, לא שהיו אלו שני חייו כפי טבע מזגו והליחות השורשי אשר בו, כמו שהיו שני חיי שרה. ועל כן היה משה אומר אם מיתתי זו היא מיתה טבעית שאין בכוח הרכבת מזגי שאחיה יותר, הרי אתה יכול לחדש כנשר נעורי ולתת בי כוח להשיבני רענן כברוש ובריא אולם, שאין אלוה אחר בעולם זולתך שיעשה כמעשיך שיוכל לברוא בריות ולתת טבע חדש זולתך ואם תחדש בו עניין חדש כאילו אני בריה חדשה, מי יאמר לך מה תעשה, שאין בעולם מי שיעשה כמעשיך וכגבורותיך, ואחר שכל זה כן שאין מי שיעכב על ידך, אעברה נא ואראה. והשיב לו השם יתברך: רב לך ... וצו את יהושע... כי הוא יעבור וגו', וכל כך הייתה גזרת השם יתברך קיימת עלי, כשהגענו אל הגיא מול בית פעור ישבנו שם, שלא נתן לי רשות לעבור משם. וזהו שאמר כאן: ונשב בגיא מול בית פעור, כלומר שלא יכולנו לעבור משם והלאה, לפי שהייתי עתיד ליקבר שם. כמו שכתוב: ויקבר אותו בגיא מול בית פעור וגו', (דברים ל"ד). וסמך אל זה ועתה ישראל וגו', למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ וגו'. כלומר: אני נצטערתי כל הצער הזה, כדי שאכנס לארץ ולא זכיתי ליכנס שם, ואתם זוכים ליכנס שם, התחזקו לשמור מצוות ה' יתברך כדי שתזכו ליכנס לתוכה. ושמא תאמרו שאחר שתפילתי אינה נשמעת כבר אפשר גם כן שהיום או למחר תחטאו אתם ולא תהיה תפילתכם נשמעת, לכך סמך לזה: עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור ואתם הדברים בה' וגו', כי מי גדול אשר לו אלוהים וגו'. כלומר: אל תחשבו שהכלל והפרט הן שווים בדבר זה, שאין הדבר כן, שאני עם רוב מעלתי, לפי שאני יחיד, לא נתקבלה תפילתי בעדי. ואתם עם היותכם עובדי עבודת אלילים משתחווים לפעור, ואין שנאוי לפני ה' כעובד עבודה זרה, נתקבלה תפילתי בעדכם. שהרי כשנתפללתי עליכם בחטא העגל או בפעור נתקבלה תפילתי עליכם ומחל לכם הקב"ה, אף על פי שלא נתקבלה תפילתי על עצמי. [תפילת יחיד ותפילת ציבור] ולזה סמך אל זה, כה' אלוהינו בכל קראנו אליו, רוצה לומר באיזה עניין שתהיה תפילת הכלל היא מקובלת. ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל: |
אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים
שנאמר הן אל כביר לא ימאס (ברכות ה'). |
| ואמרו: |
לעולם לשתף אינש נפשיה בהדי צבורא.
|
|
להורות שתפילת הכלל היא מקובלת תמיד, אף על פי שתפילת היחיד אינה מקובלת כשהוא גזר דין שיש עמו שבועה, כמו שלא נתקבלה תפילת משה רבנו ע"ה על כניסתו לארץ, לפי שהיה גזר דין שיש עמו שבועה.
|
|
[מדוע גזר דינו של משה היה בשבועה?] שלפי מה שאמרו רבותינו ז"ל, שעיקר החטא במי מריבה היה על שאמר: שמעו נא המורים, (במדבר כ'), לפי שזלזל בכבודן של ישראל, ולמדו מכאן שהמזלזל בכבודן של רבים הוא כמו מחלל את השם, קשה מאוד שיהיה החטא הזה בלתי ניתן לכפרה. עם שמצינו משה במשנה תורה חזר ואמר להם: ממרים הייתם עם ה', (דברים ט'). ואם עיקר עונשו היה על מה שאמר שמעו נא המורים, איך חזר לומר להם כך? [חטא מי מריבה] [פירוש הרמב"ם] והנה היה בזה חילול השם יתברך לפי דעתו, שיחשבו הרואים שהשי"ת כעס עליהם על ששאלו המים, עם היותם הכרחיים להם, שאם לא כן לא היה כועס משה עליהם על לא דבר. שהכעס מידה פחותה, ולא תמצא באדון הנביאים מידה פחותה כזאת על לא דבר חלילה, ויבואו לחשוב על ה' תועה שכעס על לא דבר. זהו תורף דבריו בזה, והם רחוקים מהדעת. [פירוש הרמב"ן] - אם מפני שאין הסלע בעל שכל שיבואהו ציווי מהשם יתברך, - ואם מפני שאחר שנאמר למשה קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו' (שמות י"ז), יראה שהיה צריך להכות בצור אחר שצווה לקחת את המטה, שאם לא כן למה היה צריך להזכיר המטה. וזו אינה ראיה, שהרי נאמר לו בחורב: ומטך אשר הכית בו וגו', ואף על פי כן הוצרך לומר לו אחר כך והכית בצור. ואף כאן היה ראוי שיאמר לו והכית בצור אם היה דעתו שיכה אותו כמו שאמר בפעם הראשון. ולקיחת המטה אינו ראיה שיצטרך להכות, שאין המטה פועל הוצאת המים מכוח ההכאה, שאין מדרך מטה המכה בסלע שיבקענו ויוציא מים בכוח ההכאה אלא בדרך נס, שבהיות המטה נמצא אצל הסלע יוצאים המים כמו שיגזור השם, כמו שנאמר למשה בתחילת נבואתו: ואת המטה הזה תקח בידך וגו', (שם ד'). הנה ביאר בפירוש שהקנהו סגולה שיעשו באמצעותו האותות כפי מה שיגזור השם יתברך, ויצווה על ידי משה. וראיה לדבר, שהרי במכת הברד נאמר למשה: נטה את ידך על השמים ויהי ברד (שם ט'), ואחר כך כתיב: ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה, ולא היה הברד מתחדש בהכאת המטה באוויר. אלא שבהיותו נמצא ביד משה אצל האוויר היה מתחדש אות הברד ברצון השם יתברך. ואף כאן אין לקיחת המטה ראיה להצטרך להכות בו. גם הטענה הראשונה שאמרו שהשם יתברך לא יצווה אלא לבעל שכל, ואין הסלע בעל שכל שיבואהו ציווי מהשם יתברך לתת מימיו, וזהו דעת הרמב"ם כמו שנראה בפרק כ"ה מפרקי משה, אינה ראיה. שהחומר לא יתפעל מעצמו אלא ממניע יניעהו ויכינהו לקבל הצורה. וכשיצווה השם על החומר שיקבל צורה מה, או שישתנה שינוי מה, כאומרו: תוצא הארץ נפש חיה וגו' ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו', (בראשית א'), וכיוצא בו, אין הציווי ההוא אל החומר, אלא אל המניע שיכין החומר לקבל הצורה ההיא או השינוי ההוא שה' גוזר. והנה הציווי שהוא אל המניע הוא אל בעל שכל בלי ספק. [פירוש ר"י אלבו] [נביאים וצדיקים משנים סדרי בראשית] ונמצא זה בקצת הצדיקים. כמו שאמרו (ברכות ל"ד) על רבי חנינא בן דוסא, שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד, הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות. ואמר לתלמידיו: |
בני, לא ערוד ממית אלא חטא ממית.
|
|
ונמצא שהצדיקים משתנה הטבע על פי דבורם, אמרו (תענית כ"ה) על רבי חנינא שאמר: |
מי שאמר לשמן והדליק יאמר לחומץ וידליק.
|
|
והיה כן, ודברים אחרים כאלה.
וכן אמרו על רבנו פנחס בן יאיר במסכת חולין (כ"ג), שנחלק הנהר במאמרו פעמים הרבה, עם שאין הנהר בעל שכל, ונחלק למקיימי מצווה ולהולכים עמהם. וכן בנחום איש גם זו ושאר הצדיקים שנזכרו במסכת תענית (כ"ג), עצמו מספר הנסים שהיו נעשין על ידם בדבורם הקל, מזולת שיביאם בזה נבואה או דבור או ציווי מהשי"ת. וכן אמר אליפז לאיוב: ותגזור אומר ויקם לך וגו' (איוב כ"ב), שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז, שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, וכל שכן על פי הנביאים, שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם. אמר אליהו: חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מ"א ט"ז). ועוד אמר: אם איש אלוהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך (מ"ב א'), והיה כן. וכן אלישע אמר: כעת מחר סאה סולת וגו' (מ"ב ז'), והיה כן. וכן ויצף הברזל (שם), ושאר הנסים שנעשו על ידו מבלי שיקדם לו נבואה או ציווי השי"ת על זה, וכן שאר הנביאים. ומשה עצמו אמר: אם כמות כל האדם וגו' ואם בריאה יברא ה' וגו' ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה וגו' (במדבר י"ז). ולא נמצא שיצווהו השם יתברך על כך. וכן אמר ישעיה: מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. (ישעיה מ"ד) [חטאם של משה ואהרן] ומי שיראה הנביא שראוי שיעשו על ידו נסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד, הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין האמת כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה, שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצוות התורה ויבואו להטיל ספק בתורה. וכל שכן כשיראו הנביא עצמו, שנתנה תורה על ידו, שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות או מופת, עם היות הנביא ההוא ממי שראוי שיעשו על ידו נסים יותר מעל ידי זולתו. וזה בלי ספק גורם לחילול השם ולהטיל ספק באמונה, וכאילו הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו כפי שתיעד התורה. ועל זה נאמר: יען לא האמנתם וגו', כי כששאלו המים, אילו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השי"ת בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השי"ת נקדש בזה לעיני כל העם. ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם ראב"ע ז"ל, כאילו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חילול השם וגורם מיעוט אמונה בו ובתורתו לרואים, ולפיכך אמר: לא האמנתם בי. שאילו הייתם מאמינים, הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם, שיראו הכל שאני מקים דברי עבדי ועצת מלאכי אשלים. והם עליהם השלום אף על פי שעשו זה לרוב ענוותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמן מבלי מצוות ה', מכל מקום נחשב להם לעוון ולמיעוט אמונה מפני חילול השם שנמשך מזה כמו שביארנו. ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה הדבר לא המתין ליטול רשות מהשם ולימלך בשכינה, אבל נשען על השם שיעשה רצונו. ומעצמו אמר: שמש בגבעון דום וגו', כמו שהעיד הכתוב: אז ידבר יהושע לה' לאמר ויאמר לעיני כל ישראל: שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י'), וקיים השם דברו, עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה, שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה ואמר: ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו' (שם), כלומר שיקיים השם דבר גדול כזה שיגזור האיש מעצמו. וזהו חטא מיעוט האמונה שייחס הכתוב למשה ולאהרן על שלא עשו דבר מעצמן בזולת רשות השם, וגם אחר שנאמר להם ודברתם אל הסלע, והם לא דברו אלא הכו, חטאו גם כן בשעברו פי השם, שאילו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת ממה שחטאו, ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא. וסיבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים ע"י הכאה, גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה. וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדיין לא נתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים, ראויים הם שיעשה להם נס, ושייכנע הטבע מפניהם בדיבורו של משה בלבד. [החטא: מיעוט אמונה וחילול ה'] וכן תמצא שבפרשת האזינו, כשאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים והאסף אל עמיך (דברים ל"ב), יזכיר הכתוב השני דברים על אשר מעלתם בי... ועל אשר לא קדשתם אותי לרמוז על שני מיני החטא הללו. ולפי שהיה בחטא מיעוט האמונה וחילול השם כמו שביארנו, לא נתן לכפרה. כמו דאמרינן במסכת יומא: |
אבל מי שיש בידו חילול השם
אין כוח בתשובה לתלות, ולא בייסורין למרק, אלא מיתה ממרקת. |
|
ועל כן היה גזר דין שיש עמו שבועה, ולכך לא הועילה תפילתו ולא תשובתו של משה בחטא הזה. והסתכל במה שביארנו בזה הפרק והבינהו, שהוא יותר נכון מכל מה שנאמר בו. והשי"ת ברחמיו יצילנו משגיאה אמן. |
|
[מילים חיוביות ושליליות וייחוסם לה' בתפילה] ויש שיורו הוראה גמורה על רע ולא יורו על טוב כלל; ויש שרוב הוראתן יורו על הטוב ויורו בצד מה על רע גם כן, וההפך. ואשר יורו על טוב כמו ישר ונאמן רחום וחנון אלו ודומיהן הותר ליחסם לשם יתברך ולהתפלל לפניו בהם. ואשר יורו על רע גמור כמו רשע עולן גזלן חמסן ואלו וכיוצא בהן, לא הותר ליחסם לשם יתברך כלל, אף כי להתפלל לפניו בהן. והתיבות שרוב הוראתן טוב לא הותר ליחסן להשם יתברך אם לא שנמצא לנביאים שייחסום אליו יתברך, כמו חסיד שאף על פי שרוב הוראתו טוב, אחר שנמצא שנאמר על החרפה בצד רחוק, כמו: פן יחסדך שומע (משלי כ"ה) חסד הוא (ויקרא כ'), לא היינו מתירים עצמנו ליחסו אליו יתברך אם לא שנמצא הכתוב אומר: כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם (ירמיה ג'). ואולם התיבות שרוב הוראתן רע או דבר מגונה, לא נתיר עצמנו ליחסן להשם דרך תפילה, אף על פי שנמצא לנביאים ייחסום אליו יתברך, אם לא שנמצא אותם שייחסום לו דרך תפילה. וזהו כמו עיצבון וקוצר הנפש שייחס אליו הכתוב: ויתעצב אל לבו (בראשית ו'), ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י'). ואף על פי כן לא נייחס אליו יתברך דרך תפילה לומר: התעצב עלי או תקצר נפשך עלי. [בכיו של הקב"ה] |
אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב:
מקום יש להקדוש ב"ה שבוכה בו ומסתרים שמו, שנאמר: ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיה י"ג) מאי מפני גוה? - מפני גאוותן של ישראל שנשפל. ומי איכא בכיה קמי קודשא בריך הוא, והכתיב עוז וחדוה במקומו?! (ד"ה א' ט"ז) - לא קשיא; הא בבתי גואי הא בבתי בראי. |
|
הנה רבותינו ז"ל הבינו שזה הכתוב הם דברי השם ולא דברי הנביא, לפי שהפרשה מתחלת: שמעו והאזינו ואל תגבהו כי ה' דיבר (ירמיה י"ג). ולשון זה מורה שהוא דברי השם ולא דברי הנביא, כמו: שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר. בנים גדלתי ורוממתי, (ישעיה א'). ואמר: תנו לה' אלוהיכם כבוד בטרם יחשך ... ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיה י"ג). וכוונת הפרשה לפי דעת רבותינו ז"ל הוא, שמה שאמר שמעו והאזינו אל תגבהו, רוצה לומר אל תחשבו להיות נצחיים כגבוהים שאינו כן, שאתם מטבע ההוויה וההפסד. ואם תרצו להתקיים - תנו לה' אלוהיכם כבוד. כלומר: הנפש שנקראת כבוד, כמו וכבודי לעפר ישכן (תהילים ז'), תנו אותה לשם והשתדלו שתשיג השלמות הרוחני הנפשי שנקראת גם כן בשם כבוד, אמר: יעלזו חסידים בכבוד (שם קמ"ט), והייתה מנוחתו כבוד (ישעיה י"א), ונקרא השלמות הזה כבוד לפי שהוא כבוד אל השם שברא נפש האדם, עם היות האדם נטבע ההויה וההפסד, באופן שאם תדבק בו תוכל להתקיים ולהיות נצחיית. ואמר שישתדלו להשיג זה השלמות קודם יום המיתה, וזהו בטרם יחשך, כמאמר שלמה: וזכור את בוראך וגו' עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים (קהלת י"ב) שהוא רומז אל יום המיתה, ואמר: ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי, רוצה לומר אם לא תשמעו לעצתי זאת להשתדל בהשגת הכבוד הזה שהוא השלמות הנפשי, במסתרים תבכה נפשי, כלומר: דעו שכבר גזרה חכמתי ורצוני שתהיו מעותדים אל הרע וההפסד, שהבכי יהיה לעולם על הדבר הנעדר. וירמוז שיש במציאות מקום שההעדר והרע דבק בו, והוא העולם השפל, והוא שנקרא בתי גואי: - אם לפי שהארץ היא באמצע העולם מוקפת מכל הצדדים, ויקרא בתי בראי אל השמים שהקיום שהוא השמחה מתמיד בהם, - ואם לפי שההעדר הוא דבק בהיולי שהוא בלתי מושג בחוש לכן קראו בתי גואי. ויקראו בתי בראי אל המציאות המוחש, וכאילו הורו בזה שכל המציאות בכללו הוא מושגח ומונהג מהשם יתברך, ואפילו החלק שההעדר דבק בו הנקרא בתי גואי. ומציאות זה החלק הוא מצד השמחה הנמצאת במציאות המוחש הנקרא בתי בראי. וירמוז בזה שאחר שההעדר דבק בנמצאים מן ההיולי, אי אפשר לשום אחד מהם להיות נצחית אלא מצד הנפש. ואמר: תבכה נפשי, כלומר: נפש האדם שהיא שלי תפסד, שהבכי ירמוז אל ההפסד. או הוא על דרך משל, כאילו הפועל מצטער כשלא תגיע פעולתו אל תכלית השלמות שכיוון בה. ועל כן אמר שהבכי הוא מפני גאוותן של ישראל שנשפל, לפי שמעלת ישראל ושלמותן המכוון בהם מצד התורה הוא שלמות הנפש וקיומה, ועל כן יצטער כשלא תתקיים הנפש ותעדר, ועל זה אמר שהוא בוכה, או שיש בכיה לפניו. וזה הלשון וכיוצא בו, אף על פי שנמצא הנביא ייחסהו אל השם יתברך לפי דעת רבותינו ז"ל, לא נתיר עצמנו לייחסן להשם דרך תפילה, ולומר: בכה עלי או התעצב עלי או תקצר נפשך עלי. אף על פי שֶׁנּאמַר: יהמו נא רחמיך עלינו, לפי שנמצא לנביא אמר כן דרך תפילה. אמר ישעיה: המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו (ישעיה ס"ג). [אין לאדם לקבוע מעצמו לשונות תפילה] וכבר האריך בזה הראב"ע ז"ל בפירוש קהלת על זה הפסוק, ודבריו נכונים בזה ואין צריכים תיקון. [שלשה דברים הנדרשים כדי שהתפילה תתקבל] האחד שתהיה נאמרת במאמרים קצרים נאותים ומורים על כוונת המתפלל, ולא ירבה דברים, שהסכל ירבה דברים, ולא יהיה ממי שנאמר עליו: כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים. (שם). וצריך שיהיו הדברים הנאמרים ההם ערבים אל השומע ולא יהיו עליו לטורח, ולזה נתחברו השירים והפיוטים והבקשות העשויים במשקל אל התפילה, להתקבץ בהם אלו העניינים כולם. ועוד נוסף עליהם שהם מסכימים לניגוני המוסיקא, כמו שהוא מגדר השיר, שהוא מאמר מתייחס ונקשר קצתו עם קצתו, מודיע כוונת המדבר במילות קצרות וערבות ושקולות כפי ניגוני המוסיקא. והשני שתסכים כוונת הלב עם הנאמר בפה, ולא יהיה המתפלל ממי שנאמר עליהם, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו (תהילים ע"ח) אבל יהיה ממי שיסכים הלב עם הפה, כמ"ש דוד: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך (שם י"ט), כלומר: אחר שהם מסכימים יחד אמרי פי והגיון לבי, יהיו לרצון לפניך. והשלישי שיהיה הקול נמוך ומורה על ההכנעה, כאדם המתחנן לפני אדוניו. כמאמר המשורר: שמע קול תחנוני בשועי אליך (שם כ"ח), שמע אלוהים קולי בשיחי (שם ס"ד). ולא יהיה ממי שנאמר עליו: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה י"ב). ואל אלו השלושה תנאים רמז דוד במזמור חמישי. אמר: אמרי האזינה ה' (תהילים ה'), לרמוז אל התנאי הראשון אשר מצד קיצור המילות והמאמרים. ובינה הגיגי, לרמוז אל התנאי השני אשר מצד כוונת הלב. והקשיבה לקול שוועי, לרמוז אל התנאי השלישי, אשר מצד הקול המורה על ההכנעה. ואלו הם התנאים שאי אפשר שתקובל התפילה זולתם. ואמנם אף אם ימצאו שלושתן איננו מחויב שתקובל התפילה על כל פנים, שכבר יהיה המקבל כל כך רחוק מהשם יתברך, שיצטרך להרבות ולהפציר בתפילה כדי שתקובל. ועם ההפצר וריבוי התפילה אפשר שתקובל. ולזה תמצא ישעיה הנביא מאשים את ישראל על שלא היו מפצירין בתפילה. אמר: ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך (ישעיה ס"ד), שנראה שאם היו מחזיקין ומפצירין בו היה מועיל. וכן מצינו באנשי נינוה שכתוב בהן: ויקראו אל אלוהים בחוזקה (יונה ג'), ונעתר להם. וכן משה רבנו ע"ה כשהתפלל על מעשה העגל הרבה והפציר בתפילה ימים רבים עד שנענה, וכן במרגלים, עד שנאמר לו: סלחתי כדברך. [תפילת רחוקים זקוקה לחיזוק במעשה] אמר ישעיה: גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ואמר עוד: רחצו הזכו וגו' (ישעיה ה'). ובאנשי נינוה נאמר: ויתכסו שקים האדם והבהמה (יונה ג'). וגם הצדיקים היו עושים פעולות מורות על ההכנעה. אמר דניאל: לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי (דניאל י'). ואמר לו המלאך: למן היום אשר נתת אל לבבך להכין ולהתענות לפני אלוהיך נשמעו דבריך. [דרגת הגדולים בתפילה] אמר דוד ע"ה: קרוב ה' לנשברי לב, (תהילים ל"ד), קרוב ה' לכל קוראיו (שם קמ"ה). ויש שיהיו במדרגה יותר גדולה, שאפילו מה שלא יתפללו עליו יינתן להם, והיא מדרגת יראי השם. אמר הכתוב: רצון יראיו יעשה וגו' (שם). ומכל מקום צריך שיתפללו לפניו בפועל, ולפיכך סיים: ואת שוועתם ישמע ויושיעם. ויש שיהיו במדרגה גדולה והם אוהבי השם יתברך, עד שאינן צריכים להתפלל אל הש"י, שהוא מעצמו שומר אותם. וזהו שאמר אחר זה שומר ה' את כל אוהביו. ואמרו רבותינו ז"ל: |
עושה נפלאות לבדו,
כביכול אין בעל הנס מכיר בנסו (נידה ל"א ב) |
| וזאת הייתה מדרגת אברהם אבינו עליו השלום. |
