האמונות והדעות

על פי הוצאת המכון למחקר ולהוצאת ספרים סורא ירושלים,
ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק תש"ל, בתוספת תיקוני המחבר

המאמר השישי:
בעצם הנפש, והמות, וכל הנספח לכך

פרק א
   [מהי הנפש?]
   [הנפש - מקרה]
   [הנפש - רוח, או אש]
   [בנפש שני חלקים: שכלי וחיוני]
   [הנפש שני אווירים]
   [הנפש - דם]
פרק ב
   [השיטה השביעית - הקדמה]
פרק ג
   [השיטה השביעית: הנפש נבראה]
   [תכונות הנפש]
   [הנפש חכמה]
   [שלושת כוחות הנפש ושמותיהם]
   [מקום משכן הנפש - בלב]
פרק ד
   [נפש זכה בגוף עכור - האם רע לה ?]

   [הבורא אינו עושה עוול]
   [לנפש אין קיום לבדה]
   [האם הנפש לבדה תוכל להגיע לשלמות?]
   [הסיבות לייסורים]
פרק ה
   [הנפש והגוף - נעשו בידי כוח אחד]
   [המבדיל בין הנפש והגוף אינו יודע את חוקי הלשון]
פרק ו
   [משך חיי האדם]
פרק ז
   [מלאך המוות]
   [מדוע אין רואים את הנפש בעת המוות?]
   [מצב הנפש לאחר המוות]
   [תחיית המתים]
פרק ח
   [נגד אמונת הגלגול]

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר שישי - פרק א

הודיענו אלהינו יתברך ויתעלה, כי יצירת נפש האדם בקרבו¹ עם שלמות צורת גופו², כאומרו:

משא דבר ה' על ישראל, נאם ה' נטה שמים ויסד ארץ ויצר רוח אדם בקרבו³.

ושהוא קבע זמן⁴ להימצאם יחד⁵. וכאשר נשלם - מפריד ביניהם, עד אשר ישלם מניין הנפשות אשר חייבה חכמתו⁶ לברוא⁷, וכאשר נשלמים - מאחד ביניהם לבין גופותיהם, וגומלם⁸. והעמידו לנו נביאינו על עניינים אלו האותות והמופתים, ולפיכך קיבלנום במהרה⁹. ואחר כך באנו להשיג עניינים אלו מדרך העיון, כפי הקביעה אשר בה הלכנו ביתר המאמרים שקדמו¹⁰.

[מהי הנפש?]
והנה ראוי תחלה לחקור על עצמות הנפש מה היא.
לפי שאני מצאתי בני אדם חלוקים בעצמותה מחלוקות מפליאות ממה שמטריד את הלבבות, ראיתי שלא להזכיר את רובן, ואביא מהן¹¹ שבע שיטות, זולת הארבע הראשונות שכבר נזכרו לעיל, ויהיו אחת עשרה, כי אותן [קצד] ארבע השיטות כבר בחנתים ודקדקתי בהם, וארבעתם לא עמדו במבחן ובטלו, והם:

שיטת הרוחניות,
ושיטת שהדברים מעצמות הבורא,
ושיטת שהם ממנו ומדבר אחר,
ושיטת בעלי השניות¹².

וכיון שהנפש היא אחד הדברים הנדונים¹³, וכשם שהכניסוה בכלל אותם הדברים¹⁴ הרי כבר נכנסה גם היא בכלל התשובות על אותן הדברים ונפטרנו מלחזור עליהן, אבל אזכיר שבעת אלו.

[הנפש - מקרה]
ואומר תחלה, מצאתי בני אדם חושבים את הנפש מקרה כשאר המקרים¹⁵ ונראה לי כי אשר הביאם לידי כך מפני שלא ראו אותה, אלא ראו פעולתה, ונדמה להם בגלל עדינותה מכדי להראות בחוש שהיא מקרה מחמת עדינות המקרים ודקותם.

ועם זאת נחלקו בה¹⁶ לחמשה סוגים:

מהם מי שחשבה מקרה המניע את עצמו¹⁷,
ומהם חשבה שלמות לגוף הטבעי,
ומהם נדמה לו שהיא חבור ארבעת הטבעים¹⁸
ומהם שחשבה התקשרות החושים¹⁹,
ומהם שבא להשערה שהיא מקרה המתהווה בדם²⁰.

וכאשר העמקתי להתבונן בדברים הללו שהצד השוה שבכולן הוא לומר שהיא מקרה, כי המקרה והשלמות והחבור והקשור וההתהוות, מקרים. ומצאתי שכולם בטלים מכמה פנים:

האחד שהדבר שהוא מקרה לא תבוא ממנו החכמה העצומה הזו והתבונה הנכבדה הלזו אשר בה העולם עומד, כפי שהזכרתי במאמר שלפני [קצה] זה²¹.

ועוד כי המקרה לא יתואר²² במקרה אחר מחמת מה שיש בכך מן ההפסד²³, והננו מוצאים שהנפש מתוארת במקרים רבים, כמו שאומרים נפש סכלה ונפש חכמה, ואומרים נפש זכה ונפש רעה, ואומרים שיש לה אהבה ותיעוב, ורצון וכעס, ושאר המידות²⁴ הידועות.
ועם המצבים האלה לא יתכן שתהיה מקרה, והואיל ורואים אנו אותה במצב זה מקבלת ההפכים הללו ראוי יותר שתהיה עצם.

[הנפש - רוח, או אש]
\והשני ראיתי אנשים מדמים שהיא רוח.

והשלישי ראיתי אנשים מדמים שהיא אש,

ומצאתי שגם שני אלה דברים בטלים, כי אלו הייתה רוח, היה טבעה חם ולח, ואלו הייתה אש היה טבעה חם יבש, ואין אנו מוצאים אותה כן.

[בנפש שני חלקים: שכלי וחיוני]
והרביעי מי שאמר שהיא שני חלקים:
האחד שכלי הגיוני בלתי כלה, והוא שוכן בלב,
והשני חיוני והוא מתפשט בכל הגוף וכלה.
ונתברר לי שגם זו טעות*, כי החלק ההגיוני, אילו היה זולת החלק המתפשט בגוף, לא יתכן שיתמזגו, כי זה קדמון וזה מחודש, וזה כלה וזה בלתי כלה, וגם אז החלק ההגיוני לא היה שומע ולא רואה ולא חש יתר החושים.
ואין בתשובה זו מה שהשבתי שהחושים משיגים זה את זה, וההגיון הוגה על כולם, כמו שביארתי במאמר הראשון.²⁵ אלא אני אומר, כי פירוש [קצו] דבר זה שהם שתי נפשות, כיון שכל חלק בפני עצמו.

[הנפש שני אווירים]
והחמישי מי שאמר שהיא שני אווירים, האחד מבפנים והשני מבחוץ, והזקיקו לומר דבר זה מפני שראה שאין לה קיום אלא בשאיפת האוויר מבחוץ, וחשב כי זה בחציה, ואינו אלא להניף מפני החום הטבעי אשר הנפש שוכנת בו בלב, כדרך שמניפים על האש כדי לסלק את האדים הרעים מעליה כלומר מעל האש²⁶.

[הנפש - דם]
והשישי מי שחשב עליה שהיא דם בהחלט והוא ענן²⁷ לבדו כמו שביאר את זה בספרו²⁸. והטעהו בכך מה שאמרה התורה:

כי הדם הוא הנפש²⁹,

ולא שם לב למה שאמרה לפני כן:

כי נפש הבשר בדם הוא³⁰,

ואף הדבר גלוי שהדם משכנה ומרכזה, ובכוחו ניכר כוחה, ובחולשתו תיראה חולשתה. וכאשר היא שמחה ובאה להראות בגלוי את שמחתה - ייראה הדם, ואם ברחה מפחד מדבר שהיא יראה ממנו - לוקחתו עמה לפנים³¹.
אבל אמרה התורה כי הדם הוא הנפש, כפי חוקי הלשון, לפי שפעמים קוראת הדבר בשם מקומו, כמו שקוראת את החכמה 'לב', כאמרה:

נער חסר לב³²

מפני שהלב מקומה, וקוראת את הלשון 'שפה', כאמרה:

ויהי כל הארץ שפה אחת³³

שהיא מתבטאת בשפתים.

הערות:

1. תרגום מלולי "בלבו" וכך תרגם רי"ת, ודרך השפה לקרוא תוך הדבר או עצמותו לב, כבעברית 'עד לב השמים', 'אל לבו', ולפיכך תרגמתי 'בקרבו'. וראה לקמן ד"ה כן נתברר לי, שכתב שמשכנה בלב.
2. ראה סנהדרין צא ב. נשמה מאמתי ניתנה באדם? משעת פקידה או משעת יצירה, אמר לו: משעת יצירה.
3. זכריה יב א.
4. ברי"ת "חלקים" וטעות הוא.
5. ראש השנה יא א.
6. לפי ב, אשרחייב בחכמתו.
7. וכפי שיבאר רבנו להלן שבינתיים, עד תחיית המתים, נשמרות הנשמות אי שם, הטהורות נהנות מעצם מציאותן בטהרתן, והעכורות סובלות מעצם עכירותן. ואחר כך נעתקות הטהורות לעולם הבא. והוזקק רבנו לכך כדי לפתור את השאלה, היאך לאחר שהן נהנות מזיו השכינה יוחזרו לגוף האפל השפל לאכול ולשתות ולבעול וכל יתר געולי הגוף. ושים לב למשל שהבליע הרמב"ם במתק לשונו בפירושו למשנה סנהדרין פ"י מ"א, ראה שם מהדורתי ד"ה ועתה אחל לדבר במה שרציתי.
8. ברי"ת "וחלקיהם" וטעה בקריאת המקור כי לא הבין את העניין.
9. אפשר לתרגם "מיד".
10. רעיון זה חוזר בדברי רבנו בכל עניין, שכל עניין שקיבלנוהו תחילה באמונה, חייבים להבינו מצד העיון והמושכל כדי שייהפך לדעה. וכפי שביאר בהקדמת הספר עמ' כד ד"ה דע יחנך ה', ובתחילת המאמר החמישי.
11. בתרגום מדויק: ואביא מן היסודיות שבהן.
12. כל ארבע שיטות אלה נסקרו ונבחנו לעיל במאמר הראשון, עיין עליהם שם.
13. "אלמעלומה" אשר אנו דנים בה ורוצים להשיג ידיעתה. וברי"ת "הידועים" ולא דק.
14. בכלל הבריאה, המציאות, היש.
15. כלומר שאינה עצם הנושא עצמו, אלא ממאורעות הגוף כמו החום והקור והמראה וכדומה, וכפי שיפרש רבנו להלן.
16. האומרים שהיא מקרה.
17. כלומר עצמו של מקרה, ולא עצמו של גוף כפי שחשב הרש"ה.
18. החום והקור והלחות והיבשות. וכפי שביאר רבנו במאמר הראשון ד"ה והשיטה השישית.
19. כוח המקשר ומאחד את כל החושים, למשל כאשר החיך טועם דבר מתוק חוש ההבחנה מעביר ידיעה זו למוח, והלשון מבטא אותו לשומע, מכשיר תקשורת זו הוא הנקרא "נפש" לדעת אלה. וכך כשהעין רואה דבר, הלשון מבטא את שמו.
20. מין כוח חשמלי חיוני המתהווה מזרם הדם.
21. שמא הכוונה על מה שכתב בתחילת המאמר הרביעי, לעיל עמ' קנא ד"ה הודיענו אלהינו.
22. אפשר לתרגם: אי אפשר להרכיב עליו מקרה אחר. כלומר שהמקרה צריך להיות נשוא על עצם, ולא שיהא עצמו נושא למקרים ומאורעות אחרים. וברי"ת "המקרה לא יהיה נקרא במקרה אחר" וגם זה טוב למי שמבינו.
23. זוהי שיטת ה"מתכלמין" שאין המקרה חל על המקרה אלא על העצם, אותה הזכיר הרמב"ם במו"נ חלק א פרק עג ההקדמה התשיעית.
24. לפי ב, המקרים.
* מה שטעות לדעת רבנו. ראה רמב"ם במו"נ ח"א פרק מא, והלכות יסודי התורה פ"ד הל' ט. וראה גם בהלכות תשובה פרק ח הל' ג.
25. שם ד"ה והשיטה העשירית. ועניינו לדעתי, ואין בתשובה זו סתירה למה שכתבתי שם בהוכחה שיש "מדע". כי טענת אלה שהם שני חלקים נפרדים מסוגים ומקורות שונים אשר לא יכול להיות ביניהם קשר פרט למציאות שניהם בגוף אחד. וברי"ת טושטש כל העניין עד לבלי הכר.
26. כנראה חשבו אז כי נפוח האש המעביר אליה תגבורת חמצן לשלהב בעירתה, אינו אלא לסלק מעליה אדים הגורמים כבויה.
27. מיסד או מחדש הקראות בבבל במאה השישית לאלף החמישי.
28. בלקוטי קדמוניות שפרסם הרכבי מספרו של ענן ומדבריו אין עניין זה.
29. דברים יב כג. ושם תרגם רבנו כי הדם משכן הנפש. וראה שתופי שם "נפש" לדעת הרמב"ם במו"נ ח"א פרק מא וראה בראשית רבה פי"ד יא: נפש זה הדם.
30. ויקרא יז יא. ושם תרגם: כי נפש כל בשר משכנה בדם.
31. ראה בבא מציעא נח ב. דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא.
32. משלי ז ז. ושם תרגם חסר דעת.
33. בראשית יא יא.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר שישי - פרק ב

[השיטה השביעית - הקדמה]
והשיטה השביעית, והיא השיטה הנכונה, והנני מבארה בעזרת ה', ולא הקדמתי לפניה שש [קצז] השיטות הללו הנזכרות, אלא כדי שידע הקורא ספר זה כי המחקר בידיעת הנפש הוא מחקר בדבר עמוק דק ועדין³⁴, וכפי שתיארתי במחקר באמיתות יש מן האין, ובעניין בורא כל המציאות, כך גם היא³⁵ יש בעניינה מן הדקות, עד כדי שנבוכו בו רבים מבני אדם.

ואומר, ולפיכך תמצא שהחכם אומר כי יקר הוא למצוא מי שעמד על אמיתת עניין הנפש ההגיונית אשר באדם, באומרו:

מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ³⁶.

וראוי שאבאר כי אומרו 'מי יודע' - אינו מסתפק בדבר שמקצת הנפשות נעלות ונכבדות ומקצתן נמוכות ושפלות³⁷, ואינו אלא לומר³⁸ ש'יקר' מי שיודע שהיא כך. ואומר לשומע שזה כאמורך מי יודע ראובן החכם, ומי יודע שמעון הצדיק, כי באמורך כן, אתה קובע את החכמה לראובן והצדיקות לשמעון בלי ספק, ושאלתך על מי שיודעם לומר שהוא יקר, או דרך כבוד; או מה שדומה לכך.
כך הוא דבר החכם: מי יודע את הנפש הנכבדה העולה והנפש השפלה היורדת, שהוא קביעה לשתי הנפשות שהן כך בלי ספק.

ועניין אומרו 'מי יודע', רוצה לומר כי מי שידע דבר זה כבר הגיע ונתחזק והשיג³⁹.

ואומר עוד. כי דברו זה, כלומר 'מי יודע', נאמר בהתפלאות והוקרה בעת השוואת שתי הנפשות למצב שני הגופים. והרי הוא אומר, אשר למצב הגופים הרי כבר מצאנום [קצח] שווים בחוש⁴⁰ שהם גופים ומקרים, ואין לנו ספק כי יש בין שתי הרוחות הבדל, מי יידענו ויעמוד עליו, וזהו אמרו לפני כן:

כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם,
כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל⁴¹,

ואמר אחריו:

מי יודע רוח בני האדם העולה.

ומחזק דבר זה שהוא כפי שאמרנו מה שהוסיף בו

ומותר האדם מן הבהמה אין,

ולא יתכן שהחכם רצה בכך שהוא יתרון נפש האדם על נפש הבהמות תחילה⁴², כי החכם לא יאמר כן מפני שהוא מבטל את החכמה. ועוד כי ההמוני⁴³ מבני אדם, מי שיש בו שכל כל שהוא, לא יאמר כן בעת שהוא רואה עצמו יותר נעלה מן הבהמות בדברים שיארך פירוטם, שהרי הוא משעבדה לצרכיו ורוכב עליה ומשתמש בה כרצונו. וכל כוונתו בדבר זה הוא, שאין לגוף האדם יתרון על גוף הבהמה במאומה, לפי שהוא מורכב מארבעה יסודות כמוה, כמו שאמר אחריו:

הכל הולך אל מקום אחד וגו',

אלא היתרון הוא 'מי יודע רוח בני האדם'.

והנה זה כדרך שאומר האומר כי האודם⁴⁴ ואבן החלמיש מבחינת היותן אבן, אין הבדל ביניהן שזו אבן וזו אבן, ומי שיודע את הברק המבהיק שבאודם והכהות שבאבן החלמיש, הרי השיג המטרה.

ואומר עוד, ואפשר שיהא עניין 'מי יודע' - קביעה, כאומרו שם 'מי יודע ישוב':⁴⁵ מי יודע שהוא חוטא - ישוב. כך אמר כאן: מי שיודע, יבין שזו עולה למעלה וזו יורדת למטה. [קצט]

הערות:

34. כלומר שריבוי הדעות והשיטות בדבר מסוים מראה שאותו הדבר עדין טמיר ונעלם.
35. מוסב על הנפש. ולפי מקצת נוס' מוסב על החקירה.
36. קהלת ג כא. וכך כתב בתרגומו ובפירושו שם שזה קביעה ולא שאלה, ראה שם מהדורתי ובהערה. וראה גם בעלי הנפש להראב"ד מהדורתי עמ' קטו. וסלע המחלוקת שם עמ' קסג.
37. אפשר לתרגם "שפלות נמבזות" וכן תרגם רי"ת.
38. ב, מוסיף כאן: ואינו אלא קביעה לנפשות שהן כך, אבל אמרו מי יודע הוא לומר וכו'. וכך הוא ברי"ת. ונראה לי כי זה נוסח מה"ק. ולאחרונה מחקו רבנו מכאן והוסיפו לקמן בסוף הקטע הזה. וראה במבוא שברור שנוסח כ"י מ, מהדורא בתרא.
39. אפשר לתרגם ונתגבר והשיג. והכוונה נתחזקה ונתגברה תבונתו של כל המעצורים והשיג את האמת.
40. כלומר השגנום בחושים שלנו שהם גופים - עצמים ומקרים. ואין הבדל בין גוף לגוף.
41. קהלת ג יט.
42. תחלה, הכוונה אפילו בראשיתה בתחילת בריאתה, לא יתכן שיאמר שאין הבדל ביניהם ושאין יתרון לנפש האדם, כל שכן בסוף לאחר שהאדם מזקקה ומזככה במושגי האמת, מה שאין לבהמה. ולפי מקצת נוסחאות יש לתרגם: כלל, לגמרי. והיא נוסחה נאה.
43. כלומר כי אפילו ההמוני.
44. "אליאקות" ותרגמתי אודם, בעקבות רבנו בתרגומו לשמות כוח יז ויתכן שהיה אפשר לתרגם כאן באופן כללי "שאבני החן".
45. יואל ב יד.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר שישי - פרק ג

[השיטה השביעית: הנפש נבראה]
והואיל וכבר הקדמתי דברים אלו, צריך אני לומר את השיטה השביעית.

ואומר, המתברר בעניין הנפש שהיא ברואה, כפי שהקדמתי שכל הדברים מחודשים, ושבטל הוא שיהא דבר קדמון⁴⁶ זולת הבורא, לפי שאמר ה':

ויצר רוח אדם בקרבו⁴⁷,

ואין ה' בוראה אלא עם שלמות צורת האדם, שנאמר 'בקרבו'⁴⁸. כמו שלא חדלו האבות להישבע

חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת⁴⁹.

[תכונות הנפש]
וכל עצמה עצם בהיר כבהירות הגלגלים, והיא מקבלת את האור כמו שמקבל הגלגל, ותהיה מאירה יותר במה⁵⁰ שיהיה בו עצמה עדין יותר מן הגלגל,⁵¹ ולפיכך נעשה הגיונית⁵².

ואני הגעתי לכך על ידי שני היסודות הגדולים:
תחילתן המושכל, והוא מה שראיתי מהשפעת חכמתה והנהגתה לצורכי⁵³ הגוף, וראיתי שהגוף ערום מכל זה בזמן פרידתה ממנו. ואלו הייתה כמו החלקים שבעולם השפל, לא הייתה עושה מאומה מן הפעולות הנכבדות הללו. ואלו הייתה מן החלקים הגלגליים, לא היה⁵⁴ לה ההגיון, כמו שאין לשום גלגל⁵⁵. נמצא שהיא עצם עדין בהיר וזך ומופשט יותר מעצם הגלגלים.

והשני ממה שאמר הכתוב, שהנפשות הזכות⁵⁶ יזהירו כזוהר [ר] הגלגלים מן הכוכבים. והוא אומרו:

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע⁵⁷.

והנפשות הרעות לא יזהירו, אלא הם למטה ממצב הגלגלים הפשוטים, כאומרו:

הן בקדשו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו, אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה⁵⁸.

אז ידעתי כי הכתובים לא דימו את זאת לגלגלים המזהירים, ואת זאת למטה מן הגלגלים הפשוטים, אלא מפני שהיא דומה לעצם הזה⁵⁹. ושני הדמויים הללו מחזקים מה שאמר החכם העולה היא למעלה - היורדת היא למטה.

ואומר עוד על דרך הדיוק, כי מה שאמר החכם בסוף ספרו:

והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה⁶⁰.

קביעה ואישור, המוכיח על נכונות הפירוש אשר פירשתי בו ומי יודע.

ואם יתעקש עיקש שהחכם אמרו דרך ספק, הרי בדבריו אלה כבר חזר החכם מספקו הראשון לדבר ברור בסוף, ואמר 'והרוח תשוב אל האלהים', ודבריו ברוח האדם בסוף הפרשה:

ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט⁶¹.

[הנפש חכמה]
כן נתברר לי כי הנפש הזו חכמה בעצמה⁶² מכמה פנים:
האחד לפי שלא יתכן שתלמד את החכמה מן הגוף, לפי שאין זה מטבעו.
ועוד לפי שנתברר שהסומא יש שהוא רואה בחלומו שכאילו הוא רואה. וכיון שאינו משיג את זאת מצד גופו, הרי ודאי הוא משיגו מצד נפשו.
וגם בזה טעה מי שחשבה התקשרות החושים והשתרגותן ומגען⁶³, שהרי היא נותנת כלי החוש, והיאך יתנו לה הם⁶⁴ את עצמותה?! אלא שאומר דבר זה סרס את העניינים, והפך את האמתויות⁶⁵. [רא]

[שלושת כוחות הנפש ושמותיהם]
כן נתברר לי שאינה פועלת אלא על ידי הגוף, לפי שפעולת כל נברא זקוקה לכלים מסוימים. וכאשר מתחברת הנפש⁶⁶ נראה לה שלושה כוחות:

כוח ההבחנה,
וכוח התיאום,
וכוח הכעס⁶⁷,

ולפיכך קראתה לשוננו בשלושה שמות נפש ורוח ונשמה.

והנה רמזה בשם נפש לכך שיש לה כוח מתאווה, כאומרו:

כי תאווה נפשך⁶⁸,
ונפשו מאכל תאווה⁶⁹.

ורמזה בשם רוח לכך שיש לה כוח רוגז וכועס, כאומרו:

אל תבהל ברוחך לכעוס⁷⁰,
כל רוחו יוציא כסיל⁷¹.

ורמזה בשם נשמה לכך שיש לה כוח חכמה, כאומרו:

ונשמת שדי תבינם⁷²
ונשמת מי יצאה ממך⁷³.

ובכוחות הללו טעה מי שעשאה שני חלקים, אחד מהם בלב והשני בשאר הגוף, אלא השלושה לנפש לבדה⁷⁴.
וסיפחה הלשון לכך שני שמות אחרים, והם חיה ויחידה⁷⁵.
מה שקראתה חיה מפני שהיא מתקיימת במה שמקיימה בוראה, אבל יחידה מפני שאין דומה לה בכל הברואים, לא בשמים ולא בארץ⁷⁶.

[מקום משכן הנפש - בלב]
ונתברר לי עוד כי משכנה באדם הוא בלב. וכפי שהדבר ברור כי השרירים אשר הם מעניקים לגוף את התחושה והתנועה, כולם מוצאם מן הלב, ואף על פי שאני מוצא את המיתרים הגדולים אין מוצאם מן הלב אלא התפשטותם מן המוח, הרי יודע אני שאין אותם המיתרים שייכים לנפש, ואינם אלא מיתרי הגוף וניביו⁷⁷, ולפיכך משווה⁷⁸ [רב] הכתוב תמיד הלב והנפש, באומרו:

בכל לבבך ובכל נפשך⁷⁹,
בכל לבבכם ובכל נפשכם⁸⁰,

ודומיהן.

הערות:

46. "אזלי" קדמון אשר אין ראשית לראשיתו. ותרגמתי בכל מקום "קדמון" כי לא ידועה לי המלה המבטאה את המונח הערבי בדיוק.
47. זכריה יב א. רבנו לומד אמנם מפסוק זה, אע"פ שהיה אפשר לדחות ראיה זו לשיטתו של רבנו, שמילת יוצר נאמרת גם על אסיפה וכינוס, הראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי בראשית ב יט ובהע' 18. אף כאן אפשר למתעקש לומר כונסה בקרבו.
48. ראה גם לעיל בתחילת מאמר זה. ודברי רבנו אמורים נגד שיטת אפלטון כפי שהזכיר בשמו אבי נצר בסוף מאמרו "עיון אלמסאיל".
49. ירמיה לח טז. ולשמושי המונח "נפש" בתורתו של רבנו ראה במלון הנספח לתהלים מהדורתי עמ' שלג.
50. בכל הנוסחאות "כמא" כמו. וצ"ל "במא" ובהתאם לכך תרגמתי.
51. כלומר שהזכיות והשגת המושכלות מזככים ומבהירים אותה, עד שמתעדנת יותר מן הגלגלים.
52. כדי שתוכל לקבל ולקלוט את ההארה והנוגה הנשפעים עליה מן המושכלות.
53. "מן לדן אלג'סם" "אללדנה" בערבית "אלחאג'ה" וכפי שתרגמתי, וכך העניין מחייב. וברי"ת "מבלתי הגוף" ולא הבין לדעתי.
54. ברי"ת הושמט כאן קטע מחמת טעות דילוג בין תיבות דומות.
55. ורבנו לשיטתו שאין הגלגלים משכילים מאומה, ומה שנאמר השמים מספרים (תהלים יט) אינה אלא הוכחה וראיה למשכיל ולחוקר. וראה פירושו שם מהדורתי. ודלא כהרמב"ם במו"נ ח"ב פרק ה, שם חלק על שיטת רבנו בזה.
56. אפשר לתרגם: הטהורות, הזכאיות.
57. דגיאל יב ג.
58. איוב טו טו-טז. ובתרגומו שם פירש ושמים - אנשי השמים. כלומר המלאכים, וראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי דברים לב א, והע' 1. ותהלים צו יא מהדורתי ובהערה שם. ולא כפי שפירש כאן.
59. לעצם הגלגלים.
60. קהלת יב ז.
61. קהלת יא ט.
62. מצד מהותה וללא סיוע הגוף ושתופו.
63. כדלעיל עמ' קצד ד"ה ואומר תחלה.
64. החושים.
65. עשה את העלה עלול ואת הסבה מסובב.
66. בגוף.
67. וכן כתב רבנו בפירושו לאיוב א: ודע, יעזרך ה', כי לנפש שלושה כוחות, התבונה, והכעס, והתאווה. כוח התבונה בו יבחין האדם הנכון מן הטעות, והאמת מן השווא. וכוח הכעס בו מתעורר החי לאומץ והעוז והנקמה והשגת דברים גדולים. ובכוח התאווה מתאווה החי למזון ולתשמיש וליתר הצרכים.
68. דברים יב כ.
69. איוב לג כ.
70. קהלת ז ט.
71. משלי כט יא.
72. איוב לב ח. ושם תרגם "אמר אללה" דבר ה', פקודת ה'.
73. שם כו ד. ושם תרגם: וחכמת שום אדם לא יצאה מאתך.
74. לפי ב, לנפש אחת.
75. בראשית רבה פרשה יד יא: חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח. נשמה יחידה חיה.
76. תרגום מלולי: לא בשמימיים ולא בארציים. ואפשר לתרגם: לא בעליונים ולא בתחתונים.
77. גם מכאן תשובה לאותם החכמים בימינו, הטוענים שכאשר משתתקים פעולות שרירי מוח האדם נחשב כמת ומותר לרוצחו ולבתרו, אף שעדיין לבו פועם ופועל. והנה לדעת רבנו אין לתנועה המשתלחת מן המוח שום קשר עם נרנח"י של אדם, וחי הוא לכל דבר.
78. "יקרן" מזכירם מקבילים, תואמים.
79. דברים ו ה.
80. שם יא ג.

תוכן מחשבת ישראל