הערת הקדמה: פרק זה כולל את דברי הרמב"ם והשגות הראב"ד להלכות שמיטה ויובל, פרקים א-י, בשלמותם. הוספנו לדברי הרמב"ם עניינים אלה:
א. כותרות
ב. הכוונה למשניות שביעית המהוות מקור לדברי הרמב"ם
ג. ציינו באותיות גדולות את דברי רמב"ם המרכזיים, ובאותיות קטנות הלכות שהלומד יכול לדלג עליהן בלי להפסיד את עיקרי הדברים של הרמב"ם.
הלכות שמיטה ויובל, יש בכללן שתים ועשרים מצות: תשע מצות "עשה", ושלש עשרה מצות "לא תעשה". וזהו פרטן:
(א) שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה.
(ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו.
(ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו.
(ד) שלא יקצור הספיח כדרך הקוצרים.
(ה) שלא יבצור הנזירים כדרך הבוצרים.
(ו) שישמט מה שתוציא הארץ.
(ז) שישמט כל הלואתו.
(ח) שלא יגוש ולא יתבע הלוה.
(ט) שלא ימנע מלהלוות קודם שמיטה כדי שלא יאבד ממונו.
(י) לספור השנים שבע שבע.

הערה: מצוות יא-כ עניינם יובל, והן הושמטו כאן.
א. מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר: ושבתה הארץ שבת ליי', ונאמר בחריש ובקציר תשבות. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על "לא תעשה", שנאמר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
ב. אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.

ג. וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב? לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.

ד. כיצד? החופר או החורש לצורך הקרקע, או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות, מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.

ה. אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדים היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותם, ולא יפסג את האילנות וכן שאר כל עבודת האילן, ואם עשה אחת מאלו בשביעית מכין אותו מכת מרדות.

ו. אין מציתין את האור באישת הקנים מפני שהיא עבודת קרקע, ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול, ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים, ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית, ומקיימין האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו.

השגת הראב"ד:
אין מציתין את האור וכו' עד אבל אין משקין אותו. א"א נ"א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית ומקיימין את העלין שבגג אבל אין משקין אותו.
ז. סוקרין את האילן בסקרא, וטוענין אותו באבנים ועודרין תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימים מותר.

ח. משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר, וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה, מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה, ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן, וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא ייפסדו.

ט. ועושין עוגיות לגפנים, ועושין את אמת המים כתחילה וממלאין את הנקעים מים.

י. ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
יא. משרבו האנסין, והטילו מלכי נכרים על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן, התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד, וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחינם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן, הרי זה עושה.

השגת הראב"ד:
משרבו האנסים וכו'. א"א אנו קבלנו "האנסים", ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ, ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו. והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא הייתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם, בהם התירו לעבוד מפני האונס, אבל לא במה שהחזיקו.
יב. הנוטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד - שוגג הייתי.

יג. החורש את שדהו או נרה או זיבלה בשביעית, כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית, ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה, אלא תהי בורה לפניו, ואם מת יזרענה בנו.

משנה שביעית פרק ד משנה ג

יד. המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסקל ממנה אבנים, אף על פי שאינו רשאי - לא קנסו אותו, ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית.

טו. הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית, אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש, ואם לאו אסור. הטומן את הלוף וכיוצא בהן, לא יפחות מארבע קבים על גובה טפח וטפח עפר על גביו, וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח, ומותר למרס באורז בשביעית אבל לא יכסח.

טז. בראשונה היו אומרים, מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, והוא שיטול הגס הגס כדי שלא יתכוון לנקות הארץ, אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות ואומרין הגס הגס אנו נוטלין, אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי נקיתי שדך.

יז. הייתה בהמתו עומדת בתוך שדהו, מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו, וכן אם הייתה שם כירתו, מלקט הכל ומדליק, שכירתו מוכחת עליו.

יח. הקוצץ אילן או שנים לעצים, הרי זה מותר לשרשן, קצץ שלשה או יתר זה בצד זה לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ, אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שורשיו בארץ. במה דברים אמורים? מתוך שלו. אבל משדה חבירו מותר לשרש.

יט. המבקיע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הבקוע בעפר, מפני שהיא עבודה. אבל מכסה באבנים או בקש.

כ. המזנב בגפנים והקוצץ קנים, הרי זה קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.

כא. אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים, מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף, ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה.

כב. כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים, אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף.
א. לא יוציא אדם זבלים מחצירו וייתן בתוך שדהו בשביעית, מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה. ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ, והוא משיקשור המתוק. ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמישים סאה של זבל, כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה. ואם ירצה להוסיף מוסיף. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך. ולא יעשה בכל בית סאה יתר משלש אשפתות.

ב. והרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה. והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה.

ג. היה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ שלשה טפחים והערים הזבל, או שבנה על הארץ גובה שלשה והעמיד עליו הזבל, אינו צריך שיעור, אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה, בין גדולות בין קטנות מותר, שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל.

ד. מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל. והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו, וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדופני הדיר, ועושה דיר אחר בצדו, נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין.

השגת הראב"ד:
מותר לאדם. א"א עיקם עלינו את הדרך ובלבל לשון משנתנו ונתן את הראשון אחרון. כי לשון המשנה המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים, ועוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית, ונמצא מדייר בית ארבעת סאין וכו', ומוציא מן הסהר לתוך שדהו כדרך המזבלין. והקשו בגמרא אנן תנינן שדה שניטייבה או נדיירה וכו' אלמא אסור לדייר, והכא את אמרת מותר, א"ר יונה, מתניתין ברוצה להעמיד צאן בתוך שדהו. פירוש, לא לזבל, אלא להעמיד שם צאנו לחלוב ולגזוז, עושה מחיצות לסהר וכו', וכשיתמלא זבל מוציאו לשדה כדרך המזבלין, פירוש כמו שפירשתי למעלה.

ה. הייתה כל שדהו בית ארבעת סאין, משייר ממנה מקצת מפני מראית העין, כדי שידעו הכל שהצאן הטילו בה ונדיירה, ולא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית.
ו. לא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו בשביעית, שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון, שיסיר ממנה הסלע. ואם התחיל מקודם שביעית, ופצל ממנה שבע ועשרים אבנים ברבוע ג' על ג' על רום ג', כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו, הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה.

ז. גדר של אבנים שיש בגובהו י' טפחים או יתר, ורצה ליטול כל אבניו, אם היו בו י' אבנים או יתר, כל אחת מהן משוי שנים או גדולות מזו, הרי זה נוטל, שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מי', או שהיו פחות מי' אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים, נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ.

ח. במה דברים אמורים, בשנתכוון לתקן שדהו, (או) שהתחיל ליטול בשביעית. אבל אם לא נתכוון לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום, וגומם עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חבירו אף על פי שהוא קבלן גומם עד לארץ.

ט. אבנים שראויות שתזעזע אותן המחרישה או שהיו מכוסות ונתגלו, אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים הרי זה מותר ליטול אותן. היו קטנות מזה לא ינטלו.

י. המסקל שדהו בשביעית מפני שהוא צריך לאבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ, וכן אם היה לו בשדהו גרגר של צרורות, או גל של אבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. ואם יש תחתיהן סלע או קש יטול את כולן.

יא. לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר, מפני שמתקן את הארץ. אבל עושה הוא חייץ על פני הגיא, וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא - הרי זו תנטל.

השגת הראב"ד:
לא ימלא אדם גיא עפר. א"א המשנה לא דברה על זה כלל, אבל היא כך אין בונין מדרגות ע"פ הגאיות ערב שביעית משיפסקו הגשמים, מפני שמתקינן לשביעית, אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים, מפני שמתקנן למוצאי שביעית. ולא יסמוך בעפר (נ"א לא יסבוך בעפר) אבל עושה אותה חייץ. כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטול הרי זו תינטל, נמצא שעל המדרגה שעל שפת הגיא הוא מדבר, כשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר, מפני שמכשירה לזריעה, אבל עושה הוא חייץ פירוש באבנים, וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו כשעומד בראש השנה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תינטל, ואין כאן משום גזל ובונין בה, אבל מתוך שדהו לא, מפני שהוא רוצה בקיומו דמנכש ויהיב עשבא עליהון.

יב. אבני כתף, והם הניטלות ב' ג' על הכתף, מותר להביאן מכל מקום בין משדה חבירו בין משדהו, וכן הקבלן מביא מכל מקום, ואפילו אבנים גדולות, בין משדה שקבלה בין משדה שלא קבלה.

השגת הראב"ד:
אבני כתף והן הניטלות וכו' עד מותר להביאן מכל מקום. א"א ירושלמי מכל מקום אפילו מתוך שלו, והקבלן מביא מכל מקום, אפילו פחות מאבני כתף, פירוש קבלן שקיבל לעשותו חייץ, ואין חוששין שהוא מתכוון לחלוק את שדהו.

יג. פרצה שהיא סוגה בעפר, אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה, ואם הייתה מכשלת את הרבים, או שלא הייתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים, מותר לבנותה.

השגת הראב"ד:
פרצה שהיא סוגה. א"א זו הגרסא משובשת מצאתיה בירושלמי ולא יכולתי לתקנה, ואינה על הדרך שכתב הוא. ועוד תנן מקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו.

יד. אסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו, אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים, ומותר להעמיק עד הסלע, ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו כדרך כל מעמידין זבל, וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים.
א. עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה, הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח. ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.

ב. אי זו היא שדה האילן? כל שלשה אילנות לבית סאה, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, ואפילו הן של שלשה אנשים, רואין אותן כאילו הם תאנים, אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילם, והוא שיהיה רחוק בין כל אחד ואחד כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו.

ג. היו פחות משלשה לבית סאה, או שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה או יתר והשנים אינן ראויין לעשות, או שנים ראויין לעשות אפילו מאה מנה ואחד אינו עושה, אין חורשין להן אלא לצרכם והוא מלוא האורה וסלו חוצה לו.

ד. היו משלשה ועד תשעה, וראויין לעשות ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, ואף על פי שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות.

השגת הראב"ד:
חורשין כל בית סאה כו' ואף על פי. א"א נראה לי מן הגמרא כמו שצריכים שלש אילנות שיהיו משולשים לששים מנה, כן אמר זעירא ברבי חנינא שיהיו תשעה מתושעים לחשבון ששים מנה, כל אחד יהיה ראוי לעשות תשיעית של ששים מנה. רב ביבי בשם ר' חנינא דאמר משולשים קאי אשלשה אילנות, וזעירא בר' חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה, והוא הדין אחמשה וששה ושבעה, דבעי מחומשים ומשושים ומשובעים, וכן לכולן עד שיהיו עשרה. וזה המחבר לא כיון יפה.

ה. היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר, בין עושין בין אינם עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן. עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ודבר זה הלכה למשה מסיני.

ו. היו עשויות שורה אחת (או) מוקפות עטרה, אין חורשין להן אלא צרכן לכל אחד ואחד. והדילועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה.

השגת הראב"ד:
היו עשויות שורה אחת מוקפות, א"א נראה לי מן הגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין.

ז. אי זו היא נטיעה? זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה.

ח. אילן שנקצץ והוציא חליפין, אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן, מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה.
ט. וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ראש השנה, ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות וכורכין וקוטמין אותן, ועושין להם בתים ומשקין אותם, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן, כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית ואפילו בזמן המקדש.

י. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין. ובזמן המקדש אין בונין מדרגות ע"פ הגאיות ערב שביעית משיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנן לשביעית.
יא. אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית, אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ראש השנה של שביעית. וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה בארבעים וארבעה יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר, הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור, מחייבין את היורש לעקור.

משנה שביעית פרק ב משנה ו
א. כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאוכלו מן התורה שנאמר: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר: את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
ב. ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

ג. הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן. אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגינות, ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.
ד. ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה, וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו.

השגת הראב"ד:
ספיחים העולים וכו' עד לא גזרו עליו. א"א לא גזרו עליו איסור ספיחים, אבל קדושת שביעית ודאי יש בה: לאבדה אסור, ושלא לעשות בה סחורה.

ה. ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה.

ו. ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית? מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית הגידולין מותרין.

השגת הראב"ד:
ועד מתי אסורין ספיחי שביעית וכו' מראש השנה ועד חנוכה. א"א חיפשתי זו המימרא ולא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי, ואולי הוציאה ממה שאמרו במשנה מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה. ולפי שבית דין גוזרין תעניות שניות, והן מגיעות עד חנוכה או סמוך לה, סמך עליו וקבע זמן חנוכה. וכל זה הבל ורעיון רוח, וקשה מזה שלא אמרו אלא בתבן וקש שבשדה, מפני שאותו שבשדה נסרח עם הגשמים והרי הוא כמבוער, אבל ספיחים אחרים מניין לו שיהא להם היתר? ואולי בשעמדו בקרקע ורבה החדש על העיקר שההיתר מעלה את האיסור ברוב אבל זמן חנוכה מאין לו.

ז. בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין, וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר הותר האפיל, ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.

ח. מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית? משירבה החדש.
ט. באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין. ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה הרי הן כפירות שביעית. י. התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית.

יא. האורז והדוחן והפרגים והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר פרי, אם נגמר פרים קודם ראש השנה הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה הרי אלו אסורים משום ספיחים.

יב. הירק בשעת לקיטתו, והאתרוג אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה ככיכר בשביעית, חייב במעשרות כפירות שישית, ואפילו היה ככיכר בשישית, הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר.

יג. וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי, והירק אחר לקיטתו.

יד. פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית, ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית, וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור.

טו. עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע, בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים, ואם זרעו לירק, הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר, זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר.

השגת הראב"ד:
עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית וכו' עד וירקו מותר. א"א לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר, שהרי אמרו הנוטע והמבריך פחות מל' יום לפני ראש השנה אסור לקיימן בשביעית, והנוטע בשביעית במזיד יעקור, ואין הולכין לא לחנטת פרי ולא לגמרו. אלא משהשריש בשביעית יעקור, ואין הולכין אחר חנטה אלא בפירות האילן הישן, ולא אחר גמר פרי אלא בספיחין שיצאו מאליהן. ואי משכחת לה בנזרעו, לא משכחת לה אלא בשזרעו נכרי. אי נמי במקומות שהשביעית מדבריהם, דאפשר דלא אמרינן בהו יעקור.

טז. בנות שוח, הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית.

יז. הבצלים הסריסים, ופול המצרי שמנע מהם מים ל' יום קודם ראש השנה, ושל בעל שמנע מהם ג' עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות ששית, פחות מיכן הרי הם כספיחי שביעית.

יח. הדלועין שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית, ואם לאו אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ראש השנה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים, אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית מותר, ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס אלא גוזז בעלין ואם צמח למוצאי שביעית מותר.

יט. לוף של ערב שביעית, וכן בצלים של ערב שביעית הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית מותר לעקרן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.

כ. הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ ואותן העלין אסורין משום ספיחין, ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין.

כא. בצל שעקרו בשביעית, ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל, הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה ע"י קרקע.

השגת הראב"ד:
בצל שעקרו בשביעית וכו' עד והותר הכל. א"א בירושלמי לא עשה ר' אבהו מעשה אלא במרוכנים. פירוש מרוכנים הטי נא כדך תרגום ארכיני כען כלומר מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו, וכיון שעשה כן גלה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן, ואם גדלו אותן גדולין מותרין ומבטלין את האיסור. ואי לא אסורין, דמינח ניחא ליה וכנטועין לכתחלה דמו.
כב. הפירות שיוציא האילן בשביעית, לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר: ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.

כג. וכיצד עושה? תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה.

משנה שביעית פרק ח משנה ו
כד. מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ"מ שנאמר: ואכלו אביוני עמך, ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר.
כה. אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר: כי תבואו אל הארץ וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

כו. כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית.

מפות קדושה ראשונה וקדושה שניה
משנה שביעית פרק ו משנה א

כז. סוריא, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצרים ושנער, אף על פי שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן.

כח. עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים.

השגת הראב"ד:
עבר הירדן שביעית נוהגת בה. א"א עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק"ו הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא.
כט. נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.

ל. עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו נכרים ויבוזו פירות שביעית.

פרק ה

השימוש המותר בפירות שביעית

א. פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו: "תהיה" - אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע.

משנה שביעית פרק ח משנה ב

ב. לאכילה ולשתייה כיצד? לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני.

ג. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני. דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר.

ד. ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה, שלא יביאנו לידי פסול. ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר שהרי לא הניחן כדי לבוא לידי פסול.

ה. פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות, הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.

ו. לסיכה כיצד? לסוך דבר שדרכו לסוך, לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, ולא יפטם את השמן, ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס.

ז. שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים, ואין סכין בו מנעל וסנדל, ואין סכין אותו בידים טמאות, נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות, ולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל, וסך גופו ומתעגל על גבי קטבליא.

ח. להדלקת הנר כיצד? שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו. מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן, שניהם אסורים בהדלקה, שאין מדליקין בדמי שביעית. ולא יתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר.

ט. לצביעה כיצד? דברים שדרכן לצבוע, בהן אף ע"פ שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם, אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאכלי בהמה, שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה.

י. מיני כבוסים, כגון בורית ואהל, קדושת שביעית חלה עליהן, ומכבסין בהן. שנאמר: והיתה שבת הארץ לכם, לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מהם מלוגמא, שנאמר: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא למלוגמא, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה ולא לכביסה.

כלל גדול בשביעית: השימוש המותר בפירות

יא. כלל גדול אמרו בפירות שביעית: כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר: לכם לאכלה - כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאכלה ולא לרפואה. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה, כגון הסיאה והאזוב והקורנס, הרי הוא תלוי במחשבתו: חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה - נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו.

משנה שביעית פרק ח משנה א

יב. מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה וליקח בהם אוכלי אדם, אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה, ואם לקח בהן או החליף בהן אוכלי אדם באוכלי בהמה, הרי הן כאוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם.
יג. פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא, ואין מאכילין אותן לא לנכרי ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חודש, או שקצץ מזונותיו עליו, הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניא פירות שביעית.

משנה שביעית פרק ו משנה ה

יד. אין בית דין פוסקין לאשה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית, אבל ניזונת היא משל בעלה.

טו. אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר, שנאמר: תאכלו את תבואתה, אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע. ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות.

משנה שביעית פרק ד משנה ז-ח

טז. ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית? הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה וכן כל כיוצא בהן, הבוסר משיוציא מים ואוכלו בשדה וכן כל כיוצא בו, הזיתים משיכניסו סאה של זיתים רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה, הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה, הכניס שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיעו לעונת המעשרות.

יז. מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל, ונאמר לכם לאכלה - ולא להפסיד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות, מותר לקוץ אותו, שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו.

יח. ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית? החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר, ואין קוצצין את הכפניות בשביעית מפני שהוא הפסד פרי, ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא שיציץ מותר לקוץ אותן כפניות.

יט. אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה, אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית.

כ. מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, מותר לרחוץ בה בשכר, ואם אדם חשוב הוא אסור, שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף, ונמצאו מפסידין פירות שביעית.

השגת הראב"ד:
מרחץ שהוסקה בקש של שביעית וכו' עד מותר לרחוץ בה. א"א, המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה, ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ופירשו בגמרא, אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ. ונראה לי דמותר לרחוץ דקתני ברישא בחינם קאמר, אבל בשכר לא, דהוי כסחורה. ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ, דחינם דידיה כשכר דמי. ואם כדבריו, אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית, ומאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית.

כא. הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם, והרי הן כעצים, אא"כ ראויין לצביעה. והקור קדושת שביעית חלה עליו.

כב. הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל, אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר, ואם נשאר בהן טעם, עדיין הם בקדושת שביעית.

כג. אין נותנין תבן וקש של שביעית, לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט, ואם נתן הרי זה כמבוער. תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן, ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית.

השגת הראב"ד:
ואם נתן הרי הוא כמבוער. א"א והוא שיישן עליו והכי איתא בירושלמי.

פרק ו

איסור סחורה בפירות שביעית

א. אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית, ויילקח בהן מאכל וייאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה.

משנה שביעית פרק ח משנה ג

ב. לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית, לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכור המותר והדמים שביעית, וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר הרי זה מותר והדמים דמי שביעית.

ג. כשמוכרין פירות שביעית, אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר, ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר.

השגת הראב"ד:
כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד ואוגד דברים שדרכן ליאגד. א"א לשון המשנה, וב"ה אומרים את שדרכו ליאגד לבית אוגדין אותו לשוק, ופירושו הואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע, ג"כ כשימכור אותן בשוק אוגד אותו, שאין אגודתו דרך סחורה אלא א"כ דרכו של ירק זה ליאגד. אבל בין אגד לאגד לא שמענו הפרש.

ד. ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית, למכור בשוק אכסרה כדרך שאוגדין להביא לבית לא כדרך שאוגדין לשוק, כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום, ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק לא יאגוד אותן.

ה. פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, לא יהיו נמכרים במדה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה, ואם היו ניכרין שהם מחוץ לארץ - מותר.

קדושת שביעית עוברת למחיר הפירות

ו. חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר: בה תהיה - בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קודש תופשת דמיה, נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה.

ז. כיצד? לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר, נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער אותן בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגים, לקח בדגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונתפש שמן, לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפש דבש, וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית. ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית.

ח. אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח. במה דברים אמורים, בפרי ראשון, אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול.

ט. וכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים, שמא יניחם ויגדל מהם עדרים, ואצ"ל שביעית עצמה, אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים.

י. דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע. וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן. ואין סכים כלים ועורות בשמן של שביעית, ואם סך יאכל כנגדן.

יא. אין נותנין מהן לא לבלן ולא לספר ולא לספן ולא לשאר האומנין, אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקותו מים. ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין מתנת חנם.

יב. האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום, שכרו מותר, ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאו בכל מה שירצה. ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו "לקט לי בו היום ירק", הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה כפירות שביעית.

יג. החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי, הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפועל, מפני ששכרו מעט, לא קנסו בו משום כדי חייו.

יד. הלוקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, ואמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא לך בו הרי זה מותר, ואותו הכיכר הרי הוא כפירות שביעית. ואם לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מהן.

טו. אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה, בטובה כיצד? שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה, ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה או שנפלו לו בירושה הרי זה אוכלם כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה.

פרק ז

ביעור פירות שביעית

א. פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה. שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית.

ב. כיצד? הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה, אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן.

ג. היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח, ומאבדן לכל דבר שמאבד.

השגת הראב"ד:
ואסור לאכול לאחר הביעור. א"א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם, ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור, ואינו כן. אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה, מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד בית דין, והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת, וכן בכל יום ויום עד שיכלו. ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקין, מוציאן לשוק ומפקירן, ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם, ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ: ביהודה מכל ארץ יהודה, ובגליל מכל הגליל. ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד. ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו, לפי שאין לו שום היתר. אבל לביעור הראשון, כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות, אוסר במשהו, וחייב לבער ביעורו מן הבית. זה דעת ר"ש, והוא שאמר כל הירק אחד לביעור, שכל המינים שנכבשו בחבית, כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם, מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור. אבל ר"א ורבי יהושע סברי, הכל בנותן טעם, ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון, ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון. ור"ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם, שאין כאן איסור אכילה אלא מצות ביעור בלבד, הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד. וזהו עיקר של דברים הללו.

ד. היו לו צימוקין של שביעית, וכלו הענבים מן השדה מן הגגות והפרדסים שהן הפקר, אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה, אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה.

ה. אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה, והיו לו מפירותיו הראשונות, הרי זה אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה, אבל פירות הסתיו אין אוכלים בשבילן, מפני שדומין לפירות של שנה אחרת.

ו. הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה.

ז. וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד? הרי שמכר רימונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרימונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן, חייב לבערן.

ח. כיצד עושה? קונה בהן מאכלות, ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין.

שלוש ארצות לביעור

ט. שלש ארצות לביעור, ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק ארץ אחת, עבר הירדן כולו שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים ארץ אחת, והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריא ארץ אחת, ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה.

משנה שביעית פרק ט משנה ב

י. כיצד? היו לו פירות בארץ יהודה, אוכל מהן כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה, וכן אם היו לו פירות גליל וכן בעבר הירדן.

יא. ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער, ואימתי הוא כלה, עד הפורים, ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה.

יב. המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער, לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים במקומן, ולא יעבירם ממקום למקום.

כלל גדול בביעור שביעית

יג. כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין, אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין מאוכל אדם, וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין, ואם היה מתקיים בארץ, כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין, אף על פי שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהם, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה.

השגת הראב"ד:
שהרי מתקיים בארץ וכו'. א"א זו דברי ר"מ, אף על פי שאינם כלים לדמיהם יש ביעור בסוף השנה, שמחמיר בדמים יותר מהן, אבל חכמים אומרים להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן. ומה שכתב, לא כרבי מאיר ולא כחכמים.

משנה שביעית פרק ז משנה א-ב

יד. וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור, אף על פי שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה, כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין.

השגת הראב"ד:
וכל שאינו מיוחד וכו' עד הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית. א"א אי אפשר לזה בלא שיבוש, שאם אינו ממאכל אדם ולא ממאכל בהמה ולא ממין הצבעים ואינו לעצים הרי הוא תלוי במחשבה: חשב עליו, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. חומרי אדם שיש להם שביעית, חומרי בהמה שאסור לשלקן, והם הסיאה והאזוב והקורנית. ולא נתפרש באלו אם יש להם ביעור אם לא, וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ביעור ולדמיו ביעור, ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו (ר"י) ר"מ וחכמים, שר"מ אומר יש לדמיהם ביעור בסוף שנה, שמחמירין בדמיהן יותר מהן, והטעם מפני שפעמים שאינם מתקיימין והולכין בדמים להחמיר.

טו. קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין, יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם. לולבי זרדים והחרובים יש להם ולדמיהם שביעית וביעור, לולבי האלה והבוטנה והאטדין, יש להן ולדמיהן שביעית אבל אין להם ביעור, אבל לעלים שלהן יש ביעור.

טז. איזו היא שעת ביעור? העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן, עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור לפי שאינן נובלות וכלות.

יז. ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית? עד שייבש המתוק, ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית.

יח. ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית לאסוף פירות שביעית? עד שתרד רביעה שנייה.

יט. הוורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית, הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית.

כ. במה דברים אמורים? באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית.

כא. הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר, כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור.

כב. חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו, זה הכלל: פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.

פרק ח

איסור לחזק ידי העובדים בשביעית

א. כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה.

משנה שביעית פרק ה משנה ו-ט

ב. ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר, זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית, אסור למכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת מותר למוכרו לחשוד.

ג. כיצד? מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט הרי זה מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור.

ד. ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית.

ה. היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ומותר למכור לנכרי יתר מזה, ואינו חושש שמא ימכור לישראל, ומוכר כדים רבים לישראל בחו"ל ואינו חושש שמא יביאם לארץ.

ו. ומוכר לחשוד פרה חורשת בשביעית שהרי אפשר לשוחטה, ומוכר לו שדהו שהרי אפשר שיובירה, אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פסק עמו על מנת שאין לו באילן, ומשאילו סאה למדוד בה, אעפ"י שהוא יודע שיש לו גורן, שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו, ופורט לו מעות, אף ע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורים.

ז. וכן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחון עמה.

מחזקים ידי נכרים בשביעית

ח. מחזיקין ידי נכרים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ. אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עמהן הכוורת, וחוכרין מהן נירין, לפי שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן.

משנה שביעית פרק ד משנה ג

ט. מותר לעשות בסוריא בתלוש אבל לא במחובר, כיצד? דשין וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין וכן כל כיוצא באלו.

י. כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן, כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.

יא. הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית, נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב.

יב. במה דברים אמורים? בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן. אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם והירבוזין והשוטים והחלגלוגות והכסבר של הרים וכיוצא בהן, הרי זה מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד, משום כדי חייו של מוכר.

יג. וכל דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי ובצל של רכפה וגריסין הקלקיות ועדשים המצריות וכן זרעוני גינה שאינן נאכלות, כגון זרע לפת וצנון וכיוצא בהן, הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית.

יד. במה דברים אמורים? בעם הארץ סתם, אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל, ואין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור.

טו. החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, שאף על פי שזה וזה מהתורה. מעשר טעון הבאת מקום מה שאין כן בשביעית, ושביעית אין לה פדיון משא"כ במעשר.

טז. החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית, שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים, והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה.

יז. כל החשוד על דבר, אף על פי שאינו נאמן על של עצמו נאמן הוא על של אחרים, חזקה אין אדם חוטא לאחרים, לפיכך החשוד על הדבר דנו ומעידו.

השגת הראב"ד:
לפיכך החשוד על הדבר דנו ומעידו. א"א כבר כתבתי למעלה בפי"ב מה' מעשר שאין לסמוך על זה.

יח. הכהנים חשודין על השביעית, לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו אף על פי שהן אסורין על הזרים במיתה, ק"ו פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה שנפלה למאה סאה של פירות שביעית תעלה, נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכל ולא ימכרו לכוהנים ככל מדומע, לפי שהם חשודין על השביעית.

יט. הצבענין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא.

כ. גבאי קופה בשביעית לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלין שביעית, ואם נתנו להן פת מותרת, ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית הוא, שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להן פירות בשנה שמינית.

פרק ט

השמטת כספים

א. מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר: שמוט כל בעל משה ידו, והתובע חוב שעברה עליו שביעית, עבר על "לא תעשה" שנאמר: לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

משנה שביעית פרק י

ב. אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.

ג. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.

ד. אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר השמטה, ושם הוא אומר: מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה בחג הסוכות, מה שם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.

ה. שחט את הפרה וחילקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית - אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.

השגת הראב"ד:
שחט את הפרה וחילקה וכו'. א"א אשתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי דהאי מתני' ר"י היא, דאמר הקפת החנות הראשונה ראשונה משמט, אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת. והא דפרה הקפת החנות היא.

ו. שביעית משמטת את המילוה, ואפילו מילוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים הרי זה משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט, והשביעית משמטת את השבועה שנאמר: לא יגוש - מכל מקום: לא לשלם ולא להישבע.

ז. במה דברים אמורים? בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה, מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות, שאם יודה ישלם, הרי זה ישבע אחר השמטה.

השגת הראב"ד:
במה דברים אמורים, בשבועת הדיינין. א"א כמדומה לי דבר זה הוציאו מן הירושלמי במסכת שביעית, האונס והמפתה והמוציא שם רע וכו' אמר רב יהודה בשם רב דר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי, וכל מעשה בית דין [אינו משמט] (אלו גזרי דינין פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת).

ח. הלוהו ותבעו וכפר בו, והגיע השמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת.

השגת הראב"ד:
הלוהו ותבעו וכפר בו וכו' עד והודה אחר וכו'. א"א הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים משמט, הא אם עמד בכפירתו אינו משמט, כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט. אולי אינו כמו שהוא סובר, דלאו בכפירה תליא מילתא, אלא או שפטרוהו בית דין בשבועתו ונשבע קודם שביעית וחזר והודה, או באו עדים או שמא שהוא חוזר על מעשה בית דין הסמוך לו ואמר מלוה שנעשית כפרנית ובא לבית דין וחייבוהו, וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמט, דהיינו מעשה בית דין. אבל כפרנית ונעשית מלוה, כלומר שהאריך אותו והמתין עליו לרגלו, משמט. שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן, מתניתין דשביעית קשיא, והשביעית משמטת את השבועה, והרי זה עומד בכפירתו. דוק ותשכח כללו של דבר לא נמסר הגמרא אלא או לבעלי הקבלה או לבעלי הסברא הנכונה.

ט. המלוה את חבירו, וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש, הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

המתנה ששביעית לא תשמט

י. המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית, הרי זה נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב.

יא. הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת, שכר שכיר אינו נשמט ואם זקפו עליו במלוה נשמט.

יב. קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטים, ומאימתי נזקפין במלוה, משעת העמדה בדין.

יג. המגרש את אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת.

המלווה על המשכון ומוסר שטרותיו לבית דין

יד. המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יתר משמיט היתר.

טו. המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט שנאמר: ואשר יהיה לך את אחיך, וזה בית דין תובעין אותו. וכן בית דין שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.

משנה שביעית פרק י משנה ב
טז. כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו', התקין פרוזבול, כדי שלא ישמט החוב, עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.

השגת הראב"ד:
אבל שמטה של תורה וכו'. א"א זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר בית דין הפקר, והלכך נוהג בכל זמן.

יז. אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין.

יח. זהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין או העדים חותמין מלמטה.

שטר פרוזבול
משנה שביעית פרק י משנה ג-ד

יט. אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול, היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול.

כ. כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע, כותבין עליה פרוזבול. היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע, הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול.

כא. אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד ואחד. וחמשה שלוו מאחד דיו פרוזבול אחד לכולן.

כב. כתב הפרוזבול תחלה ואח"כ הלוה, אינו מועיל, אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה.

כג. לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, כיצד? כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כוחו שאינו משמיט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מייפה כוחו שאינו משמיט עד אייר שלא כדין, שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין.

כד. המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול, אבד חובו. ואם אמר היה לי ואבד נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבוא לתבוע במלוה על פה, אומרים לנתבע שלם לו, ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו, אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד? אם אמר הן נאמן, ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו. והיתומים אינן צריכין פרוזבול.

כה. הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה הייתה, והתובע אומר קודם פרוזבול היתה, התובע נאמן, שאילו אמר היה לי ואבד נאמן. ואף ע"פ שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד.

כו. טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי, והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת, שהרי לא זקפתי מלוה, הרי זה נאמן, שהרי אם ירצה יאמר מלוה הייתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתקנו חכמים פרוזבול, חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

כז. תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

השגת הראב"ד:
ובדברים בלבד היא נדחית. א"א דבריו סותרין זה את זה.
כח. כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלווה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו, שנאמר: לא יגוש והרי לא נגש. ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך.

משנה שביעית פרק י משנה ח-ט

כט. החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו: שלי הם, ובמתנה נתתים לך. ואם לא אמר, לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו.

ל. מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר ב"לא תעשה" שנאמר: השמר לך וגו', וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר: השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל", הרי זה מצות "לא תעשה". והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא ייתן שנאמר: נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב"ה בשכר מצווה זו בעולם הזה שנאמר: כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.
א. מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד.
ב. ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ שנאמר: שש שנים תזרע שדך ושש [שנים תזמור כרמך עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו. ושבע שנים עשו] בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק, נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מראש השנה מאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שניה ליצירה, התחילו למנות, ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ שמטה, ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ.

ג. שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית היתה, ושנת שש ושלשים ביובל היתה. שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית בטל מנין זה. משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא, והיא הביאה השנייה, ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים. אעפ"י שלא היתה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות

השגת הראב"ד:
שבעה עשר יובלין מנו ישראל. א"א זהו לדעת ר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, דאילו לרבנן בצרי להו שבע שכבשו ושבע שחלקו אלא שיעור יובלות קאמר. ומאי דאמר שנת שש ושלשים היתה, זהו לדעת רבנן, דאילו רבי יהודה שנת שלש היתה ביובל.

ד. נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חדשים, שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות, אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה. ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה - היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

ה. אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן, וכן עולה בגמרא עבודה זרה חשבון זה שהוא קבלה.

ו. ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן: משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן, מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות.

השגת הראב"ד:
ושנת השמטה ידועה היא וכו' עד וכן בכל כו'. א"א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן, כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן, וסומכין את דבריהם למה שאמרו בגמרא דע"ז, ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי, כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשב אחר החורבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון, מכל מקום אני איני סובר לא כדבריהם ולא כדבריו, ואיני מפרש נשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי על דרך פירושם אלא לומר שאינם נותנים ליזבל אחר חרבן שם זכר קדושה אלא כשאר שני שבוע שהם חול, מכל מקום חמשים חמשים הם מונין דלא כר' יהודה כמו שהיו מונין בתחלה ואולי דעת הגאונים כך הוא.

תשובת הרמב"ם על חשבון השמיטה

ז. שנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע, אלא שנת תשע וארבעים שמטה ושנת חמשים יובל, ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע, וכן בכל יובל ויובל.

ח. משגלה שבט ראשון ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות שנאמר: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן, בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו"ל, שנאמר: יובל היא בכל מקום בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

ט. ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.
י. מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר: והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר: תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בראש השנה, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

יא. שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקדשו בו את החדש בין בבית דין שלא קדשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין.

יב. ובראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החדש, ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין.

יג. שלשה דברים מעכבין ביובל, תקיעה ושלוח עבדים והחזקת שדות לבעליהן, וזו היא שמיטת קרקע.

יד. מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.

טו. דין היובל בשביתת הארץ ודין השמטה אחד הוא לכל דבר: כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל. ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל, ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פירות שביעית לכל דבר.

טז. יתירה שביעית על היובל, שהשביעית משמטת כספים ולא יובל, ויותר יובל על השביעית שהיובל מוציא עבדים ומשמיט קרקע, וזהו דין מכירת שדות האמורות בתורה, והיא מצות עשה שנאמר: גאולה תתנו לארץ, יובל משמיט קרקע בתחלתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה כמו שבארנו.