לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד
הִשְׁמִיעָנוּ אל הַמְיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמו אֶחָד
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּהּ

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה
כִּי הִיא מְקור הַבְּרָכָה
מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה
סוף מַעֲשֶּׁה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּהּ

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה
קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא
וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאלָּהּ

הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי
כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי
כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָּהּ

לא תֵבושִׁי וְלא תִכָּלְמִי
מַה תִּשְׁתּוחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי
וְנִבְנְתָה עִיר עַל תלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁאסָיִךְ
וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ
יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ
כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְּׁמאל תִּפְרוצִי
וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי
וְנִשְּׁמְחָה וְנָגִילָה

בּואִי בְשָׁלום עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ
גַּם בְּשִּׁמְחָה וּבְצָהֳלָה
תּוךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה
בּואִי כַלָּה בּואִי כַלָּה

1. תפילת קבלת שבת

תפילת קבלת שבת אינה חלק אינטגראלי של תפילת ערבית. עד תקופת מקובלי צפת (סוף המאה ה-16) לא כללה תפילת ליל שבת את ששת מזמורי התהילים (צה'-צט', כט'). עד היום יש מדגישים את "זרותה" של קבלת השבת ע"י אמירתה מהבמה של בית הכנסת ולא מעמוד-התפילה. עדות שונות קבלו את מנהגי קבלת שבת בצורה שונה.

ששת פרקי קבלת שבת מלוכדים תחת נושא מרכזי אחד: גדולתה של מלכות השמים על כל העולם. בפרקים אלה מופיעים ביטויים רבים של שמחה, שירה שבח והלל למלכותו יתברך: "לכו נרננה... נריע... בזמירות נריע... שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ... כי גדול ה' ומהולל מאד... ישמחו השמים ותגל הארץ... ישמחו איים רבים... שמעה ותשמח ציון... שמחו צדיקים בה'... שירו לה' שיר חדש... הריעו לה' כל הארץ.... השיא יהיה לעתיד לבוא כשכל העמים יקבלו בשמחה את מלכות ה'.

פרקים אלה שמתארים את מלכותו השלמה של הקב"ה על השמים, האדם, החי, הדומם, ואיתני-הטבע. בחגיגיות, בהוד והדר, בשיר ושבח מכינים אותנו ליום השבת הנכנס שהוא בבחינת בבואה מצומצמת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

שעה זאת של דמדומים, של מעבר מששת ימי החולין והמעשה ליום השבת שהוא התעלות של קדושה ורוחניות לאדם, זאת השעה שבה נפש האדם מחפשת את מקורה ופתוחה לקבל על עצמה את הנשמה היתירה. רמז לאותה "נפש" יתירה נמצא בגימטריה של ששת האותיות הראשונות של פרקים אלה = נפש.

המקובלים הבינו כפשוטו את הפסוק "לכה דודי נצא השדה" שעומד בבסיס הפזמון ואכן, ע"פ המקורות, זה היה מנהגם: לצאת בחבורות מן הבתים אל השטח הפתוח בזמן כניסת השבת. לצאת מן המוגבל ומוחשי אל המרחב האין סופי כדי להתנתק מהעשייה היומיומית ולהתחבר אל הרוחני, הנעלה. תוך כדי כך היו אומרים את מזמורי-התהילים הנ"ל ואח"כ את הפיוט "לכה דודי". הד קלוש למנהגם הוא הפניה לעבר פתח בית הכנסת בסיומו של הפיוט. היו שנהגו לרקוד או לפחות להקיף את הבימה ע"פ האמור בגמרא בבא קמא לב' עא': "רבי חנינה הווה מרקד ואזיל ואמר בואו ונצא לקראת כלה" וגו'.
הביטוי "קבלת שבת" כולל בתוכו מובנים שונים:
א. קבלת עול השבת מבחינת ההלכה והסמכות, כקבלת סמכותה של מלכה.
ב. קבלת פני-השבת מבחינת אהבה, חמימות וקרבה כקבלת כלה-נסיכה אהובה.
שתי הגישות מבוטאות בראשיתו ובסופו של הפיוט. בתחילתו, השבת מכונה "כלה" ובסופו "כלה-מלכה".

כידוע, קשה מאד לשנות ממנהגי התפילה ובודאי קשה להוסיף תפילות חדשות שלא כמנהג הדורות הקודמים.
השאלה היא: מדוע בכל זאת התפשט והתקבל מנהג סדר "קבלת שבת" ונכנס לסידור התפילה?
מספר גורמים השפיעו על קבלת התפילה:
האישים המעורבים בייסוד התפילה היו אנשי המעלה, מקובלים ואנשי-הנהגה שמשום כבודם לא העזו להתנגד למנהגם זה. כגון: הפייטן ר' שלמה אלקבץ, ר' משה קורדובירו, האר"י וגוריו.
גורמים נוספים שהיו בצפת בתקופה זאת: ר' יוסף קארו שהיה ידידו של ר' שלמה ויתר חכמי צפת שהסכימו וקבלו על עצמם מנהג זה.
התקבלותה והתפשטותה של חכמת הקבלה הפיצה את מנהגי- המקובלים גם לקהילות רחוקות.
מצבו של עם ישראל כעם גולה וכן תחושות היישוב בארץ ישראל החרבה הביאו לחיפוש נחמה ובשורות גאולה. על ציפיות אלה ענו פרקי התהילים הנ"ל וכן הפיוט "לכה דודי".
יש לזכור התפתחות חשובה שהשפיעה על הנהגותיהם, לימודיהם והשכלתם של האנשים והיא המצאת הדפוס בסוף המאה ה-15 ע"י הגרמני גוטנברג. הסידורים נפוצו ובתוכם גם קבלת שבת.
שאלה אחרת היא: מהו ייחודו של הפיוט "לכה דודי" ומדוע התקבל במרבית הקהילות? מספר גורמים השפיעו על תהליך קבלתו והכנסתו לתפילה:
הפיוט התחבר בא"י ובצפת שהם מקומות-קדש בעלי מעמד ייחודי מבחינה רוחנית והיסטורית.
לפיוט יש תכן דתי-לאומי: הוא עוסק בכנסת ישראל, בארץ ישראל וירושלים, הוא מבשר את הגאולה השלימה ובונה תמונה של נחמה.
בפיוט רבדים רבים המוכרים לנו מן הנביאים ובעיקר מנבואות הנחמה. נבואות אלה מהוות בסיס מוצק להבטחת הגאולה.
היסודות הקבליים שעומדים ביסודו של הפיוט התקבלו בתפוצות השונות עם התפשטותה של הקבלה.

האווירה המיוחדת של הפיוט המבטאת עליה מן החול אל הקודש, מהגלות אל הגאולה השתלבה יפה בזמן של קבלת שבת שמבטא מעבר מימות החול אל השבת. זו שעת דמדומים של השקיעה שהיא זמן מעבר בלתי ברור שמביא את האדם למצב רגשי שמעבר לחושים.
ייחודו של הפיוט כיצירה ספרותית, הכוללת רבדים מקראיים, מדרשיים וקבליים, הבנויה בתבנית סימטרית הכוללת אמצעים אמנותיים וקישוטי-שיר, המעמידה תמונה שלימה וכוללת ביטויי אופטימיות ושמחה - כל אלה הביאו לחיבוב הפיוט ולקבלתו לתפילה.
תכני-הפיוט המביאים רעיונות של גאולה באופן מוחשי וממשי, ומעמידים את השבת האהובה כמקור לברכה ושמחה הביאו להזדהות הקהל שחש שהפיוט מבטא את מאוויי נפשו, את תפילותיו ותקוותיו.

2. הפייטן - תולדותיו וחיבוריו

ר' שלמה הלוי אלקבץ נולד בערך בשנת 1505 ונפטר בשנת 1584 בצפת. יש דעה שנולד בסלוניקי. אחר נישואיו עלה לארץ בדרך שהה באדריאנופולי בה הכיר את ר' יוסף קארו. עם עלייתו לצפת חבר לר' משה קורדוברו שהיה גיסו. תלמידים רבים נהרו אחריו. ר' שלמה נהג לערוך סיורים על קברי צדיקים במירון וסביבותיה. כמקובל עסק בתורת הח"ן. הוא חיבר פירושים לחמש מגילות, ספרי קבלה, פירוש להגדה של פסח על דרך הסוד. ספר גירושין כולל דברי תורה. פירוש על התורה, ספר תהילים ואיוב. פירוש לסידור התפילה. הוא כתב ספר על יסודות האמונה, ספר קבלה, דרשות ופיוטים המפורסמים בהם "לכה דודי" שהתקבל בתפוצות ישראל. ר' שלמה נולד דור אחד אחרי גירוש ספרד וראה בגירוש ובייסורים חלק מחבלי-הגאולה והצפייה למשיח. רעיונות אלה מופיעים בפיוט שלפנינו.

3. מבנה ומשמעות

הפיוט בנוי במבנה מעגלי והוא כולל בתוכו שני נושאים מרכזיים: שני הבתים הראשונים (שמור וזכור, לקראת שבת) עוסקים בנושא השבת. ששת הבתים המרכזיים עוסקים בנושא הגלות והגאולה ואילו הבית האחרון (בואי בשלום) חובר לשני הבתים הראשונים וסוגר את הפיוט שוב בעיסוק בנושא השבת. כך מבטא הפיוט שני נושאים חשובים: השבת והגאולה. שקשורים זה בזה בקשר בל ינתק. כך רומז הפייטן לרעיונות (בהם נעסוק בהמשך) המחברים בין שני התכנים הללו.

ה"מדריך" המובא בראש הפיוט וחוזר אחרי כל מחרוזת, מהווה בראש ובראשונה מוטו רעיוני שאותו מעוניין הפייטן להדגיש. הוא עיצב אותו כתבנית שונה מיתר המחרוזות וקבע אותו כמלכד את כל השיר ליצירה אחת ע"י החריזה המחברת כאיזור את כל המחרוזות. ואכן, כל הטורים האחרונים בכל המחרוזות (הטור הרביעי) מסתיימים בחריזה "לה" שהיא חריזתו של המדריך. כך, הופך המדריך להמשכה של כל מחרוזת. כל מחרוזת תהיה מורכבת עתה משני חלקים:
א. 3 טורי המחרוזת הקשורים זה אל זה בחריזה אחידה המאפיינת מחרוזת זאת (אאא, בבב וכו').
ב. 3 טורים החורזים בחריזת המדריך
דוגמא: מקדש מלך עיר מלוכה א
קומי צאי מתוך ההפכה א
רב לך שבת בעמק הבכה א
והוא יחמול עליך חמלה ת
לכה דודי לקראת כלה ת
פני שבת נקבלה ת
מובן שהחריזה יוצרת קשר תכני וצורני בין רעיון המחרוזת לרעיון המדריך. החרוז האזורי "לה" מעמיד במרכז את הכלה שצלי אחד משני מרכיבי הכינוי שלה הוא הצליל השולט ומלכד את הפיוט כולו. הצליל "לה" (גוף שלישי נסתר) גורם לתחושת ריחוק של כבוד.

יש לשים לב למחרוזת האחרונה של הפיוט שכולה בנויה על החריזה "לה". חריזה אחידה זאת מקנה לבית זה מעמד חשוב כשיא ומדגישה את הקשר בינו לבין המדריך. בודאי יש בכך משום תפארת החתימה. בית זה ניכר גם בחזרה החגיגית על הביטוי "בואי" "בואי כלה", "בואי כלה", "בואי כלה". בשימוש בכינוי "עטרת בעלה" "עם סגולה" שהם כינויים מרוממים לשבת ולעם ישראל.וכן בריבוי מילות השמחה: שמחה, רינה, צהלה.

האקרוסטיכון

הפיוט בנוי על האקרוסטיכון של שם הפייטן: "שלמה הלוי" הוא ר' שלמה הלוי אלקבץ.
הבית האחרון אינו שייך לאקרוסטיכון ומתעורר סימן שאלה בדבר זמן חיבורן וזהות המחבר.
ניתן לחלק את הפיוט (ע"פ האקרוסטיכון) לשני חלקים:

א. המחרוזות ע"פ שמו "שלמה": ארבע מחרוזות אלה עוסקות בתיאור אקטיבי של עשייה ומשכנעות בחשיבות הקדמת ההכנות האקטיביות לקראת השבת ולקראת הגאולה: שמור וזכור, לכו ונלכה, קומי צאי, התנערי מעפר קומי, לבשי.

ב. ארבע המחרוזות הבנויות על אקרוסטיכון "הלוי" מתארות את השפע המוענק למכינים עצמם לקראת השבת והגאולה: כי בא אורך, כבוד ה' עליך נגלה, ונבנתה עיר על תלה, ישיש עליך אלוקיך וכו' כלומר: המכינים עצמם ופועלים באופן אקטיבי יזכו ליהנות מאור הגאולה, מהקרבה לשכינה ועוד. שוב אנו מבחינים בקשר שבין השבת לגלות ולגאולה.

ידועים מנהגים שונים בקשר להחלפת המנגינה בשירת "לכה דודי": יש המחליפים ב"התעוררי" ויש המשנים ב"לא תבושי" ועוד. כפי הנראה, התכנים בבתים האחרונים המתארים את שמחת הגאולה עוררו את החזנים לשיר ניגונים שמחים. היו שנשארו צמודים לחלוקת האקרוסטיכון והיו שנצמדו לתכני הפיוט.
יש שהחליפו בגלל אורכו של הפיוט (שלא יהיה חד-גווני) ואולי כדי לרמוז לקהל באיזה חלק של הפיוט "עומד" החזן (ע"פ המנגינה). (בנושא זה עיין במאמרו של ד"ר יוסף קליין בדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן מס' 326 פר' תרומה תש"ס וכן במאמרו של אהרון ארנד "החלפת הניגון בפיוט "לכה דודי", סיני, תשנ"ג, כרך קיא', עמ' צג-צה).

משפטי-סיום במחרוזות הפיוט

הפייטנים בתקופות השונות היו מודעים לחשיבותם של צלילים, מילים או טורים מסיימים. הרושם שמותיר הסיום הוא אפקטיבי ומהדהד באזנו ובתודעתו של המאזין לאורך זמן. לכן רבים הקפידו להביא את האמירות החשובות שאותן רצוי שיקלוט ויזכור המאזין, דווקא בסיום. (כך ראינו גם במשמעות החרוז "לה").

כל שש המחרוזות המרכזיות בפיוט שלפנינו נבנו מתוך מחשבה זאת. בכולן הטורים האחרונים הם תיאור אחד השלבים במהלך מן הגלות אל הגאולה. אמנם כל טור כזה משתייך מבחינה מבנית ותכנית למחרוזת שלו אך יש בו גם אלמנט של אמירה מסכמת שמאפשרת לנו לנתק אותו ממקומו ולהעמידו כמיצג רעיון. אם נפריש את ששת הטורים האחרונים מכל מחרוזת ונציב אותם זה לצד זה נגלה מהלך של רעיון:

המחרוזת הראשונה (מקדש מלך) עוסקת בתיאור כנסת ישראל שבגלות. הטור מסיים "והוא יחמול עליך חמלה". הוא בגדר הבטחה לרחמי ה' בעתיד לבוא.

המחרוזת השניה מספרת על הגאולה ומזכירה את המשיח. הטור המסיים מביע משאלה ותפילה אישית: "קרבה אל נפשי גאלה!" שהוא מבטא (לאור ההבטחה הנ"ל) את בקשת הדובר למימושה בגאולה.

המחרוזת השלישית גם היא עוסקת בגאולה וסיומה בטור - "כבוד ה' עליך נגלה" מבטא את מימוש ההבטחה ואת מילוי המשאלה שהובעה (ידוע שהפייטנים תארו את הגאולה בלשון עכשווית כאילו היא כבר מומשה מתוך בטחון שאכן היא כבר מאחרי-כתלינו. המטרה היא גם לטעת בלב הקהל את האמונה כי אכן אנו כבר קרובים אליה באופן מוחשי).

במחרוזת הרביעית המתארת את המהפך המעשי והנפשי עם בוא הגאולה, מוזכרת דרגה ראשונה בגאולה והיא "ונבנתה עיר על תלה" - בנין ירושלים והבית בתוכה.

במחרוזת החמישית מוזכר שלב נוסף בגאולה: הנקמה בגויים אויבי ישראל (שהם גם אויבי ה'). אז תבוא הקרבה האמיתית בין הקב"ה לעמו. "כמשוש חתן על כלה". מוטיב זה מתקשר כמובן למדריך ולבית המסיים-האחרון של הפיוט.

במחרוזת השישית מתואר השיא: קבלת האמונה היהודית על ידי העולם, מימוש מלכות ה' בישראל ובגויים, ביאת משיח צדקנו ושמחת הגאולה התמידית "ונשמחה ונגילה".

הפתיחה והסיום כמבטאי אידיאה

המדריך המוצב בראש הפיוט פונה בצווי: "לכה דודי לקראת כלה" כלומר: יש כאן פניה לפעולה אקטיבית של הליכה ואילו המחרוזת המסיימת פותחת ומסיימת בביטוי: "בואי בשלום... בואי כלה..."

הבחנה זאת מביאה אותנו אל המקור בתלמוד הבבלי מסכת שבת קיט עא':

"רבי חנינא מיעטף וקאי אפינא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה".

ובתרגומו של הרב שטיינזלץ:

"ר' חנינא היה מתעטף ועומד עם חשיכה ערב שבת ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ר' ינאי היה לובש בגדיו ערב שבת ואמר בואי כלה בואי כלה".

(הערה: ייתכן והתלמוד משקף מחלוקת ביניהם בעניין תוספת שבת האם היא מדאורייתא או מדרבנן. אם היא מדאורייתא כדעת ר' חנינא המכנה את השבת "מלכה" כלומר: תוספת שבת נחשבת כשבת ואילו ר' ינאי חושב שתוספת שבת היא מדרבנן ולכן בזמן זה השבת היא בגדר כלה לפני החופה).

שניהם שייכים לדור ראשון של אמוראים, תושבי הגליל ר' חנינא חי בציפורי ועמדתו מופיעה בסוף הפיוט באמירה "בואי כלה בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא" ואילו ר' ינאי חי בעכברה דרומית לצפת ועמדתו מופיעה בראש הפיוט. במילים "לכה דודי" "לכו ונלכה". שניהם מייצגים שתי גישות: אקטיבית ופסיבית. ניתן להרחיב את הרעיון לנושא הגאולה: האם עם ישראל צריך לפעול באקטיביות להבאת שלבי-הגאולה השונים או שיש להמתין בפסיביות עד לאותו רגע של התגלות איילת השחר בבחינת "בואי כלה".

נראה שהפייטן מכוון אותנו לתשובה לגבי דילמה זאת. לדעתו המהלך הוא בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם". היוזמה-ההליכה-העשייה של האדם, היציאה לקראת, ההוכחה המעשית בפועל כי רצון הדובר הוא עכשווי, משמעותי, אמיתי והוא יוזם את חלקו ובתגובה, המשך המהלך הוא בוא הגאולה כהיענות ליוזמת המצפה. ייתכן שאפשר לראות כאן הליכה הדדית של זה לעומת זה כשהמפגש הוא רגע הגאולה. ברגע זה תתממש השמחה, הרינה והצהלה האמיתיים. ראה גם בפרק קישוטי-שיר בסעיף "מילים מנחות".

את הקריאה לעם ישראל אפשר לראות כקריאה להקדים את כניסת השבת - להוסיף מן החול אל הקודש כפי שכתוב במדרש מכילתא יתרו, בחדש, פרשה ז': "זכור ושמור - זכור מלפניו ושמור מאחריו (בדברות ראשונות נאמר זכור ובאחרונות נאמר שמור) מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש".
כמו כן יש בכך משום ביטוי לציפייה ליום האהוב. האדם אינו יכול להמתין והוא קם ויוצא כדי להקדים את הפגישה.

4. הדמויות

המדריך מציג בפנינו את הדמויות: הדוד, הכלה, השבת. "האני המדבר" פונה אל הדוד בקריאה ללכת לקראת הכלה ויחדיו לקבל את פני השבת.

מיהו הדוד? ע"פ שיר השירים שמהווה תשתית חשובה בפיוט הדוד הוא הקב"ה. הכלה לפי אותה תשתית היא ישראל. מובא במדרש: "אשת חייל עטרת בעלה" (משלי יב' ד') אשת חייל זו כנסת ישראל. בעלה זה הקב"ה.

"בעשרה מקומות נקראת ישראל "כלה" שיתא הכא וארבע בנביאים... וכנגדן לבש הקב"ה עשרה לבושין... כדי להפרע מאומות העולם שבטלו מישראל עשרת הדיברות שהיו מצמצמין עליהן ככלה". (דברים רבא וילנא ב' לז').

הכינוי "עטרת בעלה" מופיע בפיוט.

ובילקוט שמעוני, שיר השירים תתקפח:

"ביום חתונתו אלו ימי המשיח שנמשל הקב"ה כחתן וכמשוש חתן על כלה".

ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה - על ישראל לפיכך הקריאה היא להקב"ה להצטרף לכנסת ישראל ולקבל יחד את השבת. מדובר בשילוב וצרוף של הדמויות בזמן הייחודי של השבת. כך נגיע לשיא של התעלות ורוחניות וקדושה בשבת בה נוצר קשר רוחני מיוחד בין הקב"ה לכנסת ישראל.

קיימת גם אפשרות נוספת: הדוד הוא ישראל שהוא בן זוגה של השבת (הכלה) ע"פ המדרש:

"תני רבי שמעון בר יוחאי: "אמרה שבת לפני הקב"ה רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג! אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך וכיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת - כנסת ישראל הוא בן זוגך וזהו שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (בראשית רבה יא' ח').

כלומר: הפייטן פונה אל הקהל ומבקשו להצטרף אליו ויחד לקבל את פני השבת שהיא בת זוגו של ישראל.

שבת י' עב': "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך הודיעם".

במדריך עובר הפייטן מדיבור בגוף יחיד "לכה דודי" ללשון רבים "נקבלה" וזאת הקריאה להשתתפות כולנו (כולל הדובר) כאיש אחד בקבלת השבת. הדובר משנה את מעמדו: פעם הוא היחיד, שליח הציבור המייצג קבוצה, אך לעיתים הוא מעמיד את עצמו כחלק מהקבוצה.
ר' שלמה אלקבץ כתב פירוש ל"שיר השירים" וברצוננו להבין את הפיוט על מושגיו, עלינו לעיין בכתביו וללמד את פרשנותו למושגים השונים. הפייטן מציג בפירושו האלגורי "אילת אהבים" את הדוד כאיש הצדיק, תלמיד החכם ואילו את הכלה הוא מעמיד כתורה. וכך הוא במשנה תענית ד', ח': צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה..." כלומר: הצדיק פונה אל נמעניו-תלמידיו וקורא להם לצאת לקראת התורה (הכלה) ולקבל עליהם את עולו של לימוד התורה כדרך חיים, כקשר בל ינתק כקשר של נישואין.

הדובר והנמען

בהמשך לדברים כדאי לבדוק את זהות הדובר והנמען בפיוט. נוכל לסכם ולומר שהדובר אינו משתנה לאורך הפיוט. תמיד הוא הפייטן בתפקידו הכפול כמייצג הקהל או כחלק אינטגראלי ממנו. אולם הנמען משתנה: במדריך ראינו את הנמען כעם ישראל או כריבונו של עולם כשהדוד גם הוא יכול להיות או הקב"ה או עם ישראל ואילו הכלה היא השבת או עם ישראל.
בשתי מחרוזות הראשונות הפייטן, כחלק מהקבוצה (בלשון רבים), פונה אל דובר בלתי מוגדר שהוא קהלו המקבל את השבת. במחרוזות המרכזיות הפייטן הוא הדובר (אולם בהחלט ניתן לראות גם את הקב"ה כדובר) והנמען הוא ירושלים (או עם ישראל) כמייצגת את הגלות והחורבן אך גם את הגאולה והבניין. במחרוזת המסיימת שוב ניתן לראות את הנמען כשבת (כמו במדריך).

5. קישוטי-שיר

מעבר לנאמר בדבר חילופי הדובר והנמען, החריזה, ותפקיד המדריך, יש לציין את הלשון הפיגורטיבית בשיר. דמוי השבת לנסיכה כפי שעולה מן הביטוי: "מראש מקדם נסוכה" מעמיד תמונה מבוססת על המדרש המספר שהקב"ה שמר את השבת כמיועדת, כדי לתתה לעם ישראל: ציור נוסף הוא כמובן החתונה - כקשר בין ישראל להקב"ה החתן והכלה, האהבה והשמחה של מימוש הקשר וכו' אולם התמונה המרכזית היא דמותה של האשה שמוצגת בשתי פנים: האשה הדחויה והמושפלת המתוארת באופן חיצוני: ישיבתה בעמק הבכא, בעפר, בבגדים בלויים וכד' וגם תיאור נפשי-רגשי: מצב הרוח של בושה, בכי, השתוחחות והשפלה. מתוך התיאור ניתן להסיק גם לגבי הגלות וגם לגבי הגאולה. (האמירה לא תבושי ולא תכלמי מציגה את המצב שבו היא נמצאת וממנו תוציא אותה הגאולה וכו') בבחינת היפוך המצב הקשה שהיה למצב חדש חיובי. מוטיב זה מבוסס על המקרא ובא לידי ביטוי גם בפיוטים רבים.

אמצע קישוטי נוסף הוא רבוי פעלים, פרטנות: קומי צאי, התנערי, קומי, לבשי, התעוררי התעוררי, קומי אורי, עורי עורי, דברי וכו'. כידוע ריבוי פעלים גורם לדינאמיות. הפרטנות, החזרות, צמדי הפעלים, החריזה שמחברת פעלים צמודים (קומי-צאי, קומי-אורי, עורי-עורי ועוד) כל אלה בונים תחושה של פעולה מהירה, אפקטיבית, מזורזת שמחזקת את האמונה שאכן הנה מתרחשים הדברים לנגד עינינו. ביטויים חוזרים באים גם לשכנע ולחזק את אמיתות הדברים: התנערי - מעפר קומי, לא תבושי- ולא תכלמי, מה תשתוחחי - מה תהמי ועוד. במילים הנרדפות יש משום העצמה: לשם ולתפארת ולתהילה, מראש - מקדם, מקדש מלך עיר מלוכה, בשמחה, ברינה, ובצהלה ועוד.

מצלול ומשחקי לשון:
אחד, מיוחד, אחד, לכו ונלכה, התעוררי - אורך - אורי - עורי, למשיסה שוסיך, ישיש - כמשוש, אמוני - עם ועוד.

בפיוט כינויים להקב"ה: דודי, אל המיוחד, (ע"י ישראל)
לעם ישראל: כלה, עטרת בעלה, אמוני עם סגולה (ישראל המאמינים), עמי
לירושלים: מקדש מלך, עיר מלוכה
לגלות: עמק הבכא
למשיח: בן-ישי בית הלחמי (מבית לחם), איש פרצי (משושלת פרץ)
לאויבים: שוסיך, מבלעיך

מילים מנחות - מילות מפתח המפוזרות בשיר ומרכזות משמעות.
1. מילות שמחה המרוכזות לקראת סוף הפיוט ומבטאות את שמחת הגאולה: ישיש, כמשוש, ונשמחה ונגילה, בשמחה ברינה ובצהלה. כאן יש העצמה של שמחת הגאולה השלימה.
2. הפעל: "קומי" מופיע 3 פעמים בשלוש מחרוזות סמוכות לקראת מרכז הפיוט: קומי צאי, מעפר קומי, קומי אורי.
3. השם: "עם" מופיע 3 פעמים ממרכז הפיוט אל סופו: לבשי בגדך תפארתך עמי, בך יחסו עניי עמי, תוך אמוני עם סגולה. הצליל האחרון של שתי המילים: קומי - עמי משתלב בצליל החריזה של ארבע מחרוזות בפיוט ויוצר קשר רעיוני ביניהן. הצליל מבטא שייכות, קרבה, אהבה.
4. עליך: 3 פעמים במרכז הפיוט: עליך חמלה, עליך נגלה, ישיש עליך. הצליל הסופי של מילה זאת מבטא נתינה של קרבה. הוא משתלב בחריזה של הבית השביעי.
המילים "קומי" ו"עליך" המשתלבות במרכז הפיוט רומזות גם הן על ההדדיות: אקטיביות של "קומי" אך גם קבלה פסיבית של "עליך". (כהשלמה לרעיון: "שובו אלי, ואשובה אליכם"). (ראה בפרק הפתיחה והסיום כמבטאי-אידיאה).

6. תשתיות מקראיות ומדרשיות בפיוט

כדי להבין את הפיוט יש להכיר את עושר הרבדים המשוקעים בו: שיבוצים מקראיים ופרשנות הנלווית אליהם (כולל פירושיו של ר' שלמה אלקבץ ופרשנים שקדמו לו) דברי מדרש ואגדה ודברי קבלה (בהתחשב בתקופה שבה חי).

א. הפיוט עשיר בשיבוצים ורמיזות מקראיות. לשיבוץ המקראי יש תפקידים רבים:
השיבוץ גורם למאזין לצורך להתמודד עם הפסוק ופירושיו לזהות את מוצאו ולשקול את הקשר בין המוצא למיקום בפיוט. הוא מביא את האדם לערוך השוואה עם מקורות נוספים באותה "סביבה" או באותו עניין. זה מביא להצבת השאלות: מהי תרומתו של הפסוק וסביבתו לפיוט? מדוע נבחר פסוק זה ולא אחר? האם פירושו בהקשר שבפיוט זהה למשמעותו במקור? מהם המדרשים הנלווים לפסוק ומהי הרלוונטיות שלהם לטכסט הפייטני? מהם השינויים שנערכו בפסוק ומדוע? ועוד. ברור שהשיבוץ מוסיף יוקרה לטכסט מעצם היותו מקור מקודש ובסיס מוכר ומשכנע. פעמים רבות השיבוץ מהווה גורם של הפתעה וסקרנות. (בייחוד כשהוא מקור יחידאי). הוא מעורר את התפעלות הקהל מידיעותיו של המחבר, מכשרונו לשלב פסוקים למרות המגבלות והחוקים שמוטלים על הפיוט (אקרוסטיכון, חריזה, משקל, תבניות וכד'). ומהיצירתיות שלו.

לפנינו מספר דוגמאות חלקיות לתשתיות המקראיות בראשיתו של הפיוט:
שמור וזכור - זכור את יום השבת לקדשו שמות כ', ח'
שמור את יום השבת לקדשו דברים ה', יב'
ה' אחד ושמו אחד - זכריה יד', ט': והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד
לשם ולתפארת ולתהילה - צפניה ג', כ': לשם ולתהילה בכל עמי הארץ
דהי' א' כב', ה': לשם ולתפארת לכל הארצות
דברים כו', יט': ולתתך עליון... לתהילה ולשם ולתפארת
ירמיהו יג', יא': ...ולשם ולתהילה ולתפארת
לכו ונלכה - שא' ט', י': טוב דברך לכה נלכה
זכריה ח', יא': נלכה הלוך לחלות את פני ה'
מקור הברכה - משלי ה', יח': יהי מקורך ברוך
מראש מקדם - משלי ח', כב' ה': קנני ראשית דרכו קדם מפעליו
נסוכה - משלי ח', כג': מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ
תהילים ב', ה': ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי
יש לבדוק כל מקור מקראי, לעמוד על דרכי "עיבוד" הפסוק ועל המשמעויות כפי שנאמר להלן.

ב. נביא מספר דוגמאות לרבדים השונים הנסתרים בפיוט ונראה את הדרך בה הם מעשירים את הפיוט ומפרשים אותו. (דוגמאות נוספות במאמרו של פרופ' יהודה רצהבי, מחניים, תשרי תשנ"ד, עמ' 162 - 169).
המדריך פותח בביטוי "לכה דודי" שהוא חלקו של פסוק (שיר השירים ז, יב) שגורר אחריו את המשכו "נצא השדה". כאן רמז למנהגם של המקובלים תלמידי האר"י הקדוש לצאת למקום פתוח כדי לקבל את השבת. השדה נתפס כמקום התבודדות בו יכול האדם להתנתק מן העולם הגשמי ולהידבק בעולמות עליונים.

"לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה".

תעשיר (במדרש מוסב על השבת ב"ר יא, א). פשט הפסוק מתאר את מעמדה המיוחד של השבת שזכתה לברכה מאת הבורא ואילו הפיוט מעמיד את השבת כקרן שפע של ברכה לימי-השבוע. המדרש מציין את הברכה בשבת כשפע גשמי: ברכת ה' היא תעשיר - הכוונה לשבת (בראשית רבה יא, א), וכן: "הברכה בשבת היא ביין, בלבוש, בנר ובאור פניו של האדם (ילקוט שמעוני שמות, רמז, טז) כאן נזכרת גם מעלה רוחנית של מאור פנים.
נראה כי הפיוט הולך בדרכו של הזוהר: "כל הברכות שלמעלה ושלמטה ביום השביעי תלויות" (שמות פח, א) וכן כל ששת הימים מתברכים מן היום השביעי (שם סג, ב) ובפרשת יתרו פח, עא: "כל הברכות שלמעלה ושלמטה תלויים ביום השביעי.. לפי שאותו יום ממנו מתברכים כל ששת הימים העליונים וכל אחד ואחד מקבל מזונו למטה כל אחד ביומו, מאותה ברכה שמתברך ביום השביעי". בהמשך מביא הזוהר גם הנחיה והמלצה: "לפיכך מי שהוא בדרגה של האמונה צריך לסדר השולחן ולתקן הסעודה בכל שבת בכדי שיתברך שלחנו כל ששת הימים שהרי באותו זמן מזדמנת ברכה שיתברכו ממנה כל ששת ימי השבוע".

"התנערי מעפר קומי..."

המקורות במקרא בישעיהו: "ישפילנה עד ארץ יגיענה עד עפר" (כו, ה) נדרש על הגלות. פסוק אחר: "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים" (נב, ב) נדרש על הגאולה שנאמר בפסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כו: ... ועליך הוא אומר "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים", בשר ודם בנה אותך, בשר ודם החריבך, אבל לעתיד לבוא אני בונה אותך שכן כתוב "בונה ירושלים".

ובזוהר:

"בגלות אדום יבקש הקב"ה להתכבד בעולם ולבוא הוא בעצמו להקים את המטרונית ולנער אותה מעפר. אוי למי שייקרה לפניו שעה שיאמר "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים" (זהר שמות ז, א) "אמר ר' יוסי עתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל ולאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים כמי שאוחז ביד חברו ואומר התנער, קום. כך הקב"ה יחזיק בה ויאמר התנערי, קומי".

המילה "קומי" מקשרת אותנו גם לפסוק "קומי אורי כי בא אורך" שמביא את רעיון הגאולה. הזהר מלמד אותנו שנפילתה של כנסת ישראל לארץ היא כל כך קשה, רק הקב"ה יוכל להקימה ולהעמידה.

תשומת לב מיוחדת יש לתת למחרוזת המרכזית בפיוט:

"התעוררי התעוררי כי בא אורך
קומי אורי עורי עורי שיר דברי
כבוד ה' עליך נגלה".

חשיבותה היא במיקומה במרכז הפיוט (ראה בפרק "הפיוט במספרים") וכן בחזרות, במצלול ובתכן המבשר את האור, את ההתגלות ואת השירה. מספר פסוקים עומדים בבסיס המחרוזת, (השינויים נעשו בגלל החרוז).
"עורי עורי דבורה עורי עורי שיר דברי" שופטים ה, יב.
"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו" ישעיהו מ, ה.
"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח" ישעיהו ס, א.
"התעוררי התעוררי קומי ירושלים" ישעיהו נא, יז.

מובן שכל פסוק תורם את תרומתו למחרוזת ולייחודה. המדרש דורש פסוקים אלה על העתיד לבוא ומחזק את פירוש המילה "אור" כאלגוריה לגאולה.

"אמר רבי אבא סרונגיא ונהורה עמיא שרא זו מלך המשיח שנאמר "קומי אורי וגו' (בראשית רבה, וילנא פרשה א, ו) ויהי אור - הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא היאך מה דאת אמר, "קומי אורי" (שם פרשה ב, ה). במדרש נוצר קשר גם לשבת: אם אתם זהירים להדליק נרות לפני, אני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבוא לכך נאמר "קומי אורי" (פסיקתא רבתי, איש שלום, פרשה לו)

ובזוהר:

"לעתיד לבוא יתגלה הקב"ה על בניו והם יראו כבודו עין בעין ככתוב "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" (שמות קכו, א). "קול כרוז יוצא התעוררו קדושי עליון, התעורר עם קדוש שנבחר למעלה ולמטה, עוררו שמחה לפי אדוניכם, עוררו שמחה שלימה" (שמות פט, א).

אפשר למצוא פרושים ומדרשים רבים לכל שיבוץ בעזרת פרויקט השו"ת.

7. הרעיונות הגלומים בפיוט

א. השבת היא תכלית הבריאה וזה שנאמר בפיוט "סוף, מעשה במחשבה תחילה". מראש עלתה במחשבתו התכלית שהיא השבת (למרות שברא קודם דברים אחרים).
ובמדרש:

"משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה - כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העול חסר - שבת. רבנן אמרו משל למלך שעשו לו טבעת. מה היתה חסרה - חותם. כך מה העולם חסר - שבת" (בראשית רבה וילנא, פרשה י, דה', ט).

ב. הפיוט עוסק בשני נושאים: השבת וירושלים. השבת היא ממד של זמן, ירושלים היא מרחב של מקום. שניהם משתלבים ומתחברים בפיוט. שילוב המקום והזמן כדמויים שיריים בפיוט יוצר את ההבנה שמי שמדבר על הזמן מדבר גם על המרחב ולהיפך. השילוב ביניהם הוא בבחינת שיא של הזמן המקודש עם המקום המקודש. נוצרת תלות ביניהם: מי שמחלל את קדושת הזמן מביא לריחוק ממימד המרחב. ואכן המדרש מספר לנו כי אחד הגורמים לחורבן הוא אי שמירת השבת:

"אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם" יחזקאל כב, כו (שבת קיט)

ואחל - מלשון חילול שם ה'. (חיבור דומה קיים בפיוטי "עבודה" של יוה"כ בהם השיא הוא חיבור מימד הזמן - היום הקדוש ביותר, המרחב הקדוש ביותר (קדש הקדושים) והדמות המקודשת ביותר - הכהן הגדול).

ג. השבת מפארת את עם ישראל. העמדת עם ישראל ליד השבת כבת זוגו (כלה) עטרת בעלה - מעלה את ישראל לדרגה של רוחניות וקדושה. המקור המדרשי:
"תני רבי שמעון בר יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה הקב"ה כנסת ישראל הוא זוגך" (בראשית רבא יא, ח)

ד. העמדת עם ישראל כבן זוג להקב"ה מעלה את ישראל לדרגה עליונה ע"פ הפזמון "לכה דודי" (הקב"ה) לקראת כלה (עם ישראל). נראה כי שיא ההוויה מבוטא בפזמון: המיזוג בין הקב"ה, השבת ועם ישראל.

ה. מבנהו המיוחד של הפיוט (ראה בפרק "מבנה ומשמעות") יוצר באופן ברור קשר בין השבת לגאולה. מדרשי חז"ל מחזקים קשר זה. להלן מספר דוגמאות:
1. "אמר ר' חיא בר אבא: "טוב מלא כף נחת" (קהלת ד, ו) - זה יום השבת, "ממלא חפנים עמל ורעות רוח" (שם) - אלו ששת ימי המעשה. שאמר ר' חיא בר אבא: אין ישראל נגאלים אלא בזכות שבת שנאמר "בְּשובָה וָנַחַת תִוָשֵעוּן" (ישעי' ל, טו). "בשובת ונייח תושעון" (קהלת רבה ד').
2. "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי: אלולא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין שנאמר: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" (ישעי' נו, ד) ונאמר אחריו "והביאותים אל הר קדשי" וגו' (שם ז) (שבת קיח).
3. "אני הנה בריתי איתך ... ונתתי לך ולזערך אחריך את ארץ מגוריך" (בראשית יז', ד-ח) ר' יודן אמר: ...אם מקבלים בניך את השבת הם נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים" (בראשית רבה, מו).
4. אמר אביי: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת שנאמר: "ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם" (יחזקאל כב, כו) (שבת קיט).
5. "תכבד העבודה על האנשים" (שמות ה, ט) - מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נחים בשבת. אמר לו פרעה "תכבד העבודה על האנשים" וגו'. אל יהיו משתעשעין ואל יהו נפשים ביום השבת". (שמות רבה ה)
6. אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי: "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים שנאמר: אז תתענג על ה' ... והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעי' נח, יד) ... לא כאברהם ... ולא כיצחק ... אלא כיעקב שכתוב בו "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" (בראשית כח, יד) (שבת קיח).
השבת, המופרשת ומועלית מיתר ימי-השבוע מסמלת את הגאולה שהיא מעבר לעולם החולין בבחינת "מעין עולם הבא". הצפייה והתקווה לשבת תומכת באדם בששת ימי המעשה כשם שהתקווה לגאולה מאפשרת לאדם לשמוח את שמחת השבת למרות החורבן והגלות.
הפייטן בעזרת האמצעים האמנותיים וקישוטי-השיר "משכנע" אותנו שהגאולה היא אירוע ממשי, מוחשי שמיד עומד להתממש.

ו. ייחודה של השבת:
1. השבת היא מקור הברכה, ממנה מושפע האדם בשפע גשמי ורוחני גם לאורך כל ימות השבוע (ראה בפרק "תשתיות מקראיות ומדרשיות בפיוט")
2. השבת היא שיא השמחה (כשם שהגאולה היא שיא כזה) בפיוט מופיעים הביטויים: ישיש עליך, כמשוש חתן, ונשמחה ונגילה, בשמחה ברינה ובצהלה. כל הביטויים האלה מופיעים לקראת סיום הפיוט והם מבטאים את שמחת החיבור בין השבת, הגאולה, ישראל וירושלים. גם המדרש מדגיש את ייעודה של השבת כיום שמחה": מדרש עשרת הדיברות דיבור רביעי:

"יום השביעי בחר בו הקב"ה וקידשו לשמו... והנחילו לעמו ישראל שלא יהיה צער במחנותם כי לשמחה גדולה אלוקים נתנו לנו."

וכן בזוהר:

שמות כד, א:
באותה נשמה יתירה שוכחים כל עצב וחימה ולא תמצא לבד מחדווה למעלה ולמטה.
שמות פח, ב:
"... אוי לו לבן אדם שאינו משלים שמחת המלך הקדוש ומי שמחתו אלו שלוש סעודות אמונה סעודות שאברהם יצחק ויעקב כלולים בהן וכולן שמחה על שמחה".

8. הפיוט במספרים

מספר הערות בדבר מספרים וגימטריות בפיוט:
המדריך כולל 7 תיבות (מספר טיפולוגי), שהן 26 אותיות שהוא שם הוויה (15 = יה', 11 = וה)
החריזה "לה" = 35 שהוא מספר התיבות בקטע "ויכולו" (בראשית ב, א-ג), ובקטע התפילה "קדושת היום" בליל שבת: "אתה קדשת", כנגד 35 פעם אזכור "אלוקים" מ"בראשית ברא" ועד "אשר ברא אלוקים לעשות".
במדריך מופיע החרוז "לה פעמים = 70, כנגד 70 שמותיו של הקב"ה, כנגד מילות קדושת היום + מילות "ויכולו".
לפני הקידוש מוסיפים בקול את המילים "יום השישי" שהן סיומו של הפסוק הקודם (בראשית א, לא). מנהג מוזר זה (לצרף חלק מסיום פסוק ולאמרו בקול) בא להוסיף 2 תיבות נוספות למספר כל תיבות הקידוש. 72 תיבות בס"ה בקידוש בגימטריה לפ"ק = שבת. וכנגד שם ע"ב: בע"ב שמות נברא העולם שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה". חסד = 72 בגימטריה.
אם נספור את התיבות מתחילת הפיוט ונספור את מספר התיבות מסופו כלפי תחילתו ניפגש במילה האמצעית של הפיוט שהיא המילה "אורך", יש בכך סימן לחשיבות האור - אור הגאולה. כל הטור הזה "כי בא אורך קומי אורי" הוא בעצם הבשורה המרכזית שרצה הפייטן למסור. לפני הטור הזה ולאחריו מופיעים שני ביטויים החובקים אותו: לפניו - התעוררי התעוררי (תיבות 64, 65 מתחילתה פיוט) ולאחריו - עורי עורי (תיבות 64, 65 מסופו). בודאי יש בכך משום הדגשת המסר המרכזי וכן קישוט שירי שיש לו גם משמעות רעיונית (בהמשך לנאמר על הפסיביות והאקטיביות בצפייה לגאולה - ראה בפרק "הפתיחה והסיום כמבטאי אידיאה").
כל הדינים עוברים עם כניסת השבת. ביום זה לא שולטת מידת הדין (שו"ע, או"ח, רצ"ה) (ראה מאמרו של הלל הורוביץ, שמעתין י', תשל"ג).
עם יציאת השבת חוזר הדין. ידוע לנו כי ניתן לבטל את הדין ע"י אמירת י"ג מידות (שמות לד', ו-ז) אבל בשבת אין אומרים אותן ולכן כנראה המחבר בנה את הפיוט על מספר של 13 תיבות בכל מחרוזת (בצירוף של סמיכויות ובלי מנין מילים חוזרות) זאת מעין הכרזה: בואו נצא מן החול אל הקודש ונקבל את השבת בה מתבטל הדין באמצעות 13 תיבות כנגד 13 מידות של רחמים.

9. דרכי הוראה

למשמעות הפיוט נגיע ע"י ראית הפרטים שבונים את השלם. לפניכם מגוון רעיונות לפעילות עם התלמידים:
עריכת תעודת זהות לשיר (תיאור המבנה, המחבר, אקרוסטיכון, התקופה).
עמידה על הכרת הדובר והנמען (עריכת טבלה שממחישה בכל בית את זהות הדובר והנמען). הבנת משמעות חילופי הדובר והנמען כקישוט שירי בעל משמעות.
סימון ביטויי-פעולה בכל מחרוזת וציון המשמעויות השונות.
תיאור דמות "האשה הדחויה": אחרי עיון בפיוט אפשר להיעזר בתחומי אמנות שונים. יצירה של התלמידים או עיון בתמונות קיימות. אפשר לקיים שיחה על פסל כנסת ישראל המושפלת (הסינגוגה) שמוצב בפתח הקתדרלה בשטרסבורג שבצרפת (ובמקומות נוספים).
העמדה של זה לעומת זה: דמות האשה האהובה, הכלה, המלכה. עמידה על מצבה החיצוני-פיזי ומצבה הנפשי-הרגשי לעומת מצבה בשפלותה. נערוך רשימה של ביטויי אבלות והשפלה לעומת ביטויי גאולה (שהם רבים יותר).

ביטויי אבלות והשפלה ביטויי גאולה
הפיכה - מקדש מלך
עמק הבכה - עיר מלוכה
עפר - בגדי תפארתך
לא תבושי - שיר דברי
מה תשתוחחי - ישיש עליך
שוסיך - תפרוצי
מבלעיך - נשמחה ונגילה
שמחה - רינה וצהלה

כמו כן ניתן למיין ביטויים המתייחסים לאשה:
באופן חיובי: מה עליה לעשות: קומי צאי, קומי אורי, עורי וכו'
ובאופן שלילי: מה לא לעשות: רב לך שבת, לא תבושי וכו'
נשים לב שנוצרת תחושת אופטימיות עם התיאורים החיוביים הרבים.
נדגיש את הקשר התכני בין הבתים, על שילוב שני הנושאים: שבת וגאולה. נעמוד על הקשר ביניהם תוך שיחה אקטואלית. נבדוק את הצגת התהליך מגלות לגאולה כפי שבא לידי ביטוי בטורים האחרונים שבמחרוזות המרכזיות בפיוט.
הרעיון המקשר בין שבת ושמחה כפי שהוא בא לידי ביטוי בבית האחרון בפיוט ובמדרשים.
עמידה על ביטויים קשים, בלתי מובנים והסברתם כגון: בך יחסו - במי?
ורחקו כל מבלעיך - מי הם? מקור הביטויים: "עמק הבכא" "בית הלחמי" "איש בן פרצי" "סוף מעשה במחשבה תחילה" ועוד.
עמידה על שיבוצים מקראיים ומקורותיהם.
מוטיב האור כפי שהוא מופיע בפיוט וגם במקורות אחרים: בתפילה ("אור חדש על ציון תאיר" ועוד), במדרש, בשירה ובסיפורת.
השבת כסמל לגאולה האישית של כל אדם (מהגשמיות והטרדות של ימות השבוע) ולגאולה הכללית של עם ישראל.
קישוטים ומושגים ספרותיים: זיהויים, הגדרתם ועמידה על משמעותם בפיוט כגון: חריזה, דימויים, לשון פיגורטיבית, מדריך, מצלול וכו'.
משמעות הכינויים השונים לעם ישראל, לשבת וכד'.
מקומן של מילים מנחות ומשמעותן בתוך הפיוט.
מה מספר לנו הפיוט על השבת? עיון בבתים א,ב, ובבית האחרון בפיוט.
השמעת ביצועים מוסיקאליים בנוסחים שונים ועמידה על הקשר בין הטכסט למוסיקה. בדיקת החלפת המנגינה באמצע הפיוט.
צפייה בסרטים על האר"י וגוריו ועל תקופתו בצפת
חקר תולדותיה של תפילת קבלת שבת (מתי נוסדה, באילו עדות התקבלה? מהן הסיבות ההיסטוריות ליצירתה או לקבלתה? מהו תכן הפרקים שנבחרו לקבלת שבת? (6 פרקי תהילים).
הבאת שירים וספורים המתארים את האווירה המיוחדת האופפת את האדם ואת הטבע בשעת הדמדומים והמעבר מן החול אל הקדש (כגון: "החמה מראש האילנות" לח"נ ביאליק).
צפייה ועיון בתמונות המבטאות את ייחודה של שעה זאת.
הבעה אישית של התלמידים ביחס לשבת: בכתיבה יוצרת, בציור, באמנות פלסטית, בדרמה ועוד.

הערך "רבי שלמה אלקבץ", באנציקלופדיה יהודית דעת:
לכה דודי - רבי שלמה הלוי אלקבץ - עיונים ב"לכה דודי" / יעקב בזק
לכה דודי לרבי שלמה אלקבץ / נעמי הולין
1. אלבוגן, יצחק משה: התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית. דביר, תשל"ב.
2. ארנד, אהרן: החלפת הניגון בפיוט "לכה דודי". סיני כרך קיא תשנ"ג עמ' צג - צה.
3. י. בזק: הקישוט האריתמטי בשירה המקראית. בית מקרא תשמ"ח ובספריו.
4. י. בזק: עיונים ב"לכה דודי". סיני קב' תשמ"ח, עמ' קפג - קצו, סיני קג' תשמ"ט, עמ' רל - רלד
5. הורוביץ, הלל: למבנה השיר "לכה דודי" ומקומו בקבלת שבת שמעתין י' 35 תשל"ג עמ' 141 - 143.
6. זק, ברכה: גלות וגאולה ב"ברית הלוי" לר' שלמה הלוי אלקבץ אשל באר שבע ב' 1981.
7. זק, ברכה: תורת הסוד של ר' שלמה הלוי אלקבץ (1977)
8. כהן, יצחק יעקב: סדר קבלת שבת ופזמון לכה דודי ירושלים, תשכ"ט הוצאת המחבר
9. כהן, יוסף יעקב: סדר קבלת שבת ופזמון לכה דודי במנהגי ישראל בתוך: ספר זכרון אדם נח בראון ירושלים תש"ל
10. ד"ר קליין, יוסף, חילופי מילים וניגונים ב"לכה דודי" אוניברסיטת בר אילן דף שבועי מס' 326 פרשת תרומה תש"ס.
11. קימרמן, ראובן: "לכה דודי" וקבלת שבת המשמעות המיסטית. מאגנס תשס"ג (בצרוף ביבליוגרפיה נרחבת).
12. רצהבי, יהודה: "לכה דודי" של המקובל ר' שלמה אלקבץ ומקורותיו. מחניים 6 תשרי תשנ"ד עמ' 162.