החינוך הביתי במשנתו של הרש"ר הירש
יאיר פיקסלר
פרק א - הרקע ההיסטורי לפעילותו של הרש"ר הירש
התמורות הפוליטיות - האמנציפציה
בשנת 1812 זכו יהודי פרוסיה בזכויות אזרח, כחלק מתקופת "האמנציפציה הראשונה" באירופה. שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות קונגרס וינה ושלטון הרסטורציה, בוטלו זכויות האזרח של היהודים בארצות הגרמניות, למעט פרוסיה.
בשנת 1848, כחלק ממהפכה שלטונית בגרמניה, ניתנה אמנציפציה בגרמניה כולה, אולם כבר ב 1850 הוגבל תוקפן של זכויות אלה.
רק בשנים 1869 - 1871 ניתנו זכויות אזרח מלאות ליהודים על פי חוק, וזאת במהלך ההתגבשות של הקיסרות הגרמנית.
נמצא, אם כן, שמבחינה פוליטית ואזרחית, ידעה יהדות גרמניה טלטלות ותהפוכות במהלך שנות פעילותו של הרש"ר הירש.
בסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה, בתקופה המכונה "תקופת האמנציפציה הראשונה", לא נטלו היהודים חלק, על פי רוב, במאבק למען זכויותיהם. שויון זכויות, כאשר ניתן, בא על היהודים "מלמעלה" ללא פעילות מצידם. במהלך המאה התשע עשרה, לעומת זאת, פרצו היהודים את המסגרות הפוליטיות הפנימיות והחלו לפעול למען השגת אמנציפציה. בני בריתם של היהודים למטרה זו היו חברי התנועות הליברליות, אשר האמנציפציה היוותה חלק ממצען האידאולוגי.
האמנציפציה הביאה למעורבות גדלה והולכת של היהודים בחיי המדינה, ולהחלפת המקצועות "היהודיים" הקלאסיים, בחדשים. במקום עיסוק בקמעונאות ורוכלות זעירה נפוץ העיסוק היהודי במסחר סיטונאי גדול וכן במקצועות חופשיים, כגון: עריכת דין, רפואה, עיתונאות וכיו"ב.
התנועה הרפורמית
כנס היסוד של התנועה הרפורמית נערך בעיר בראונשוויג בשנת 1844, אולם כינוס זה היווה רק שלב סופי בתהליך התפתחותה של התנועה הרפורמית. תהליך זה החל כבר בשליש הראשון של המאה התשע עשרה, עת החלו הרפורמים בשינויים במבנה בית הכנסת והתפילה.
בשנת 1819 הוקם בעיר המבורג בית הכנסת הרפורמי הראשון, שכונה "ההיכל", וציין את ראשית תנועת הרפורמה בגרמניה. ה"תיקונים" בדת התפתחו עם השנים וכללו, בין השאר, את השינויים הבאים: שימת דגש על אסתטיקה, הן במבנה הפיזי של בית הכנסת והן בסדרי התפילות, דרשות הרבנים נאמרו בשפה הגרמנית, כמו גם התפילות עצמן. שינוי תכני התפילות, כך שיתאימו להזדהות מוחלטת עם גרמניה ולאי צפיה לשיבה לציון. בנוסף לכך, נעשה נסיון להעברת יום המנוחה ליום ראשון, או לפחות להוספת יום ראשון כיום מנוחה.
תגובות הנגד לרפורמה - האורתודוקסיה והניאו-אורתודוקסיה
יש להדגיש, כי התנועה הרפורמית, כתנועה מאורגנת ורשמית, קדמה לתנועה האורתודוקסית, שנוסדה כאמור, כתגובה לרפורמה. מובן הדבר, כי תמיד היו יהודים אשר לא הקפידו על קלה כבחמורה. החידוש ההיסטורי ברפורמה הוא שלראשונה קם זרם אידאולוגי החורט על דגלו את ה"תיקונים" בדת, ביטול חלק מהמצוות ושינויים מרחיקי לכת במסורת ההלכתית והליטורגית. מול תופעה זו היה צורך במיסוד היהדות המסורתית גם כן בתנועה מאורגנת בעלת אידאולוגיה ברורה ומשנה סדורה שתהווה משקל נגד לרפורמה.
ביהדות גרמניה, אליה חדרה המודרניזציה באופן מכריע הרבה יותר מאשר ביהדות הונגריה, לא יכלה היהדות המסורתית לבסס את מעמדה ומאבקה ברפורמה רק על סמך הביטוי "חדש אסור מן התורה". המודרניות חלחלה עמוק אף אל תוך השכבות החרדיות בקרב יהדות גרמניה והשפיעה רבות על סממני התנהגות חיצוניים, כגון לבוש, כמו גם על נורמות חברתיות, רמת הדקדוק במצוות והיקף לימוד התורה.3
על רקע זה התפתחה בגרמניה תנועת הניאו-אורתודוקסיה, אשר הרש"ר הירש היה מראשיה ומחשובי האידאולוגים שלה. הניאו-אורתודוקסיה שאפה לשלב חיים על פי ההלכה עם ערכי העולם המודרני. הרש"ר הירש, שקבע את הצירוף "תורה עם דרך ארץ" כסיסמתה של הניאו-אורתודוקסיה, ראה את תהליכי המודרניזציה והאמנציפציה באור חיובי. הוא ניסה להוכיח כי ערכי השויון, כבוד האדם וכיו"ב ערכים אוניברסליים מודרניים, תואמים את רוח היהדות ואף שאובים ממנה. מכאן המסקנה כי ניתן לחיות חיים מודרניים תוך הקפדה על תרי"ג מצוות, קלה כחמורה.
על עיקרי משנתו של הרש"ר הירש ועל מרכזיות הביטוי "תורה עם דרך ארץ" במשנה זו, נעמוד להלן, בפרק ב'.
לסיכום, בבואנו ללמוד ולנתח את כתביו החינוכיים של הרש"ר הירש, אל לנו להתעלם מהרקע ההיסטורי ומההקשר בו נכתבו הדברים. הרש"ר הירש חי ופעל בתקופה סוערת וכתב את מאמריו וספריו ליהודים אשר בנפשם התחולל מאבק. יהודים אשר היו חשופים לתהליך המודרניזציה, וסכנה (אליבא דהירש) של אימוץ הרפורמה ואף התבוללות ריחפה באופן מתמיד מעל ראשם, או לפחות מעל ראש בניהם.
הערות:
1. רבה של העיר פרסבורג (היום ברטיסלבה) בהונגריה, 1762 - 1839.
2. ראה למשל: א"י שפרלינג, 'קונטרס אל תטוש תורת אמך', טעמי המנהגים ומקורי הדינים, ירושלים, תשל"ב, עמ' תקנא - תקנו.
3. ראה בהרחבה: מ. ברויאר, 'חוגי האורתודוקסיה', עדה ודיוקנה - אורתודוקסיה יהודית ברייך הגרמני 1871 - 1918, ירושלים, תשנ"א, עמ' 20 - 61.
