החינוך הביתי במשנתו של הרש"ר הירש
יאיר פיקסלר
פרק ה - החינוך בגיל הרך - משמעת ומוסר
"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - האמנם?
הקשר היסודי בין הנושאים בא לידי ביטוי בכך, שעל מנת לחנך למשמעת ולמוסר באופן מוצלח, יש להתחיל בחינוך כאשר הילד הנו בגיל צעיר מאוד. נקודה מרכזית זו מודגשת בדברי הירש במספר מאמרים.
נדמה, כי קודם לדיון בדבר החינוך המוסרי עצמו, יש לסקור את תפיסתו של הרש"ר הירש בנוגע לשאלה חינוכית ופילוסופית יסודית: האם האדם הוא רע מטבעו או טוב מטבעו? מובן הדבר, כי אופי החינוך המוסרי עשוי להיות מושפע מהעמדה בשאלה זו.
הוגים ופרשנים רבים למדו מהמילים: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית, ח, כא) כי האדם מברייתו נוטה אל הרע, ותפקיד החינוך הוא להפוך או לנטרל נטיה זו. עיון בפירושו של הרש"ר הירש לפסוק דלעיל ולפסוק נוסף הקשור לפרשת המבול, מלמד כי דעתו מנוגדת לשיטה זו ניגוד גמור.
בספר בראשית, פרק ו פסוק ה, מתוארות הנסיבות שהובילו להבאת המבול על הארץ על ידי הקב"ה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל-היום". הירש בפירושו לפסוק זה תוקף את הפירוש המילולי של "יצר" כ"כח דוחף". המשמעות של פירוש מקובל זה, טוען הירש, היא שישנו כח באדם הממריץ אותו לעשות רע. ברמזו לנצרות, אומר הירש כי הבנה זו הובילה לדעה הנואשת לפיה האדם מסור לכח הרע, ובידו להנצל ממנו רק על ידי אמונה מסוימת. פירוש זה הוא שגרם לבני האדם לראות ב"יצר" מעין מחסום הניצב בפני האנושות.
הירש מפרש את המלה "יצר" באופן שונה לגמרי; "יצר" לדבריו, "אינה צורה פעילה, אלא צורה סבילה; אין היא מורה על היוצר אלא על היציר".1 כלומר: יצר האדם הוא לא הכח המניע את האדם, אלא מעשיו של האדם, יציר כפיו. לפי פירוש זה, משמעות הפסוק היא שלא רק שהאדם כבר הביא רעה רבה על הארץ ("כי רבה רעת האדם בארץ") אלא שגם המעשים העתידיים, הבאים לידי ביטוי במחשבות האדם, ביצרי לבו, יהיו רעים, שכן "כל יצר מחשבת לבו רק רע כל-היום". הירש מצטט מובאות ממקומות אחדים במקרא בהם מופיעה המלה "יצר" בהטיות שונות, ומראה כי מקורות אלה מתפרשים היטב על פי שיטתו.
פירושו של הירש מפריך אם כן, את ההוכחה מהפסוק כי האדם מטבעו נוטה אל הרע, ומאפשר לו לטעון כי שיטה זו אינה נכונה.
באשר לפסוק בבראשית ח, כא, שהוזכר לעיל, המובא לאחר שוך מי המבול והקרבת הקרבן על ידי נח - בו ניתן לכאורה למצוא ראיה ברורה לשיטה אליה הירש מתנגד נחרצות. אולם, אם נפרש גם פסוק זה על פי הבנתו של הירש את המלה "יצר", תתקבל תמונה שונה. נצטט ראשית את הפסוק בשלמותו: "וירח ה' את-ריח הניחח ויאמר ה' אל-לבו לא אסִף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא-אסִף עוד להכות את-כל-חי כאשר עשיתי".
ואכן, הירש בפירושו לפסוק זה רואה את המילים "כי יצר..." לא כנימוק להחלטתו של הקב"ה אלא כמאמר מוסגר שמשמעותו "אם יצר לב האדם ישוב להיות רע - ואף רע מנעוריו - והשמדת הדור תהיה דרך יחידה להצלה, אף על פי כן לא אוסיף לקלל עוד, כדרך שעשיתי עד כה".2
הירש דוחה את האפשרות לראות במילים אלה נימוק להחלטה, שכן אין זה ראוי לכבוד ה' שהוא יעיד על עצמו ועל בריאתו שהוא ימנע ממעשה כלשהו מכיון ש"אין כל תועלת בדבר". שנית, לא מתקבל על הדעת שיהיה זה הנימוק לחנינת העולם והאנושות בעוד שבפסוק בו עסקנו לעיל (לפני המבול) זהו הנימוק לעונש. בנוסף, מראה הירש כי מבנהו של הפסוק אינו מתאים לפירוש זה.
בהמשך דבריו עוסק הירש באטימולוגיה של המלה "נעורים".3 עיסוק זה אינו מענייננו כאן, אך נצטט מספר אמירות שהן בעלות משמעות לדיוננו: "צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע מרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע".4
המצב הקיצוני המתואר בפסוק כאפשרות רחוקה הוא זה שבו אפילו אצל הנוער יהיו יצרי הלב, קרי: המחשבות והשאיפות, רעות. גם במצב זה, אומר הקב"ה, לא אשמיד שוב את האנושות. הנימוק להחלטתו של הקב"ה לפי פירושו של הירש, נמצא בפסוק הבא: "עד כל ימי הארץ זרע וקציר...". הסבר פסוק זה על פי פירושו של הירש חורג כבר מנושא דיוננו.
במאמרו "החינוך בשנות הינקות"5 עומד הירש על כך שהאדם אמנם אינו רע מטבעו, אך גם אינו טוב מטבעו. דבר זה רמוז כבר בפירושו לתורה שהבאנו לעיל, אולם כאן הדבר נאמר באופן מפורש: "נסתכל נא בתינוק... כמה תכונות שונות ומגוונות, כמה כוחות, כשרונות, יצרים, נטיות ושאיפות, עדיין רדומים בתוך המוח הרופס ובתוך הלב הקט... אין בכל אלה דבר שהוא רע מטבעו, אבל גם אין בהם דבר שהוא טוב מטבעו". הירש מדגיש, אם כן, את הולדתו של האדם כיצור נייטרלי.
ברם, עיון במאמרו "מאמר מרדכי"6 מעלה כי ישנו חוסר עקביות בעמדתו של הירש בשאלה זו; במאמר זה גורס הירש שלא רק שאין האדם נוטה לרע מטבעו, אלא שהאדם מטבעו הוא טוב, נוטה למעשים מוסריים ונאצלים, ורק חינוך לקוי הוא שעשוי לגרום לאדם להיות רע.
"על סמך הפסוק: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' סבורים, שעקשנות, נטיה להתמרדות וערמה הן מידות של האדם הנמצאות בו מלידתו; אולם הדברים שאנו אומרים בברכות השחר: 'נשמה שנתת בי טהורה היא' מביעים את ההיפך מהדעה הזאת, והם צודקים, באין ספק".7 בהמשך דבריו מסביר הירש את הפסוק בבראשית, בדומה למה שכתב בפירושו לתורה.
אם בציטוט לעיל נקט הירש במלה "להיפך" וממנה הסקנו כי הוא סבור שהאדם טוב מטבעו, הרי שבהמשך המאמר כותב הירש דברים מפורשים יותר: "המדות הגרועות והרעות באו לאדם לא מלידה, כי אם על ידי חינוך... הנוער הנוטה מטבעו לאידאלים יפים מוכן להתמסר ולהקריב קרבנות בכדי להשיג את הרמה המוסרית הנשגבה והשלמה... משפטם המוסרי של ילדים הוא קולע למטרתו... רק הנסיון הפשוט של החיים מחליש את ההתלהבות ומקהה את החדות שבשאיפות".
נמצא, אם כן, שבכתביו של הירש אין אחידות גמורה באשר לשאלת נטייתו הטבעית של האדם. אמנם, ברור כי הוא דוחה מכל וכל את הגישה הרואה באדם יצור הנוטה מטבעו אל הרע.
מאימתי מתחילים לחנך?
השאלה היסודית, כפי שמנסח אותה הירש, הנה "מאימתי מתחילים לחנך?". בשאלה זו עוסק הירש במספר מאמרים ובכולם התשובה אחידה: גיל הינקות. "לפי דעתי, הגיל המכריע בחינוך הוא דוקא הזמן שרבים מזניחים בו לגמרי את החינוך, והוא גיל הינקות, שנות החיים הראשונות".8 בהמשך חוזר הירש על דברים אלו ומבהיר כי יש להתחיל בחינוך כבר בגיל שבועות אחדים. השאלה המתעוררת למקרא דברים אלו היא, מה ניתן לדרוש מפעוט שכזה? על שאלה זו עונה הירש: " 'שיציית לך, חביבי'. כמובן שלא תוכל לדרוש ממנו את זאת, כי אם להרגיל אותו למשמעת. ובהרגל זה מוכרחים להתחיל בטרם שהילד מבין משהו".9
הירש מסביר, כי על מנת שילד בן שש או שבע ישמע בקול הוריו, יש להרגילו לכך קודם. החשיבות בהרגל זה, היא שהילד לומד לבטל את רצונו מפני רצון הוריו. דבר זה ניתן להשגה על ידי אימון רב. אמנם, רצוי להסביר לילד את הסיבות למה שנדרש ממנו ולנמק את האיסורים והחובות המוטלים עליו. זאת על מנת למנוע את הרושם שהמחנך מטיל עליו ציוויים מתוך שרירות לב ועיקשות שוא. אולם, הסיבה לציות צריכה להיות מתוך הכרה בחובה לסור למשמעתו של המחנך, בהיותו חכם יותר ויודע טוב יותר את הסיבות לדרישותיו. רק ציות שכזה, הכולל ביטול רצון עצמי, הופך את מעשה החניך לפעולה מוסרית.
כאן חושף הירש את הקשר הקיים לדעתו בין משמעת ומוסריות: אי ביטול הרצון (הקיים גם בציות מתוך הזדהות עם הציווי או מתוך שיקול תועלתי), מהווה ניגוד למוסר, שכן יש בו אגואיזם, דאגה ואהבה עצמית ורדיפת כבוד. באותו אופן אמורים הדברים בכיוון הנגדי: בביטול רצונו, מתרגל הילד לפעולה מוסרית, שכן המוסר דורש מהאדם לבטל את רצונו מפני רצון עילאי יותר.
הירש מאריך בתיאור הנזק שגורמים הורים שלא מרגילים את ילדם למשמעת בגיל צעיר ביותר. כאשר מפנקים את הילד ומרגילים אותו לכך שהכל נשמעים לרצונו, משתרשות בו תכונות של עקשנות ופינוק, ולא ניתן להקנות אז לילד משמעת וציות.
הביקורת שמעביר הירש על הורים מעין אלו הנה נוקבת: "רק הורים סכלים מצייתים לילדם בשנתיים הראשונות של חייו, מתענגים במעשיו "הרעים", ונותנים לו כל מה שהוא רוצה, אך ורק כדי שהוא לא יצעק... הילד יסבול מחוסר חינוך זה במשך כל ימי חייו".10
במקומות נוספים עומד הירש על נקודה זו, לפיה המשמעת היא היסוד לחינוך כולו ובה טמון המפתח להצלחה: ילד שהורגל למשמעת מינקותו - פתוחה בפני מחנכו הדרך להצלחה בהמשך חינוכו. ילד שהורגל לפינוק ולכך שמצייתים לו - חינוכו כמעט נדון לכשלון מראש.
חינוך מוסרי - קשיים ואמצעים
במאמר שהוזכר לעיל, "החינוך בשנות הינקות", מתאר הירש את המהלך הנכון להשגת מטרה זו. ראשית, הוא מכנה את המוסריות - "אומנות שאינה נרכשת בנקל". "אומנות", על פי הירש היא כל תכונה שאינה טבועה באדם מלידה, אלא נקנית מתוך נסיון מעשי בלתי פוסק. מוסריות עונה על הגדרה זו. במאמר זה נוקט הירש בגישה לפיה נולד האדם "נייטרלי". אמנם, גם לפי הגישה השניה שמצאנו בכתביו, ניתן להגדיר את המוסריות כ"אומנות", שכן הנטיה הראשונית היא בגדר נטיה בלבד, וגם לשיטה זו, השגת תכונת המוסריות באופן מעשי - דורשת הכשרה ואימון.
מדוע אומנות זו אינה נרכשת בנקל? הירש מונה מספר סיבות לכך. הסיבה הראשונה והמרכזית ביותר היא, שהמוסריות דורשת איזון של הכוחות הנפשיים. על אף מידה או תכונה של האדם לא ניתן לומר שהיא "רעה" או "טובה". הדבר תלוי ב"מינון" של אותה תכונה ובשימוש שנעשה בה. הירש מביא מספר דוגמאות לדבריו: "אבוי לו לאדם אם הוא נוח להתרגש מכל דבר ולהגיב בחום מזג על כל דבר, אבל אבוי לו גם אם יתייחס לכל דבר בשויון נפש גמור... אוי לו אם יציבות אופיו הופכת לעקשנות עקרה, אך אוי לו גם אם אופיו מתגמש יתר על המידה ונוטה לקבל השפעה מכל אדם... פירושה של מוסריות הוא שהאדם... יגיב על עוול הנעשה לחף מפשע, ומאידך יהא הוא עצמו מוכן ומזומן לסבול עוול משווע".11 בציטוט זה אנו רואים הן את הצורך באיזון התכונות (מבחינה "כמותית") והן את הצורך לעשות בהן שימושים שונים בנסיבות שונות.
מטבע הדברים, עבודה עצמית של האדם על מידותיו קשה לאין שיעור מעבודה הדורשת מאמץ של כוחות הגוף בלבד.
בנוסף, אומר הירש, כאשר אדם מתאמץ להשתלם באומנות מסוימת, אם זה בתחום עבודתו או בתחום אחר, הרי שהוא זוכה להערכה כאשר הגיע לרמת השתלמות גבוהה. כאשר מדובר על מוסריות, לא רק שאין האדם זוכה להערכה מן החברה על מאמציו והישגיו, אלא ההפך הוא הנכון; החברה נוטה לזלזל באדם שאינו ערמומי ואינו יודע "להסתדר" בחיים (כלשונו של הירש, בתרגומו של א. וולף). זאת ועוד, המוסריות אינה ניתנת לרכישה קבועה, אלא דורשת עבודה מתמדת וערנות בלתי פוסקת. לעולם אין ביטחון לאדם שבמצב נתון הוא לא יכשל בנסיון מוסרי, גם אם כרגע הוא נמצא בשלמות מוסרית עליונה.
אמנם, אומר הירש, הצורך בקבלת חיזוקים חיצוניים מהחברה נחסך מאלו המאמצים לעצמם את המוסריות, שכן הויתור מראש על הערכת הזולת הוא אחד מן העקרונות של המוסריות.
אם כן, תנאי הכרחי להקניית המוסריות הוא אימון מעשי רב וממושך של החניך, כשם שנדרש ברכישת כל אומנות.
כפי שראינו לעיל, גם החינוך למשמעת בגיל הרך הוא יסוד עיקרי המאפשר חינוך מוסרי בהמשך חייו של הילד.
דוגמא אישית
בנוסף להתנהגות האישית של ההורים, ישנה חשיבות למסרים המועברים לילד כבדרך אגב במעשי היום-יום. כדוגמא מביא הירש מקרה של הורים הכועסים על ילדם ללא ריסון על כך שהוא שובר כוס, אך מתרגזים פחות כאשר הילד חוטא חטא מוסרי כלפי אחותו הקטנה שביקשה ממנו טובה ולא קיבלה. בהתנהגות כזו מעבירים ההורים את המסר כי הפסד חומרי מדאיג אותם יותר מאשר פגם מוסרי. כך גם לגבי יחסם של ההורים אל מותרות והנאות העולם, דיבורם עם הסובבים אותם ויחסם אל בני שיחם. בדוגמא הלקוחה כנראה מחיי היום-יום בזמנו ומקומו של הירש, הוא מציין לשלילה את ההורים הפונים אל משרתיהם בנעימה גאוותנית ושולטת. מכך לומדים הילדים כי המעמד החומרי הוא קנה המידה לכבודו של האדם.
על עקרון הדוגמא האישית עומד הירש גם במאמר "חינוך התורה": "התדע מהו האמצעי היעיל לחנך ולאמן את בנך לקראת יעוד חייו? זוהי הדוגמה החיה שבך! ... לפיכך יהיו חיי ההורים חיים יהודיים, קדושים וטהורים. תן לבנך לקיים את מצוותיו יחד אתך. התנהג גם אתה בדרך ארץ, בכובד ראש ובשמחה, כי אז ינהג גם הוא כמוך".
"אפקט פיגמליון"
תופעה פסיכולוגית זו מוכרת כיום בשם "אפקט פיגמליון". הרש"ר הירש מחייב נקיטת גישה זו ומסביר כי כאשר המחנך משדר לחניך את דעתו ותחושתו השלילית כלפיו, הרי שנחסמות בפני החניך דרכי התשובה. כאשר ישנה למחנך דעה רעה לגבי חניכו, היא מחלחלת בהכרח אל הפעולות החינוכיות שהוא נוקט, ולכן מקלקלת את החניך יותר ויותר. הירש מדגים את העקרון על ידי שני משפטים שעשוי מחנך לומר לחניכו. המשפט הראשון: "אתה שקרן, אתה גנב, אינך ראוי לשום דבר". משפט זה קובע עמדה לגבי החניך כבעל תכונות מסוימות. לדברי הירש, זהו משפט מסוכן ביותר, ומחנך שיחזור עליו מספר פעמים באוזני החניך, עלול להפכו לבעל תכונות אלה. המשפט החלופי הוא: "שקרת הפעם, הרי גנבת, הרי פעלת כמי שאינו ראוי לשום דבר". במשפט זה ישנה אזהרה על מעשיו החמורים של החניך, אך ניתן בו גם פתח של תשובה. יש חשיבות לכך שהחניך יהיה מודע לעוול שעשה, אך חשוב יותר שידע שהוא טרם הורגל בעוולות כאלו עד כדי כך שתחסם בפניו האפשרות לעשות תשובה.
שמאל דוחה וימין מקרבת
הדרכות לחינוך בגיל הרך
האב מצווה על ידי הירש לשמור על בריאות ילדו, להגן עליו מפני מחלות ומומים שונים וכן לאמנו בתרגילי התעמלות. יחד עם זאת עליו להמנע מלפנק את הילד.
בתחום השפה מדגיש הירש את החשיבות שבהקניית לשון הקודש לילד, במקביל לשפת האם, שהיא שפת המדינה בה הוא חי. הירש עומד על כך שהשפה משפיעה על אופי המחשבה ומצטט את מאמר חז"ל, שלמדו מן המילים "לדבר בם", כי אדם אשר אינו מלמד את בנו תורה ואינו מדבר עמו בלשון הקודש - ראוי לו כאילו קוברו.16 יש להשגיח על אופן דיבורו של הילד כך שיהיה ברור ונעים לאוזן שומעיו.
סיכום
הערות:
1. פירוש התורה, בראשית, ו, ה.
2. פירוש התורה, בראשית, ח, כא.
3. עיסוקו של הירש באטימולוגיה של המילים הנו יסוד חשוב בפירושו לתורה, והוא מבסס עליו רעיונות הגותיים ופרשניים מקיפים. התקדמות מחקר הלשון והשוואת הלשונות השמיות, מערערת לעיתים את הבסיס המדעי שבהצעותיו האטימולוגיות של הירש. ראה בעניין: י. הוכרמן, השיטה האטימולוגית בפרשנותו המקראית של ר' שמשון רפאל הירש, בתוך: ספר יעקב גיל, ירושלים, תשל"ט, עמ' 257 - 260. יש לציין כי הוכרמן סבור ש"למרות התפתחותה המרשימה של הפילולוגיה המשווה, אין לזלזל בכל המחקרים באטימולוגיה הפנימית, אף כי הרבה ודאוּיות של אתמול נעשו ספיקות, או נתבדו", בכלל זה, גם פרשנותו האטימולוגית של הרש"ר הירש הנה בעלת חשיבות, לדבריו, גם מהבחינה המדעית. עוד בעניין שיטתו האטימולוגית של הירש, ראה: י. יעקובסון, 'קווים אחדים בפירושו לתורה', בתוך: י. עמנואל (עורך), הרב שמשון רפאל הירש- משנתו ושיטתו, ירושלים, תשכ"ב, עמ' 45 - 74.
4. פירוש התורה, בראשית, ח, כא.
5. ש"ר הירש, 'החינוך בשנות הינקות', יסודות החינוך כ"ב, עמ' מג - נט. להלן: החינוך בשנות הינקות.
6. ש"ר הירש, 'מאמר מרדכי', יסודות החינוך כ"א, עמ' קנב - קנח.
7. שם.
8. החינוך בשנות הינקות.
9. שם.
10. ש"ר הירש, 'הנה נחלת ה' בנים', יסודות החינוך כ"א, עמ' לג - לט.
11. החינוך בשנות הינקות.
12. שם.
13. ש"ר הירש, 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך', יסודות החינוך כ"א, עמ' סג - סט.
14. שם.
15. סוטה מז ע"א, וכן סנהדרין קז ע"ב.
16. ספרי דברים פיסקה מו, יט.
