פרק 5: סימנים
את המושג "סימנים" אפשר לפתח יפה בגן הילדים. סיפורים קצרים יביאו את הילדים להבחנה כי סימן יכול להיות מסוגים שונים: יתכן שבאבדה עצמה יש סימן: מפית ששם הילד רקום עליה; יכול להיות שהמפית בלי שם, אבל היא קשורה ומקופלת בצורה מיוחדת; יכול להיות שהיא מקופלת כרגיל, אבל היא נמצאת במקום מדויק: גם מקום יוכל להיות סימן. כל אלה הם סימנים, ולפיהם אפשר לזהות את החפץ.
מטרות
2. פתוח כושר הבחנה בפרטים.
3. הבחנה בין תכונות מהותיות של החפצים לבין התכונות המייחדות אותן שהן הסימנים, כגון: תיק אוכל בעל רצועה, או תיק אוכל שרצועתו קרועה,
4. פיתוח לשון ומינוח נכון של האביזרים והגדרתם המדויקת.
דברי הלכה - הרב ש' מן ההר
דבר שיש בו סימן ודבר שאין בו סימן
כל החפצים שמייצרים אותם בבתי-חרושת אין בהם סימן כשהם חדשים, מפני שיש הרבה כאלה מאותו גודל, מאותו צבע, ומאותו סוג.
שמלות, חליפות ומעילים וכדומה, יש בהם סימנים גם כשהם חדשים. חבילה ארוזה - נחשבה האריזה לסימן, כי כל אדם אורז בצורה המיוחדת לו. אוכל: ככרות לחם, חבילות מרגרינה ופירות, כל אחד דומה לשני, ולכן אין בהם סימן.
שטרות כסף ומטבעות, המספר והאריזה ומנין המטבעות והשטרות הם סימן. אבל אם נמצאו מפוזרים, אין בהם סימנים, כי המאבד לא ידע את המקום המדויק שנפלו שם, ולא את מנין המטבעות. אם אדם מצא דבר במקום ציבורי: בפינה, על ספסל, מתחת לספסל, בקולנוע, בגן-ציבורי או בבית-הכנסת, יש להניח שבעל האבדה ידע לתת סימן את מקום האבדה.
לפנים משורת-הדין חייב כל אדם להחזיר גם אבדה שאין בה סימנים, אם מתקבל על הדעת, שהתובע אותה הוא אמנם בעל האבדה.
אבן הטוען
רבקה אליצור
כל הילדים בגן של הגננת חנה עמדו מסביב לשולחן על עודד, הם עמדו צפופים והסתכלו בעט היפה שביד עודד, עט מבריק שצבעו כסף.
- נראה, נכרה איך הוא כותב בצע כחול, אמרה עדה הקטנה.
לחץ עודד על כפתור כחול קטן בתחתית העט וכתב על גיליון הנייר עודד, בצבע כחול.
- ועכשיו בצבע אדום, קרא יוסי.
עודד לחץ על כפתור אדום קטן וכתב עודד, בצבע אדום.
-ועכשיו ירוק, הזמיני ילדים.
מיד לחץ עודד על הכפתור הקטן הירוק וצייר גבעול של פרח בצבע ירוק. בצבע האדום צייר עלי כותרת אדומים. בצבע הכחול צייר שמיים כחולים. לבסוף שלף את הצבע הצהוב שבעט וצייר שמש.
- יופי יופי! - קראו הילדים. - ממש עט פלאים!
- תן גם לי קצת, בקשה עדה.
- טוב, אבל רק לרגע, אמר עודד.
ציירה עדה הקטנה גם היא פרח כחול יפה.
גם לי. גם לי! - קראו עוד ילדים.
ועודד הרשה לחברים שלו לנסות גם הם ולצייר קצת.
- איזה עט יפה, - אמרה חנה הגננת.
ועודד שמח כמו שמש זורח.
- מי נתן לך עט יפה כזה? - שאלה חנה.
זהו עט של ילד גדול הלומד בבית-הספר.
נכון, איך ידעתם - אמר עודד - זהו העט של אחי הגדול גד. הוא קבל אותו במתנה ליום הולדת השש שלו.
- והוא מסכים שתיקח את העט לגן? - שאלה הגננת.
- אה... כן... אולי הוא מסכים... אני לא שאלתי אותו - הוסיף עודד בשקט.
מיהר עודד והכניס את העט לכיסו.
- אני אשמור אותו היטב ואחזיר אותו למגירה של גד עוד לפני שיחזור מבית הספר - חשב בלבו.
בצהרים הלך עודד לשוב הביתה מן הגן. כובעו על ראשו ותיק האוכל תלוי על כתפו. הוא הגיע קרוב לביתו, והכניס את ידו לתוך כיסו ורצה להוציא מתוכו את העט של גד. ופתאום עמד במקומו נבהל.
העט לא היה בכיס.
חפש עודד בכיס האחד.
פשפש בכיס השני.
אוי ואבוי, בתחתית הכיס היה חור קטן. העט נפל מבעד לחור הזה.
מיהר עודר וחזר בדרך לשוב אל הגן.
הוא הביט היטב היטב, חפש וחפש. הזיז כל אבן קטנה שבדרך,
הרים פיסות נייר שהיו מוטלות על המדרכה, אולי מונח העט מתחתיהן.
אך את העט לא מצא.
דמעות גדולות זלגו מעיניו של עודד.
חזר עודד שוב באותה הדרך. חפש וחפש ולא מצא.
איך אלך הביתה? - חשב - גד כל כך יכעס. גם אימא ואבא יכעסו. נכנס עודד לגינת המשחקים שבשכונה, וישב מאחורי גזע של עץ גדול שצמח בפינת המגרש.
באו אמהות ותינוקות לשבת על הספסלים בגינה. באו ילדים וילדות ושחקו בחול ובכדור.
לא רחוק מהמקום שבו ישב עודד היה סלע גבוה וחלק. הילדים היו מטפסים על הסלע הזה והיו מחליקים וגולשים מעליו למטה.
האבן הייתה חלקה ומבריקה בשמש.
בקול שמחה וצהלה גלשו הילדים וחזרו וגלשו מן האבן.
אך עודד לא גלש ולא החליק. הוא ישב בודד ועצוב מאחורי העץ.
הנה מיכאל ואורי, שני ילדים גדולים מכתה ד'. נכנסים בשער הגן. הביט עודד וראה והנה שני הילדים הגדולים רצים אל האבן החלקה. מיכאל מטפס ועומד על ראש האבן ואורי עומד למטה.
- רגע, רגע, הפסיקו, רדו - קראו מיכאל ואורי אל הילדים הקטנים המחליקים. - אנחנו צריכים לעשות כאן משהו, אחר כך תמשיכו לשחק שוב.
הילדים הקטנים גלשו למטה ועמדו מסביב לאבן, הם נשאו עיניהם של מיכאל העומד למעלה.
הקשיבו, הקשיבו! - קרא מיכאל כשהוא מדבר לתוך שתי כפות ידיו ועושה אותן כמו רמקול.
הקשיבו, הקשיבו, כאן אבן הטוען. -
- מה זה? מה זה? - שאלו הילדים הקטנים העומרים מסביב - מה הוא אומר? -
- אבן הטוען - מסביר להם אורי - אבן הטוען הייתה בירושלים לפני הרבה הרבה שנים כשהיה בית המקדש קיים.
- אז עכשיו זאת אבן הטוען? - שאלו הילדים את אורי.
- נגיד, כאילו... כאילו זאת אבן הטוען... הקשיבו. שקט, שקט.
ומיכאל בראש האבן ממשיך ומכריז בקול רם:
- הקשיבו הקשיבו, כאן אבן הטוען, אבן האבדות. הקשיבו הקשיבו. אבדה מצאתי, של מי היא לא ידעתי!
ומיכאל מפנה את ראשו ואת ה"רמקול" לכל צד של הגן.
- אבדה מצאתי! אבדה מצאתי! בכל הגינה חדלו הילדים ממשחקיהם, רצו ועמדו מסביב לאבן החלקה.
- מה מצאת? מה מצאת? - קראו הילדים.
- מצאתי... מצאתי... עט מצאתי. למי אבד עט?!
עודד הקטן שהיה נחבא מאחורי גזע העץ זינק ממקומו.
- לי, לי אבד עט. תן לי את העט שלי! - קרא עודד בכל כוחו והושיט את ידיו הקטנות אל מיכאל שעמד בראש הסלע.
- רגע, רגע - אמר מיכאל. - אתה אומר שאבד לך עט. תן לי סימנים!
- מה? - שאל עודד, - מה אתה רוצה שאתן לך?
סימנים, סימנים - אמר מיכאל - שנדע שהעט היה שלך. מה היה צבע העט שלך? -
- העט שלי... לא שלי... העט שאבד לי היה יפה מאוד. היה לו צבע כסף מבריק, והיו לו כפתורים קטנים... ואם לוחצים על הכפתורים, העט כותב אדום וכחול וירוק וצהוב...
- סימנים טובים יש לך - אמר מיכאל - מה אתה אומר, אורי, הסימנים מתאימים? -
- מתאימים - אמר אורי - אין ספק, העט הוא של עודד.
- קח, הנה העט שלך - אמר מיכאל ושלף מכיסו עט של כסף מבריק וארבעה כפתורים קטנים בתחתיתו. אדום וכחול וירוק וצהוב.
- איזה יופי! - קראו הילדים. - מזל שמצאו את העט שלך.
עודד חטף את העט המבריק מיד מיכאל וחבק אותו בין כפות ידיו.
עוד רגע עמד והסתכל בעט בעיניים שמחות ומיד רץ לשוב הביתה.
בשער הגן עמד רגע, נופף בעט שבידו למיכאל ולאורי וקרא בקול:
תודה, תודה רבה לכם.
בריצה מהירה הגיע עודר לביתו, פתח את הדלת ושכח לסגור אותה. בין רגע היה בחדרו, פתח את המגרה של גד, הכניס את העט במהירות לתוך המגרה, סגר את המגרה... וישב על הספה לנשום נשימה עמוקה.
באה אמא ועמדה בפתח.
- מה קרה, למה רצת כל כך? מי רדף אחריך? כמה אתה מזיע - אמרה אמא וסלקה את שערותיו של עודד מעל מצחו.
מה למדת בגן היום, עודדי? - שאלה אמא.
- היום... היום למדתי, שמי שמוצא אבדה צריך להחזיר אותה - אמר עודד - ואני גם יודע על... על אבן הטוען. זאת אבן שהייתה בירושלים כשהיה בית המקדש קיים, ועל האבן הזאת היו מכריזים: אבדה מצאתי.
- מה אתה אומר? - התפלאה אמא, - דברים כאלה לומדים בגן? ואני חשבתי שזאת לומדים רק ילדים גדולים בבית הספר כשהם לומדים תורה.
עודד חייך ושתק. הוא לא ספר לאמא שעל אבן הטוען למד בגינת המשחקים שבשכונה ולא בגן הילדים.
כשיצאה אמא מן החדר, פתח עודר שוב את המגרה והסתכל בעט הכסף היפה.
שוב לא רצה להוציא אותו משם.
טוב היה לו לעמוד כך ולהתבונן בעט כשהוא מונח לו במגרה בשלום.
נקודות לשיחה
2. נניח שעודר היה אומר:
א. העט שלי יפה.
ב. העט שלי מבריק.
ג. העט שלי חדש.
ד. אני אוהב את העט שלי.
האם אלו סימנים?
הצעה למשחקים בשעה הריכוז
