טז. העם היהודי ו"הלאום הישראלי"

בפתחו של פרק זה הוזכרו ארבע בעיות אופייניות לקיום היהודי: בעיית החירות, בעיית הערכיות, בעיית הייחוד ובעיית הרציפות. בסעיפים הקודמים נדונו שתי הבעיות הראשונות; בסעיפים הבאים יידונו שתי האחרונות. דומה, שראוי לדון בהן כאחת, שכן המקבל את רציפותה של ההיסטוריה היהודית קרוב הוא לקבל גם את ייחודו של העם היהודי; ואילו המבקש לבטל רציפות זו - קרוב הוא שיכפור גם בייחודו של העם; הן לא סביר שיבדה מליבו אידיאה חדשה של ייחוד, לאחר שניתק את הקשר ההיסטורי של המורשת.

ואמנם, אותה קבוצה הדוגלת בהינתקות "הלאום הישראלי" מן העם היהודי - אכן שמה ללעג את רעיון ייחודו של העם הזה, ורואה אותו כאנאכרוניזם אשר אור הדעת לא נגה עליו. פרופ' עוזי אורנן - ממנהיגי קבוצה זו ומדובריה - אף מקפיד לקבוע מונח זר ומוזר בבואו לדון במהות זו הקרויה בפי כל בשם "העם היהודי", וכך הוא מנסח את הרעיון הציוני בחזונם של הרצל ונורדאו:

יש להפוך את המילאט היהודי ללאום (טריטוריאלי)...¹

אין אורנן מזכה אפוא את היהודים בתואר "עם", אלא מדביק להם את המונח הערבי "מילאט". וכל כך למה? ומה משמעו של אותו "מילאט"? בפתח מאמרו - הקרוי "התודעה היהודית - הרהורי כפירה" - מסביר אורנן:

המושג "לאום" במשמעותו המודרנית נקבע במהפכה הצרפתית כפועל יוצא מהעברת מקור השלטון מן הא-להים אל העם... במקומות שלא הגיע אליהם דבר המהפכה הצרפתית באותה עת, לא קמו לאומים טריטוריאליים. למשל, בתחומי האימפריה התורכית הוסיפו להתקיים בצד הרוב המוסלמי כחצי תריסר חברות של מיעוטים אתניים-דתיים. חברות אלה נקראו בשם "מילאטים"... מובן שגם היהודים הוגדרו כ"מילאט" בין שאר המילאטים של תורכיה הישנה.²

והגדרה זו אכן משמשת לו לאורנן לאורך המאמר כולו. נמצא, שאין היהודים בעיניו עם כל עיקר, אלא "מילאט"; שכן דבקים הם עדיין במושגים של מורשת תרבותית של "קבוצה אתנית-דתית", מושגים השולטים רק "במקומות שלא הגיע אליהם דבר המהפכה הצרפתית" - בפינות חשכות שבעולם כתורכיה הישנה. מושגים אלה מקומם לא יכירם בעולם המודרני והנאור, שהוא פרי המהפכה הצרפתית.

אורנן מבקש אפוא לבסס את "הלאום העברי החדש" אשר קם בארץ ישראל על זיקה טריטוריאלית בלבד, לכלול בו גם את הערבים יושבי הארץ כ"אחים בני אומה אחת",³ ולנתקו כליל מזיקה כלשהי לאותה קבוצה אתנית-דתית של ה"מילאט" היהודי החשוך.

טיעון לעמדה ערכית כלשהי - ותהא מוזרה ודוחה ככל שתהיה - הוא בגדר דיון תרבותי לגיטימי, העשוי אף לעודד פתיחות וחשיבה רב-צדדית.⁴ אורנן דוחה את הערך הטמון במורשתו התרבותית והדתית של העם היהודי, ומאמץ במקומה את הערך של לאום טריטוריאלי חדש ומנותק מן היהדות ההיסטורית. הכרעה ערכית זו לגיטימית היא, כאמור. אמנם עמדה זו כרוכה בשאלות רבות ושונות שבתחום המציאות הריאלית: האם יצור כזה של לאום טריטוריאלי עברי בר-קיימא הוא? האם שרשים לו במציאות החברתית התרבותית הריאלית? שמא אינו אלא מיתוס בלא כל יסוד ריאלי, כפי שאכן קובע קורצוויל?⁵ אולם שאלות אלה אינם עניין לדיוננו כאן, שאינו דיון בתחום המצוי, אלא בתחום הראוי - בתחום הערכי. בתחום זה הכרעתו של אורנן לגיטימית היא, ואינה חורגת מגדרו של ויכוח בין אישים על הערך המועדף בעיניהם. אף מבקש הוא לשכנע את קוראיו בצדקת הכרעתו והריהו מצייר לפניהם את הברכה הצפונה בהכרעה זו, ואת הסכנות הכרוכות בהכרעה המנוגדת. אכן, גם השכנוע להכרעה ערכית לגיטימי הוא; אך זאת - כל עוד הוא מבוסס על גישה חינוכית, ואינו חורג מעקרונות המוסר.⁶ אפס, נסיונות השכנוע של אורנן אינם עומדים בקריטריונים האמורים, והם עוברים לתחומה של האינדוקטרינציה, כפי שיובהר להלן.

יז. ההישענות על סמכותו של הרצל

הישענות על סמכות המקובלת בציבור עלולה לחבל בטיפוחה של חשיבה עצמית, ולפיכך שומה על הגות חינוכית לנהוג זהירות יתירה בהישענות כזו, שמא תגלוש לאינדוקטרינציה. אם, נוסף על כך, מתברר שהנשען על אותה סמכות אף מסלף את דבריה ומגלה בהם פנים שלא כהלכה - וודאי הוא שלפנינו לא רק אינדוקטרינציה, אל אף גרוע מכך: גניבת הדעת.

אורנן נתלה באילן גדול - הרצל - ומגייס אותו רטרואקטיבית לשורות "הכנענים"; הוא תולה בו את רעיון הניתוק בין העם היהודי לבין היישוב החדש שבארץ ישראל:

בדברי הרצל אין שום ביטוי לקשר כלשהו בין היהודים, שביכרו להישאר בארצות מגוריהם, ובין החברה החדשה.⁷

אך - האמנם?

עיון ב"מדינת היהודים" מעלה היפוכם של דברים. הרצל מדגיש את היפוכו של רעיון הניתוק - את האמונה בייחודו של העם היהודי וברציפותו ההיסטורית:

"הננו עם, עם אחד!" -

מכריז הרצל בחגיגיות,⁸ והדברים נכתבים בהבלטה - בסימן קריאה ובשורה נפרדת. ומהו מקור אחדותנו וייחודנו?

רק באמונת אבותינו נכיר את אחדותנו ההיסטורית.

וכן: רק בדת אבותינו עוד נכיר, כי בנים אנו לעם אחד.⁹

וייחוד זה הוא בעיני הרצל מטלה היסטורית של שמירת רציפותה של המורשה התרבותית-הדתית:

כשם שאנחנו שואפים לברוא בשדה הכלכלה והמדינה תנאים חדשים, כן רוצים אנו לשמור בדברים המסורים ללב על קדושת כל ישן.¹⁰

אמנם, הרצל מתנגד ל"שלטון הדת", ומדגיש את זכויותיהם של "בני אומות אחרות או בני לאומים אחרים" אשר יגורו בתוכנו,¹¹ אולם מכאן ועד לניתוקה של "החברה החדשה" מן העם היהודי רחוקה הדרך.

לא זו אף זו: באורח דרמטי מתאר אורנן את "קץ הרעיון הציוני הראשוני" מיסודו של הרצל. תיאור זה מצייר לעיני הקורא, כהתרחשות על הבמה, את העימות בין רוחו של הרצל - באינטרפרטציה המסולפת של אורנן - לבין הופעתה של ראש ממשלת ישראל הגב' גולדה מאיר:

קץ זה כמו הסתמל בגב' גולדה מאיר, כשהיא ניצבת מתחת לתמונתו של הרצל ומספרת על שתי הדאגות המטריפות את שנתה בלילות... לו היתה תמונתו של הרצל עשויה לשמוע זאת היתה ודאי מתעלפת מתדהמה...¹²

וכל כך למה? מה הן אותן דאגות של ראש ממשלת ישראל אשר שמו קץ, אליבא דאורנן, לחזונו של הרצל ואף גרמו לעלפון תמונתו? הלוא הן, בלשונו של אורנן אשר שם בפי הגב' מאיר:

האחת, פן ישכחו ילדי ישראל, כי אחים הם ליהודי כל העולם; והשניה, להתעורר בבוקר ולחשוב כמה ילדים ערביים נולדו במדינת ישראל.¹³

כלומר, חששה של ראש ממשלת ישראל מניתוקה של המדינה מיהדות העולם, וחרדתה מפני הקץ אשר יקיץ על היותה מדינת היהודים - הם בעיני אורנן "קץ הרעיון הציוני".

דומה, שחש אורנן בהיפוך שהוא מהפך כאן את חזונו של הרצל מקצה אל קצה, והריהו בא למלא את החלל שבהעדר טיעון רציונלי מבוסס, בפתוס דרמטי. נטייתו לפתוס כזה ולתיאורים אפוקליפטיים עוד יודגמו להלן בדוגמאות נוספות.

יח. בוז ושנאה

סממן אחר של אינדוקטרינציה הוא טיפוחה של קנאות, המעוררת רגשות בוז ושנאה לכל מי שאינו שותף לך בהכרעתך הערכית. אורנן אינו מסתיר את רגשות הבוז אשר בקרבו כלפי יהודי הגולה, ואף רואה את טיפוחם של רגשות כאלה כאתגר חינוכי ציוני, המקובל בידינו מ"דורות קודמים ביישוב העברי" אשר עדיין לא בגדו בחזון הציוני המקורי, כפי שבגדה גולדה מאיר. וכך מרעיף הוא שבחים על החינוך הציוני של ראשוני היישוב:

החינוך העברי לימד את חניכיו לבוז ליהודים "היושבים על סיר הבשר" וממאנים להיגאל.¹⁴

אך דומה שנתחלפה לו לאורנן תחושה בתחושה: תחושת שלילת הגולה בתחושת בוז לגולים. תחושת שלילה לסיטואציה אנומלית, כגון מחלה, ושאיפה לצמצם ככל האפשר את היקפה של סיטואציה זו - היא תחושה אנושית בריאה וקונסטרוקטיבית; ואילו תחושת בוז לבני האדם הנתונים בסיטואציה זו - היא תחושה סוטה ודסטרוקטיבית. המבקש לטפחה בחינוכו אינו מחנך אלא אינדוקטרינטור.

את רגשות השנאה ליהודים וליהדות אין "הכנענים" מסתירים, אלא שתולים הם את הקולר במחנכים המבקשים, כביכול, לכפות את היהדות על חניכיהם:

אילו הניחו לחניכים ולא ביקשו להעבירם על זרותם אל היהדות אפשר והיתה זו זרות שיש עמה יחס של כבוד, הערכה, ענין. כיון שמבקשים לכפות עליהם זהות שבהכרה וזהות שברגש עם היהדות... הרי עדים אנו לשתי תוצאות עיקריות: האחת - שזהות זו נעשית זרות בעטנית של משטמה, יהירות ובוז; השניה - שזהות זו מתגלגלת בלוונטיניות יהודית.¹⁵

הכותב - אהרן אמיר - מודה אפוא בשתים:

1. בקיומם של רגשות "משטמה, יהירות ובוז" בקרבו ובקרב שכמותו כלפי היהדות;
2. ב"לוונטיניות יהודית", היינו: ברדידותן של ידעותיהם באובייקט שהם בועטים בו.

אשר לרגשות - אפשר, ניתן להבין רגשות כאלה על העובדה המצערת, שחלקו הגדול של העם היהודי עדיין "יושבים על סיר הבשר וממאנים להיגאל". המצטער על כך צער כן, עלול לפלוט בצערו דברים שיש בהם משום תחושת כעס; אין אדם נתפש על צערו. אולם המטפח רגשות אלה בחינוכו והופכם לאידיאולוגיה חינוכית - מאבד אותה כנות ואותנטיות, והופך בכך ממחנך לאינדוקטרינטור.

אינדוקטרינציה זו אף מחריפה בעקבות ההודאה השניה של אמיר בדבר בורותם של אותם צעירים שהוא מייצג בהבנת מהותה של אותה יהדות שהם מבקשים להינתק ממנה. אינדוקטרינציה זו מליאה היא אפוא, שכן כוללת היא את טיפוחה של הקנאות כתכונת אופי, ושל החשיבה הסטיריאוטיפית כתכונת עיון.¹⁶

בניגוד לעמדה אינדוקטרינרית אנטי-חינוכית זו של אורנן, המבקש ללמד את חניכיו "לבוז ליהודים היושבים על סיר הבשר" - ניצבת עמדתו של הרצל, שותפו המדומה בעמדה זו - אף הוא משתמש באותה מליצה מקראית, אך בכיוון ההפוך, החיובי:

בצאתנו שנית ממצרים לא נשכח את סיר הבשר. בכל חבורת יהודים ימצא כל איש כחפצו את הרגליו הקלים, אך טובים, יפים ונעימים מן הראשונים.¹⁷

לא "בשלילה חריפה של הגולה" ובבוז ליהודים היושבים בה - כלשון אורנן - פונה הרצל אל היהודים, אלא בהבנה ובאהבה:

חפצנו הוא לתת ליהודים ארץ מולדת. לא נעשה זאת בנסחנו אותם ביד חזקה ממקום שבתם. לא, כי ברוב זהירות נסיעם על כל שרשיהם לטעת אותם בארץ טובה ופוריה מן הראשונה.¹⁸

ולא בניתוקן של אלפיים שנות הגלות מן ההיסטוריה היהודית רואה הרצל את תחייתו הלאומית של העם, אלא בשילובן ברצף ההיסטוריה:

האישיות הלאומית של היהודים אינה יכולה, אינה רוצה ואינה מוכרחה לחדול מהיות... אינה רוצה, זאת הוכיחה בשני אלפי שנות יסורים מאין כמוהם.¹⁹

"שני אלפי שנות יסורים" אינם בעיני הרצל נושא לבוז, אלא להערצה. מה רחוקה התבטאות זו של הרצל מן התדמית שמבקש אורנן להדביק לו בלהיטותו האינדוקטרינרית לשכנע את קוראיו באידיאולוגיה שלו.

יט. הייחס אל השואה

מי שמטיף לגישה ערכית המעדיפה את הזיקה ללאום טריטוריאלי חדש בארץ ישראל על פני הזיקה למורשת היהדות וליהודים בתפוצות - חייב להתגבר על מכשול אמוציונלי טראומטי, המזדעק בליבו של כל יהודי שחי בשני הדורות האחרונים, הלוא הוא זכר השואה ומוראותיה. קול פנימי הוא הקורא אל כל יהודי בן זמננו: "לא תשכח!". קדושי השואה הם אשר לוחשים בקרבו ומצווים עליו עליו לדבוק באחדותו, ברציפותו ובהמשכיותו של העם היהודי. אורנן אכן מודע לעובדה אמוציונלית זו:

כביכול, אם אנו בני לאום חדש, ולא המשך למילאט היהודי, הרי זו בגידה בזכרם של הנספים.²⁰

הנה כי כן, מודע אורנן לתחושת הבגידה שמעורר רעיון הניתוק, אלא שהוא משחיז את כלי מלחמתו על מנת לעקור תחושה זו מן השורש. מן הראוי לבדוק כלי מלחמה אלה, אם לגיטימיים הם במלחמת דעות, ואם יכירם מקומם על במה המיועדת למחנכים בישראל: "החינוך" - רבעון לדברי פדגוגיה, יוצא לאור ע"י הסתדרות המורים בישראל.

אורנן מסתייג, כמובן, מקשר זה שבין רעיון הניתוק לתחושת הבגידה. אולם - פרט לאותה תיבה "כביכול" שבפתח הפסוק המצוטט - לא נמצא בכל המאמר ניסיון לבסס הסתייגות זו. אין אורנן מנסה כלל לשכנע את הקורא שאין טעם בתחושה זו, שאין היא מוצדקת, שניתן לאחוז ברעיון הניתוק בלא לחוש תחושת בגידה. במקום להגן על התיזה שלו ולבססה, יוצא אורנן בהתקפה בוטה על התיזה המנוגדת:

התכנית ללכוד את אייכמן ולערוך לו משפט בירושלים השתלבה להפליא בתכנית לטיפוח התודעה היהודית... נוער ישראלי סורר, הבועט לתומו בהווית המילאט היהודי, איך יעיז עתה להתכחש למילאט, וזה הנה איבד שליש מבניו.²¹

ללמדך, שבעלי "התודעה היהודית" - המבקשים לטפח את תחושת אחדותו של העם היהודי - אינם אלא תכסיסנים ערמומיים המנצלים את מוראות השואה לקידום תכניותיהם הפסולות. עובדה היא - מרעים אורנן בדברי תוכחתו:

העדויות נבחרו בהקפדה שלא לערב שום קרבנות לא יהודיים בענין.
לא הוזמן "שום עד צועני", "שום בחורה פולניה", ו"שום שבוי רוסי" להעיד במשפט אייכמן. הרי לך, שכל התכנית של לכידת אייכמן ומשפטו לא היו אלא קנוניה אפלה שנועדה -
לחסן את הנוער מפני הרעיונות הציוניים הראשונים על מטאמורפוזה של העם היהודי,
על ההתנערות מן הגורל היהודי לדורותיו ועל הלאום העברי החדש, הלאום המודרני
בארץ ישראל.²²
ואם כאלה הם פני בעלי "התודעה היהודית" ואדריכליה - מה לך, נער עברי, כי תחוש תחושת בגידה בניתוק מחבורה מאוסה זו?

לא זו אף זו: אורנן מגלה לקוראיו שבעלי "התודעה היהודית" שמחו, כביכול, לאידה של המדינה על כשלונה במלחמת יום הכיפורים, וכה דבריו בהמשך מאמרו:

מלחמת יום הכיפורים כמו הביאה נצחון גמור לתפיסת המילאט היהודי כנגד הלאום הישראלי. היהודים כמו גיחכו: הנה גם "הישראלי היפה" הולך בשבי. מעתה לא ילעג עוד ליהודים שנרמסו תחת מגפי הנאצים. "הגורל היהודי" הנה הוא מאיים גם על הישראלים ועל ישראל. במאמרים שונים יכולת לראות זיק של שמחה לאיד, שמחת המזדהים עם המילאט היהודי על שהישראלים לא הצליחו הפעם כבעבר.²³

אורנן אינו מגלה לקוראיו היכן מצא "מאמרים שונים" אלה, ובמה גילה אותו "זיק של שמחה לאיד". די לו ש"הצליח" להשחיר פניהם של "המזדהים עם המילאט היהודי" שנואי נפשו.

דומה, שקשה למצוא דוגמה צינית יותר של אינדוקטרינציה, המבקשת לטפח רגשות בוז ושנאה על ידי בריאת תדמית שטנית לאותו גוף, האמור להיות מושא לרגשות אלה.

דוגמה זו של אינדוקטרינציה, המצטיינת בטון הסרקסטי שלה, הולמת להפליא את תיאורו של רמח"ל את כוחה ההרסני של הליצנות. אין הליצנות, טוען רמח"ל, נזקקת לטיעון ענייני-רציונלי או אף אמוציונלי - היא הודפת כל טיעון, בעקפה את שיפוטו של האדם:

כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים... כן הלצון בפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות... ולא מפני חולשת הענינים, ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה.²⁴

כ. "הסכנות" שבתחושת הזהות היהודית

אמנם, מנסה אורנן לשכנע את קוראיו בעדיפות הכרעתו הערכית גם בדרך רציונלית, אלא שאף בדרך זו אין הוא נמלט מן האינדוקטרינציה, כפי שיובהר בסעיף זה.

הכל דואגים לקיומה של מדינת ישראל - בעלי הרציפות כבעלי הניתוק. והנה, דווקא דאגה משותפת זו מחייבת, לדעת אורנן, את העדפת הניתוק:

אם חלילה יעלה בידם של בעלי החינוך לתודעה יהודית להתגבר על חניכיהם, יקיץ הקץ על ישראל.

ביסוסה של תחזית אפוקליפטית זו פשוט הוא ביותר, לדעת אורנן:

אם הישראלים אינם אלא יהודים "בעלי זהות משותפת עם שאר היהודים, ואם ישראל איננה אלא אחת מן הקהילות היהודיות - על יסוד מה נדרשת ההקרבה המיוחדת מן הישראלי?²⁵

ההנחה הסמויה שבפסוק זה היא, שהמניע היחיד להקרבה המיוחדת שנדרשת מן הישראלי היא הזדהות בלעדית עם אותה "חברה לאומית בפני עצמה" שקמה במדינת ישראל - כלומר, עם הלאום הטריטוריאלי החדש שאמור לקום בחזונו של אורנן; הרחבתה של הזדהות זו להזדהות עם העם היהודי כולו - תפגום באותה מוטיבציה, ובכך ייפגם כוח העמידה של מדינת ישראל.

אורנן יודע אל נכון, כי אילו ביטא הנחה זו במפורש ולא הצניע אותה כהנחה סמויה - היתה מייד צפה ועולה ההנחה הנגדית האפשרית: ישראל היא אמנם "אחת מן הקהילות היהודיות", אבל היותה קהילה מרכזית, חלוצית ומגשימה - שמא יש בה מניע נוסף? שמא התחושה של היות חלוץ ישראלי העובר לפני המחנה היהודי - והמבקש לקדם את ייעודו בטיפוח מורשתו ההיסטורית - שמא מהווה תחושה זו מניע שאינו נופל מזה של בעלי הניתוק? שמא אף עולה הוא עליו?

הדרך היחידה להכריע בשאלה זו היא הדרך האמפירית. ניתן לבדוק בתחומים שונים של חיי המדינה - ההיחלצות למשימות לאומיות, העמידה בתנאי קרב, הייחס אל מוסדות המדינה ומיפעליה, ואל תופעות העליה והירידה, וכדומה - אם אכן פגומה היא המוטיבציה של בעלי הרציפות בהשוואה לזו של בעלי הניתוק. דומה, ההיפך הוא הנכון, כפי שמתבטא חיים גורי במסתו הפיוטית שנזכרה לעיל;²⁶ בפנותו אל "אוריאל מלך האמורים",²⁷ הוא מזהירו:

לא תזכה בתור זהב קדמון בארץ הקדם אלא בשואה לבנטינית רדודת שרשים שהיום היא שופכת את דמה בחווה הסינית ומחר היא צולה המבורגר בברוקלין.

אלא, שאין אורנן מבקש בדיקה כלשהי, לא אמפירית ולא אחרת; מבקש הוא להצניע את הנחתו כהנחה סמויה. כי על כן אין האינדוקטרינטור מעוניין בגילוי האלטרנטיבות ובעידודה של חשיבה רב-צדדית. די לו בחשיבה סטיריאוטיפית, או בהעדר חשיבה כל עיקר, על מנת לטפח את קנאותו.

סיכום

בפרק זה נדונו ארבעה נושאים מאפיינים מתוך ספרות ההגות החינוכית בישראל: החירות המדינית, החינוך לערכים, ייחודו של העם יהודי, ורציפותו על במת ההיסטוריה. ניתוחם של נושאים אלה מבחינת האינדוקטרינציה - כפי שהוגדרה בפרק הראשון - חשף את הסכנות האורבות למחנך ולהגות החינוכית מטיפוחה של הקנאות כתכונת אופי ושל החשיבה הסטיריאוטיפית כתכונת עיון.

הובהר:

1. כי קנאות כלשהי - אף קנאות לחירות ולחשיבה רציונלית - עלולה לגרור בעקבותיה פריקת עולו של כל ערך שהוא והיקלעות לעמדה אי-רציונלית.

2. כי דעות קדומות של הגישה המדעית מביאות לנטייה לרלטיביזציה של כל הערכים, וכי רק הכרה בתוקפו המוחלט של הציווי המוסרי מאפשר למחנך לחוש קרקע יציבה תחת רגליו ותחת רגלי חניכיו. עם זאת, מחייבת הרתיעה מפני האינדוקטרינציה זהירות בשפיטתו המוסרית של אדם את זולתו.

3. כי דרכי שכנוע הכוללים הישענות על סמכות מקובלת, פתוס דרמטי, הנחות סמויות וטון סרקסטי - הם מסממניה של האינדוקטרינציה, שפרייה: קנאות וסגירות.

הפרק השלישי והאחרון יעסוק בניסיון לגיבושה של עמדה חינוכית - במיוחד בחינוך הדתי - עמדה שתכרוך מחוייבות לערכים עם עידודה של חשיבה רב-צדדית; עמדה חינוכית זו - כפי שניתן לקוות - תקטין במידה מירבית את סכנת האינדוקטרינציה, ותשמש מנוף לחינוך ערכי המשולב בטיפוחה של חשיבה רב-צדדית ורחבה ככל האפשר.

הערות:

1. אורנן, עמ' 334.
2. שם, שם.
3. שם, עמ, 335 - כציטוט של דברי בלקינד.
4. ראה לעיל, פרק ראשון, סעיפים לב-לג.
5. קורצוויל ברוך, עמ' 116.
6. ראה סעיף לב בפרק הראשון.
7. אורנן, עמ' 334.
8. הרצל, עמ' 11.
9. שם, עמ' 57.
10. שם, עמודים 55, 78.
11. שם, עמ' 78.
12. אורנן, עמ' 337.
13. שם, שם.
14. שם, עמ' 335.
15. קורצוויל ברוך, עמ' 124 - בציטוט דבריו של אהרן אמיר.
16. אה הגדרת האינדוקטרינציה בסעיף לג שבפרק הראשון.
17. הרצל, עמ' 67.
18. שם, עמ' 55.
19. שם, עמ' 15.
20. אורנן, עמ' 336.
21. שם, שם.
22. שם, שם.
23. שם, עמ' 337.
24. מסלת ישרים לרמח"ל, פרק ה.
25. אורנן, עמ' 337.
26. ראה סעיף לח בפרק הראשון.
27. הוא יונתן רטוש ז"ל, מנהיג "העברים הצעירים".

---

---