ח. "לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב"

האחדות ההרמונית שבין חשיבה לבין מעשה, שנדונה בסעיף הקודם, מחריפה את אחריותו המוסרית של האדם - היא מעמידה אותו על אחריותו כלפי עצמו וכלפי העולם: שומה עליו להרחיב הרחבה מתמדת את תחומי חשיבתו, כך שתכלול את מניעי המעשים ואת תוצאותיהם. שומה עליו אף לנסות - כביטויו של קרל מנהיים - "לעמוד על היסודות האי-רציונליים של הדעת הרציונלית";¹ או, כביטויו של צבי קורצוויל: "רצוי שבעל הדברים יהיה מודע לשרשי דעותיו".²

צלילה זו של אדם בנבכי לב עצמו על מנת לבדוק את מניעיו במידה שידו מגעת - הם מרכיביה של תחושת אחריותו; מעמיד הוא את עצמו למבחן מתמיד בפני עצמו. רמח"ל נזקק למבחן מוסרי זה, ומכנהו בכינוי "משקל החסידות" - כותרתו של פרק כ בספרו "מסלת ישרים". וכך מזהיר רמח"ל את קוראו: "ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות", משום שהיצר הרובץ לפתחו של אדם - "איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה".³

רמח"ל ממחיש את הקושי שבאותה "מלאכה קשה שבחסידות": בבואו להכריע כיצד ינהג, נאלץ אדם לתהות על מניעי עצמו, ולהיות ער לאפשרות של אשליה עצמית, שכן - "הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב, כאילו הם מצוות גדולות".⁴

על מנת שיצא האדם מנצח ב"קרב" זה, אשר בו "נמצאת המלחמה אליו פנים ואחור", מציע רמח"ל את שלושת תנאיו שהובאו לעיל, בסעיף כט שבפרק הראשון. מתברר, שעמידתו של אדם במבחן עצמי קפדני ומתמיד זה מצריכה מאמץ מירבי של כל כוחותיו - כוחות הנפש והאינטלקט כאחד, ורק אחרי מאמץ מירבי זה הוא רשאי "להשליך יהבו על ה'".

בין התכונות הנדרשות לעמידה במבחן עצמי מתמיד זה היא הפתיחות לשינויים. בדו-שיח בין בובר לרוג'רס מעמידים שני המשוחחים את אפשרות ההעמקה ביחסים בין-אישיים על פתיחות זו לשינויים. בובר מספר על נטייתו -בפגישתו עם אנשים - "במידת האפשר לשנות משהו בזולת, אולם יחד עם זאת להניח למשהו להשתנות בי דרכו".⁵

רוג'רס חושף את חוויותיו כתירפיסט, כאשר התהליך התירפויטי מצליח בידו - "אזי נדמה לי שמתקיים מיפגש נסיוני אמיתי בין אנשים, ותוך כדי כך משתנה כל אחד משנינו".⁶

בהמשך הדו-שיח מתדיינים בובר ורוג'רס על מידת ההדדיות והשוויון שבין המטפל והמטופל בתהליך התירפויטי, אולם הם שווים בעמדה, שדיאלוג אמיתי אפשרי רק אם אכן חל שינוי בשני המשתתפים בו.

פתיחות זו לשינויים מצריכה חינוך עצמי לחשיבה רב-צדדית והימנעות מקביעות סטיריאוטיפית. דומה, שאף כאן קולעות קביעות ההלכה ומחשבת חז"ל אל ענייננו. וכך נאמר בתוספתא:

ר' שמעון בר אלעזר אומר: לפי שהיחיד נידון אחר רובו והעולם נידון אחר רובו - לעולם יהא אדם רואה את עצמו חציו זכאי וחציו חייב; עשה מצוה אחת - אשריו, שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה.⁷

ראייה זו של אדם את עצמו ואת העולם חציו זכאי וחציו חייב, משמעה - מניעת תו סטיריאוטיפי כלשהו: לא צדיק, לא רשע; תמיד ("לעולם"!) בינוני, ולפיכך בר שינוי בכל רגע. הפלס השוקל את מעשיו עד כה - מתוח כנגדו תמיד, מאוזן בתכלית האיזון, ומעשהו בזה הרגע יכריע את הכף. עולמו שלו, אף של היקום כולו, דרוך ועומד לקראת הכרעה זו, והריהו כמהלך על חבל דק כשגורל העולם כולו על שכמו ותהום פעורה תחתיו. תיאור מפליג זה של אחריותו של אדם - אם אכן מנסה הוא לשוות לנגד עיניו את הדברים כמשמעם - מן ההכרח שיעורר בו חלחלה. אין אדם עשוי לחיות חיי יום יום שלו תחת לחץ תדיר מעין זה. עם זאת, אין אדם פטור מלהעמיד תחושת אחריות מופלגת זו כאידיאל. כשם שאף על פי ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"⁸ - הנה אין עובדה זו שוללת את העמדתה של דמות כזו כאידיאל. או - כניסוחו של קנט - "כי הדרישה לישרות טהורה בקשרי ידידות, למשל, תעמוד בעינה, אף לולא היה עד עכשיו ידיד ישר בעולם".⁹ היסק זה , המעמיד בפני האדם אתגר אידיאלי של תחושת אחריות מופלגת, של הימנעות מראייה סטיריאוטיפית, ושל נכונות תדירה לשינוי - ראוי אפוא לעיון מדוקדק יותר.

ט. "אין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות"

הפיסקה המובאת לעיל של דברי ר' שמעון בר אלעזר מכילה שלושה פסוקים, שניתן לכנותם כדלהלן: 1) עקרון הדיון הא-להי; 2) עקרון הראייה האנושית; 3) המסקנה המוסרית. ושיעורם של דברים אלה הוא הסילוגיזם הבא: אם נניח שהא-ל דן את האדם ואת העולם "אחר רובו", ואם נדרוש מן האדם את ראיית עצמו ואת ראיית העולם כמאוזנים תמיד - נגיע בהכרח לוגי אל המסקנה, שבהכרעתו של האדם בכל רגע נתון הוא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לשבט או לחסד. צידוקו של עקרון הראייה האמור הוא אפוא צידוק תכליתי: אם רצונו של אדם להגיע אל המסקנה המוסרית של חידוד תחושת אחריותו - שומה עליו להניח את עקרון הראייה אמור.

הרמב"ם, כדרכו בפסיקת ההלכה, מאמץ בעיקרו את הניסוח התלמודי, אולם משמעות רבה טמונה במילים הנוספות בניסוחו, כפי שיובהר להלן.

עיקר מבנהו של הסילוגיזם נשמר על ידי הרמב"ם בניסוחו התלמודי:

תחילה - עקרון הדיון הא-להי: אדם שעונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו... וכן המדינה... וכן כל העולם כולו.
אחריו - עקרון הראייה אנושית: ... צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה חציו זכאי וחציו חייב.
ולבסוף, המסקנה המוסרית: חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה.¹⁰

מסתבר, שמטעמים חינוכיים מבקש הרמב"ם להמחיש לאדם את תוצאות הכרעתו, והריהו מחליף את ביטוי האיום "אוי לו" שבמקור התלמודי בתיאור הציורי "וגרם לו השחתה"; ואת הביטוי המדרבן "אשריו" שבמקור - בלהט המילים "וגרם לו ולהם תשועה והצלה". אולם תוספת משמעותית יותר מוסיף הרמב"ם לצידוק אימוצו של עקרון הראייה האנושית. אף זאת, כמסתבר, מטעמים חינוכיים של שידול האדם לעמדה רצויה זו. לצידוק התכליתי שמצדיק המקור התלמודי עמדה זו, כאמור, מוסיף הרמב"ם גם צידוק סיבתי: עמדה רצויה זו היא גם מסקנה לוגית הכרחית של שיקול מדעי סטטיסטי. לפני המילים "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה חציו זכאי וחציו חייב" מוסיף הרמב"ם את המילה "לפיכך". אותו "לפיכך" מוסב, כפי שמסתבר, על היגד קודם של הרמב"ם, היגד שהוא מוסיף על הטכסט התלמודי:

ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.¹¹

היינו: המפתח לאותו פלס השוקל מעשיו של אדם - אינו מצוי ביד האדם. רק "א-ל דעות", הוא לבדו יודע "היאך עורכין הזכיות כנגד העונות". מבחינתו של האדם נופלים אפוא מעשיו על שתי כפות המאזנים באורח אקראי לגמרי. לפיכך אין לו מנוס מן המסקנה הסטטיסטית של "חציו זכאי וחציו חייב". הרי, שעקרון ראייה זה מבוסס ביסוס כפול: הוא הכרחי מבחינה לוגית, ואף ראוי מבחינה נורמטיבית.

הנה כי כן, בעקבות עמדה חינוכית זו של חז"ל - עמדה המעוגנת בתחום העיוני-הפילוסופי, ומקבלת גם את ביטויה המשפטי-ההלכתי - מתחדדת תחושת אחריותו של אדם מישראל חידוד מופלג, ומשתלבת באחדות ההרמונית האמורה שבין חשיבה למעשה.

הערות:

1. מצוטט על ידי רוזנוב, עמ' 226.
2. קורצוויל צבי, עמ' 11; וראה גם לעיל, המבוא לפרק השני.
3. מסלת ישרים לרמח"ל, פרק ב; וראה גם לעיל, סעיפים כה, כט שבפרק הראשון.
4. שם, פרק כ.
5. דו-שיח, עמ' 13; ההדגשות במקור.
6. שם, שם.
7. תוספתא קידושין סוף פרק א; וראה גם נוסח שונה במקצת בתלמוד, קידושין מ ע"א-ע"ב.
8. קהלת ז, כ.
9. קנט, עמ' 49.
10. הלכות תשובה לרמב"ם, פרק שלישי הלכות ב, ד.
11. שם, סוף הלכה ב.

---

---