(א) ובשבוע השלישי ליובל הזה החלו המלאכים הטמאים להחטיא את בני נוח לפתותם ולהשיבם עד דכא. (ב) ויבואו בני נוח אל אביהם ויספרו לו על אודות הרוחות אשר החטיאו את בני בניהם, הדיחום בחשכה והמיתום. (ג) ויתפלל אל ה' אלהיו ויאמר:

אלהי הרוחות לכל בשר, אשר עשית ברחמיך ותצל אותי וגם בני ממי המבול, ולא נתתני לראות שחת כאשר עשית לבנים משחיתים. (ד) כי חסדך גדול עלי, ורבים רחמיך על נפשי. (ה) יגדל נא חסדך על בניך, אל ימשלו בם המלאכים הרעים לבל ישחיתום את הארץ. (ו) הן ברכת אותי ואת בני כי נפרה ונרבה ונמלא את הארץ. (ז) אתה ידעת את אשר עשו השומרים אבות המלאכים האלה בימי. (ח) וגם את המלאכים האלה אשר בחיים חיתם אֱסור, וכלאם בשאול תחתיה, לבל ישחיתו בבני עבדך, אלהי, כי אכזרים המה ולהשחית נבראו. (ט) אל ימשלו ברוחות החיים, כי אתה לבדך ידעת את משפטם, ואל יהי להם שלטון על בני הצדק מעתה ועד עולם.

(י) ויאמר אלהינו אלינו לאסור את כולם. (יא) ויבוא שר הרוחות משטמה ויאמר:

בי אדוני הלא יותרו מהם שרידים לפני לשמוע בקולי ולעשות את כל אשר אומר להם. (יב) כי אם לא ישאר לי איש מהם, לא אוכל להשלים כוח חפצי בבני אדם. (יג) כי הנה הנם להשחית ולהחטיא על פי דברי בממשלתי, כי רבה רעת בני אדם.

(יד) ויאמר: החלק העשירי יוותר מהם לפני, ותשע ידות ירדו אל מקום המשפט. (טו) ויאמר: אחד ממנו יורה לנוח את כל הרפואות, כי ידע כי לא יתהלכו בצדקה ולא ילחמו במישרים. (טז) ונעשה כאשר ציווה, ונאסור במקום העונש את כל [הרוחות] הרעות המחבלים, ואת החלק העשירי הותרנו מהם, למען יעשו את משפט השטן על הארץ. (יז) ואת הרפואות לכל מדוי הרוחות אמרנו לנוח, ואת מזימות נכליהם להחטיא למען ירפאו בצמחי האדמה. (יח) ויכתב נוח בספר את כל אשר הורינו אותו על כל מיני מרפא. (יט) ככה נכלאו הרוחות הרעות מעל בני נח.

(כ) ויתן את כל המכתבים אשר כתב אל שם בנו הבכור, כי אותו אהב מכל בניו. (כא) וישכב נוח עם אבותיו ויקבר על ההר לובר בארץ אררט. (כב) תשע מאות שנה וחמישים שנה מלאו לימי חייו, תשעה עשר יובלים ושני שבועים וחמש שנים. (כג) ויהי בחייו על הארץ צדיק תמים מאוד, נעלה על כל בני אדם מלבד חנוך. (כד) כי תולדת חנוך היתה לעדות לדורות עולם להגיד את כל אשר יקרא לדור ודור ביום המשפט.

(כה) וביובל הארבעה ושלושים, בשנה הראשונה לשבוע השני, לקח לו פלג אשה ושמה לומנה בת שנער. (כו) ותלד לו בן בשנה הרביעית לשבוע הזה, ויקרא את שמו רעו. (כז) כי אמר הנה הרעו בני אדם במזמת תועבה, כי יזמו לבנות להם עיר ומגדל בארץ שנער, כי נסעו מאררט מקדם אל שנער. (כח) כי בימיו בנו עיר ומגדל, באומרם נעלה בו השמימה.

(כט) ויחלו לבנות בשבוע הרביעי, וישרפו באש, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר אשר דיבקו בו את טורי האבנים היה חמר מן הים ומעיני מים אשר בארץ שנער. (ל) ויבנו אותה שלוש וארבעים שנה. בנוהו לבניה שלמה מאתים ושלוש לבנים רחבו, וגובה הלבנה שליש האחת חמשת אלפים וארבע מאות ושלושים ושלוש באמה עלה גבהו, ושתי זרתות ושלוש עשרה פרסה. (לא) ויאמר ה' אלהינו אלינו:

הן עם אחד וזה החילם לעשות ועתה לא ארף מהם. (לב) הבה נרדה ונבל שפתם אשר לא ישמעו איש את רעהו. (לג) ויפוצו בארצות ובגוים ולא יוסיפו עוד לשית עצה בלבבם עד יום המשפט.

(לד) וירד ה', ונרד עמו לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. (לה) ויעלג כל מלה בלשונם, ולא שמע איש שפת רעהו, ויחדלו לבנות העיר והמגדל. (לו) על כן קרא שם כל ארץ שנער בבל, כי שם בלל ה' שפת כל בני האדם, ומשם נפוצו בעריהם ללשונותם ולגוייהם. (לז) וישלח ה' רוח חזק על מגדלם ויהרסהו על הארץ. (לח) והנה הוא בין ארץ אשור ובין בבל בארץ שנער, ויקראו את שמו חרבות.

(לט) בשנה הראשונה לשבוע הרביעי ליובל החמשה ושלושים נפוצו בארץ שנער. (מ) וילך חם ובניו אל הארץ אשר נפלה לו בגורל נחלתו אל ארץ הנגב. (מא) וכנען ראה את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו מערבה לים. (מב) וישב בארץ לבנון ממזרח וממערב לארץ הירדן ועש שפת הים לארכו.
(מג) ויאמרו אליו חם אביו וכוש ומצרים אחיו לאמור:

הן נאחזת בארץ לא לך, אשר לא נפלה לנו בגורל. (מד) לא תעשה כן, כי אם תעשה כה אז נפול תפול בחרב גם אתה גם בניך בארץ והייתם לאלה. (מה) כי בחוזק החרב נאחזתם, ובחזקת החרב יפלו בניך ונכרת לעולם. (מו) אל תשב בארץ מגורי שם, כי לשם ולבניו נפלה בגורל לנחלה. (מז) ארור אתה וארור תהיה מכל בני נוח, באלה אשר נשבענו לפני השופט הקדוש ולפני אבינו נח.

(מח) ולא שמע בקולם, וישב בארץ לבנון מן חמת עד לבוא מצרימה, הוא ובניו עד היום הזה, על כן קרא לארץ ההיא כנען.

(מט) ויפת ובניו נסעו לפאת מערבה וישבו בארץ נחלתם. (נ) וירא מדי את הארץ הים ותיטב בעיניו, וידרוש אותה מאת עילם ואשור וארפכשד אחי אשתו. (נא) וישב בארץ מדי על פני אחי אשתו עד היום הזה, ויקרא את שם מושבו ושם מושב בניו מדי על שם אביהם מדי.