(א) וביובל (החמשה וארבעים) בשבוע השני בשנה השנית לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר. (ב) והוא שנא אותה ולא שכב אצלה, כי היתה אמו מבנות כנען ויחפץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו, אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן. (ג) ויהי בכורו זה רע וימיתהו ה'.
(ד) ויאמר יהודה לאונן בנו בוא אל אשת אחיך ויבם אותה. (ה) וידע אונן כי לא לו, רק לאחיו יהיה הזרע, ויבוא אל אשת אחיו וישפוך זרעו ארצה. (ו) וירע הדבר בעיני ה' וימת אותו.
(ז) ויאמר יהודה לתמר כלתו, שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ואתן אותך לו לאישה. (ח) ויגדל, אך בת שוע אשת יהודה לא חפצה כי שלה בנה יקח אותה לו לאשה. (ט) ותמות בת שוע אשת יהודה בשנה החמישית לשבוע ההוא, ובשנה השישית עלה יהודה לגוז צאנו תמנתה.

(י) ותסר [תמר] בגדי אלמנות מעליה, ותכס בצעיף, ותעד עדיה, ותשב על יד השער על דרך תמנתה. (יא) ויעבור יהודה וימצא אותה, ויחשבה לזונה.
ויאמר אליה: אבוא אליך.
(יב) ותאמר: בוא. ויבוא,
ותאמר: הבה לי אתנני.
ויאמר: אין מאומה בידי, בלתי אם טבעתי על האצבע ונזם אזני ומטי אשר בידי.
(יג) ותאמר אליו: תנה אותם לי עד שולחך לי אתנני.
ויאמר אליה: אנוכי אשלח לך גדי עיזים. ויתן אותם לה.
(יד) ותהר לו, וילך יהודה אל צאנו והיא שבה אל בית אביה.
(טו) וישלח יהודה ביד רועה מעדולם גדי עיזים ולא מצאה. (טז) וישאל את אנשי המקום לאמור איה הקדשה אשר היתה בזה? ויאמרו אליו: אין קדשה אתנו. (יז) וישוב ויגד לו כי לא מצאה. ויאמר אליו, שאלתי את אנשי המקום ואמרו אלי אין קדשה בזה. (יח) ויאמר קומה ונלכה פן נהיה לבוז.

(יט) ויהי כמשלוש חודשים ידעה כי הרה היא, ויגידו ליהודה לאמור, הנה תמר כלתך הרה לזנונים. (כ) וילך יהודה אל בית אביה ויאמר אל אביה ואמה ואל אחיה, הוציאוה ותישרף כי טומאה עשתה בישראל.
(כא) ויהי כהוציאם אותה לשריפה, ותשלח אל חמיה את הטבעת ואת הנזם ואת המטה לאמור, הכר נא למי אלה כי לו אנוכי הרה. (כב) ויכר יהודה ויאמר, צדקה תמר ממני, ולא שרפו אותה, ועל כן לא נתנה לשלה ולא קרב עוד אליה.
(כג) ואחר כן ילדה שני בנים, את פרץ ואת זרח, בשנה השביעית לשבוע השני ההוא, ואז כלו שבע שני השובע אשר אמר יוסף לפרעה.

(כד) וידע יהודה כי רע המעשה אשר עשה, כי שכב את כלתו, וירע בעיניו, וידע כי חטא ואשם כי גילה את כנף בנו. (כה) ויואל להתאבל ולהתחנן אל ה' על אשמו, ויאמר לו בחלום כי נסלח לו עקב אשר העתיר להתחנן והתאבל, ולא יסף לחטוא. (כו) ונסלח לו על אשר שב מחטאו ובכסלו כי גדול העוון לפני אלוהינו.
(כז) איש איש העושה זאת וכל איש אשר ישכב עם חותנתו באש ישרף והיה לאכול. (כח) כי טומאה ותבל בם באש ישרפו.
(כט) וגם אתה צו את בני ישראל, ולא יהיה טומאה בתוכם, כי כל השוכב את כלתו ואת חותנתו נבלה עשה. (ל) באש ישרפו את האיש השוכב עימה, וגם את האישה, למען ישיב אפו ומשפטו מישראל. (לא) וליהודה אמרנו אם אמנם שני בניו גרעו עונה, הוקם זרעו לדור אחר ולא יכרת. (לב) כי בתום לבבו הלך ויחפוץ בעונש על פי משפט אברהם אשר צוה את בניו חפץ יהודה לשרוף אותה באש.