כשאנו מדברים על תפיסה היסטורית, אין הכוונה להסתכלות על מה שמתרחש והתרחש בעולם בכעין צילום של ההוויה האנושית, אלא לגישה מסוימת באספקט מיוחד. כבר הקדמונים הסתכלו על זרם ההתרחשויות בזמן בהיבטים שונים. אלו שלא ראו במתרחש שום חידוש אלא מעגל חוזר, בבחינת מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש, אינם מכירים בעצם בהיסטוריה במובנה האמיתי. ולעומתם, היו שראו, וזו התפיסה של נביאי ישראל, את אפשרות החידוש והשינוי בתהליך ההיסטורי.

בהיסטוריה של העמים בכלל, ושל ישראל בפרט, יש ריתמוס. ריתמוס זה נוצר על ידי תנועה מהתחלת ימי האנושות עד סופם. בתחילה מצוי היה האדם בגן-עדן והגירוש בא בגלל החטא; מקביל לכך המצב האידיאלי של עם ישראל בזמן מתן תורה וכניסתו לארץ, כמו שנאמר בשירת האזינו:

"ירכיבהו על במותי ארץ, ויאכל תנובת שדי".

החטא הוא: "וישמן ישורון ויבעט",
והעונש - הגירוש מן הארץ.
חטאי של עם ישראל וגורלו כמתואר בנביאים, הוא הנושא העיקרי בהיסטוריה והוא אקסמפלרי לכל העמים.

יום ה' כעונש אינו מכוון לעם ישראל בלבד, אלא לכל העמים. "יעקב חבל נחלתו", כמו שמתרגם בובר-רוזנצוייג: העמים נמדדים בעם ישראל. אחרית הימים מצוירת על ידי הנביאים - למשל, בישעיהו י"א. כשלום נצחי, כעין סוף ההיסטוריה של כל העולם, זמן שבו:

"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",

לעומת התפיסה של אין חדש תחת השמש, יש כאן תפיסה של חדש, של מצב אידיאלי.

תפישה של עונש ושאיפה לתיקון סופי, היא תפישה אסכטולוגית; ובסכימה מעין זאת, בריתמוס כזה, האמינו גם פילוסופים חילוניים, לרבות קרל מרקס. בתחילה שרר מצב אידיאלי, מעין קומוניזם קדמון, אח"כ בא "החטא הקדמון" הוא הרכוש הפרטי, "חבלי משיח" הם המהפכה, ואחרית הימים - זו החברה העל-מעמדית. (כנראה שיש עדיין חבלי משיח ברוסיה וטרם הגיע הזמן של שלום האמת, אפילו לפי שיטתם). [521]

כאשר פונים לתורת הקבלה ושואלים איך משתקפת ההיסטוריה בעיני המקובלים - יש צורך לעמוד תחילה על כמה נקודות חשובות. מכיוון שאני מניח, שאחדים מהשומעים אינם בקיאים בתורה זו, אסכם בקיצור נמרץ ובצורה פופולרית כמה עקרונות של הקבלה, ואני מתכוון כרגע לקבלה הקדומה, כפי שהיא משתקפת בספרות של סוף המאה ה-13 בספרד, תקופת הופעת ספר הזוהר.

ברצוני להציב ארבעה עקרונות.
עיקרון א' - ה' כשלעצמו, מהותו, נעלם לחלוטין ואינו ניתן למחקר ולמחשבה כלל. הוא נקרא אצל המקובלים הקדומים: אין-סוף. המקובלים הולכים כאן, בדרך כלל, בעקבותיו של הרמב"ם, זאת אומרת שעל ה' אי אפשר לומר דבר, אלא על דרך השלילה בלבד. אין לו גוף, אין לו דמות - זהו ה' במהותו.

עיקרון ב' - הסתירות שבין מידותיו של ה' ניתנות להשגה במחשבה אנושית. המקובלים מדגישים כל הזמן כי הסתירות הן 'כביכול', כדי שלא תהא זו חס ושלום מחשבה אפיקורסית; רק עבור המחשבה האנושית נמצאות הן כביכול בסתירה. למעשה, אם נציג זאת בצורה פשטנית, הרי שמאין-סוף עד סוף הספירות - כולן הן אחד; רק לנו נראה כאילו יש כאן מידות שונות, אבל אין להפריד ביניהן. דווקא הפרדת הספירות זו מזו נחשבת כחטא הגדול ביותר במחשבה הקבלית.

העיקרון השלישי - מה שמצוי למעלה ישנו אף למטה. כל היקום אינו אלא אספקלריה של העולם האלוקי.

העיקרון הרביעי - האדם בכלל, ישראל בפרט, משפיעים במעשיהם על העולמות העליונים.
לאלה שאינם מתמצאים כל-כך בעניין, רוצה אני להראות שהם מכירים זאת יותר טוב מאשר הם חושבים.

כבר בתקופה די קדומה מבחינים בשמות מסוימים של הספירות האלה, והן נקראות בלשון שהתגבשה בעיקר בסוף המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14, במונחים הבאים: - כתר הספירה הראשונה, ואח"כ חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. בתחילה אין למלים אלה, בעצם, משמעות מילולית והשמות אף מתחלפים, למשל, הספירה התחתונה הנקראת מלכות, קרויה הרבה פעמים שכינה, ויש לה לפחות 30 שמות נוספים. בספר "שערי אורה" יש הסבר לכל אחד ואחד מהשמות, אם כי אין לכך חשיבות אם השם הוא כזה או אחר. בדרך כלל מותר להגיד שההעלם הוא גדול יותר בספירות העליונות, ואילו מה שיותר למטה - ניתן יותר להבנה האנושית. [522]

האחדות במהות ה', שדיברתי עליה קודם, משתקפת גם בזה ששם ההוויה מאחד את כל הספירות האלה והן נרמזות בו. ספירת כתר נעלה עד כדי כך, שהיא נרמזת בקוצו של י'. י' הראשונה היא חכמה, ה' הראשונה היא בינה, ו' היא 6 הקצוות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, וה-ה' האחרונה מסמלת את המלכות, את הספירה התחתונה. כל אלה יחד הם החיים של האלוקות, שכמובן אחת היא.

עוד תרשים, חשוב מאוד, מצויר בדרך כלל בצורת עץ או בצורת אדם, כך שיש חלוקה בין ימין ושמאל. הצד הימני מסמל בדרך כלל את החסד והצד השמאלי את הדין או הגבורה.
לכן ספירות חכמה, חסד ונצח נוטות לצד ימין;
ולצד שמאל נוטות ספירות בינה, גבורה, והוד - הדין.

יש להדגיש כי כל הספירות יחד יוצרות איזון. וכשהכל שרוי בהרמוניה אזי החסד והדין אף הם מאוזנים. הסימבוליקה הקבלית טוענת, שהעולם האמיתי קיים למעלה, ואילו העולם התחתון אינו אלא סמל למה שלמעלה. מה שלמעלה מצוי למטה. ידוע הביטוי של חז"ל המדבר על ירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה, וכן דברים אחרים כיוצא באלו. אבל אצל המקובלים עיקרון זה מעובד עד שממש ניתן לראות בעולם התחתון, ביקום, בכוכבים, בשמש, ובירח בזכר ובנקבה - סמלים של הספירות העליונות. למשל, השמש והירח - השמש נותן האור, והירח המקבל - אינם אלא סמלים של הספירות הגבוהות יותר - תפארת ומלכות. זכר ונקבה אינם אלא סמלים של הישויות האלוהיות תפארת יסוד ומלכות, לכן מדברים המקובלים הרבה פעמים בלשון אנושית על הסמלים האלה. דבר זה אולי קצת מזעזע, ובתחילה באמת נזהרו מאוד שלא לפרסם זאת ולא לדבר על הדברים הללו, מכיוון שהם הותקפו חריפות בנושא זה.

אחד מבעלי התוספות רבי משה תקו, חיבר קונטרס "כתב תמים" בו תקף בחריפות גדולה מאד את המקובלים הראשונים, שמפרידים בין האמיתות השונות. למרות שברור שהם לא התכוונו לכך, נשלח מכתב מאת רבי אשר בן דוד אל חכמי ספרד, המזהיר אותם שלא ידברו בקול רם מדי בחוץ, אלא רק ברמז, וזה לזה.

אחד מהמקובלים הראשונים היה הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם. הוא. רומז לכך דווקא בהלכות לולב: "כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו". וכך בנוגע להדסים, וגם בהלכות בית הבחירה, כשהוא תוקף את הרמב"ם בנוגע לכרת על מקום המקדש. יש רמזים גם במקומות אחרים, כשהוא אומר שאין אנו נוהגים לדבר על זה בפומבי. אבל יותר מאוחר דיברו על כך, והתרגלו בדרך כלל לטרמינולוגיה הזאת. [523]

כפי שהזכרתי, לא רק הסימבוליקה של הטבע, אלא גם ההיסטוריה - אבות האומה - הם סמלים של הספירות העליונות. ידועה המסורת לארח בחג הסוכות את האושפיזין, אברהם, יצחק ויעקב. איך יכולים להזמין את אברהם, יצחק ויעקב כשאינם חיים? אלא, אינם מזמינים את אברהם, יצחק ויעקב, אלא מזמינים את המידה של ה' שמסתמלת באברהם. חסד אברהם,
יצחק גבורה,
תפארת יעקב,
נצח משה,
הוד אהרון,
יסוד - צדיק- יוסף,
ומלכות זה דוד.

דבר מעניין הוא שדווקא המידה האחרונה, מלכות, היא העומדת במרכז האינטרס של הקבלה, במיוחד בקבלת הזוהר, והיא מסתמלת בדוד. לשכינה אין אור משלה, והיא נסמלת גם בירח. האור של תפארת - השמש - נתקבל על ידי הירח. וכך מסבירים את מאמר חז"ל במדרש, שאדם הראשון נתן מ-1000 השנה שהיו בעצם מגיעות לו 70 שנה לדוד המלך. אדם זה אינו כמובן אדם, אלא "האדם הקדמון", זאת אומרת, כל הספירות יחד. האדם נברא בצלם אלוקים, "האדם העליון", ודוד יונק את האור מ"האדם". מה שחשוב ביותר הוא שכל מעשיו של האדם בכלל, ושל עם ישראל בפרט משפיעים על העולמות העליונים. דבר זה מעניק משקל עצום למעשיו של האדם. אם האדם בסדר, הרי שעם ישראל מצבו טוב. אם קיום המצוות נשמר כהלכה, הרי הזרם האלוקי, השפע, האור, זורם דרך כל הצינורות, מספירת כתר עד השכינה. במלים אחרות: הרמוניה שוררת בעולמות העליונים.

אבל אם האדם חוטא, הוא גורם לכך ששפע האור אינו זורם, שהשכינה אינה מקבלת את אורה מלמעלה, והיא אינה מברכת את העולם. השכינה, כביכול, נפרדת מ"בעלה" והיא נמצאת בגלות. ההסבר של גלות השכינה, על פי המקובלים, הוא פירוד בין הדבקים, פירוד בין הספירה העליונה והתחתונה, לכן כבר בספרות המקובלים הקדומה מודגש שיש יום אחד בחודש שהירח אינו מקבל אור - בראש חודש. ומכאן שראש חודש הוא סמל של החטא. יש אמרה של חז"ל ביחס לקרבן חטאת של ראש חודש. שעיר חטאת לה':

'הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח'.

ברור שהמקובלים מכירים בהתרחשות הקוסמית, והסמל של ראש חודש הוא סמל לחטא.

אני חוזר עוד פעם:
אם אדם מקיים את המצוות, הוא בא לאחד את כל הספירות, ליחד את י' ק' ו' ק', כמו שהחסידים אומרים; אבל הם אומרים לא רק לייחד את הנ"ל, אלא לייחד את כל הספירות ולהביא לידי הרמוניה שלמה. אנו מקיימים מצות ארבעה מינים המסמלים אף הם את הספירות: לולב הדס וערבה מסמלים את הספירות העליונות, והאתרוג את השכינה. [524]

מסופר על אחד שחלם שהוא ראה את הה' נפרדת משם הוי'ה. בבוקר כשהתעורר חשב: צריך אני לשים את האתרוג יחד עם שלושת המינים. ולכן, מצווה לא להפריד ביניהם.

ברור שיש קשר הדוק בין העולמות העליונים, בין עולם הספירות לבין עולמנו והוא מתבטא גם בקשר להיסטוריה. הזכרתי כבר קודם שאבות האומה מבטאים את הספירות. אבל אם אנו רוצים לעמוד על תפישת ההיסטוריה בעיני המקובלים, אנו מוכרחים להרחיב את הדיבור על עניין זה שאינו שווה אצל כל המקובלים. ברצוני להתייחס לשתי תפיסות מנוגדות לגמרי, אחת קדומה ואחת מאוחרת. התפיסה הראשונה זו תורת השמיטות של ספר התמונה, והשנייה היא תורת האר"י. ספר התמונה הוא ספר אנונימי, כלומר, אין אנו יודעים מי כתבו. רבי אברהם אבולעפיה קרא את הספר בערך ב-1280 ומתוך דבריו עולה שהוא מכבד אותה הסימבוליקה שבספר מפותחת למדי, כך שיש להניח שהוא נכתב בתחילת המאה ה-13.

ספר התמונה גורס שהעולם קיים 50 אלף שנה. יש אמרה של חז"ל: "השם ברא עולמות, והחריב עולמות", יש בהיסטוריה מחזורים של שבע פעמים שבע. שבעת אלפים כל שמיטה. אחרי שבע פעמים שבע, בא היובל והעולם נמחק. מקובלים בתקופה מאוחרת יותר מביעים את הדעה שעל היובל אסור לדבר, אלא רק על השמיטות האלה. לכל שמיטה מקבילה ספירה אחת, ואנו חיים עכשיו בשמיטה השנייה. זאת אומרת, העולם שאנו חיים מתאים לדין ולגבורה. השמיטה הראשונה שהייתה לפני בריאת העולם שלנו הייתה כולה חסד, אבל אנו חיים בתקופת הדין בתקופה של החטא. לכן יש כל כך הרבה לאווים בהשוואה עם מצוות העשה.

כאשר שלב זה יעבור ותהיה שוב שמיטה, כל העולם ישתנה וגם התורה של השמיטה תשתנה, מכיוון שהתורה הכתובה העליונה, הנמצאת אצל הקדוש-ברוך-הוא, אינה ידועה לנו. התורה שאנו קיבלנו מסיני היא הגשמה בעולם התחתון של תורת החכמה העליונה. ספר הזוהר מסתייג מהשיטה הזאת, הוא לא רואה אותה כנכונה, והוא משתיק את כל הדעות האלה. ואפשר גם להבין מדוע. אף על פי כן, גם הרמב"ן מזכיר דעות דומות, אם כי לא בדיוק באותה צורה. הוא מזכיר כמה וכמה פעמים שיש שמיטות בעולם, והוא מזכיר את התורה הזאת כדבר שמותר לדבר בו.

מה הסכנה הטמונה בה? כמובן סכנה של רלטיביזציה של התורה. ספר התמונה אינו עושה אפילו צעד בכיוון זה, הוא אורתודוכסי לגמרי, ואינו אומר שיש רלטיביזציה, אלא בשמיטה שלנו התורה מחייבת אותנו. אבל [525] אחר כך, בתקופה הרבה יותר מאוחרת, השתמשו דווקא השבתאים בתורה הזאת. הם אומרים שהגיעה כבר התקופה של השמיטה הבאה, ולכן המצוות בעצם בטלות. כאן יש תפיסה היסטורית האומרת שהכל חוזר עוד פעם. לא מיד, אבל אחרי 50 אלף שנה. אין כאן תנועה היסטורית של התחלה ושל סוף עם ימות משיח, אלא אחר כך יש עוד פעם התחלה. ואנו נראה מיד שבתורת האר"י יש גישה הפוכה לגמרי.

האר"י הקדוש, שחי במאה ה-16, יצר שיטה עצמאית בקבלה. במשך מאה השנים שאחרי מותו כבשה שיטה זו את עולם היהודי. בתחילה היו דעותיו, שנמסרו רק בע"פ לתלמידיו, מצויות רק בכתבי יד אחדים. יותר מאוחר נתרבו כתביו ונפוצו ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו. היו לו שני תלמידים עיקריים: רבי חיים ויטל ורבי יוסף אבן טבול. רוב החיבורים שאנו מכירים מתורת האר"י נכתבו על ידי הרב חיים ויטל בנאמנות גדולה מאוד. הוא חוזר על הדברים שוב ושוב ואף-על-פי-כן יש שינויים מסוימים, שר' יוסף אבן טבול מביא בספרו. ולהלן אצביע על מקומות בהם יש סטיות.

מכתבי ר' חיים ויטל ידועים בעיקר שמונת השערים, ורוב הדברים נכנסו לתוך הספר הגדול 'עץ חיים'. מה הן הדעות העיקריות בתורתו? לפי התפיסה הקדומה של המקובלים - ספר הזוהר וכל הספרות שנכתבה במאה ה-13 ההאצלה של הספירות מתוך ה', ההתגלות הזאת, היא פחות או יותר סטטית. היא נעשית פעם מעבר לזמן, ואין אנו יודעים על כך שום דבר. מי שקורא בהתחלת הזוהר, רואה כיצד במשפטים חגיגיים מאוד מתוארת יציאת הספירות, המתגלות לאט לאט מתוך האור האין סופי.

לעומת זאת הולך האר"י בדרך חדשה. יש שלוש התרחשויות, ששלושה מושגים מתארים אותן: צמצום, שבירה ותיקון. (אני אומר זאת בקיצור, בצורה פופולרית), כשהיה הקב"ה לפני כל הבריאה, הרי לא היה מקום בשביל הבריאה, כי הוא נמצא בכל ולא היה אתר פנוי ממנו. כדי שיוכל לברוא, היה הקב"ה צריך ליצור חלל ריק. לתוך חלל ריק זה הוא האציל אחר כך את הספירות, ואחר כך ברא את העולם. מבחינת ה', החלל הריק אינו אלא נקודה, אבל נקודה זו היא חלל העולם כולו. חלל העולם שאנו חיים בו, והוא נמוך לעומת ההאצלה הקדומה.

בצמצום שה' צמצם את עצמו, סילק את עצמו, כביכול, לצדדים ויצר חלל ריק. לתוך החלל הריק הכניס המאציל העליון זרם אור אחד. זאת ההאצלה הקדומה, בלשון אנושית. היא נקראת אצל האר"י אדם קדמון. כמובן שאין כאן כל עניין של הגשמה, ואלה רק ביטויים כדי לשבר את האוזן. [526]

ההאצלה הזאת הייתה צריכה להתקבל ב"כלים" של "ספירות". ועכשיו בא דבר מעניין מאוד. הכלים לא יכלו להחזיק את האור הזה. האור העליון היה חזק עד כדי כך שהכלים לא יכלו להכיל אותו ונשברו. הם ירדו למטה, והאור חזר למעלה. ואז ראה המאציל העליון, כי כדי שיוכל האור האלוקי לזרום, ולא רק לעולם שלנו, אלא כדי שבכלל תוכל להיות אצילות, צריך ליצור כלים עבים, לעשות וילון בין ספירה לספירה. הוא יצר, האציל ותיקן חמישה פרצופים מתוך הכלים האלה.
פרצוף עליון,
אריך אנפין, כולו חסד,
שני פרצופים אבא אמא,
אחר כך עוד שני פרצופים,
אחד נקרא זעיר אנפין,
והאחר נוקבי, זאת השכינה,
כפי שהיא נקראת אצל האר"י,

עכשיו נשאלת השאלה, ושואל אף האר"י עצמו, אם המאציל ידע שהאור אינו נסבל, מדוע עשה זאת? הרי קרתה כאן קטסטרופה פנימית, ועל ידי זה שהייתה שבירת הכלים ואחר כך תיקון, נשאר בכל זאת בחלל העולם מקצת מן האלוקות, אלו הניצוצות הקדושים שנפלו למטה. ורבי יוסף אבן טבול מדגיש בתורת "הרשימו" את העניין ביתר תוקף.
הניצוצות הקדושים שנשארו בתוך חלל העולם, מהם יונק הרע, מכיוון שאחרת אין אפשרות של רע. שום דבר אינו יכול להיות אם אין לו שורש כלשהו בקדושה. ומדוע עשה זאת המאציל העליון? כדי שאחר כך תהיה לאדם בחירה, אפשרות לבחור בין טוב לרע. אם אנו מסתכלים כך על הדברים, התורה הזאת אינה כל כך מדהימה. הרע אינו אלא אינסטרומנטלי.

אבל קיימים הסברים אחרים, כגון שהקליפות היו כבר בנמצא בזמן עשיית הכלים מכיוון שכל ההגבלה של החסד היא תמיד דין. החסד זורם, שופע, ההגבלה, או אור חוזר, זה דין, ומהדין יונק אחר כך הרע התפקיד של האדם לאחר מכן הוא לגאול את הניצוצות הקדושים האלה.
העולם בעצם היה נגמר אחרי התיקון, אבל זה אינו ככה. לפי האר"י, כפי שמוסר תלמידו ר' חיים ויטל, יש כעין ריכוז, תמיד מתבצע צמצום נוסף, שבירה ותיקון. עד שהעולם התחתון נברא, ואחר כך, כשהעולם התחתון נברא וכל העולמות היו מתוקנים והפרצופים עמדו פנים אל-פנים זה מול זה, בא החטא של האדם הראשון והביא לזה סוף - שבירה, אחר כך בא מתן תורה, שוב החטא, וכך הלאה, עד סוף הדורות. הגאולה הסופית העתידה להיות, אינה רק הגאולה של הניצוצות, שהאדם צריך, על ידי המעשים הטובים, לגאול אותם, אלא היא אף גאולה של העולם כולו זאת אומרת, הגלות אינה רק של עם ישראל או של העולם התחתון, שהרע משתולל בו ממשלת זדון על הארץ, אלא הגלות היא כביכול גלות השכינה, [527] זאת אומרת, זעיר אנפין ונוקביה אינם עומדים "פנים אל פנים". השפע אינו זורם עוד כמו שצריך, אלא יש זמנים כאלה ויש זמנים כאלה.

המאבק ההיסטורי הוא מאבק על גאולת הניצוצות, על הוצאה מוחלטת של הרע מן העולם עד שתעביר ממשלת זדון מן הארץ, ואז תמלוך ה' לבדך. לכן בעיני האר"י, ההיסטוריה אינה רק היסטוריה של העולם התחתון והאנושות, אלא היא מקבילה להתרחשויות העליונות. ולכן אנו יכולים להבין מדוע אחרי גלות ספרד, כשכתב יצחק אברבנאל את ספריו על המשיח, ואחרי זה התחילו גולי ספרד לגלות את תורת הקבלה, ובעיקר אחר כך את תורת האר"י - נפלו הדברים על קרקע פורייה. בצפת, למשל, קמה תנועה רוחנית עצומה כדי להביא את הגאולה. חידוש הסמיכה של רבי יעקב בירב נועד גם כן להביא את הגאולה. אין הם רוצים לגאול רק את עצמם, אלא אף את השכינה. כשאדם קם בלילה ועורך תיקון חצות, אינו בוכה על בית המקדש שחרב ועל עם ישראל שנפלו בחרב בלבד, אלא גם על השכינה השרויה בגלות ועל הדיסהרמוניה של העולם כולו.

ואם תהיה הגאולה שלימה אז גם הזרם האלוקי יזרום בלי מצרים והכל יתקיים בהרמוניה. אפילו בזמננו ישנם גילויים אחדים של ההרמוניה הזאת, למשל בשבת בשעת מנחה, ביום הכיפורים או בחגי ישראל, אבל הכל חוזר שוב לשבירה, ורק כשתבוא הגאולה השלימה תהיה גם כן גאולת השכינה, במהרה בימינו. [528]