בעבודתי בקשתי לחקור את עבודת המשרד הארצישראלי בבודאפשט בשנים 1943 -1944, על רקע הסכסוך הפנים ציוני, בואם של הפליטים להונגריה והקמת ועדות ההצלה בקושטא ובבודאפשט. עקבתי אחר פועלו של מנהל המשרד הארצישראלי, משה קראוס, אשר בפעולותיו חרג הרבה מעבר להגדרת תפקידיו. בזכות קשריו עם אנשי שלטון הונגרי היה שותף בעצוב המדיניות החיובית, יחסית, כלפי הפליטים היהודים באותה תקופה. בכל אותה עת התנהל מאבק פוליטי קשה על שני מוקדי הכח החשובים בבודאפשט: ועדת ההצלה והמשרד האצישראלי. בחנתי את מאבקי הכח שהתנהלו בשני הגופים הללו ובתוכם, תוך שהם שלובים ואחוזים זה בזה. בין השאר עמדתי על הנסיונות לעקוף את המשרד הארצישראלי ולפגוע במעמדו של מנהלה משה קראוס, באמצעות ועדת ההצלה בקושטא, כדי להבטיח שליטה פוליטית של השמאל על שני מוקדי הכח אלו בבודאפשט באותה עת.

בראשית מלחמת עולם השניה הפך המשרד הארצישראלי בבודאפשט להיות משרד מרכזי לעליה עבור יהודים מצ'כסלובקיה, אוסטריה, גרמניה, פולין ויוגוסלביה, אשר כארצות הכבושות בידי הגרמנים- נחשבו לשטח אוייב ועל כן הוצאו מכלל אפשרות לחלוקת רשיונות עליה.

המנהל בפועל של המשרד, מאז 1935 היה משה קראוס, איש ה"מזרחי", ולידו פעלה ועדה ונשיאות. תפקידה המרכזי של הוועדה, במשרד הארצישראלי, היה לחלק את רשיונות העליה שהגיעו מן הארץ על פי כוחה הפוליטי של כל תנועה ותנועה. יחסי הכוחות בין ארבע המפלגות, החברות בהסתדרות הציונית, נקבעו ערב הקונגרס הציוני ב- 1939, ולפיו זכתה ה"מזרחי" ב- 42%, ה"שומר הצעיר" ב- 27%, ה"ציונים הכללים" ב- 19%, וה"איחוד" ב- 12%. הרכב הוועדה הארצישראלית נקבע גם הוא, בהתאם לכח הפוליטי היחסי. הוועדה מנתה בדרך כלל אחד- עשר חברים.

מוקד הכח האחר, ועדת העזרה וההצלה, הוקם בראשית 1943, עם יצירת הקשר עם לשכת הקשר בקושטא. חברי ועדת ההצלה בבודאפשט היו: שמואל שפרינגמן, ישראל קסטנר ויואל בראנד, כולם חברי ה"איחוד". תפקיד הוועדה היה, בין השאר, לחלק את האמצעים שהגיעו אליה מקושטא לתנועות הציוניות של הפליטים והמקומיים בהונגריה.

הפליטים שהגיעו מסלובקיה ומפולין השתלבו בתנועות האם המקומיות והשתלבו בפוליטיקה הציונית המקומית שעיקרה: קואליציה בין ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר", ומנגד אופוזיציה שכללה את ה"איחוד" וה"כלל ציוניים".

חברי ה"אחוד" ההונגרי ומי שהיו חברי ועדת ההצלה, ביקשו לשנות את הרכב המשרד הארצישראלי. הם פנו לאנשיהם בקושטא, זאב הדרי (וניה פומרנץ) ומנחם באדר, לשנות את הרכב

המשרד, בטענה שההרכב אינו משקף את יחסי הכוחות הפוליטיים הציוניים, עם ספוח השטחים להונגריה. אליעזר קפלן ואליהו דובקין הורו, מן הארץ, לשנות את ההרכב החוקי של המשרד. אנשי ה"מזרחי " וה"שומר הצעיר" נאבקו וסרבו לבצע את השנוי.

במקביל למערכה לשנוי הרכב המשרד הארצישראלי, התנהל מאבק לשנוי ההרכב המונוליטי של "ועדת העזרה וההצלה", מצד מנהיגי הפליטים וה"מקומיים" בתנועה החלוצית ההונגרית. וניה הדרי ומנחם באדר כתבו בו זמנית שני סוגי מכתבים. מכתב גלוי להנהגה החלוצית לשתף פעולה בין כל הכוחות הפוליטים ולחלק את כספי הישוב בארץ לפי הצרכים ולא לפי הכח הפוליטי. מכתב אחר שלחו לחבריהם שפרינמן, קסטנר ובראנד להמנע מהכנסת כוחות נוספים לגרעין ועדת ההצלה וזאת על ידי יצירת ועדה חדשה - הוועדה המרכזית, בתוך ועדת ההצלה. בכך קיוו לנטרל את לחצי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל, קושטא והונגריה, שלא חדלו לבקר את אי שיתופם המלא בועדה. ראשי תנועות הפליטים והחלוצים, כולל ה"כלל ציונים" שהיו בעבר בני בריתם של ה"איחוד", סרבו לקבל סידור זה. קסטנר הודיע לקושטא על שינוי הרכב ועדת העזרה וההצלה פעמים מספר, אך ההודעות היו שקריות. הרכבה לא שונה לכל אורך התקופה, עד ההכנות ליציאת רכבת ברגן בלזן, בשל סרובם של קסטנר, שפרינגמן ובראנד לשתף את מנהיגי התנועות במידע ובזכות לחלק את הכסף. עם עלית שפרינגמן בינואר 1944, מנתה ועדת ההצלה ההונגרית רק את שני החברים הנותרים.

מאבק נוסף שנהלו חברי ועדת העזרה וההצלה היה להגדיל את מספר רשיונות העליה של תנועתם, ה"אחוד", בשל הטענה כי תנועתם היא הגדולה בתנועות. משום כך סרב שפרינגמן לחלק את הכסף שהגיע מקושטא ואשר נועד לתנועות הפליטים. מנהיגי הפליטים דרשו לחלק את הכסף שווה בשווה, שכן לא ידעו למי תנועת פליטים גדולה יותר, ומפני שכל תנועה טענה כי צרכיה הם המרובים ביותר. שפריגמן קשר את חלוקת הכסף, שהגיע לידו מקושטא, בשנוי אחוז רשיונות העליה שנועדו לאנשי תנועתו על ידי ועדת המשרד הארצישראלי, ואשר נקבע על פי המפקד האחרון ערב מלחמת העולם השניה. בתגובה נערך מפקד פליטים אשר תוצאותיו שבו והוכיחו כי ה"מזרחי" היתה הגדולה בתנועות וה"אחוד" היתה הקטנה בתנועות. תנועת ה"איחוד" סרבה לקבל את תוצאות המפקד.

קראוס הגיע להסכם עם מינסטריון הפנים שלא להחזיר את הפליטים מסלובקיה אלא להשאירם בהונגריה, במחנות עצורים תוך התחייבות לתת לפליטים אלו זכות בכורה לעליה לארץ ישראל. ההסכם הביא להגברת בריחת יהודי פולין וסלובקיה להונגריה. כן הגיע להסכם עם הרשויות שלא להסגיר את הפליטים במעבר הגבולות לפולנים או לגרמנים.

בינתיים ניטלה מן המשרד הארצישראלי הזכות החוקית לחלק את רשיונות העליה. אלו הגיעו מן הארץ ומקושטא ברשימה שמית מוכנה. הרשימות הללו גרמו כעס ותסכול רב, אשר הופנו בעיקר כלפי משה קראוס, על ידי אנשים שלא ידעו ולא הבינו כיצד פעלה המערכת. רבים מן השמות שזכאים היו לקבל רישיון היו שמות של אנשים מתים, אנטי ציונים ושל אנשים שלא חפצו לעלות, ואילו אנשים וחלוצים שחיכו שנים רבות לעליה לא זכו ברשיונות.

וניה הדרי ובאדר שלחו לאנשיהם בהונגריה הוראות כיצד לעקוף את המשרד הארצישראלי ומשה קראוס, לאחר שהתברר כי יארך זמן רב עד שאנשיהם יקבלו רישיונות עליה.

בידי המשרד הארצישראלי נותר מרווח צר לפעולה. כאשר שמות מקבלי הרשיונות הגיעו מן הארץ לבודאפשט, והאנשים מתוכם לא היו כבר בחיים או לא ניתן היה לאתרם, העלה קראוס תחתם פליטים חלוצים, אשר לא היתה להם קטגוריה של עליה, מסיבות מורכבות. הם עלו בשמות בדויים על פי השמות שהגיעו מן הארץ. את הסידור לעליתם באופן בדוי סידר קראוס בידיעת השלטונות ההונגרים ובסיועם.

המשרד הארצישראלי היה המקום היחיד בבודאפשט שהיה מקום רשמי שאליו יכלו להגיע פליטים מבלי להתפס על ידי משטרת הזרים. היה לקראוס הסכם עם השלטונות להעלים עין ולא לחפש במשרדו פליטים שחיו תחת שמות בדויים ומועמדים לעליה. השלטונות סייעו בידו לשחרר אנשים ממחנות עבודה, פליטים שנעצרו, חברים שחיו במחתרת, אם הוכיח שהם בעלי רשיונות עליה. על פי בקשתו הורו השלטונות לא לאסור מעברם של פליטים סלובקים ופולנים להונגריה ולא להסגירם, בתנאי שהם יהיו הראשונים לעליה. הם סייעו בידו לזייף דרכונים של פליטים. באופן זה הניח את הבסיס למפעל ההצלה הגדול שהחל ביולי 1944. קראוס היה האדם שידע לעבוד בהרמוניה עם אותם יסודות בממשל ההונגרי שביקשו להכין את האליבי להיות ארצם ארץ שקלטה פליטים יהודים ואפשרה את עליתם, וזאת בשעה שארצם שיתפה פעולה עם השלטון הנאצי, חלקם מתוך הכרח חלקם מתוך רצון.

הפגיעה בועדה הארצישראלית ובמשה קראוס התאפשרה כתוצאה משתי סיבות עיקריות:

א. מנחם באדר, איש ה"שומר הצעיר", והאחד משני חברי ועדת ההצלה בפועל בקושטא, בחר שלא להענות למחאות אנשי תנועתו, ה"שומר הצעיר", בבודאפשט, כנגד אנשי ה"איחוד" שביקשו להשתלט על מרכזי הכח החשובים באותה עת. אפשר שלוא היה קשוב לאנשיו היה הסכסוך הקשה מתגמד. איש ה"שומר הצעיר" מארץ ישראל לא היה יכול לשאת קואליציה של ה"שומר הצעיר" עם ה"מזרחי" וזו היתה המכריעה לדידו ביחסיו עם חבריו בהונגריה. באדר כפה את המציאות הפוליטית של ארץ ישראל על התנועה הציונית בהונגריה. למעשה בקשו, אנשי ה"איחוד" ההונגרי, להגביר את שליטתם במוקד כח זה באמצעות העורף הפוליטי החזק שהיה להם בארץ ישראל ובקושטא.

ב. תנועת ה"מזרחי" בארץ ישראל אשר לא שלחה נציג לקושטא. בשל כך לא ידעה מה שידעו נציגי "אגודת ישראל" והרביזיונסטים ששהו בה, ולא נאבקה למען אנשי תנועתה בבודאפשט.

מעבר לקשיים שנבעו מהתערבות הנציגים בקושטא והישוב בארץ לשינוי הרכב הוועדה הארצישראלית, וצמצום סמכויותיו של משה קראוס, פעל קראוס בתנאי לחץ קשים של קבוצות רבות בהונגריה גופא ובארצות השכנות (סלובקיה, זאגרב) שבקשו חיים באמצעות עליה לארץ ישראל. קראוס גילה יוזמות רבות לפרוץ את המצור, בשתוף ובידיעת חיים ברלס, אך לא צלח. בכל שנת 1943 התקיימה עליה בחודשים ינואר ופברואר בהם עלו 120 איש ומאוקטובר 1943 ועד מרס 1944 עלו כ- 50 עד 60 איש מידי שבוע. רב העולים היו פליטים שהיו נתונים בסכנה בהונגריה.